לפנינו החלק השני של פרק ד' בדניאל: דניאל כבר פתר לנבוכדנצר את חלום האילן, וכעת הוא מפרש בפרטות כיצד יתקיים החלום בגופו של המלך, מוסיף לו עצה כיצד יתעכב הגזר דין, ולבסוף אנו רואים כיצד הכול התקיים בו למעשה - עד שנבוכדנצר עצמו כותב איגרת לכל העמים ומודה במלכות שמים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם, ובתוספת דברי חז"ל והראשונים שנזכרו בשיעור.
וְלָ֣ךְ טָֽרְדִ֣ין מִן־אֲנָשָׁ֡א וְעִם־חֵיוַ֣ת בָּרָא֩ לֶהֱוֵ֨ה מְדֹרָ֜ךְ וְעִשְׂבָּ֥א כְתוֹרִ֣ין לָ֣ךְ יְטַֽעֲמ֗וּן וּמִטַּ֤ל שְׁמַיָּא֙ לָ֣ךְ מְצַבְּעִ֔ין וְשִׁבְעָ֥ה עִדָּנִ֖ין יַחְלְפ֣וּן עֲלָ֑ךְ עַ֣ד דִּֽי־תִנְדַּ֗ע דִּֽי־שַׁלִּ֤יט עִלָּאָה֙ בְּמַלְכ֣וּת אֲנָשָׁ֔א וּלְמַן־דִּ֥י יִצְבֵּ֖א יִתְּנִנַּֽהּ׃
שים לב ללשון: "וְלָךְ" - עליך מדובר, לא על בניך ולא על הדורות הבאים. אותך ירחיקו מבני האדם. וזה מתאר שני שלבים: בתחילה "טרדין מן אנשא" - ירחיקו אותך מחברת בני אדם. כך אכן היה בפועל: כשהחל להתנהג כחיה החביאו אותו בתוך הארמון, כדרך המשטרים הטוטליטריים שבהם המלך כבר מת זה חודשיים ועדיין משדרים מן הארמון "עסקים כרגיל". קיוו שאולי יעבור לו, אולי תעזור תרופה. שום דבר לא עזר. ואז מגיע השלב השני: "ועם חיות ברא להוה מדורך" - ישליכו אותך אל חיות השדה, שם יאכילוך עשב כשוורים, ותהיה חשוף בטל השמים, בלי דירה, ממש כבהמות.
ומדוע דווקא "שבעה עידנין"? מבאר המלבי"ם: בכל זמן וזמן היה נבוכדנצר תולה את מצבו בשלטונו של אחד מכוכבי הלכת. כל עוד יש כוכב שבו אפשר לתלות, אין הכרה באמת. לאחר שעברו שבעה זמנים, כנגד שבעת כוכבי הלכת, כבר אין במי לתלות - כל הכוכבים עברו. רק אז "די תנדע די שליט עילאה במלכות אנשא": תקלוט שכל זה בא לך מן האלוה העליון, שיש שליט עליון המושל במלכות בני האדם, ולמי שהוא חפץ הוא נותן אותה.
וְדִ֣י אֲמַ֗רוּ לְמִשְׁבַּ֞ק עִקַּ֤ר שָׁרְשׁ֙וֹהִי֙ דִּ֣י אִֽילָנָ֔א מַלְכוּתָ֖ךְ לָ֣ךְ קַיָּמָ֑א מִן־דִּ֣י תִנְדַּ֔ע דִּ֥י שַׁלִּטִ֖ן שְׁמַיָּֽא׃
מה שראית בחלום שאמרו להשאיר את עיקר שורשי האילן בארץ, פירושו שהמלכות נשארת קיימת - ושוב, לא לשורשים הבאים אחריך אלא לך עצמך. ומתי תחזור אליך? "מן די תנדע די שליטין שמיא" - כאשר תגיע להכרה שיש שליט בשמים, שאתה שפל ובורא עולם מושל גם עליך. ההכרה היא תנאי ההשבה.
