פרק ד' בספר דניאל הוא פרק יוצא דופן: הוא כתוב כולו כאיגרת שכתב נבוכדנצר בעצמו. המלך מספר בגוף ראשון על חלום שחלם, על חכמי בבל שלא ידעו לפותרו, ועל דניאל שבא לבסוף והודיע לו את פשרו. בחלק זה נעסוק בפתיחת האיגרת ובתיאור החלום עצמו, על פי ביאורו של המלבי"ם.
שלווה מבפנים ושלום מבחוץ
אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר שְׁלֵה הֲוֵית בְּבֵיתִי וְרַעְנַן בְּהֵיכְלִי׃
נבוכדנצר פותח את איגרתו: "אני נבוכדנצר, שלֵו הייתי בביתי ורענן בהיכלי". "שלֵה" מלשון שליו. ויש הבדל בין שלום לשלווה: שלום הוא מבחוץ, שאין אויבים באים להילחם בו; שלווה היא דבר פנימי, ולכן גם היום מתבטאים על אדם שיש לו "שלווה פנימית". נבוכדנצר אומר: היתה לי שלווה פנימית בביתי, וגם מבחוץ לא היו לי צרות ואויבים, שהרי "רענן בהיכלי", ישבתי בהיכל המלכות רענן כעץ נטוע, בלא שום צרה.
למה חשובה ההקדמה הזו
חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי וְהַרְהֹרִין עַל מִשְׁכְּבִי וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי׃
חלום ראיתי והפחידני, והרהורים על משכבי ומראות ראשי הבהילוני. כל ההקדמה של השלווה באה לסלק טענה אפשרית: אילו היה נבוכדנצר נרדף ומוטרד, היה אפשר לומר לו שאין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו, ומי שחי כל היום בפחדים רואה גם בלילה מראות מבהילים. על כן הוא מקדים ומעיד על עצמו שהיה שלֵו ורענן, ובכל זאת בא עליו חלום מפחיד ומבהיל, וסימן שיש כאן חיזיון אמיתי ולא פרי הרהורים.
חלומותיו של דוד המלך
הדבר מתקשר למה שנאמר על דוד המלך, שלא ראה חלום טוב מימיו. הזוהר הקדוש מבאר: כל ימיו היה במלחמות ובמריבות ובורח מפני אויביו, ולא היו לו ימי שלווה, ולכן כל חלומותיו היו של הרג ושל דם ושל מלחמה.
ויש בזה גם צד אחר, להגדיל שכרו. הגמרא אומרת על חלמא בישא: "בישתא מסתייה", ועל חלום טוב: "חלמא טבא, טיבותא מסתייה". כלומר לפעמים אדם רואה חלום רע, והרוע שראה בחלום די בו: הביאו לו את הרע בחלום כדי למנוע ממנו שיארע לו רע במציאות. ולהפך, לפעמים אדם רשע מראים לו דווקא חלומות טובים, משום שאין רוצים להשפיע עליו טובה בפועל, ואומרים לו: די לך בטובה שקיבלת בחלום, ומעבר לזה לא יינתן לך.
הכנסת חכמי בבל ומדוע דניאל אינו ביניהם
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְהַנְעָלָה קָדָמַי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל דִּי פְשַׁר חֶלְמָא יְהוֹדְעֻנַּנִי׃
"ומני שים טעם" פירושו: ממני יצא ציווי, להכניס לפניי את כל חכמי בבל, שיודיעו לי את פשר החלום. ותמוה: וכי חכמיו וחרטומיו לא היו כבר לפניו, שהוצרך לצוות להכניסם? מבאר המלבי"ם: בתחילה, כשראה נבוכדנצר שאין בהם תועלת, ציווה להרוג את כולם, ודניאל ביטל את הגזרה. אך עדיין נחשבו בעיניו כחייבי מיתה, ולכן לא הורשו להיכנס לפניו. הם היו בבבל, ללא גזרת מיתה, אך מחוץ להיכל. עתה, כשנזקק להם, נתן הוראה להכניסם.
