בפרק זה אנו עומדים בעיצומו של חלומו של נבוכדנצר - חלום האילן הגדול. בחלק שלפנינו אנו מגיעים אל החיזיון השני שבחלום: מלאך היורד מן השמים וגוזר לקצץ את האילן, ואחר כך אל פתרונו של דניאל. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, ונראה כיצד החלום כולו הוא "חלום הנפתר בתוך חלום" - שהפתרון עצמו נאמר בתוך החלום.
חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל־מִשְׁכְּבִי וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן־שְׁמַיָּא נָחִת׃
רואה הייתי במראות ראשי על משכבי, והנה "עיר וקדיש" יורד מן השמים. בביאור "עיר וקדיש" יש כמה פירושים. רש"י מפרש שהכוונה למלאך, ו"עיר וקדיש" הוא תיאורו: "עיר" - שהמלאך לעולם ער, אין מצב שמלאך הולך לישון או מתעייף; "קדיש" - שהוא לעולם קדוש, אין מצב שמלאך לא תהיה בו קדושה, וקדוש פירושו מרומם ונשגב. המצודות מפרש אחרת: "עיר" מלשון חורבן, כלשון "ערו ערו עד היסוד בה", כלומר ראיתי קדוש היורד מן השמים במטרה להחריב.
והמלבי"ם מפרש פירוש שלישי: "עיר" ו"קדיש" הם שני סוגי מלאכים. "עירין" הם המלאכים הממונים להוציא את הדבר אל הפועל, ו"קדישין" הם המלאכים המרוממים העומדים מעליהם, שהעירין מקבלים מהם את הגזרה ומוציאים אותה לפועל. המשל לזה הוא השופט והשוטר: השופט גוזר והשוטר מבצע. הקדישין הם בחינת שופטים, העליונים המשפיעים, והעירין הם בחינת שוטרים, התחתונים המבצעים.
קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי אַתַּרוּ עָפְיֵהּ וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ תְּנֻד חֵיוְתָא מִן־תַּחְתּוֹהִי וְצִפְּרַיָּא מִן־עַנְפוֹהִי׃
המכריז הוא המלאך שהוא בבחינת "עיר", כלומר השוטר המבצע. "גודו אילנא" - תכרתו את האילן; "וקציצו ענפוהי" - הענפים הגדולים; "אתרו עפיה" - השירו את הסעיפים הקטנים היוצאים מן הענפים הגדולים; "ובדרו אנבה" - פזרו את פירותיו. ומתוך כך "תנוד חיותא מן תחתוהי וצפריא מן ענפוהי" - תנוד החיה מתחתיו והציפורים מענפיו, שהרי כיוון שיקוצץ האילן על ענפיו, עליו ופירותיו, שוב אין החיות חוסות בצילו.
בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם־חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא׃
אבל את שורשיו הניחו בארץ, ובכבלי ברזל ונחושת, בדשא השדה, ובטל השמים יירחץ, ועם החיות חלקו בעשב הארץ. וכאן פלא עצום: הפסוק פתח באילן, ומיד ממשיך בדברים שאינם מתאימים לאילן כלל. אילן אינו נקשר בברזל ונחושת, אין לומר עליו שיהיה נתון לטל השמים ושחלקו עם החיות. בבירור אין מדובר כאן באילן - יש כאן מעבר "פאזה", ויש להבין מה מתרחש.
אומר המלבי"ם: חלומו של נבוכדנצר היה "חלום הנפתר בתוך חלום", וזה אחד מסימני החלום האמיתי. אדם חולם חלום, ובתוך החלום עצמו מבארים לו את הנמשל ואת פתרונו, ומשמים כבר מודיעים לו: דע לך, זהו ביאורו. וההפרדה היא באמצע הפסוק: "ברם עיקר שורשוהי בארעא שבוקו" - עוד עוסק באילן; ומ"ובאסור די פרזל ונחש" והלאה - כבר עוברים אל הנמשל.
