פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל שיאו של המעשה: חנניה מישאל ועזריה כבר הושלכו לתוך כבשן האש, והנס כבר התרחש לעיני כל. מכאן ואילך מתאר הכתוב את יציאתם מן הכבשן, את תגובת שרי המלכות, את ברכתו של נבוכדנצר, את הגזרה שגזר לכבוד אלוקי ישראל, ולבסוף את האיגרת ששלח לכל העמים. נלך על סדר הפסוקים עם ביאורי המלבי"ם, ונחתום במדרש נפלא בשיר השירים רבה המגולל את כל סיפור הרקע של הפרשה.
"פוקו ואתו" - הכבשן שהתרומם
בֵּאדַיִן קְרֵב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא, עָנֵה וְאָמַר: שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה פֻּקוּ וֶאֱתוֹ. בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ מִן גּוֹא נוּרָא. (כו)
נבוכדנצר התקרב אל שער כבשן האש. "ענה ואמר" - לשון "ענה" פירושה תמיד הגבהת קול, וכפי שמפרש רש"י על "ועניתי ואמרתי": בקול רם. כלומר צעק ואמר: חנניה מישאל ועזריה, עבדיו של האלוה העליון, צאו ובואו. ואז יצאו השלושה מתוך כבשן האש.
נתבונן בלשון: אילו הכבשן היה נמוך ושקוע באדמה, כיצד היה נבוכדנצר צריך להתבטא? "עלו ובואו". אומרים חז"ל שהקדוש ברוך הוא עשה נס והכבשן התרומם. לכן ביציאתם לא היו צריכים לטפס ולא נזקקו לחבלים - כפי שהיה אצל ירמיהו, שעבד מלך הכושי נאלץ למשוך אותו בחבלים מתוך הבור. כאן לא היה צריך דבר מכל זה. הכבשן עלה והתרומם בדרך נס, כמין מעלית הידראולית, והם הלכו במישור ויצאו בדרך ישרה. לכן אמר להם "פוקו" - צאו.
אומר המלבי"ם: מכאן הבין נבוכדנצר שאין הדבר נובע מכוחות גשמיים תחתונים אלא מכוחות רוחניים עליונים, ולכן אמר "עבדוהי די אלהא עילאה". כבר הסברנו בשיעורים הקודמים שהתפיסה שלהם הייתה שיש כוחות גשמיים תחתונים ויש כוחות רוחניים עליונים, ולהם הייתה גישה רק לכוחות הגשמיים התחתונים - הם כוחות הסטרא אחרא ודומיהם - או כפי שהם הבינו, שיש בידם כוח להשיג שליטה בכוחות הרוחניים ובמלאכים המשפיעים על הטבע. אבל גישה לכוחות הרוחניים העליונים לא הייתה להם. אמר נבוכדנצר: מי שמסוגל לחולל הצלה כזאת - רק מי ששולט גם בכוחות העליונים. שהרי היה כאן נס למעלה מן הטבע: חם מבחוץ וקר מבפנים, וזה רק גבריאל, הנמצא במציאות רוחנית גבוהה, ורק מי שיש לו גישה אליו יכול לעשות כדבר הזה. לכן אמר להם: אתם עבדיו של האלוה העליון, לא של סתם אלוה.
למה חיכו שיקראו להם - הלכה בדרך ארץ
"באדין נפקין" - אזי יצאו. למה מדגיש הכתוב שרק אז יצאו? אומרים בעלי המוסר: מכאן אנו למדים דרך ארץ. משה רבנו לא נכנס אל המשכן עד ש"ויקרא אליו ה'", ואילו היה נכנס בלא שקרא לו הקדוש ברוך הוא - כיצד מגדיר אותו המדרש? נבלה טובה הימנו. מי שאין בו דרך ארץ, נבלה טובה הימנו. נורא ואיום: משה רבנו, אם היה נכנס בלי קריאה, זהו חוסר דרך ארץ.