בֵּאדַיִן עָלִּין חַרְטֻמַּיָּא אָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא וְחֶלְמָא אָמַר אֲנָה קֳדָמֵיהוֹן וּפִשְׁרֵהּ לָא מְהוֹדְעִין לִי׃
אזי נכנסו החרטומים, האשפים, הכשדים והגזרים, כל אותם שעוסקים בחלומות ובגזרות עליונות ובדברים שמעל הטבע. "וחלמא אמר אנה קדמיהון": אמרתי את חלומי לפניהם, "ופשרה לא מהודעין לי", ואת פתרונו לא הודיעו לי.
וְעַד אָחֳרֵין עַל קָדָמַי דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי וְדִי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּהּ וְחֶלְמָא קָדָמוֹהִי אַמְרֵת׃
עד שלבסוף נכנס לפניי דניאל ששמו בלטשאצר כשם אלוהיי (בל הוא אלוהי בבל), ואשר רוח אלוהין קדישין בו, ואמרתי לפניו את החלום. ושוב יש לשאול: מדוע לא פנה אל דניאל מיד? מדוע היה צריך שוב לקבל מפח נפש ולהזמין את כל אלה שמהם לא תצמח תועלת?
האל העליון והאלוהויות התחתונות
מבאר המלבי"ם: בפעם הראשונה אמר לו דניאל שהפתרון נודע לו מאל עליון, ושהשם רוצה להודיע לו מה יהיה באחרית הימים. לפי תפיסתם, האלוהויות התחתונות יודעות מה קורה עכשיו, ואילו האל העליון יודע את כל ההיסטוריה, מה יארע בעוד אלף שנים ובעוד אלפיים שנה. חלום הצלם נגע עד סוף כל הדורות, ולכן דווקא דניאל, המקושר לאל עליון, היה האדם המתאים לפותרו. אבל את החלום הנוכחי חשב המלך לחלום פשוט, הבא מן הכוכבים ומן המערכה, וחלום כזה, לפי תפיסתו, אין דניאל אמור לדעת, שהרי האל העליון אינו מתעסק בענייניהם הקטנים של בני אדם שפלים ובחלומותיהם הפשוטים.
משל למה הדבר דומה: יש לי מכר שהוא שר חשוב בממשלה, הנפגש עם ראש הממשלה. אם יש לי בעיה קטנה עם העירייה בעניין הוצאת הפחים, וכי אפנה אליו שידבר על כך עם ראש הממשלה? אין זה נוגע לו כלל. אבל אם יש עניין הנוגע למאמץ המלחמתי, ויש בידי עצה שיכולה לעזור, ודאי שאפנה אליו. כך סבר נבוכדנצר: האל העליון עוסק בדברים הגדולים הנוגעים לכל ההיסטוריה, ובחלומות הקטנים אינו עוסק, ואין טעם להביא את דניאל.
אלא שכאשר קרא לחכמים וראה שבינת נבוניו נסתרה, ואלו שאמורים לדעת אינם יודעים, הבין שכנראה גם חלום זה חלום עליון הוא, כמו החלום הראשון. אין זה חלום פשוט שאפשר לטפל בו בדרך "מוניציפלית", אלא חלום שמקורו באל העליון. ואם כן, אין ברירה אלא לקרוא לאותו אדם שיש לו קשר ישיר אל האל העליון, והוא דניאל, שבו רוח אלוהין קדישין, כלומר רוח מן העליון ולא מן האלוהויות הנמוכות, וממנו יכול לבוא הפתרון.