אם נשים לב, יש בחלום חלק שלא זכה לפתרון ודניאל דילג עליו. בפסוק י"ד נאמר: "עַד־דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ". ומי הוא "שפל אנשים" שהיה שפל עד אותו זמן והוא שיקום וישלוט? עם ישראל. את הסיום הזה דניאל משמיט לחלוטין. מדוע? כדי שלא לעורר את חמתו של נבוכדנצר. שאם ישמע שבסופו של דבר עם ישראל הוא שיקום, עלול הוא לומר: בוא נגמור איתם את הסיפור מראש. וכבר ראינו שנבוכדנצר הקים את הצלם כולו זהב כדי לבטל את הוראת החלום הקודם - שמלכותו היא ראש הזהב ועתידה להסתיים, ואחריה החזה והזרועות שהם מלכות מדי ופרס. אדם שניסה כבר פעם אחת לפעול נגד הוראת החלום, ינסה גם כאן. לכן ויתר דניאל על הקטע הזה ולא ביאר לו אותו.
לָהֵ֣ן מַלְכָּ֗א מִלְכִּי֙ יִשְׁפַּ֣ר עֲלָ֔ךְ וַחֲטָאָךְ֙ בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק וַעֲוָיָתָ֖ךְ בְּמִחַ֣ן עֲנָ֑יִן הֵ֛ן תֶּהֱוֵ֥ה אַרְכָ֖ה לִשְׁלֵוְתָֽךְ׃
"מלכי ישפר עלך" - תיטב עצתי בעיניך. "וחטאך בצדקה פרוק" - את חטאיך תסיר ותפדה בצדקה. "ועוויתך במיחן עניין" - ואת עוונך על ידי שתחון, תחוס ותרחם על העניים. "הן תהוה ארכא לשלותך" - ובכך תקבל ארכה לשלוותך, והחלום לא יתגשם בך. יש כאן פלא עצום: דניאל בא ומייעץ לנבוכדנצר כיצד להתחמק מרעת החלום. מלך רשע שהחריב את בית המקדש, שלא היה נורא כמותו - כתוב שלא היה חיוך על פני אדם כל זמן שנבוכדנצר היה בעולם, אנשים פחדו פחדים. וכתוב שכשהגיע נבוכדנצר לגיהנום, הרשעים שבגיהנום התחילו לרעוד. רשעים בגיהנום רועדים! כלומר גיהנום הוא גן עדן לעומת נבוכדנצר. ואתה, דניאל, בא ומלמד אותו איך להתחמק מגזירת עליון?
על כך אומרים חז"ל: מה ראה דניאל להשיא עצה טובה לנבוכדנצר? ראה ישראל עניים, שפלי גולה, מחזרין על הפתחים, והשיאו עצה לחננם. לא רחמים על נבוכדנצר יש כאן, אלא מחשבה: אולי מתוך החלום הזה נפיק טובה לעם ישראל. עם ישראל עניים ומסכנים, באו בגלות ואין להם מאומה, וכאב לבו של דניאל עליהם. אמר: ננצל את ההזדמנות להועיל לאחיי. נו, יקבל נבוכדנצר קצת שלווה וארכה - שווה הדבר, ובלבד שישראל לא ימותו ברעב. אמר לו: עניים אלו שהגליתם רעבים הם, פרנסם. וכן עשה - פתח אוצרותיו והיה מפרנסם כל שנים עשר חודש.
מעיר המלבי"ם: יש עוד פרט בחלום שלא זכה לפתרון בדברי דניאל - "ומיניה יתזין כל בשרא", שמן האילן ניזונים כל בשר. מדוע לא פירשו? משום שכאן, בעצה עצמה, הוא מפרשו: "אתה תזון ותחון את העניים" - זהו בדיוק פשר החלק ההוא בחלום. "יתזין" הוא לשון עתיד: וממנו יזונו כל בשר. מרמזים לך מן השמים שאתה תזון את כל בשר, ועל ידי זה תסור ממך רעת החלום. נמצא שדניאל לא הוסיף עצה חדשה משלו כלל, אלא המשיך לפתור לו את החלום.
