פתיחה: מן הכתב שעל הקיר אל דניאל
בפרק זה עומדים אנו בעיצומו של ליל המשתה של בלשאצר. המלך הוציא את כלי בית המקדש, שתה בהם עם שריו ונשיו, שיבח לאלוהי הכסף והזהב, ומיד יצאה אצבע יד אדם וכתבה על הקיר. המלך נבהל, קרא לכל חכמי בבל, ואיש מהם לא ידע לקרוא את הכתב ולא לפרשו. מכאן ואילך נעסוק בכניסת המלכה, בהבאת דניאל לפני המלך, בתוכחה הגדולה שהוכיחו, בפשר הכתב - ובסופו של בלשאצר עוד באותו לילה.
כניסת המלכה לבית המשתה
מַלְכְּתָא לׇקֳבֵל מִלֵּי מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְבֵית מִשְׁתְּיָא עַלַּת. עֲנָת מַלְכְּתָא וַאֲמֶרֶת מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי, אַל יְבַהֲלוּךְ רַעְיוֹנָךְ וְזִיוָךְ אַל יִשְׁתַּנּוֹ.
המלכה שמעה את דברי המלך ושריו ואת הלחץ שנפל עליהם, ונכנסה אל בית המשתה. "עֲנָת" אינו שם פרטי, אלא "ענתה" - ענתה המלכה ואמרה: אדוני המלך יחיה לעולם, אל יבהלוך מחשבותיך וזיו פניך אל ישתנה.
מי היא אותה מלכה? יש אומרים שהיא הייתה אשת נבוכדנצר, וכפי שנראה מיד היא הכירה היטב את ההיסטוריה ואת מה שאירע לנבוכדנצר - סימן שהייתה ותיקה במלכות. ולפי זה, אם היא אשת נבוכדנצר, הרי היא אמו של בלשאצר לדעת האומרים שהיה בנו, או סבתו לדעת האומרים שהיה נכדו. ויש אומרים שאף שיתר הנשים הובאו אל בית המשתה, המלכה המיוחדת למלך נשארה ספונה בהיכלה, שלא היה זה לכבודה להשתתף. בכך מתיישבת התמיהה: הרי הכנסת הנשים אל המשתה הייתה חלק מן החטא, ואיך נאמר כאן שהמלכה "נכנסה"? אלא שמתחילה לא נכנסה, ורק כששמעה על הצרה באה אל בית המשתה ואמרה לו: אל תיבהל מן המראות שראית.
"איתי גבר במלכותך" - יש לך אדם שיודע
אִיתַי גְּבַר בְּמַלְכוּתָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ, וּבְיוֹמֵי אֲבוּךְ נַהִירוּ וְשׇׂכְלְתָנוּ וְחׇכְמָה כְּחׇכְמַת אֱלָהִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ, וּמַלְכָּא נְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ רַב חַרְטֻמִּין אָשְׁפִין כַּשְׂדָּאִין גָּזְרִין הֲקִימֵהּ אֲבוּךְ מַלְכָּא.
המלכה מקדימה ואומרת: יש אדם במלכותך אשר רוח אלוהים קדושים בו. כבר ראינו בפרקים הקודמים שנבוכדנצר עצמו אמר על דניאל שיש בו "רוח אלהין קדישין", להבדיל מן האשפים והכשדים והחרטומים שלו, שרוח אלוהים תחתונים הייתה בהם. "רוח אלוהים קדושים" פירושו שלדניאל יש רשות וגישה אל האלוה העליון - ומשום כך ידע את פתרון החלום אף שלא סופר לו כלל. מי יכול לדעת כזאת? רק מי שיש לו גישה אל האלוה העליון.