כך גם כאן. חנניה מישאל ועזריה יכלו לצאת כבר באותו רגע, ומדוע נותרו בפנים? אמרו: מישהו השליך אותנו לכאן, ולא קראו לנו לצאת. אם לא אמרו לנו לצאת - איננו יוצאים. רק כשיבוא הציווי מאת המלך לצאת, אז נצא. וברגע שבא הציווי - יצאו. זו הלכה מהלכות דרך ארץ: לא קראו לך - אל תבוא, לא אמרו לך - אל תיכנס. דרך ארץ קדמה לתורה, והיא חשובה ונעלה עוד יותר מקיום מצוות התורה.
השרים באים לבדוק - וההסברים הטבעיים מתמוטטים
וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא, חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן, וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ, וְסַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ, וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן. (כז)
נאספו האחשדרפנים, הסגנים, הפחות ו"הדברי מלכא" - אנשי המלך, והתקרבו וראו שהאש לא שלטה בגופם, שער ראשם לא נחרך, בגדיהם לא השתנו, ואפילו ריח של אש ועשן לא נדבק בהם.
המלבי"ם מביא את דברי חז"ל: כאן מוזכרים ארבעה סוגי שרים בלבד - אחשדרפנים, סגנים, פחות והדברי מלכא. ואילו למעלה בפרק ראינו שהיו גם "אדרגזריא" ו"גדבריא", שהיו כוהני עבודה זרה, וכאן איננו רואים אותם. מדוע אינם מופיעים? אומרים חז"ל: אותם ארבעה נשרפו אז בכבשן האש. שהרי ראינו שהאש הייתה אדירה, ושביבי האש פגעו גם באלה שנשאו אותם פנימה - ובמי עוד פגעו? באותם ארבעה.
אומר המלבי"ם: מה פירוש שפגעו בהם שביבי האש? חז"ל במליצתם רמזו לנו דבר עמוק. אותם שרים היו שרים של עבודות זרות, וחלקם היו עובדי האש - רבים היו שעבדו לאש, שכן היא החזקה שבכוחות, שורפת ומכלה את הכול. והנה כאן קיבלו סטירת לחי נוראה על אמונתם: פתאום מתברר שיש אלוה חזק יותר מן האש, ושאלוהי העברים מסוגל להציל אפילו מן האש. מה שקרה להם באמת הוא שהתביישו מאמונתם, וזהו שאמרו חז"ל "נשרפו". אומר המלבי"ם: אין הכרח לפרש שנשרפו ממש - אפשר לפרש כך, אבל אפשר גם להבין ש"נשרפו" היינו שבושו מאמונתם, שביטחונם ואמונתם נשרפו לעיניהם.
והשרים באו ומיששו וניסו לחפש אי אלו תירוצים מדוע חנניה מישאל ועזריה לא נשרפו, למצוא הסברים. תמיד יש אנשים, אנשי מדע, שכשקורה נס או משהו לא טבעי מנסים לספק הסבר טבעי, כאילו בכך שללו את מציאותו של בורא עולם. אבל אם יש לך הסבר טבעי - וכי הטבע אינו חוק? ואם יש חוק, האם לא ברור שיש מישהו שחוקק אותו? לא הרווחת בזה הרבה, אבל כך היא דרכם של הכופרים מאז ומעולם.
ולכן גם כאן חיפשו סיבות. אמרו: כנראה סכו עצמם בסלמנדרה. הסלמנדרה היא לטאה מיוחדת הנוצרת מתוך תנור שהוסק שבע שנים, ועוד בזמנו של הרמב"ם הייתה מוכרת. זו לטאה חסינת אש, ומי שרוצה להינצל מן האש סך את בשרו בסלמנדרה והאש אינה משפיעה עליו לרעה. אלא שסיכה זו מועילה רק לבשר, ואילו השיער עדיין יתחרך. ולכן הכתוב מדגיש: "ושער ראשהון לא התחרך" - אילו היה הדבר על ידי סלמנדרה, היה השיער נחרך, ואתם רואים שלא נחרך.
אמרו: אולי גם השערות יונקות מן הגוף וסיכת הסלמנדרה הועילה גם להן. על כך מוסיף הכתוב: "וסרבליהון לא שנו" - הבגדים לא השתנו כלל. מה תאמר על המלבושים, גם אותם סכו בסלמנדרה? אמרו כאלה: יש לבוש חסין אש, עשוי מאבן; האש אינה משפיעה על אבן, לכל היותר תשחיר אותה אך לא תמיס אותה. אם כן אולי לבושם נעשה בתחכום מאבן מסוימת. לכן מסיים הכתוב: "וריח נור לא עדת בהון" - אפילו ריח של אש לא היה בהם.