והנמשל הוא: אתה, נבוכדנצר, תהפוך להיות בחינת חיה, בחינת פרא אדם - אדם שחי כפרא, כחיה, ותהיה אסור וקשור בכבלי ברזל. "בדתאא די ברא ובטל שמיא יצטבע" - תהיה נמצא בין הדשא והעשב שבשדות, וטל השמים ירחץ את גופך, ועם חיות השדה יהיה חלקך בעשב הארץ. נקדים ונאמר שנבוכדנצר אכן הפך לחיה - ואין הכוונה שנעשה לו פרצוף של אריה, אלא שנעשה אדם פרא.
וכאן מבארים לפניו את כל ההשתלשלות כסדרה: כאשר קיבל את השיגעון הזה בתוך הממלכה והתחיל להשתולל, היו חייבים לבלום אותו ולעצור אותו, וכדי לעצור אותו נזקקו לכבלים של ברזל ונחושת - וזה מה שנאמר בתחילה. לאחר מכן ראו שהוא מואס בכל המאכלים; סטייקים וכדומה אינם מדברים אליו, ומה הוא רוצה? עשב. לכן נתנו לו עשב בביתו, וזהו "בדתאא די ברא" - הביאו לו הביתה את הדשא שמבחוץ כדי שיאכל. אחר כך ראו שהוא רוצה להיות בחוץ, בגשם ובטל השמים, להתרחץ בהם, והביאו לו טל וגשם מן החוץ שיירחץ בהם כחיית הארץ. וכל זה לא הניח את דעתו, עד שברח, והניחו לו לברוח אל המדבר לאכול עשב יחד עם החיות - וזהו סוף הפסוק, "ועם חיותא חלקה בעשב ארעא", שממש היה חלקו עם החיות לאכול בעשב הארץ.
לִבְבֵהּ מִן־אֲנָשָׁא יְשַׁנּוֹן וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי׃
ישתנה לבבו מלבב אדם, ויינתן לו לב של חיה - עד שהיה ממש כחיות, לא ירא ולא חרד מפניהן והיה משתתף עמהן יחד. ומהו "שבעה עדנין יחלפון עלוהי"? "עידן" פירושו זמן, ואפשר להבינו בשני אופנים. רש"י מבאר שזמן היינו שנה, ושבעה עידנים הם שבע שנים. אבל המלבי"ם מפרש ש"עידנין" היינו שינויים בזמן: השיגעון הזה יעבור שבעה שינויים, ובכל תקופה ישתנה למציאות אחרת. לא יהיה זה שיגעון סטנדרטי אלא שיגעון דינמי ההולך ומשתנה - שבעה מצבים יעבור, עד שהשינוי האחרון יהיה שיחזור ויתרפא ויחזור למצבו הקדום.
בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא עַד־דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי־שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן־דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ׃
"בגזרת עירין פתגמא" - הגזרה תצא אל הפועל על ידי העירין; "ומאמר קדישין שאלתא" - והם קיבלו זאת מכוח מאמר הקדישין, כפי שהסברנו שהקדישין הם המלאכים העליונים המשפיעים על העירין התחתונים. ומהו "שאלתא"? שהם עצמם שאלו זאת מן הכוח הגדול יותר שמעליהם, כלומר מהשם יתברך בעצמו. נמצא שהשם יתברך משפיע על הקדישין, הקדישין גוזרים על העירין, והעירין מוציאים אל הפועל.
ומהי סיבת הגזרה? "עד דברת די ינדעון חייא" - כדי שידעו האנשים החיים "די שליט עילאה במלכות אנשא", שיש עליון השולט במלכות בני אדם, והוא בורא עולם, והוא נותן את המלוכה למי שהוא רוצה. "ושפל אנשים יקים עלה" - עד שלבסוף מי שנחשב שפל אנשים, זה שהיום מבזים אותו ואינם מתייחסים אליו, הוא שיקום ויקים את המלכות. ועל מה זה מרמז? על מה שראינו בפרקים הקודמים באבן הקטנה המנתצת את רגלי הפסל, שהצלם כולו קורס ומתפזר ברוח, והאבן הולכת וגדלה ושולטת על כל העולם - זהו רמז לעם ישראל, שבתחילה הם בחינת אבן קטנה ולבסוף הר גבוה. זהו "ושפל אנשים יקים עלה": עם ישראל, שבסופו של דבר יקום ויתרומם, ושלטונו של מלך המשיח, שלעם ישראל יהיו השלטון והמלוכה בארץ הקדושה באחרית הימים.