"רב חרטומיא": סתימת כל פתחי המילוט
בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַּיָּא דִּי אֲנָה יִדְעֵת דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ וְכׇל רָז לָא אָנֵס לָךְ חֶזְוֵי חֶלְמִי דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר׃
בלטשאצר רב החרטומים, אני יודע שרוח אלוהים קדושים בך וכל רז אינו נסתר ממך, את מראות חלומי שראיתי ואת פתרונו אמור לפניי. המלך סותם לפניו כל פתח מילוט: אמנם לפי תפיסתו, אם החלום בא מאלוה נמוך אין דניאל אמור לדעתו, אך הוא קורא לו "רב חרטומיא", ראש ושר על כל החרטומים. החרטומים עוסקים באלוהויות התחתונות, ואתה גדול מהם גם בתחום זה, שבכוח הכישוף והקסם וכל אותן חוכמות אתה יודע יותר מהם. ואם לא כך, אז תפתור לי את החלום מכוח רוח אלוהין קדישין שבך, שמצד זה "כל רז לא אניס לך", אינך נעדר ידיעה בשום דבר.
ידיעה מן המוקדם אל המאוחר
ומוסיף המלך טעם להבדל שבינו לבין החרטומים: כל ידיעה של בשר ודם היא מן המאוחר אל המוקדם, ואילו ידיעת האלוה היא מן המוקדם אל המאוחר. המלבי"ם חוזר על יסוד זה בכמה מקומות, ומרחיב בו גם בספר איוב.
כיצד הדבר: אם ישאלו את המדענים מה היה לפני מאה אלף שנה, הם סבורים שהם יודעים. ותשאל אותו: וכי היית שם? יאמר לך, על פי היקש לוגי. למשל מערת נטיפים: מדדתי אותה במשך שנה וראיתי שהנטיף גדל מילימטר אחד לשנה. אם כן בעשר שנים סנטימטר, במאה שנה עשרה סנטימטר, ובאלף שנה מטר. ואם הנטיף שלפניי הוא בגובה שמונה מטרים, הרי שהוא קיים שמונת אלפים שנה.
והיכן הטעות? היום הוא גדל מילימטר לשנה, משום שהיום הוא ניזון רק מאבן הסיד שנותרה בשכבות שמעל המערה ומן הגשמים המחלחלים. אבל ייתכן מאוד שלפני אלף או אלפיים שנה זרם כאן נחל, והנחל גידל את הנטיף מטר בכל שנה, וכך הגיע לשישה או שבעה מטרים; ומשהתייבש הנחל אתה בא, מודד מילימטר לשנה, ומסיק מסקנות על שמונת אלפים שנה. כל הסקת מסקנות שבאה מן המאוחר אל המוקדם עלולה ליפול בטעות. לעומת זאת ידיעה הבאה מן המוקדם אל המאוחר אין בה טעות כלל: אני הייתי שם, ראיתי את ההתחלה וליוויתי עד הסוף, וזו עדות מוחלטת שאי אפשר להתווכח עמה.
ומשל נוסף לאבסורד שבדרך זו: סטודנט מתחיל רצה לחקור כמה אדם גדל. לקח תינוק וראה שבשנה הראשונה והשנייה הכפיל את משקלו והגיע לחמישה או שישה קילו. אם כן, בגיל עשר ישקול שלושים, בגיל אחת עשרה שישים, ובגיל שתים עשרה מאה עשרים. "הרי מדדתי ועקבתי בשנה הראשונה!" אך מי אמר לך שמה שאתה רואה עכשיו הוא מה שיהיה הלאה? זו הסקת מסקנות שלא כסדר, מן המאוחר אל המוקדם, ומקורה בטעות.
"חזוי חלמי ופשרה אמר"
לכן אומר לו נבוכדנצר: אתה, דניאל, אינך פועל כך. ידיעותיך הן מן המוקדם אל המאוחר. והיכן ראינו זאת? בחלום הקודם, כשביקשתי מן החרטומים שיאמרו לי את החלום ואת פתרונו, אמרו לי: אמור לנו תחילה את החלום ואז נאמר את הפתרון. כלומר מסקנותיהם חייבות לבוא מן המאוחר אל המוקדם. אבל אתה היית מסוגל לדעת מראש מהו החלום עצמו, ורק אחר כך לומר את פתרונו.