וזהו שהיא אומרת: צודק אתה שהחכמים אינם יודעים, שהרי הדבר בא מן האלוה העליון; אבל יש לך אדם שכן יכול לדעת מה יוצא מלפניו ומה כוונתו. וכבר בימי אביך נמצאו בו אור ושכל וחכמה כחכמת האלוהים - שהוא יודע סודותיו ורזיו של בורא עולם. ואם תאמר: ידיעה שלא נגלתה לי משמעה שאין תקנה ואין תקווה? על כך היא משיבה: הרי אביך הקימו רב על החרטומים והאשפים והגוזרים, מומחה מעל כולם, סימן שכבר אביך ידע שיש לו ידיעות שאין לאחרים. וכשקראת לכל חכמי בבל, אותו היית צריך לקרוא בראשונה. ואל תאמר שלא ידעת ממנו - וכי אינך יודע את מי מינה אביך לשרים ולחשובים?
כׇּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָה וּמַנְדַּע וְשׇׂכְלְתָנוּ מְפַשַּׁר חֶלְמִין וְאַחֲוָיַת אֲחִידָן וּמְשָׁרֵא קִטְרִין הִשְׁתְּכַחַת בֵּהּ בְּדָנִיֵּאל דִּי מַלְכָּא שָׂם שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר, כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי וּפִשְׁרָה יְהַחֲוֵה.
אל תחשוב שהוא חכם בעניינים אחרים ובדברים כאלה אינו מומחה. יש בו "רוח יתירה" - רוח של מדע ושכל, שעל פיה הוא פותר חלומות, מגלה חידות ומתיר קשרים. "אַחֲוָיַת אֲחִידָן" - מכאן אנו למדים שחידה היא מלשון דבר אחוז: דבר סגור ואחוז שאין פתרונו ידוע נקרא בארמית "אחידן", הדברים האחוזים והסגורים שעדיין לא נפתחו ואין להם פשר. ולכן, אומרת המלכה, נבוכדנצר שם את שמו בלטשאצר ומינהו רב החרטומים מעל כל האשפים, מפני אותה רוח אלוקית מיוחדת שראה בו, שהוא יודע לפתור חידות ודברים נעלמים. הכול הכירו בכך שהוא גדול מכולם, גם האשפים וגם הכשדים.
ועוד יש כאן נחמה: הקדוש ברוך הוא אינו בא להודיע הודעה סתומה בלא פשר, שאם כן למה הודיע? אלא ודאי יש לה ביאור, וסמך הקדוש ברוך הוא על כך שתשאל את דניאל ודניאל יאמר לך את הפתרון.
מדוע נקרא עתה "דניאל" ולא "בלטשאצר"
דקדקו בלשונה: "דִּי מַלְכָּא שָׂם שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר, כְּעַן דָּנִיֵּאל יִתְקְרֵי". המלך קרא לו על שם אלוהיו - אלוהי בבל היה "בל", וקראו בלטשאצר, שמו כשם אלוהיו. כל זה היה יפה עד שלנבוכדנצר עצמו היה בן ששמו בלשאצר, והוא הוא המלך שלפנינו. ההבדל בכתיב הוא באות ט' בלבד: דניאל נקרא בלטשאצר והמלך נקרא בלשאצר, וכנראה נעשתה ההבחנה כדי להבדיל בינו לבין שם האלוה. מכל מקום, מאחר שעתה יש מלך ששמו בלשאצר, שוב אין ראוי לקרוא לדניאל בשם המלך, וממילא חזר שמו להיקרא דניאל.
וזוהי כוונתה: אמנם המלך שם שמו בלטשאצר, וכעת אי אפשר לקרוא לו בשם המלך ולכן קוראים לו דניאל - אך אל תחשוב ששינוי השם גרע משהו מחכמתו. אותה חכמה אלוקית שעל שמה קראוהו בלטשאצר עדיין בו, ורק שמו נשתנה. והרס"ג אומר טעם אחר בגריעת האות: נגרעה ממנו האות ט', ולא קראוהו בלטשאצר שהוא שם האלוה, משום ששלח יד בכלי בית ה'. ופתרון "בלשאצר" - בלש אוצר, שחיפש באוצר; "בלש" בארמית הוא לשון חיפוש, ו"ויחפש" מתרגמינן "ובלש". ועל שם זה ירדה האות ט' משמו.
