פרק ה' בדניאל פותח בסצנה של שיכרון כוח: בלשאצר מלך בבל עורך משתה ענק לאלף שריו, ומתוך גאווה ושכרות מצווה להביא את כלי בית המקדש כדי לשתות בהם. באותו לילה ממש נכתבת על הקיר הכתובת המסתורית שאיש אינו יודע לקרוא ולפתור. נלך על סדר הפסוקים, נבאר על פי המלבי"ם, ונוסיף את דברי חז"ל והמפרשים.
בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלׇקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה׃
בלשאצר המלך עשה סעודה גדולה ל"רברבנוהי אלף" - לאלף שריו. "ולקבל אלפא חמרא שתה": לפי רש"י, וזהו בעצם ביאור חז"ל, הוא שתה יין כנגד כל אנשיו - כפי הכמות שכולם שתו, כך שתה הוא לבדו. כנגד אלף אנשים שתה יין.
רש"י אומר שהיה בנו של נבוכדנצר, והוא מלך אחרי אויל מרודך, שגם הוא היה בנו של נבוכדנצר. בחז"ל מובא שבתקופה שנבוכדנצר הפך לבו כלבב חיה וגורש מממלכתו, קם אויל מרודך ומלך תחתיו. ולאחר מכן כשחזר נבוכדנצר, השליך אותו לבית הכלא - שהרי זה כמו מרד בו, למלוך בעודו בחיים. וכאשר סוף סוף מת נבוכדנצר, כתוב שבא אויל מרודך והוציא את גופתו מן הקבר וגרר את עצמותיו. ועל זה נאמר עליו בנביא "ואתה הושלכת כנצר נתעב" - הושלך מתוך קברו, וזה חלק מן העונש שהיה ראוי לו. אויל מרודך עשה זאת גם כדי להיות בטוח שהפעם אביו מת מיתה טוטאלית ואינו יכול לשוב עוד. שהרי בפעמים הקודמות נעלם ולא ידעו מה עמו, והתברר שרק היה בגדר נעדר, והנה שב. לכן רצה לוודא שלשוב הוא כבר לא ישוב.
כתוב בחז"ל, וכך מופיע גם בספר יוסיפון, שבלשאצר נלחם עם דריווש המדי ועם כורש הפרסי וניצח אותם במלחמה והניס אותם, ולכן עשה משתה לשמוח על הניצחון. אלא שעוד באותו יום שעשה את המשתה חזרו האויבים, נלחמו על העיר והכריעו אותה. אנחנו עדיין בשלב המשתה, לפני שובם של האויבים.
סיבה נוספת המופיעה בחז"ל: בלשאצר עשה חשבון שעם ישראל, שיצאו מארצם לגולה, אמורים היו לשוב לאחר שבעים שנה, כפי שהובטח בנבואת ירמיהו - "לחורבות ירושלים שבעים שנה". לפי חשבונו כבר מלאו שבעים שנה ולא נגאלו. חז"ל מבארים באריכות היכן הייתה טעותו של בלשאצר ומדוע באמת עדיין לא עברו שבעים שנה ולא הגיע זמן הגאולה. אבל הוא היה בטוח: הנה עברו שבעים שנה ולא נגאלו - מעתה הם בידי. וזה מה שהביא אותו למעשים הנלוזים שנראה בהמשך.
לפי המלבי"ם, "לקבל אלפא חמרא שתה" פירושו שהוא שתה יין מול אלף שריו וגדוליו. תחילה נאמר שעשה משתה גדול לכל חשוביו, ואחר כך מוסיף הכתוב שהוא שתה יין למולם. דרך המלכים הייתה שלא לשתות יין אל מול העם ואל מול השרים, אלא במקום פרטי שבו היה שותה. כאן הוא רצה כנראה להראות להם: ראו, אני נמצא איתכם בגובה העיניים, איני תופס פינה משלי לשתות בה - ולכן שתה יחד עמהם, להראות קרבה אליהם.
בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ׃
"בטעם חמרא" - בעצת היין. כיוון שהיה שתוי; ואם שתה כנגד כל שריו, ודאי היה רווי לגמרי. הוא ביקש להביא את כלי הכסף והזהב אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל שבירושלים. אמרנו שלדעת רש"י נבוכדנצר היה אביו של בלשאצר, ולפי זה היה בלשאצר אחיו של אויל מרודך. ויש דעה נוספת בחז"ל שבלשאצר היה דור שלישי לנבוכדנצר - בנו של אויל מרודך ונכדו של נבוכדנצר. ולפי הדעה הזאת אין קושיה ממה שנאמר "נבוכדנצר אבוהי", שהרי לפעמים גם לסבא קוראים אבא. "שגלתה" - זו המלכה, כלשון "נצבה שגל לימינך", "והשגל יושבת אצלו". "ולחנתה" - שאר נשי המלך.
מבאר המלבי"ם: מה רצה להראות בזה? בנבואה נמסר שמלכות בבל תתבטל, ובעקבות זה ישובו ישראל לארצם. הנה חלפו שבעים שנה וזה לא קרה - משמע שמלכות בבל תישאר קיימת. לכן אמר: אין לי עוד מה לירא מאלוהי העברים, אין לחשוש עוד מאלוהי ישראל. הביאו את כל כלי ההיכל אשר בירושלים.
ונשים לב: בפסוק הבא נאמר "היכלא די בית אלהא די בירושלם" - ההיכל אשר בבית האלוהים אשר בירושלים, ואילו כאן הוא אומר בלשון סתמית "היכלא די בירושלם". מבאר המלבי"ם שהיו כאן כמה חטאים. ראשית, הוא לא רצה לקרוא לו כלל בשם בית אלוהים: זהו סתם היכל, אולם שבירושלים. אין אלוה כזה, אין כוח כזה - הנה אמרו שיגאל את עמו, וחלפו שבעים שנה ולא גאלם. היה בזה דרך ביזיון, כנדמה בעיניו כהיכל של הדיוטות.
דבר נוסף: הוא ציווה להביא בין את כלי הכסף ובין את כלי הזהב. כלי הזהב היו הכלים היקרים יותר, כלי הבית פנימה שמשרתים בהם בפנים, ואילו כלי ההיכל שלא נעשה בהם שירות בפנים היו כלי כסף. והוא כביכול אומר: אצלי הכל שווה - כסף וזהב, פנימי וחיצון, הכל אותו דבר. הביאו את הכל, אין מקדש, אין היכל, אין אלוה, ואיני חושש ממאומה.
ומעבר לזה, במשתה הזה היו המלך וגדוליו, נשיו ופילגשיו - חטא נוסף שיתפרט בפסוק הבא.
אומר המלבי"ם: אצל האומות, אף בתקופות הקדמוניות, מקובל היה שלא לחלל קודשה של שום אומה. לכל אומה יש קודשיה ואמונתה, חופש פולחן וחופש דת - תן לכל אחד להאמין במה שהוא רוצה, ואם אינך מאמין בזה, אל תבזה את זה. לכן מדגיש הכתוב שמה שעשה היה "בטעם חמרא": רק בעצת היין יכול היה לעשות שטות כזאת, שהרי זה דבר שלא ייעשה אפילו על פי הכללים שהיו מקובלים אז אצל הגויים.
בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ׃
אזי הביאו לפניו את כלי הזהב שהוציאו מן ההיכל של בית האלוהים אשר בירושלים. השרים והעבדים לא נגררו אחרי הזלזול והבוז שרחש המלך לבית ה'. כשהלכו להביא את הכלים, הביאו אותם מתוך הערכה וכבוד, ביודעם שההיכל הזה הוא בית האלוהים ושאלו כלים שהוצאו ממנו. ולכן שים לב מה הם מביאים: "מאני דהבא" בלבד - רק את כלי הזהב שבהם שימשו לפני ה', כדי להודות בהם לעבודה זרה שלהם שכביכול ניצחה את האלוהים. כלומר, הם מאמינים שיש אלוה, אלא שלדעתם העבודה זרה שלהם יכלה כנגדו וניצחה אותו.