דְּנָה חֶלְמָא חֲזֵית אֲנָה מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר וְאַנְתְּ בֵּלְטְשַׁאצַּר פִּשְׁרֵא אֱמַר כׇּל־קֳבֵל דִּי כׇּל־חַכִּימֵי מַלְכוּתִי לָא־יָכְלִין פִּשְׁרָא לְהוֹדָעוּתַנִי וְאַנְתְּ כָּהֵל דִּי רוּחַ־אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ׃
מדוע מדגיש נבוכדנצר "חזית אנה מלכא נבוכדנצר"? היה לו לומר "זה החלום ראיתי אני". אלא שהוא אומר לדניאל: אין זה חלום פשוט, זה חלום הנוגע למלכות, שהרי אני המלך ראיתיו, וחלום של מלך - כלשון הגמרא - חלום של כל העולם הוא. ולכן אני זקוק לפתרון שרק אתה יכול לדעת ולתת. אילו היה זה חלום פשוט, כבר החרטומים היו פותרים לי אותו, והרי הבאתי מתחילה את החרטומים והכשדים וכל מביני העניין, ואף אחד מהם לא מצא לו פתרון.
החרטומים, כפי שאמרנו, מקבלים מסרים מן האלוהויות הנמוכות לפי תפיסתו של נבוכדנצר. ואם הם אינם יודעים, אין ברירה אלא לגשת למי שיש לו גישה אל האלוהות הגבוהה, הוא בורא עולם, והיחיד שיש לו גישה אליו הוא דניאל - כפי שראינו בפרקים הקודמים, שהוא לבדו היה מסוגל לומר את חלום הצלם, ואף גילה לו מה חלם בעצמו כשנבוכדנצר לא סיפר את החלום. לכן הוא אומר: מאחר שראיתי שחכמי מלכותי אינם יודעים לפתור, אין לי אלא להבין שזה חלום הנובע מן האל העליון, ורק אתה - "ואנת כהל די רוח אלהין קדישין בך" - יכול להודיעני, כי רוח האלוהים הקדושים, היינו האל העליון, יש רק בך.
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי־שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל־יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מָרִאי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ׃
"אשתומם כשעה חדה" - השתומם ועמד. ולשון "משתומם" היא מלשון שמם ושממה, מקום שאינו מצמיח ואינו מפריח, יבש וריק. כך עמד דניאל ריק במשך שעה, בלי הסבר ובלי יכולת לפתוח את פיו. "ורעיונוהי יבהלונה" - מחשבותיו הבהילוהו. ומה הבהיל אותו? שהפתרון נורא, והוא חשש לומר אותו לנבוכדנצר, שמא נבוכדנצר יהרוג אותו כשישמע פתרון נורא כזה. אך מה יעשה, וזהו פתרונו.
נבוכדנצר, כפי שאמרנו, היה מלך חכם גדול ביותר, ואין מי שיאמר שהיה טיפש, וכך נראה גם מן המקורות. הוא מבין שזהו חששו של דניאל, ולכן "ענה מלכא ואמר בלטשאצר חלמא ופשרא אל יבהלך" - אל תיבהל מכך שאתה צריך לומר לי את הפתרון ואתה יודע שהוא שלילי לגביי; לא יקרה לך מאומה, לא אעשה לך שום רע אם תאמר לי את האמת. ועוד: נבוכדנצר עצמו כבר הבין שהחלום מבשר רע, שהרי האילן הגדול שכל החיות ניזונות ממנו מורה על מלכותו ועל כך שהוא בחינת מלך על כל בני האדם, כפי שדניאל יפתור לו בפירוש בהמשך - ופתאום הוא רואה בסוף החלום שקוצצים את האילן. לכן אמר: גם אם דניאל יפתור לרעה, יודע אני שאין זה מרוע לבבו, שהרי אני לבדי מבין מתוך דברי החלום שאינו מבשר לי טובות.