ועל זה איזה הסבר יש? איזו תחבולה טבעית יכול אדם לעשות כדי שאפילו ריח אש לא יידבק בבשרו? מי שנכנס לתוך עשן ולמקום של ריח אש נורא - היאך ייתכן שלא יידבק בו אפילו ריח? כאן היו מוכרחים להודות שהדבר מאתו יתברך.
ברכת נבוכדנצר: "די שלח מלאכה"
עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי, וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גֶשְׁמְהוֹן דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. (כח)
נבוכדנצר צעק ואמר: ברוך אלוהיהם של חנניה מישאל ועזריה, ששלח את מלאכו והציל את עבדיו שסמכו עליו; ואת דבר המלך שינו ומסרו את גופם לשריפה, ולא עבדו לשום אלוה אלא לאלוהיהם.
אומר המלבי"ם: נבוכדנצר התפעל מכך ש"שלח מלאכו", שהמלאך פעל פעולה על טבעית. שהרי ראינו שרצו מלאך של ברד ומלאך של קור וגשם לבוא ולצנן את הכבשן, ואמר להם גבריאל: לא, יהיה יותר כבוד שמים אם אני, מלאך של אש, ארתיח אותו מבחוץ ואצנן אותו מבפנים. זהו היפוכה של המציאות הטבעית: מלאך של אש אמור לגרום שריפה, וכאן בכוח האש עצמה נגרם צינון - זה למעלה מן הטבע. ולכן אמר "שלח מלאכה", שהייתה כאן שליחת מלאך על טבעית.
ועוד בא ואומר: תדע לך שלא היה זה על ידי סגולות ולא על ידי כישופים, אלא רק מכוח ביטחונם בה' - "לעבדוהי די התרחצו עלוהי", שסמכו עליו ובטחו בו. ואם תאמר, אולי ביטחונם לא היה שלם? על כך הוא מוסיף: "ומלת מלכא שניו" - היו מוכנים לשנות את דבר המלך ולסרב לצו, ולא עוד אלא "ויהבו גשמהון" - היו מוכנים למסור את גופם להישרף, אפילו אם ה' לא יציל אותם. ובהמשך נראה שאכן נאמר להם בנבואה שה' לא יציל אותם, ואף על פי כן היו מוכנים למסור את גופם על קדושת השם.
ולא עוד, אלא שמסרו נפשם לא רק שלא יעבדו - "די לא יפלחון" - אלא אפילו "ולא יסגדון". מה ההבדל בין לפלוח לבין לסגוד? לפלוח הוא לעבוד; לסגוד הוא רק להשתחוות. אדם יכול להשתחוות השתחוויה של כבוד בלי כוונת עבודה. אמר להם נבוכדנצר: לפחות תסגדו! וגם לזה לא הסכימו. לא רק שלא לעבוד ולקבלו לאלוה, אלא אפילו סגידה בלבד, השתחוויה גרידא, לא היו מוכנים. ואף שהיה מקום לומר שאנדרטה של מלך אינה עבודה זרה ממש - וכידוע חז"ל מביאים בדין זה מחלוקת אם היה זה צלם של עבודה זרה ממש או אנדרטה בלבד - הם בכל זאת היו מוכנים למסור נפשם בצורה מוחלטת.
גזרת המלך לכבוד אלוקי ישראל
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שָׁלוּ עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא, הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה, כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה. (כט)
נבוכדנצר נותן צו ופקודה: כל עם, אומה ולשון - וכבר הסברנו בעבר את ההבדל בין עם לאומה וללשון - שיאמר "שלו", דהיינו דבר שגגה, דבר גנאי, דבר שאינו ראוי, שיחרף או יאמר איזה פגם כביכול על אלוהיהם של חנניה מישאל ועזריה - "הדמין יתעבד", ייחתך לחתיכות, יעשו ממנו קציצות; "וביתה נולי ישתווה", ביתו ייהפך למחראות, יחריבו ויפרקו את ביתו. ומדוע? "כל קבל די לא איתי אלה אוחרן די יכל להצלה כדנה" - לעומת שאתם רואים שאין אלוה אחר המסוגל להציל הצלה גדולה ונוראה כזאת, נמצא שהשם גדול מכל האלוהים.