המעל הנוסף: שתו בהם המלך, גדוליו, נשיו ופילגשיו. נשי המלך, שדרכן תמיד הייתה להיות במשתה פנימי יותר, בבית הנשים - כפי שמצינו במגילת אסתר את המשתה שעשתה ושתי לנשים בפני עצמן - והוא מכניס אותן פנימה ונותן להן לשתות בכלים הללו, כלי בית המקדש. לא די שהכניס את הנשים למקום הגברים ופרץ בזה את המוסר המקובל אפילו אצל הגויים, אלא עוד נתן להן לשתות בכלי הקודש, ולא רק לשריו - ובזה היה ביזיון וקצף.
אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא׃
המעל הרביעי היה ששתו בהם יין. שתיית יין היא עוולה גדולה יותר משתיית משקה אחר, שנאמר "לץ היין הומה שכר". על ידי היין כל החסמים משתחררים, ומתחילה ליצנות ודיבורים בטלים ודברי שחוק. לכן הוא אומר לך שלא הסתפק בהגשת שתייה סתם בכלים הללו, אלא הגיש בהם יין, שהיין מביא להרבה יותר ליצנות ולדרך של שחוק וזלזול כלפי עבודת ה'. והמעל החמישי: שהתחילו לשבח לאלוהי זהב וכסף, כביכול העבודה זרה הצליחה להתגבר על האלוקים.
בַּהּ שַׁעֲתָה נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לׇקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָא דִּי כָתְבָה׃
באותה שעה יצאו אצבעות של יד אדם וכתבו אל מול הנברשת - הנברשת היא המנורה שבה היו הנרות. "על גירא די כתל היכלא די מלכא" - על הסיד שבחלק העליון של כותל היכל המלך. "ומלכא חזה פס ידא די כתבה" - והמלך רואה את פס היד, החלק שמן המרפק ועד היד, ואולי אפילו מן הכתף ועד היד. בתחילה נאמר שראו אצבעות, ואחר כך נאמר שהמלך ראה את כף היד. ולמה כאן נאמר רק "מלכא"?
מבאר המלבי"ם: הנביא בא לומר לך שלא תטעה לחשוב שהמראה היה דמיון, איזו פאטה מורגנה, מחזה של אור וצל שגרם לו לטעות ולא להבין נכונה את אשר הוא רואה. ראשית, כולם ראו את האצבעות יוצאות וכותבות - האם ייתכן שכולם טעו? זה דבר שקשה מאוד לקבל. שנית, זה היה אל מול הנברשת, אל מול האור החזק. אילו היה שם נר דולק בפינה וצללים על הקיר, אפשר היה לומר שמישהו הזיז את ידו ונדמה היה כאילו יד כותבת - אשליה. אבל כאן זה היה בדיוק מול האור, במקום המואר ביותר, ולא ייתכן שהיה זה משחק של אור וצל.
שלישית, זה היה על סיד ההיכל: החלק התחתון של הכותל היה אבנים, והחלק העליון היה מסויד, ושם נכתב. זה לא היה מישהו שעומד למטה ויכול לעשות זאת בלי שישימו לב - זה בחלק העליון, מי בכלל מגיע לשם? ורביעית, ראייתו של בלשאצר הייתה שונה מראיית שאר השרים: כל השרים ראו את האצבעות בלבד, ואילו המלך ראה את כל פס היד. וכי ייתכן שאני רואה אחרת מכם? ברור אפוא שזו ראייה ניסית ובלתי טבעית, שהרי כולנו רואים אותו מחזה, ואני רואה דבר אחד ואתם דבר אחר - סימן שמישהו רצה להראות לי מעבר למה שהראה לכם. כל צירוף הדברים הללו בא כדי שבלשאצר לא יפקפק כלל במה שהוא רואה, ויהיה ברור לו שזה מחזה אמיתי.
אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֺהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן׃
והדברים אכן משפיעים. "זיוהי שנוהי" - תוארו נשתנה. "ורעיונהי יבהלונה" - מחשבותיו הבהילוהו. "וקטרי חרצה משתרין" - אזור חלציו נפתח. "וארכבתה דא לדא נקשן" - ברכיו התחילו לנקוש זו בזו, כדרך אדם הרועד שרגליו מרעידות. וכל זה מחמת הפחד.