ונשים לב שגם כאן דניאל מדייק: אין כאן ביטול הגזירה אלא "ארכא לשלותך" - ארכה בלבד. כמו שאומרים היום, אתה מקבל ארכה: אין זה פותר את הבעיה, אלא מאריך את הזמן. עד מתי? עד שתפסיק. ומתי הוא הפסיק? כדברי חז"ל - אחרי שנים עשר חודש. דניאל ידע היטב שנבוכדנצר לא יחזיק מעמד זמן רב בעניין הזה.
"חטאך תפרוק בצדקה ועוויתך בחנינת העניים" - מדוע חילק ביניהם? החטא, לשיטת המלבי"ם, הוא מעשה שאדם חוטא בו מצד התאווה, שנתגבר עליו יצרו. העוון לעומתו בא מצד עיוות השכל ושיבוש הדעות: הוא עושה כן מפני שהוא סבור שכך ראוי לעשות. ומה חמור יותר? ודאי העוון. החוטא אינו כופר, נתגברה עליו תאוותו, ויש סיכוי סביר שתיגמר תאוותו ויחזור בתשובה. אבל בעל עוון יש לו הצדקה שכלית כביכול: כאן צריך לעשוק, כאן צריך לייסר, את זה צריך לענות ואת זה לגזול - הוא עוד חושב שמעשיו הם המעשה הנכון והראוי. לכן לחטא די בצדקה, שיצדיק את מעשיו ויעשה מעשים טובים. אבל לעוון, שהוא כפירה במזיד, אין די בכך: שם אתה חייב לחון עניים ממש, רק זה יכול לעזור לך.
כֹּ֣לָּא מְּטָ֔א עַל־נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּֽא׃
הכול בא על נבוכדנצר המלך. יש כאן מחלוקת: יש אומרים שזה עדיין חלק מלשון האיגרת שכתב נבוכדנצר. שהרי האיגרת התחילה כבר בסוף הפרק הקודם: "נבוכדנצר מלכא לכל עממיא אומיא ולישניא די דיירין בכל ארעא שלמכון יסגא... אתוהי ותמהיא די עבד עימי אלהא עילאה שפר קדמיי להחוויה" - האותות והמופתים שעשה עמי האל העליון, נאה לי לספרם. לפי זה כל מה שאנו קוראים כאן כלול באיגרת: הוא מתאר את כל שעבר עליו ואת החסד שעשה עמו ה' שהחזירו למלכותו, וכתיבת האיגרת היא לאחר סיום כל המעשים, וכותב הספר מתאר לנו את תוכנה. ולעומת זאת יש מבארים ש"כולא מטא על נבוכדנצר מלכא" הוא כבר לשון כותב הספר, המספר לנו שבסופו של דבר הכול התקיים בו.
לִקְצָ֥ת יַרְחִ֖ין תְּרֵֽי־עֲשַׂ֑ר עַל־הֵיכַ֧ל מַלְכוּתָ֛א דִּ֥י בָבֶ֖ל מְהַלֵּ֥ךְ הֲוָֽה׃
לסוף שנים עשר חודש היה נבוכדנצר מתהלך בהיכל מלכותו בבבל. כל אותה שנה לא יצא להיכל המלכות, כי הבין את הגזירה הנוראה הרובצת עליו. אבל לאחר שחלפה שנה אמר: תאריך התפוגה עבר, מאומה לא קרה, אפשר לחזור למצב הקודם, להפסיק עם ההצגות ולהתנהג חופשי. שנה חדשה, גזירות חדשות - מה שהיה עבר. ואז יצא להיכל המלכות.
עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֔ר הֲלָ֥א דָא־הִ֖יא בָּבֶ֣ל רַבְּתָ֑א דִּֽי־אֲנָ֤ה בֱנַיְתַהּ֙ לְבֵ֣ית מַלְכ֔וּ בִּתְקָ֥ף חִסְנִ֖י וְלִיקָ֥ר הַדְרִֽי׃
כוונתו: איני מפחד מגזירות האל העליון, יש בי כוח להתגבר אפילו על האלים. זו הייתה התפיסה האלילית המקובלת אז - שאם האדם חזק דיו, הוא יכול לגבור גם על האלים. וכבר ראינו זאת בכבשן האש: כשאמרו לו שהאלוה יכול להצילם מידו, ציווה להביא גיבורים רבים - נראה איך יצליח להצילם. כך גם כאן: הרי זו בבל הגדולה שאני בניתיה לבית מלכותי, בתוקף חוסני ולכבוד הדרי. הצלחתי ומזלי עולים וחזקים. ואם הייתה ממש בגזירה, היה צריך שכבר תתמעט מלכותי במשהו, שיהיו סימני התערערות - ואני רואה שהכול בתוקף ובהדר ושום דבר לא נפגע. אז מה כל הסיפורים על גזירה, על אילן שייגדע ועל השלכה מן המלכות?