דניאל מובא לפני המלך
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֻעַל קֳדָם מַלְכָּא. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אַנְתְּ הוּא דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי הַיְתִי מַלְכָּא אַבִי מִן יְהוּד.
לכאורה יש כאן כפילות: "מבני גלות יהודה" ושוב "אשר הביא המלך אבי מיהודה". אומר המלבי"ם: המלך פותח בדברים שיגדילו את מעלתו וישבחוהו, כדי להרבות בכבודו. הגולים תמיד נחשבו דוויים סחופים ובזויים - ערב רב שנאסף מכל מיני עמים והוגלה למקום אחר, ואין להם כבוד. לכן בא לכבדו ואמר: אתה מכובד בעיניי, שאתה מגלות יהודה - ולא מן הגלות שהגלה נבוזראדן רב טבחים, אלא מן הגלות שהביא אבי המלך, היא גלות יהויכין, גלות יכניה, שהייתה גלות מכובדת ובעלת מעלה, ואנשיה היו החשובים. וכן כשבאו לאפיין את מרדכי כתבו עליו "אשר הוגלה עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה" - שהם היו החשובים, ואילו גולי הגלות השנייה היו מדלת העם.
וְשִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי רוּחַ אֱלָהִין בָּךְ, וְנַהִירוּ וְשׇׂכְלְתָנוּ וְחׇכְמָה יַתִּירָה הִשְׁתְּכַחַת בָּךְ.
ועוד טעם לחשיבותך: מצד השם הטוב שיצא לך, וטוב שם משמן טוב. שמעתי שרוח אלוקים בך, ואור ושכל וחכמה יתרה נמצאו בך.
וּכְעַן הֻעַלּוּ קׇדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא דִּי כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי, וְלָא כָהֲלִין פְּשַׁר מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה.
וַאֲנָה שִׁמְעֵת עֲלָךְ דִּי תִכּוּל פִּשְׁרִין לְמִפְשַׁר וְקִטְרִין לְמִשְׁרֵא. כְּעַן הֵן תִּכּוּל כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעוּתַנִי, אַרְגְּוָנָא תִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארָךְ וְתַלְתָּא בְמַלְכוּתָא תִּשְׁלַט.
הבאתי לפניי את החכמים והאשפים כדי שיקראו את הכתב ויודיעוני פשרו, ולא היו מסוגלים. ואני שמעתי עליך שאתה יכול לפתור פתרונות ולהתיר קשרים. לאחר שהגדיל את מעלתו, בא המלך אל הבקשה: אם תוכל לקרוא את הכתב ולהודיעני פשרו, לבוש ארגמן תלבש ורביד זהב יינתן על צווארך ושליש במלכות תשלוט. כלומר: בקשה גדולה יש לי ממך, בקשה שכולם לא עמדו בה, והנה שמעתי שאתה יכול לעמוד גם במה שאחרים אינם יכולים.
"מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן" - תשובת דניאל
בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאׇחֳרָן הַב, בְּרַם כְּתָבָא אֶקְרֵא לְמַלְכָּא וּפִשְׁרָא אֲהוֹדְעִנֵּהּ.
"נבזביתך" הוא מלשון ביזה והון. אומר לו דניאל: מתנותיך יישארו לך, ואת ההון שאתה רוצה לפזר עליי - תן לאחרים; אבל את הכתב אקרא למלך ואת פתרונו אודיע לו, גם בלא כל ההבטחות ובלא כל המתנות.
בדרך פשוטה אפשר להסביר שדניאל מתנהג כך משום שהמלך עשה מעשה שלא ייעשה: לבזות כך את כלי בית המקדש, לבזות את האלוקים, ולהביא את כל אותם עוונות הכרוכים במשתה הנורא והמביש הזה. על כן אינו רוצה לא במתנותיו ולא בכבודו. כאדם שהיה בא אליו היטלר ימח שמו וזכרו ואומר לו: ברצוני לתת לך מתנה - והלה משיב: מוחל טובות, איני רוצה ממך מאומה.