"ענה בלטשאצר ואמר מראי" - אדוני - "חלמא לשנאך ופשרה לערך": יראה השם חלום כזה לשונאיך, ויתקיים פתרונו באויביך. ההבדל בין שונא לאויב: השונא יש לו שנאה בלב, והאויב מוציא את שנאתו אל הפועל ואינו מסתפק בשנאה שבלב אלא הולך ומיישם. לכן אמר: לשונא אני מאחל חלומות כאלה, ולאויביך אני מאחל שגם יתגשם בהם פתרון החלום.
ונשאלת השאלה: מי הם שונאיו ואויביו של נבוכדנצר? עם ישראל! וכי דניאל יאמר לנבוכדנצר דבר כזה - שהשם יראה חלום זה לשונאיך ולאויביך? אלא אומרים חז"ל: "מראי" - אדוני שנאמר כאן, הוא אדון הכל, אדון העולם, הקדוש ברוך הוא. דניאל אומר: ריבונו של עולם, הראה את החלום הזה לשונאיך ואת פתרונו לאויביך - ולמי הוא מתכוון? לנבוכדנצר עצמו.
וכך היא באמת דרכם של הצדיקים. כתוב בסולם שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמימה: הצדיק כביכול מתהלך פה בינינו, אבל באמת הוא מתהלך את האלוהים בארצות החיים ונמצא עם בורא עולם בכל רגע, ורק בחיצוניות הוא נראה כאן אתנו. נבוכדנצר חושב שדניאל מדבר אליו, ואינו יודע שדניאל כלל נמצא עם בורא עולם, וכלפי בורא עולם הוא אומר: תראה את החלום הזה לאויביך ולשונאיך, שיתגשם בו בנבוכדנצר.
ומי עוד עשה כדבר הזה? אסתר. כשאחשוורוש שואל "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן", מה עשתה? אמרה "איש צר ואויב" - והצביעה על אחשוורוש, עד שבא מלאך והסיט את ידה ואמרה "המן הרע הזה". ותמוה: וכי רצתה להתאבד? אדרבה, היה לה לקשור קשרים עם אחשוורוש כדי להפיל את המן, ולא להסתכסך עמו. אלא שאסתר בכלל לא נמצאת שם עם אחשוורוש; כשהיא מדברת, היא מדברת עם בורא עולם. היא שומעת "מי הוא זה", והיא אומרת: ריבונו של עולם, הנה זה האדם הזה. ואז בא מלאך ומסיט לה את היד - אל תשכחי שאת עדיין כאן בארץ, וכאן מסוכן להצביע על אחשוורוש, האדם הפרובלמטי, שזה עלול לסבך אותך. אבל כשדיברה, לא לבשר ודם דיברה; היא יודעת שהגזרות נחרצות למעלה ומשם הן נקבעות, וכל מה שאנו רואים כאן הוא רק ההשתלשלות כיצד הדבר יוצא אל הפועל. לכן הצדיקים מבטלים את הגזרה למעלה - כפי שנראה בהמשך אצל דניאל, שהוא מתאר את המלחמה שראה בשמים, כיצד מסירים שר זה ומגיע השר של פרס וכיוצא בזה; כל המלחמה נעשית שם, והצדיקים נמצאים שם, ומבינים שמה שרואים כאן בעולם הזה אינו אלא התוצאות.
אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכׇל־אַרְעָא׃
כאן מתחיל דניאל להסביר: האילן אשר ראית, שהוא גדול ותקיף וחזק ביותר. ושימו לב שהוא דילג. בחלום עצמו פתח נבוכדנצר "אילן בגוא ארעא ורומה שגיא" - ראיתי אילן היוצא מן הארץ והולך וגדל לגודל רב; ודניאל מתחיל מעצם היותו של האילן קיים וגדול. מדוע אינו מתחיל מן ההתחלה? מפני שלהתחיל מן ההתחלה היא השפלה למלך: פירושה לומר לו "היית אפס, לא היית כלום, והתחלת לצמוח ונהיית ענק". לא רצה להשפיל את המלך, ולכן ניגש מיד לשלב שבו אתה גדול, ולא דיבר על השלב שבו היית אפס. לכן פתח: האילן שראית שהוא גדול וחזק, "ורומה ימטא לשמיא" - שגובהו מגיע עד השמים, "וחזותה לכל ארעא" - שמראהו נראה לכל הארץ.
וְעׇפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא־בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפְּרֵי שְׁמַיָּא׃
ענפיו יפים ופירותיו רבים, ויש בו מזון לכל בני הארץ; תחתיו דרות חיות השדה, ובענפיו שוכנות ציפורי השמים. ודקדק המלבי"ם בשינויי הלשון: בחלום נאמר "תחתוהי תטלל חיות ברא", ודניאל אומר "תדור". וההבדל: בתחילה היה נבוכדנצר להם בחינת צל בלבד, ואחרי שנכנסו תחת רשותו הם כבר בבחינת דרים ממש תחתיו. בתחילה רק נהנים מצילו, ואחר ששלט עליהם - ממש דרים תחתיו, כפופים לו בצורה מוחלטת.
ומהם העופות השוכנים בענפיו? מבאר המלבי"ם שהעופות משל לסוחרים, שהסוחרים עפים ועוברים ממקום למקום. כך היתה דרך הסחר בזמנם: עולה על אונייה, הולך ומביא סחורה משם, בדים וכדומה, ומביאם למכור כאן. לכן נמשלו לעוף השמים. ובחלום נאמר שהעופות "ידורן" בענפיו, ודניאל אומר "ישכנן" - ש"שכינה" פירושה שהם שוכנים ממש כדרכם, ולעומת זאת "דרים" היינו שלא כדרכם. דניאל אומר כן לכבודו של המלך: הם ממש שוכנים כאן, כביכול הם בצילך ותחתיך, וכביכול זהו ביתם.
אַנְתְּ־הוּא מַלְכָּא דִּי רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשׇׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא׃
אומר לו דניאל: אי אפשר לפתור את החלום הזה על אף אדם אחר, אלא אתה הוא המלך. אתה הוא זה שראית בחלום, שכוכב הצלחתך דרך ואתה מתרומם ומתעלה. מי הוא זה שכל בני הארץ דרים תחתיו וניזונים ממנו ונשלטים על ידו? זה אתה. "אנת הוא מלכא די רבת ותקפת" - גדלת ונהיית תקיף, "ורבותך רבת ומטת לשמיא" - וגודלך הגיע לשמים, "ושלטנך לסוף ארעא".
וכאן הוא בא לרמז לו גם על חטאו. חטאו הוא מה שאמר "השמים אעלה", ועליו נאמר בנביא "אך אל שאול תורד". וזה מה שהוא אומר לו: "ורבותך רבת ומטת לשמיא" - הרגשת בעצמך שאתה כבר יכול להגיע לשמים; אני כה אדיר וחזק, שולט על העליונים ועל התחתונים, כמו שראינו שהיה רוכב על אריה ונחש כרוך לו סביב ראשו ככתר, והרגיש שיש לו שלטון מוחלט, ומה שנשאר לו הוא רק השמים, ולשם הוא עומד להגיע. בזה רומז לו על גבהות הלב. "ושלטנך לסוף ארעא" - שהרי היה מלך המושל בכיפה, כמו שביארנו.
וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן־שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שׇׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי־פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם־חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי־שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי׃
ומה שראית מלאך יורד מן השמים ואומר "גודו אילנא וחבלוהי" - כאן קיצר דניאל. בחלום נאמר גם שיקצצו את ענפיו ויפזרו את פירותיו ושהחיות והעופות יתרחקו ממנו, וזה מרמז שעבדיו וכל העמים יסורו ממנו. דניאל לא רצה לומר לו אלא מה שיקרה לגופו, ואת השאר תבין מעצמך: אם תהיה בין חיות השדה, ממילא כבר לא יחסו העמים תחתיך, ואפילו בני ממלכתך לא יקבלו אותך לראש עליהם. הדבר מובן מאליו, ולכן לא ראה צורך לזרות מלח על הפצעים ולהיכנס לכל הפרטים.