ואומרים חז"ל: מה ראה נבוכדנצר לומר דווקא עכשיו את טענותיו? שמע עניים באים על הפתח וצועקים. אמר: מה קול ההמון הזה באוזניי? יצא להיכל מלכותו ושמע המולה גדולה בחוץ, צעקות ובלאגן - וככל שההמון פשוט יותר כך הוא צעקני יותר ופחות מנומס. אמרו לו עבדיו: זה מה שגזרת אתה לפני שנים עשר חודש, לפתוח בית תמחוי ולחלק צדקה לעניים; אלה העניים הבאים לקבל ארוחת צהריים. על זה ענה ואמר: "דא היא בבל רבתא". אומרים חז"ל: אמר, הרי זו בבל הגדולה, ואילו הייתי מבזבז את כל ממוני על פרנסת העניים והאביונים והדלים, כיצד הייתי בונה את בבל רבתא? רק מכוח שחסכתי בניתי אותה. מה פתאום קצבאות? "מעתה איני מפרנסם" - כך במדרש תנחומא.
ע֗וֹד מִלְּתָא֙ בְּפֻ֣ם מַלְכָּ֔א קָ֖ל מִן־שְׁמַיָּ֣א נְפַ֑ל לָ֤ךְ אָֽמְרִין֙ נְבוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֔א מַלְכוּתָ֖א עֲדָ֥ת מִנָּֽךְ׃
עוד הדבר בפיו, ולא הספיק לסיים - נפל קול מן השמים: לך אומרים, נבוכדנצר המלך, המלכות סרה ממך.
וּמִן־אֲנָשָׁא֩ לָ֨ךְ טָֽרְדִ֜ין וְעִם־חֵיוַ֧ת בָּרָ֣א מְדֹרָ֗ךְ עִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ לָ֣ךְ יְטַעֲמ֔וּן וְשִׁבְעָ֥ה עִדָּנִ֖ין יַחְלְפ֣וּן עֲלָ֑ךְ עַ֣ד דִּֽי־תִנְדַּ֗ע דִּֽי־שַׁלִּ֤יט עִלָּאָה֙ בְּמַלְכ֣וּת אֲנָשָׁ֔א וּלְמַן־דִּ֥י יִצְבֵּ֖א יִתְּנִנַּֽהּ׃
יסלקו אותך מחברת בני אדם, ועם חיות השדה יהיה מדורך, עשב כשוורים יאכילוך, ושבעה זמנים יחלפו עליך - עד אשר תדע שיש שליט עליון במלכות בני האדם ולמי שירצה יעניק אותה.
בַּהּ־שַׁעֲתָ֗א מִלְּתָא֮ סָ֣פַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר֒ וּמִן־אֲנָשָׁ֣א טְרִ֔יד וְעִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ יֵאכֻ֔ל וּמִטַּ֥ל שְׁמַיָּ֖א גִּשְׁמֵ֣הּ יִצְטַבַּ֑ע עַ֣ד דִּ֥י שַׂעְרֵ֛הּ כְּנִשְׁרִ֥ין רְבָ֖ה וְטִפְר֥וֹהִי כְצִפְּרִֽין׃
באותה שעה ממש, מיד עם צאת בת הקול, החל הדבר להתגשם. הופרד מחברת בני האדם, החל לאכול עשב כשוורים, גופו נרטב מטל השמים, שערו גדל כנשרים וציפורניו כציפורים - ציפורניים ארוכות ומפחידות.