אלא שהמלבי"ם מתקשה בזה, שאין זה ראוי לדבר כך אל המלך בדרך של ביזיון: "מתנותיך יישארו לך, ואת הבזבוזים שרצית לתת עליי תן לאחרים". דרך כבוד אצל המלך היא לקבל את מתנתו. ולא רק אצל מלך: אף בין אדם לחברו, אם מביא לך אדם מתנה ואתה משיב לו "לא, לא, אין צורך, קח אותה בחזרה" - הוא נפגע עד מאוד, שהרי הוא השקיע ורצה לתת. להשיב פנים ולומר "אני מוחל על המתנה, תודה רבה, תשאיר אותה אצלך" - זו דרך ביזיון, וודאי שמי שעושה כן למלך ייחשב כמנאץ.
לכן מבאר המלבי"ם שדניאל אמר לו בדרך אחרת לגמרי: כל מה שאתה מבטיח לי - הבטחות מיותרות הן. ואף שליש המלכות שאתה מציע, אין בו צורך; תישאר המלכות שלך שלמה, ואני חפץ שתמשול בלא שום מגרעת ובלא שום חיסרון. ומדוע? משום שאיני עושה מאומה בכך שאפתור לך את הקושי הזה. דבר פשוט הוא, שאינו דורש מאמץ ולא חכמה יתרה, ואין ראוי שאקבל עליו שכר, ואין ראוי שתתאמץ כל כך להעניק לי.
משל למה הדבר דומה? לאדם שמכונת הכביסה שלו שבתה. הוא כבר מתחיל בראשו לחפש מודעות של מכונות כביסה באלפיים שקל, ומחשב בדעתו כמה יעלה לו התיקון, חמש מאות שקלים לפחות. בא הטכנאי, שולף גרב קטנה מתוך המשאבה - והמכונה חזרה לחיים. אומר לו הטכנאי: לא צריך, בפעם הבאה תשלם לי. למה? מפני שזה דבר כל כך פשוט, שאפילו בטלפון היית שואל אותי והייתי אומר לך. כך אמר דניאל: הדבר פשוט אצלי עד שחבל שתשקיע ותיתן לי שכר על כך.
"אַנְתְּ מַלְכָּא" - מכוח מה אתה מלך
אַנְתְּ מַלְכָּא, אֱלָהָא עִלָּאָה מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָא יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ.
לפי רש"י "אנת מלכא" פירושו: הקשב נא אדוני המלך. ולפי המלבי"ם כוונתו: מכוח מה אתה מלך? התבוננת פעם מדוע אתה מלך וממה אתה מלך? אין אתה מלך אלא בכוח אביך. הקדוש ברוך הוא נתן את המלוכה לנבוכדנצר והבטיח לו שלושה דורות - בזכות אותה איגרת ששלח לחזקיהו, שרץ אחר שליחיו וכתבה מחדש והקדים בה כבוד שמים לכבוד המלך חזקיהו. וזהו שנאמר "ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו". ואתה, איזה דור אתה? דור שלישי. זו הסיבה היחידה שאתה מכהן עתה כמלך, וזכור זאת. הקדוש ברוך הוא הוא שנתן לו מלכותא ורבותא - גדולה, ויקרא - כבוד, והדרא - הדר; הוא שכבש את כל הממלכות ומשל בכיפה, והכול מבורא עולם. אביך קיבל מבורא עולם, ואתה המשך של אביך.
וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ, כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי, דִּי הֲוָא צָבֵא הֲוָה קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא, וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָא צָבֵא הֲוָא מַשְׁפִּל.