ומכאן דיוק בלשון הפסוק: הוא אינו אומר לו "פשרה אמר" בלבד, אלא "חזוי חלמי די חזית ופשרה אמר". והרי הפעם המלך יודע מה חלם, ומדוע לא יבקש רק את הפתרון? אלא אמר לו: אני רוצה שתאמר לי גם את החלום וגם את הפתרון, כי אני יודע שידיעתך היא מן המוקדם אל המאוחר, ואתה יודע גם מה חלמתי.
האילן שבחלום
וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא׃
"וחזוי ראשי", מראות ראשי ומחשבותיי שעלו על משכבי, "חזה הוית", רואה הייתי, והנה אילן בתוך הארץ וגובהו רב. היה מקום לחשוב שמדובר בחיזיון דמיוני בעלמא, שהרי ראשו של אדם, ובפרט בתחילת הלילה כשאדי המאכלים עדיין פועלים במוחו, רואה כל מיני חלומות שאינם אמיתיים, הנובעים מהרהורי הלב וממראות ומחשבות שחשב במשך היום. לכן הוא מדגיש "על משכבי חזה הוית", ראיתי זאת ממש כמראה ולא בדמיון. ותחילה ראיתי אילן בתוך הארץ, כאילו הוא צומח עתה ויוצא החוצה, ואחר כך ראיתי אותו הולך וגדל ומתרומם עד שגובהו רב.
רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כׇּל אַרְעָא׃
"רבה אילנא", נעשה רב וגדול בכמותו, "ותקף", נעשה עבה וחזק ביותר. ואין זה כדרך עצים המגיעים לגובה רב, שככל שמתרוממים נעשים דקים, שהרי אינם יכולים להחזיק את עצמם אם יהיו עבים בגובה כזה. כאן ראה המלך אילן תקיף, חזק ועבה, ההולך וגדל עד ש"רומיה ימטא לשמיא", גובהו מגיע לשמיים. ו"חזותה לסוף כל ארעא": דבר דק המגיע לשמיים, מי שמסתכל מרחוק אינו רואה אותו; אך כאן, מכיוון שהיה עבה כל כך וגבוה כל כך, אפשר היה לראות את האילן המבהיל הזה מכל קצות הארץ.
עׇפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפְּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כׇּל בִּשְׂרָא׃
כאן מתאר המלך את אופיו של האילן: "עפיה שפיר", ענפיו יפים; "ואנבה שגיא", פירותיו מרובים מאוד ("אנבה" מלשון תנובה, מה שהאילן מניב); "ומזון לכולא ביה", עד שהמזון שבו הספיק לכל הבריות. "תחותוהי תטלל חיות ברא", תחתיו נאספו לחסות בצילו חיות השדה, "ובענפוהי ידורן ציפרי שמיא", ואף בענפיו חסו ונהנו ציפורי השמיים. "ומינה יתזין כל בשרא": בתחילה ראה שיש בו מזון בכוח, בריבוי פירותיו, ואחר כך ראה שגם בפועל כל בשר וכל חיות הארץ ניזונים מאותו אילן.
לסיכום: נבוכדנצר פותח את איגרתו בעדות על שלוותו הפנימית ועל שקטו החיצוני, כדי להוכיח שהחלום שראה לא בא מהרהורי לבו אלא הוא חיזיון אמיתי. בתחילה קרא לחכמי בבל, שהורשו לשוב ולהיכנס לפניו לאחר שדניאל ביטל את גזרת ההריגה, שכן סבר שמדובר בחלום פשוט השייך לאלוהויות התחתונות; ורק משנכשלו, הבין שהחלום מקורו מלמעלה וקרא לדניאל, אשר רוח אלוהין קדישין בו. הוא ביקש ממנו גם את החלום וגם את פתרונו, משום שידיעתו של דניאל היא מן המוקדם אל המאוחר, ידיעה ברורה ומוחלטת, ולא כידיעת בשר ודם המסיקה מן המאוחר אל המוקדם ונופלת בטעויות. והחלום עצמו: אילן עצום, עבה וגבוה עד השמיים, נראה מסוף כל הארץ, מלא פירות ומזון, שחיות השדה חוסות בצילו וציפורי השמיים שוכנות בענפיו, וכל בשר ניזון ממנו.