פרק ו' בדניאל פותח דף חדש: בלשאצר נהרג, ומלכות בבל עברה לידי מדי ופרס. דריוש המדי עולה לשלטון, ומיד מזהה את גדולתו של דניאל וממנה אותו לראש הממשל. אלא שדווקא ההצלחה הזו מציתה את קנאת השרים, והם טווים נגדו מזימה מתוכננת לפרטי פרטים. הפרק הזה הוא שיעור מאלף גם בטבע האדם, גם בשנאת ישראל, וגם בגדלותו של דניאל שאין בו רבב.
וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין׃
דריוש מדאה - דריוש בא ממדי, והוא קיבל את המלכות כשהיה בן שישים ושתיים שנה. ושואלים חז"ל: מה לי ולגילו של המלך, מדוע הכתוב מדגיש זאת? אלא ללמדך שדריוש נולד ביום שנכנס נבוכדנצר להיכל בימי יהויקים. באותו יום עצמו נגזר על מלכות בבל שתיפסק לאחר שלושה דורות, וחלפו שישים ושתיים שנה - והנה אותו תינוק שנולד באותו יום הוא זה שקם עתה למלוך על מקומה של בבל.
עוד דקדוק יש בלשון "קַבֵּל מַלְכוּתָא". מבאר המלבי"ם שלא הייתה כאן מלחמה של ממש לכיבוש המלכות, אלא כאשר הגיע דריוש המדי - העם קיבל את מלכותו ברצון, כמו שאומרים: על מגש של כסף. הוא נלחם בבלשאצר, אבל את המלכות עצמה קיבל מן העם, שהסכימו למלכותו. נקודה זו חשובה, ועוד נראה כיצד השרים ינצלו אותה בעצתם.
שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל־מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֺן בְּכׇל־מַלְכוּתָא׃
"שְׁפַר קֳדָם" - הוטב לפני דריוש. זהו אותו לשון שראינו בפרקים הקודמים: "שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה", נאה לפניי לספר ולשבח. כאן: הוטב בעיני דריוש להקים על מלכותו מאה ועשרים אחשדרפנים, שיהיו מושלים בכל רחבי המלכות. ייתכן שמכאן המקור למניין מאה ועשרים חברי כנסת, על שם מלכות דריוש המדי, ואיני יודע בבירור. כך או כך, דריוש העמיד מאה ועשרים שרים.
וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָה דִּי דָנִיֵּאל חַד־מִנְּהוֹן דִּי־לֶהֱוֺן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא־לֶהֱוֵא נָזִק׃
מעל מאה ועשרים האחשדרפנים מינה המלך שלושה "סרכין" - ממונים גדולים, מה שנקרא היום ממוני על. אם האחשדרפנים הם כחברי כנסת, הרי אלו שרים. המשל אינו מדויק, שהרי האחשדרפנים היו באמת מושלים כל אחד על חלק מן המלכות, אבל מעל כולם העמיד שלושה גדולים מהם, ודניאל היה אחד מהם. תפקידם: "דִּי לֶהֱוֺן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא" - שכל האחשדרפנים יצטרכו לתת לשלושת הממונים דין וחשבון ולהגיש להם הסבר, כעין מבקר המדינה. הם אלה שבודקים שאיש לא יסטה מן התוכנית שהוטלה עליו, אלא כל אחד יקיים את המוטל עליו. והמטרה: "וּמַלְכָּא לָא־לֶהֱוֵא נָזִק" - שלא יימצא מי שיגרום נזק למלך.
מבאר המלבי"ם את ההבדל בין הדרגות: הפחות והשרים המקומיים היו נבחרים מבני המדינות עצמן, ואילו האחשדרפנים היו מטעם המלך - על כל מחוז ומחוז מינה המלך אחשדרפן משלו, מאה ועשרים במספר. וכיוון שהאחשדרפנים הללו היו אנשים חשובים ובעלי כוח, מינה עליהם שלושה סרכים שיפקחו על הכול ויבטיחו שלא יינזק המלך.
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל־סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כׇּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל־כׇּל־מַלְכוּתָא׃
דניאל היה "מתנצח" - מתגבר עליהם. דעתו הייתה תמיד הדעה המכרעת, ודבריו הם שהתקבלו על לב המלך. הוא היה הדמות הדומיננטית שקבעה בסופו של דבר, הן על הסרכים והן על האחשדרפנים הממונים מאת המלך. ומדוע? "כׇּל־קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ" - מפני שהייתה בו רוח חכמה יתירה.