מן הגדולה האדירה שנתן לו הקדוש ברוך הוא היו כל האומות והלשונות זעים ורועדים מפניו: את שרצה - הרג, ואת שרצה להחיות - החיה, את שרצה הרים ואת שרצה השפיל. כלומר, ניתנה לו מלוכה מוחלטת. והרי היו מלכים שהעם היה מגביל אותם: מולך אתה, אבל נמנה שרים ושופטים שיחשקו את מלכותך בחישוקים, שלא תעשה ככל העולה על רוחך ולא תפגע חלילה בשלום העם כדרך העריצים והרודנים; והם יהיו הסכר המונע את המלך מלצאת מגדרו ולשטוף ולהזיק.
היכן ראינו זאת? אצל אחשוורוש. כשרצה להרוג את ושתי, קרא לשבעת רואי פני המלך, האחשתרפנים היושבים ראשונה במלכות. ואז בא חכמולוג ושמו המן ואמר: יעבור דבר מלכות מלפניו וייכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור. אדוני המלך, וכי תצטרך לשאול אנשים אם להרוג את אשתך אחרי מעשה כזה? אתה אמור להחליט לבדך. מעתה יוכל המלך להחליט לבדו את מי הורגים, בלא לכנס את פורום השבעה. מצא הדבר חן בעיניהם והסכימו - והקדוש ברוך הוא סיכל עצתם, שהרי מן הדין היה להם להתנגד: מי מוכן שייטלו ממנו את כוחו? אפילו בג"ץ אינו מוכן. אלא שהשם סיכל את עצתם. ולמה באמת נעשה כך? כי אילולא כן, כשהגיע זמנו של המן למות ונאמר "תלוהו עליו", היה צריך לכנס את הפורום ולאסוף את השבעה ולהגיש החלטה, ויוגש נגדו בג"ץ ותהיינה התנגדויות ובלאגן שלם - ובסוף היה הדבר מתבטל. אבל מכיוון שהמן עצמו ביטל את שבעת היועצים המחליטים בשביל המלך, יכול היה המלך להחליט ברגע אחד "תלוהו עליו", ותלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי - עוד חלק ממה שחפר המן את בורו במו ידיו.
אומר דניאל: בוא וראה, מלכות נבוכדנצר לא כזאת הייתה. מלכות מוחלטת הייתה לו, אין שר ואין שליט ואין יועץ ואין שופט שיאמר לו דבר; את שרצה הרים ואת שרצה הוריד, מחיה והורג, והכול על פי רצונו בלבד.
וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה, הׇנְחַת מִן כׇּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיו מִנֵּהּ.
וכאשר רם לבבו ורוחו תקפה עליו "להזדה" - מלשון "לא יזיד", מזיד ומרשיע - הורידו הקדוש ברוך הוא מכיסא מלכותו והעבירו ממנו את כבודו. תראה מה עלתה לו.
וּמִן בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם חֵיוְתָא שַׁוִּיו, וְעִם עֲרָדַיָּא מְדֹרֵהּ, עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע, עַד דִּי יְדַע דִּי שַׁלִּיט אֱלָהָא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יְהָקֵים עֲלַהּ.
מחברת בני אדם סולק וגורש; לבו נעשה כלב חיה, שהרגיש וחשב כאילו הוא בהמה; ועם הערודים, הפראים והחמורים, שמו את מדורו במדבר או ביערות; עשב כשוורים האכילוהו; וגופו היה חשוף לרוחות ולטל השמים. ועד מתי? עד שידע שלא הוא המושל, אלא יש שליט - אלוה עליון במלכות בני האדם, ולמי שירצה הוא מקימה.
"וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר" - התוכחה
כל הסקירה ההיסטורית הזאת אינה אלא הקדמה לפסוק הבא:
וְאַנְתְּ בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ, כׇּל קֳבֵל דִּי כׇל דְּנָה יְדַעְתָּ.