כאן מביא האבן עזרא, וכן מביא המלבי"ם בשם האברבנאל, שלא כדברי האומרים שנהפך לשור ממש בשם ובגדר ובמראה. שאם כן, כיצד כשנשא עיניו למרום שבה אליו דעתו - והלוא לשור אין דעת? וכיצד ייתכן שיהיה אדם ובעל חיים כאחד? ואם נהפך לשור ונעלם גופו, כיצד התקיימה מלכותו? אלא, לשון האבן עזרא: מה שסר ממנו היא דעת הנשמה, "והנה בסור חכמת הנשמה שב לבו ונשאר כלב חיה". כלומר פיזית נשאר אדם, אבל סרה ממנו הנפש המשכלת.
ומוסיף האבן עזרא עדות: ראיתי אחד מחברינו נאמן רוח - אדם דובר אמת, שאינו מדמיין ואינו בודה - והגיד לי שהיה באי אחד ששמו סרדיניה, ושם יצא אחד וברח מקרוביו כי סרה דעתו ונשתגע. והיה עם האיילים שנים רבות, והולך על ידיו ורגליו כמותם, לא זקוף כבן אדם. והנה הלך מלך האי לצוד ציד, ולקח איילים רבים, ונלקח עמם גם אותו שוטה שהיה סבור שהוא אחד מן האיילים. ובאו קרוביו והכירוהו - אנשים שידעו שהוא ממשפחתם, שברח ונעלם לפני שנים והוכרז כנעדר, והנה הוא חוזר. ודיברו אליו ולא ענה. נתנו לפניו לחם לאכול ויין לשתות ולא אבה. נתנו לו עשבים כמו לאיילים - ואכל, רק זה היה מוכן לטעום. ובחצי הלילה ברח וחזר אל איילות השדה.
ואני זוכר שלפני עשר או חמש עשרה שנה סיפרו בתקשורת סיפור דומה, על אדם שנמצא חי עם החיות: תינוק שהוריו מתו והוא נותר במקומו, ובעלי חיים גידלו אותו. שבעלי חיים מגדלים תינוק שמצאו הוא דבר ידוע ומצוי, אלא שבדרך כלל מוצאים את התינוק מיד; ושם הוא נשאר לגדול איתם, והפך ממש לחיית פרא - היו כולאים אותו והיה משתולל ומשמיע קולות נוראיים כחיה. זה בדיוק מה שהיה אצל נבוכדנצר. לא פרצוף של שור, אלא דמות אדם שהתנהגותו כפרא. ולכן הכתוב מציין דווקא את השיער והציפורניים: בן אדם שמגדל שיער ואינו מטפל בו, נעשה כמו חיה ממש (ויש מבארים שהשערות נעשו דומות לנוצות), ובן אדם שמגדל ציפורניים - הן הולכות ומתעגלות, ואינן נשארות ישרות, ממש כציפורניים של בז ונץ, ארוכות וחדות.
וְלִקְצָ֣ת יֽוֹמַיָּא֩ אֲנָ֨ה נְבוּכַדְנֶצַּ֜ר עַיְנַ֣י לִשְׁמַיָּ֣א נִטְלֵ֗ת וּמַנְדְּעִי֙ עֲלַ֣י יְת֔וּב וּלְעִלָּאָה֙ בָּרְכֵ֔ת וּלְחַ֥י עָלְמָ֖א שַׁבְּחֵ֣ת וְהַדְּרֵ֑ת דִּ֤י שָׁלְטָנֵהּ֙ שָׁלְטָ֣ן עָלַ֔ם וּמַלְכוּתֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר׃
לאחר שבעת העידנים הוא מתאר: נשאתי עיניי לשמים - ובעקבות זה שבה אליי דעתי. וזה עומק העניין: החיה ראשה למטה, ואילו האדם ראשו למעלה, "אדמה לעליון". אצל החיה כל האיברים באותו גובה: איברי היציאה ואיברי המחשבה במפלס אחד, אין אצלה הבדל בין מקום הפסולת לבין השכל. אצל האדם לעומת זאת הבניין הוא בקומות: החלק התחתון נחות יותר והעליון גבוה יותר, ולכן החושים מרוכזים בחלקים העליונים - המישוש שבידיים, הפה, האף - והדעת נמצאת במקום הגבוה ביותר, במוח, המקום המרומם שבאדם. וגם הג'ירפה, אף שראשה גבוה, בנויה בצורה ישרה ולא בצורת עמידה; ייתכן שצווארה ארוך יותר או קצר יותר, אבל הגובה של איבריה אחיד באופן טבעי. ולכן דווקא נשיאת העיניים לשמים היא שהחזירה את הדעת: התברר לו שאיננו בהמה אלא אדם. אלא שעדיין, אומר המלבי"ם, לא נזכר שהיה מלך; הוא זכר רק שהוא אדם, ושמה שעובר עליו הוא בחינת עונש.