אבל הוא כן אמר לו "ברם עיקר שורשוהי בארעא שבוקו". ומה מרמז שעיקר שורשי האילן נותרו בארץ? שעיקר המלכות לא תתבטל ממנו. שהרי כשעוקרים דבר מן השורש - נגמר, התבטל לגמרי; אבל אם השורש עדיין נמצא, יש תקווה, והדבר עתיד לחזור. לכן אומר לו: אתה עתיד לחזור, עדיין נשאר לך שורש ויסוד, וכפי שנראה בהמשך הוא באמת עתיד היה לחזור.
דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל־מָרִאי מַלְכָּא׃
זהו פשר החלום: כל מה שראית, שיקשרו אותך ותהיה עם חיית הארץ, אינו שייך באילנות כלל, כפי שהסברנו, אלא נופל רק על פרא אדם - אדם הניתק מחברת בני האדם ומושלך להיות בין החיות. וזהו שהחלום עצמו בא לומר לך, והוא חלום הנפתר בתוך חלום: "גודו אילנא" פירושו שתשתגע ותהיה כבהמה, יסירו אותך מן המלכות - זהו "גודו", יחתכו לך את המלכות ויזרקו אותך אל בין השדה. ועוד, כפי שאמרנו, זו בחינה של חלום שנשנה: הוא רואה את הדבר פעמיים - פעם באילן ופעם בפרא אדם, כאדם שהפך לפרא והושלך בין החיות. "דנה פשרא" - זהו פתרון החלום, "וגזרת עילאה היא" - דע לך שהחלום הזה גזרת עליון היא, ודבר הקרוב להגיע.
ועוד נקודה: מן החלום הראשון, של האילן, היה אפשר להבין שהאילן נקצץ ומשורשיו מתחילים לצמוח - כלומר שאתה, נבוכדנצר, תתבטל מלכותך לחלוטין, ומשורשיו נצר יפרה: בניך ונכדיך הם שיחזירו את הדר המלכות למשפחת נבוכדנצר, אבל לא אתה. כך היה משתמע מן האילן. אבל מן החלק השני של החלום, שבו דימו אותו לחיה ושהוא יושלך בין חיות השדה, ושגם שם נאמר לו שהדבר יהיה רק לפרק זמן - "שבעה עדנין יחלפון עלוהי" - מכאן אתה מבין שאתה בעצמך עתיד לחזור אל המלכות. לא נצר משורשיך יפרה, אלא אתה בעצמך תחזור והמלוכה תשוב אליך.
בחלק זה ראינו את החיזיון השני שבחלום: העיר והקדיש - שני סוגי מלאכים, הגוזרים והמבצעים - ובגזרתם נקצץ האילן, ורק עיקר שורשיו נותרים בארץ לאות שהמלכות תשוב. החלום הוא "חלום הנפתר בתוך חלום": מאמצע הפסוק ואילך כבר מתואר הנמשל עצמו - נבוכדנצר ההופך לפרא אדם, קשור בכבלי ברזל ונחושת, אוכל עשב ורחוץ בטל, עד שבורח אל המדבר וחלקו עם החיות, ולב חיה ניתן לו, ושבעה שינויים יעברו עליו עד שיתרפא. וכל זאת למטרה אחת: "די ינדעון חייא די שליט עילאה במלכות אנשא" - שידעו כל החיים שיש עליון השולט במלכות בני אדם ונותן אותה למי שהוא רוצה, ולבסוף "ושפל אנשים יקים עלה". ראינו גם את דרכם של הצדיקים, דניאל ואסתר, שכל דיבורם באמת מופנה כלפי מעלה, שכן שם נחרצות הגזרות, וכאן אנו רואים רק את השתלשלותן אל הפועל.