ואתה בנו, בלשאצר, לא השפלת את לבבך - וכל זה בעוד שאת הכול ידעת. אילו לא ידעת, היית יכול לומר: חשבתי שאני גדול, אני בנו של המלך. אבל הרי אתה יודע מה עבר על אביך, כמה נתייסר וכמה סבל, והכול מפני שרם לבבו. כיצד אתה חוזר על אותה שטות ועל אותה טעות ואינך משפיל את לבבך?
וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ, וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קׇדָמָךְ, וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן, וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ, וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכׇל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ.
ראה, אדוני המלך, איזו שטות עשית - ככלב השב על קיאו של אביו. על אדון השמים התרוממת והתגאית; את כלי ביתו הבאת לפניך, ואתה ושריך והמלכה ופילגשיך שתיתם בהם יין; ולאלוהי הכסף והזהב, הנחושת והברזל, העץ והאבן, שאינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים - אותם שיבחת; ואת האלוה שנשמתך בכל רגע ורגע נתונה בידו, וכל אורחותיך גלויים לפניו - אותו לא הידרת ולא כיבדת.
"מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" - פשר הכתב
בֵּאדַיִן מִן קֳדָמוֹהִי שְׁלִיחַ פַּסָּא דִי יְדָא וּכְתָבָא דְנָה רְשִׁים. וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים: מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין.
מלפני בורא עולם נשלח פס היד, והכתב הזה נרשם. ומהו "מנא מנא"? הקדוש ברוך הוא מנה, ומניינו כפול - מנה פעמיים. מבאר המלבי"ם: שני מניינים יש כאן, ומשניהם יכולה לצמוח טעות. פעם אחת הבטיח הקדוש ברוך הוא שהוא ובנו ובן בנו ימלכו - נבוכדנצר, אויל מרודך בנו, ובן בנו שהחל למלוך הוא בלשאצר; ולפי חשבון זה עוד יש לך זמן, שהרי בלשאצר עודנו צעיר ויש לו עוד שנות מלכות. ומאידך גיסא נאמר "ועבדו הגויים האלה את מלך בבל שבעים שנה", ולפי חשבון זה כבר תם הזמן והגיעה שעת הגאולה וביטול מלכותך. הרי לפנינו שני מניינים סותרים: לפי השבעים שנה כבר אמורה מלכותך להסתיים, ולפי הנבואה של שלושה דורות אתה הדור השלישי ועדיין אמור להמשיך למלוך.
וזהו "מנא מנא" - שני מניינים; ומה עושים כאשר יש שני דברים? שוקלים. וזהו "תקל" - הדבר שקול: האם נלך אחר המלכות הכללית או אחר מניין שנות חייו של המלך. ובא דניאל ומבאר:
דְּנָה פְּשַׁר מִלְּתָא: מְנֵא - מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ.
הקדוש ברוך הוא מנה את מלכותך והשלימה, כלומר סיימהּ - שהרי שבעים השנה הגיעו לסיומן.
תְּקֵל - תְּקִילְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר.
ואם תאמר: הרי עדיין נאמרו שלושה דורות ואני קיים? על כך: שקל הקדוש ברוך הוא את זכויותיך וחובותיך ומצאך חסר. אינך ראוי להשלים את מלכותך מצד היותך הדור השלישי. ואם כן אחרי איזה מניין נלך? אחר מניין שבעים השנה - הוא המניין הקובע, והוא זה שהקדוש ברוך הוא מתייחס אליו.
פְּרֵס - פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס.
ומחמת כן "ופרסין". ודקדק: בכתב נאמר "פרסין" בלשון כפולה, ולא "פרס" - לומר שני דברים: האחת, נפרסה מלכותך, לשון פריסה, כפי שפורסים ככר לחם וחוצים אותו, וכלשון "כדי אכילת פרס" שהוא חצי כיכר; והשנייה, שנמסרה לפרס. הרי שתי "פרסיות": לשון פריסה ולשון פרס.