"ולעילאה ברכת ולחי עלמא שבחת והדרת" - שתי בחינות יש כאן. "עילאה" הוא האלוה העליון, שהכול יוצא ממנו. "חי עלמא" מבטא את ההשגחה התמידית, שיש לו חיות בכל רגע ורגע והוא משגיח על עולמו. שכן האמונה המקובלת אז הייתה שהקדוש ברוך הוא אל עליון שאינו מתעסק במה שקורה כאן למטה. מי שילמד את המלבי"ם על ספר איוב יראה שזו הייתה גם דעתו של איוב: מדוע אני סובל? לפי שה' הניח את העולם ביד המערכה וכוכבי השמים, והדברים זורמים על פי המזל בלא השגחה. כך האמין גם נבוכדנצר בתחילה - ידע שיש אלוה, אך סבר שאינו מתעסק בנו. ועכשיו הוא אומר: הכרתי שהקדוש ברוך הוא מטפל בי טיפול אישי, ואם כן הוא אלוה חזק ותקיף, הרואה ומשגיח בהשגחה תמידית וקבועה בנעשה בארץ.
וְכָל־דָּיְרֵ֤י אַרְעָא֙ כְּלָ֣ה חֲשִׁיבִ֔ין וּכְמִצְבְּיֵ֗הּ עָבֵד֙ בְּחֵ֣יל שְׁמַיָּ֔א וְדָיְרֵ֖י אַרְעָ֑א וְלָ֤א אִיתַי֙ דִּֽי־יְמַחֵ֣א בִידֵ֔הּ וְיֵ֥אמַר לֵ֖הּ מָ֥ה עֲבַֽדְתְּ׃
נוכחתי לראות שכל דיירי הארץ כלא נחשבים - חשבתי את עצמי למשהו, והתברר שאין באדם מאומה. והוא עושה כרצונו בצבא השמים ובדיירי הארץ, ואין מי שימחה בידו ויאמר לו מה עשית. וזה היפוכה הגמור של תפיסתו הקודמת, שאם האדם יתגבר מאוד ויבוא בכוח רב יגבר על האלים; כאן התברר שהאדם בכל מקרה נתון תחת ממשלתו של הבורא יתברך.
בֵּהּ־זִמְנָ֞א מַנְדְּעִ֣י יְת֣וּב עֲלַ֗י וְלִיקַ֨ר מַלְכוּתִ֜י הַדְרִ֤י וְזִיוִי֙ יְת֣וּב עֲלַ֔י וְלִ֕י הַדָּֽבְרַ֥י וְרַבְרְבָנַ֖י יְבַע֑וֹן וְעַל־מַלְכוּתִ֣י הָתְקְנַ֔ת וּרְב֥וּ יַתִּירָ֖ה ה֥וּסְפַת לִֽי׃
כאן מושלמים שני שלבי חזרת הדעת: בתחילה שבה אליו רק הידיעה שהוא אדם ושהוא נענש; ולאחר שהושלמה בו ההכרה שהוא אין ואפס והכול בידו יתברך, שבה אליו דעתו בשלמות - לזכור שהיה מלך ושליט. "וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי" - שבה אליי גם הידיעה בנוגע למלכותי, ליקרי, להדרי ולזיווי. "ולי הדברי ורברבני יבעון" - השרים והגדולים ביקשו אותי. "ועל מלכותי התקנת" - החזירני ה' למתכונתי הקודמת. ולא באותה דרגה בלבד, אלא "ורבו יתירה הוספת לי" - הוסיף לי גדולה יתרה על שהייתה לי קודם.