הפחד הזה מלמד שהמראה אמיתי. שהרי חז"ל אומרים שכאשר אדם נבעת ואוחזת אותו בהלה - "אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי". למה נבהלתי? כנראה שהנשמה שלי מרגישה שמשהו קורה למעלה. כך אני כותב גם בספר "במשנת החלומות", שזה אחד הסימנים לדעת שהחלום אמיתי: כאשר פתאום אוחזת אותך פחד וחלחלה, האדם קם וחתתו ונפשו עגומה עליו - כל הפחדים האלה מרמזים שיש כאן משהו. שאם לא כן, למה נבהלתי כל כך? אדם חולם חלומות רבים ואינו מרגיש אותם. ואם אני מרגיש שנפשי נפעמת - "ותיפעם רוחו" אצל פרעה, "ותתפעם רוחו" אצל נבוכדנצר, וכאן אצל בלשאצר שהדבר משפיע עליו בצורה קיצונית - סימן שהנפש מרגישה הרבה מעבר למה שהידיעה השכלית מסוגלת לקלוט.
דבר פלאי נוסף היה כאן: קישורי אזור חלציו נפתחו מאליהם. בזמנם היו מנחשים, והיו להם ניחושים רבים ששימשו להם כידיעות אם לעשות דבר מה או להימנע ממנו. לדוגמה, מי שלא מצא את חרבו - סימן שלא יצליח בקרב; עבר חתול שחור - סימן שיהיה לו יום גרוע; נפלה פרוסה מפיו - סימן שהלכה הפרנסה, כי הלחם הוא פרנסה, ובפרט אם נפלה עם הריבה כלפי מטה. וכהנה וכהנה דברים שהאמוריים ושאר המנחשים והמעוננים היו משתמשים בהם. צריך לדעת שדברים כאלה אסורים על פי ההלכה, ואסור להאמין בהם - אך כך הייתה תפיסתם של הגויים.
והנה האזור מרמז על גבורה, כלשון "יאזור כגבר חלציו". כשרוצים לומר שאדם אוחזת אותו גבורה, הוא קושר את אזורו - כך אליהו, לפני שרץ לפני אחאב, שינס מותניו וקשר את האזור. וכאן ראה בלשאצר שאזורו נפתח מאליו: סימן לחולשה, סימן שהוא חשוף למקרים רעים. וכל הדברים האלה עוד הוסיפו לבהלה ולפחד שכבר היו בו.
קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל דִּי כׇל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט׃
המלך נכנס ללחץ נורא, ורק זה יסביר לנו מדוע הוא מעניק פרסים נכבדים כל כך למי שיפתור את החידה. יש כתב על הקיר ואיש אינו יודע מהו ומה פשרו. לכן קרא המלך "בחיל", בכוח, להכניס את כל המומחים שהזכרנו את שמותם: האשפים, הכשדיים והגזרים - אלה שהייתה להם כביכול גישה אל האלוהויות התחתונות, היודעים את הגזירות הנגזרות.
ענה המלך ואמר לחכמי בבל, שכל אדם שיקרא את הכתב ויודיע לו את פתרונו - הנה יש כאן שני נעלמים: ראשית קריאת הכתב, ושנית פתרון הקריאה. קודם תקרא מה כתוב, ואחר כך תסביר מה נאמר. מי שיצליח בשניהם, "ארגונא ילבש" - ילבש לבוש ארגמן, ורביד הזהב יינתן על צווארו, דבר שהורשה רק לשרים החשובים ביותר הקרובים למלך. "ותלתי במלכותא ישלט" - שימשול בשליש המלכות; ויש מבארים: אעשה אותו שלישי למלך - יש מלך, יש משנה למלך, ויש שלישי למלך.
מכל זה אנו מבינים שהוא קלט שהפתרון אינו פשוט כלל. שהרי אילו חשב שהפתרון פשוט, היה אומר להם: מי שלא יפתור - אני הורג אותו, כדרך שעשה סבו. אלא שגם הוא הבין שכאן הפתרון קשה מאוד, ולכן לא רצה לאבד את כל החכמים. כי מי יודע לקרוא כתב שכתבו המלאכים? זה אינו דבר שאמור להיות מובן.