מדוע לא ידעו החכמים לקרוא
ראוי להתבונן: הלוא ארמית ידעו, ואף אם היה זה כתב עברי - היו יכולים להביא חכם מחכמי העברים שיקראנו. אלא אומרים חז"ל שלא ידעו לקרוא את הכתב כסדרו. וכך היה כתוב: מַמְתּוּס נַנְקָפִי אַאלְרָן. הקורא "ממתוס" - מילה שאינה מוכרת, וכן "ננקפי" וכן "אאלרן", ואיש אינו יכול לתת לזה פשר. ורק דניאל ידע שצורת הכתיבה וצורת הקריאה שונות זו מזו, ושיש לקרוא מלמעלה למטה, ואז עולה: מנא מנא תקל ופרסין. ומפני שדניאל ידע זאת, אומרת הגמרא, הוא שהצליח לפתור את הדבר.
ומכאן, אומר המלבי"ם דבר נפלא: הרמז שמלכותו נפרסת ונמסרת לפרס ומדי רמוז בעצם צורת הכתיבה. שכן המילה "ופרסין" היא היחידה שנכתבה פרוסה בשתי שורות, בעוד ששאר המילים - מנא מנא תקל - כל אחת במקומה. היא לבדה נמצאת פרוסה בתוך החידה הזאת, ומזה למדים שמלכותך תיפרס ותימסר למדי ופרס.
"בֵּהּ בְּלֵילְיָא" - סוף המלכות
בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ, וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא.
בלשאצר היה בטוח ב"אחריי המבול". אמר בלבו: ודאי מדובר עוד שבעים שנה או שישים שנה, לך דע על מתי הוא מדבר. ולכן עוד סבר שיש בידו לחלק תיקים ולתת מינויים: הלביש את דניאל ארגמן ורביד זהב על צווארו, והכריז עליו שיהיה שליט על שליש המלכות.
בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה.
כמה זמן מלך דניאל? זו הייתה כמדומני הממשלה הקצרה ביותר בתולדות העולם. עוד באותו לילה נפרעו ממנו ונהרג בלשאצר הכשדי, והנבואה נתקיימה בו בו בלילה. וכיצד היה הדבר? כפי שאמרנו בתחילת הפרק, ועל פי המובא בדברי קורות הימים: פרס ומדי, שאותם הכניע באותו יום במלחמה, לא נשארו שוקטים על שמריהם; הם ניצלו את עיסוקו במשתה, ארגנו את חילותיהם, חזרו וכבשו עוד באותו הלילה את הממלכה. וכך נתקיים בו "פריסת מלכותך", ותמו שבעים השנה שבהן היה אמור למשול, וההבטחה שניתנה לנבוכדנצר הגיעה לקצה.
לסיכום:
הפרק מלמדנו כיצד בלילה אחד נחתמת מלכות. המלכה מזכירה לבלשאצר את דניאל, שרוח אלוהים קדושים בו וגישה לו אל האלוה העליון, ודניאל מובא לפני המלך. הוא דוחה את המתנות - לא בדרך ביזיון אלא בטענה שאין בפתרון זה כל מאמץ הראוי לשכר - ופותח בתוכחה: מלכותך אינה שלך אלא מתנת שמים לאביך לשלושה דורות, ואביך, שהיה בעל שלטון מוחלט, הושפל עד שידע שהאלוה העליון שליט במלכות בני האדם. ואתה, שידעת את כל זאת, לא השפלת את לבבך, ועוד התרוממת על אדון השמים בכלי ביתו. הכתב שעל הקיר - מנא מנא תקל ופרסין - הוא שני מניינים ששקלם הקדוש ברוך הוא: שבעים השנה מול שלושת הדורות, והוכרע שנמצא חסר; "פרסין" הכפול, ואף פריסת המילה לשתי שורות, מרמז שמלכותו תיפרס ותימסר למדי ופרס. בלשאצר עוד חילק מינויים, ובו בלילה נהרג - וכל דברי הנבואה נתקיימו כלשונם.