האברבנאל ביאר, והמלבי"ם הלך בדרכו, שכשעשה נבוכדנצר את הצלם הייתה כוונתו לבטל את גזירת המלכויות: אם הצלם כולו זהב, אין כסף ואין נחושת ואין ברזל - כלומר לא רק ראשי יהיה שלטון הזהב, אלא מלכותי תימשך לנצח נצחים. וזה שורש עונשו: אתה רצית שכל הצלם יהיה זהב, ולכן יתברר לך שאפילו הראש איננו זהב שלם. אתה תובע גם את הדורות הבאים - אומרים לך שאפילו את דורך שלך אין לך, ובימיך עצמך יורידוך מן המלכות. נמצא שכל המאורעות משתלשלים זה מזה: מחלום הצלם שהורה שמלכותו תסתיים - הקמת הצלם בבקעת דורא; מהקמת הצלם, שבה אמר "אני רוצה לשלוט לעולם" - נענש וגורש ממלכותו בחייו והיה כחיה, עד שיכיר בה', ורק משהכיר שב למלכותו. שלושת הסיפורים קשורים זה בזה ונובעים זה מזה. ואת כל זה הוא שולח במכתב גלוי לכל העמים.
כְּעַ֞ן אֲנָ֣ה נְבֻכַדְנֶצַּ֗ר מְשַׁבַּ֨ח וּמְרוֹמֵ֤ם וּמְהַדַּר֙ לְמֶ֣לֶךְ שְׁמַיָּ֔א דִּ֤י כָל־מַעֲבָד֙וֹהִי֙ קְשֹׁ֔ט וְאֹרְחָתֵ֖הּ דִּ֑ין וְדִי֙ מַהְלְכִ֣ין בְּגֵוָ֔ה יָכִ֖ל לְהַשְׁפָּלָֽה׃
וכעת אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך השמים, שנוכחתי שכל מעשיו אמת וכל דרכיו דין ומשפט - הכול בהשגחה. ומה בעיקר נוכחתי? "ודי מהלכין בגווה יכיל להשפלה": שעשה לי כראוי לי, שמי שמהלך בגאווה ובזדון לבו, וקם ואומר אני בניתי, אני עשיתי, אני הקמתי, ומה פתאום שאתן, ומה פתאום שבורא עולם ינהל לי את המלכות - השם מראה לו שהוא יכול להשפילו, להורידו מאותה גדלות הלב ולהביאו עד כדי חיית השדה. ולכן אני שולח מכתב זה לכל העמים, להודות שה' הוא שליט עליון וכולנו תלויים בו בלבד. ומכתב זה קידוש השם גדול היה: נבוכדנצר, ששלט על כל העמים, מכיר במלכותו המוחלטת של בורא עולם.
דניאל פירש לנבוכדנצר את כל פרטי הגזירה - גירוש מחברת בני אדם, חיים כבהמה, שבעה עידנים כנגד שבעת כוכבי הלכת עד שלא יישאר במי לתלות, והשבת המלכות רק לכשיכיר ש"שליטין שמיא". מה שנגע לעם ישראל השמיט בחכמה, ואת עצת הצדקה וחנינת העניים נתן לא מתוך חמלה על המלך אלא מתוך כאב על ישראל העניים המחזרים על הפתחים - ועצה זו עצמה הייתה פשר "ומיניה יתזין כל בשרא". שנים עשר חודש החזיקה הארכה, ומשחזרה בו הגאווה ב"הלא דא היא בבל רבתא" ופסק לפרנס את העניים, נפלה בת הקול ומיד התקיים הכול. ורק כשנשא עיניו לשמים, כדרך האדם שראשו למעלה, שבה אליו דעתו, הכיר בהשגחה תמידית ובאפסות האדם, והושבה לו מלכותו ואף נוספה עליה. מכאן שכל הפרשיות הללו שרשרת אחת הן, ומסקנתן אחת: "ודי מהלכין בגווה יכיל להשפלה".