אֱדַיִן עָלִּין כֹּל חַכִּימֵי מַלְכָּא וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא׃
אזי נכנסו כל חכמי המלך שזימן, ולא יכלו לקרוא את הכתב ולא להודיע את פשרו למלך. יש כאן שני דברים. לפעמים ייתכן שיוכל אדם לקרוא את הכתב אך לא לדעת את פתרונו - תיתן לי מילה באנגלית, ייתכן שאוכל לקרוא אותה ולא לדעת את משמעותה. וייתכן גם להפך, שידעו את המשמעות ולא את הכתב, שהרי הכשדיים הללו ידעו על ידי שיטות של כישוף, קסמים ואצטגנינות מה המסר, אף שלא ידעו היכן הוא כתוב. בא הכתוב ואומר לך שהחכמולוגים האלה לא ידעו לא לקרוא את הכתב ולא את המסר - שלא תחשוב שלפחות באחד מהם הצליחו.
אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֺהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין׃
וזה מלחיץ אותו עוד יותר. לא די שהדבר עצמו מבהיל, אלא שגם אין מי שייתן לו פתרון. "וזיוהי שנין עלוהי" - זיוו נשתנה; וכבר נאמר למעלה "זיוהי שנוהי", ופירוש הדבר שינוי על שינוי: אם קודם נראה רע, כעת הוא נראה גרוע עוד יותר. "ורברבנוהי משתבשין" - גם שריו ואנשיו החשובים השתבשו לגמרי ולא ידעו מה לעשות.
ראשית, עד עכשיו עוד הייתה לו תקווה שמישהו יפתור את החידה. אם הם לא יודעים - סימן שלחידה אין פתרון. כל עוד יש תקווה שיש באיזה מקום מי שיודע, אדם עוד רגוע במקצת; אבל כשגם התקווה הזאת מתפוגגת, הלחץ גובר.
שנית, הוא מגיע למסקנה שמכיוון שאינם יודעים לפתור, כנראה אין זה מסר קטן וארצי מן השרים והמלאכים השולטים בחלק התחתון של העולם, אלא מסר הבא מהאלוקים הגדול העוסק בדברים הגדולים של העולם - כך הייתה תפיסתם. הכשדיים והגזרים והמכשפים יודעים את הנעשה עם האלוהויות התחתונות, עם השדים ועם הכוחות התחתונים, אבל אל האלוה העליון אין להם גישה. אם כן, מדובר כאן במשהו גדול, לא באיזו צרה פרטית קטנה, אלא בצרה גדולה המתרגשת לבוא - וזה מלחיץ עוד יותר.
שלישית, כאשר יש גזירה ומודיעים לאדם מהי - סימן שיש תקווה לתיקון, ולכן מודיעים לו: הגזירה היא כך וכך, ואז הוא מתחיל לחשוב ולהבין על מה ולמה, ומתקן. אבל כשיש גזירה נוראה ואינך יודע מהי, זה מה שנקרא לחכות לגרוע מכל. קודם כל, עצם אי הידיעה מטילה פחד נורא יותר מן הידיעה. ועוד: עצם זה שלא הודיעו לי מורה שאין אפשרות תיקון, ולא יועיל מה שאעשה - הגזירה בוא תבוא. וזו סיבה נוספת לבהלתו.
בלשאצר, מתוך חשבון מוטעה של שבעים שנה ומתוך שכרות יין, פרץ את כל הגבולות: ביזה את בית המקדש בלשונו, ערבב כלי כסף וזהב, הכניס את נשיו ופילגשיו למשתה, שתה בכלי הקודש יין ושיבח לאלוהי זהב וכסף. מיד באותה שעה יצאה יד וכתבה על כותל ההיכל, ובכל פרטי המראה - שכולם ראוהו, שהיה מול האור, שהיה בגובה הכותל, ושהמלך ראה יותר מכולם - נמנעה כל אפשרות לתלות זאת באשליה. הבהלה שאחזה בו, ופתיחת אזור חלציו, העידו שנפשו מרגישה את אשר שכלו עדיין אינו קולט. וכשכל חכמי בבל לא ידעו לא לקרוא ולא לפתור, הבין בלשאצר שמדובר במסר מן האלוה העליון, גזירה גדולה שאין לה תיקון - ולכן גברה בהלתו שבעתיים.