וראה המלך: במקום שיהיו שלושה ממונים ואחד מהם הוא הרוח החיה שבהם - מוטב שאותו אחד, החכם מכולם, יהיה המנהל והקובע לכל השרים שתחתיו. וכלשון שלמה המלך: "בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ" - כשמתחילים כל מיני בלגנים, מגדילים את שולחן הממשלה; "וּבְאָדָם מֵבִין יֹדֵעַ כֵּן יַאֲרִיךְ" - כשיש אדם מבין אחד, עדיף הדבר ומאריכה המלכות, יותר מאשר ריבוי שרים. לכן "וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל־כׇּל־מַלְכוּתָא" - הסכים המלך וחשב להקימו על כל המלכות.
אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכׇל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כׇּל־קֳבֵל דִּי־מְהֵימַן הוּא וְכׇל־שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי׃
האם הדבר מצא חן בעיני הגויים? האם מסוגל הגוי לראות את היהודי עולה ומתנשא מעליו? זהו כמעט תיאור מן הפוליטיקה של ימינו: אותם שרים שהודחו ממעמדם, ואותם אחשדרפנים שפתאום ממנים מעל ראשם יהודי - הדבר לא מצא חן בעיניהם כלל. לכן החלו לחפש עילה: איזו הנהגה לא ראויה, איזו חריגה מנוהלי המלכות, איזו מעטפה שקיבל מתחת לשולחן. "מִצַּד מַלְכוּתָא" - בענייני השלטון.
אבל "וְכׇל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה" - שום סיבה ושום השחתה לא מצאו בו. ולא שתאמר שהיה פיקח מאוד ועשה מעשיו בסתר, כאותו כלל שאומרים הבריות שאין איסור להעתיק במבחן אלא האיסור הוא להיתפס. לא ולא. הכתוב מגלה לנו את הסיבה האמיתית: "כׇּל־קֳבֵל דִּי־מְהֵימַן הוּא" - משום שבאמת היה נאמן, אדם ישר והגון. צדיק היה.
ומדוע כופל הכתוב פעמיים: "וְכׇל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה", ושוב "וְכׇל־שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי"? מבאר המלבי"ם: אלו שני שדות חיפוש. כשמחפשים אדם בעל שררה, הדבר הראשון שמנסים למצוא הוא השחתה בענייני הציבור - הכניס כספים לכיסו, גנב, קיבל שוחד. לא מצאו? עוברים לענייני הפרט: משהו בביתו, חוסר נאמנות וכיוצא בזה. דבר פרטי הוא פחות חמור ויותר צהוב, אבל אם אין ביד המחפש דבר אחר - גם זה טוב בעיניו, ובלבד להדביק בו רבב.
לכן אומר הכתוב תחילה: "וְכׇל־עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא־יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה" - בענייני המלכות, "כׇּל־קֳבֵל דִּי־מְהֵימַן הוּא", שהרי נאמן היה. ואחר כך: "וְכׇל־שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי" - אף בענייניו הפרטיים. "שָׁלוּ" פירושו שגגה, ו"שְׁחִיתָה" השחתה: לא נמצאה בו אפילו שגגה קטנה, ולא היה במה לתפוס אותו באמונתו, בהנהגתו ובחייו בביתו. גם זה לא מצאו.
אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כׇּל־עִלָּה לָהֵן הַשְׁכַּחְנָא עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ׃
האנשים הללו אמרו איש לרעהו: לא נמצא לדניאל זה שום עילה, אין בו שום פגם. אם כן, נמצא עליו בדת אלוהיו. זו הדרך העתיקה להכות ביהודי - דרך דתו ואמונתו. נמציא עליו סיבה ונאמר למלך: הוא אינו מקבל את מרותך, הוא מאמין בדתו ואינו מאמין בדתך, הוא כופר בך, וכיוצא בטענות מסוג זה. אלא שכדי לעשות זאת צריך לטוות תוכנית. ובואו ונראה תוכנית מדוקדקת עד לפרטי פרטים - ואגלה לכם כבר עתה את הסוף: התוכנית עבדה.
אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל־מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
"הַרְגִּשׁוּ" - מלשון התאספות, כמו "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם". השרים הגדולים יחד עם מאה ועשרים האחשדרפנים נאספו אל המלך, ופתחו כדרך ההנהגה שנכנסים אל המלך בברכה: אדוני המלך דריוש, יחיה לעולם. ואז הציגו את תוכניתם.
אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כׇל־דִּי־יִבְעֵא בָעוּ מִן־כׇּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא׃
"אִתְיָעַטוּ" - נתייעצנו כולנו: הסרכים, הסגנים והאחשדרפנים, ההדברים והפחות. כלומר, זו החלטה שכולם הסכימו לה - גם אלה שמינה אותם המלך עצמו, האחשדרפנים והסרכים, וגם השרים המקומיים שהם מטעם בני המדינות. כולם החליטו "לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר": לקבוע חוק ואיסור תקיף ומוחלט, שכל מי שיבקש בקשה מכל אלוה ואדם במשך שלושים יום מלבד מן המלך - יושלך לגוב האריות.
ומה הייתה הסברה שהציגו למלך? אמרו לו: אדוני המלך, הרי זה עתה התחלת למלוך, ואת המלכות קיבלת מן העם ברצון. יש לנו עצה כיצד תחזק את מלכותך ותיתן לה תוקף ועוצמה, שכולם יקבלו את שררתך. תן להם שלושים יום של חסד: הכרז שבשלושים הימים הקרובים אתה ממלא את רצון כל אדם. יש לך בקשה? אל תפנה לאלוהיך - פנה אל המלך, והמלך יספק את בקשתך. יש לך בקשה? אל תפנה לחברך, לידידך ולמכרך - פנה אל המלך, והמלך יפעל למלא את בקשתך.
והרעיון שבדבר כפול: ראשית, כולם יראו את רוב חסדך וטובך, שאתה עושה כרצון איש ואיש שלושים יום. כל הבקשות באות ישירות אל המלך, מדברים עמו בגובה העיניים, ניגשים אליו, מתקרבים אליו - וזה יזכה אותך בנקודות זכות רבות אצל העם, והם יקבלו את מלכותך ברצון. שנית, עצם הפנייה מוכיחה שהעם רוצה בך וסומך עליך, שהרי את בקשותיו הוא מבקש ממך. ומי שיבקש ממישהו אחר - הרי זה נראה כמרד במלך: אתה סומך על המלך, ואני מבקש מן האחר; אני מבקש מאלוהי, שכן על המלך הזה אי אפשר לסמוך.
בעניין זה נזכיר את דברי הכתוב: "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים", "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם". ומבאר הגאון מווילנא מה בין חסייה לבטחון: "לבטוח" הוא כשיש בידך הבטחה - הבטיחו לך והנה נתנו לך. "לחסות" הוא כשלא הבטיחו לך כלום, אלא אתה בא ומנסה להסתתר שם, לך תדע, אולי יעזור. ואומר הכתוב: מוטב לחסות בה' אף בלא הבטחה, מלבטוח באדם שכבר הבטיח לך. חסייה בה' בלי הבטחה עדיפה על הבטחותיהם של בני אדם. וכאן באים השרים ואומרים למלך ההפך הגמור: אתה הולך לאלוהיך? בוא אליי, אני אסדר לך את הכול. ואם פנית לאחר - הרי אתה מורד בי.
לכן זו הדרישה: "דִּי כׇל־דִּי־יִבְעֵא בָעוּ מִן־כׇּל־אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד־יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא" - כל מי שיבקש בקשה כלשהי מכל אל ומכל אדם במשך שלושים יום, מבלעדיך המלך, "יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא" - יושלך לגוב האריות, שהרי אדם כזה הריהו מורד במלכות.
כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא׃
שתי בקשות יש כאן. האחת: "תְּקִים אֱסָרָא" - שתקבע את האיסור בחוק, מכוח דברי המלך. והשנייה: "וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה" - שהאיסור ייכתב ויירשם באופן שאין לשנותו, "כְּדָת־מָדַי וּפָרַס דִּי־לָא תֶעְדֵּא", שכן מה שנכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, וכפי שכולנו מכירים את דתי פרס ומדי ממגילת אסתר.
כׇּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא׃
ומי הוא הפתי שיציעו לו הצעה טובה כל כך ולא יקבלה? שיבקשו רק ממנו, שיפנו רק אליו, שהוא יהיה מרכז הכול - הצעה נפלאה, אין טובה הימנה. וכך רשם דריוש את הכתב ואת האיסור, והוא לא ידע מה עומד מאחורי כל הבקשה הזאת ומה מסתתר מאחורי הרעיון הזה.