בֵּאדַיִן מַלְכָּא הַצְלַח לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל. (ל)
אזי הצליח המלך את חנניה מישאל ועזריה. לא די שלא גירשם ממלכותו, אלא הוסיף להם כבוד על כבודם, נישא אותם ורומם אותם ביתר שאת וביתר עוז.
האיגרת לכל העמים
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא, שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. (לא)
נבוכדנצר שולח איגרת לכל העמים. תחילה הוא מודיע מי השולח - "נבוכדנצר מלכא", שכך הייתה דרכו של המלך להודיע בראש המכתב את שם השולח, ולאחר מכן את שם הנמען: "לכל עממיא אומיא ולישניא". "די דיירין בכל ארעא" - כיוון שהיה מושל בכל העולם כולו, מושל בכיפה, שלח לכל הדרים בכל הארץ.
אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִלָּאָה, שְׁפַר קָדָמַי לְהַחֲוָיָה. (לב)
האותות והמופתים שעשה עמי האלוה העליון - נאה לפניי לאומרם.
המלבי"ם מבאר: בתחילה ראינו שנבוכדנצר היה כופר בהשגחה, וכופר בכך שהעולם מחודש, אלא טען כטענת הכופרים שהעולם קדמון. והוא האמין שאין בכוח הקדוש ברוך הוא לשנות את הטבע ואת המערכה בדרך נס, ובייחוד היה כופר בהשגחה פרטית - סבר שהשם מסר את העולם והשגחתו לידי שרי המערכה. ומטעם זה הייתה עבודתם הזרה השתחוויה לשרי המערכה: שר האש, שר המים, אל המלחמה וכיוצא באלה. עכשיו הוא בא ואומר להם: תדעו לכם, אף שעשיתי צלם על פי חכמת הכוכבים והאצטגנינות, כדי להוכיח שמלכות הזהב תמשול עד סוף כל הדורות - הסקתי כעת מסקנה אחרת. האותות והמופתים שעשה עמי האלוה הביאוני לשינוי מחשבה.
ומה ההבדל בין אותות למופתים? אומר המלבי"ם: אות הוא דבר שהוא על פי הטבע, אלא שברגע שאתה רואה אותו אתה מבין שיש אלוקים. למשל, אם מודיעים לך בחלום שכך עתיד להיות - וכך היה: האם יש כאן נס על טבעי? לא, על פי טבע הודיעו לך, אך די באות הזה להוכיח שיש אלוקים ושהוא צופה את הדורות מראש. מופת, לעומת זאת, הוא כבר דבר על טבעי. קריעת ים סוף - אות או מופת? מופת. חלום שבו בורא עולם מודיע לי מראש מה עתיד להיות - זהו אות, "אתן לך אות שכך יהיה". אבל ים שנקרע - זה מופת, שבו השם משדד את מערכות הטבע.
ולכן הוא אומר: השם עשה עמי אותות ומופתים, ונאה לפניי לספר את הדברים כדי שיכירו כולם בגדולתו של הבורא יתברך.
אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר. (לג)
אותותיו כמה גדולים, ומופתיו כמה חזקים; מלכותו מלכות נצח ושלטונו לדור ודור.
אומר המלבי"ם: השם עושה את האותות כדי שיכירו הכול שהוא מנהיג את הטבע, וכל מה שקורה בעולם קורה בהשגחה פרטית. ושימו לב לדקדוק הלשון: על האותות נאמר "רברבין" - גדולים, ועל המופתים "תקיפין" - חזקים. מה ההבדל? כל מקום שנאמר בו "גדול" בא לציין את הסיבה הראשונית והסופית לכל מה שקורה בעולם, כלומר דברים המתנהלים על פי טבע. ואילו "תקיף" נאמר על דברים שבהם השם משדד את מערכות הטבע, ולכך נדרש תוקף חזק. לכן על האותות אמר כמה הם גדולים, שהרי הם בתוך הטבע, ועל המופתים - כמו קריעת ים סוף, וכמו אש שאינה שורפת ואינה מכלה את הנכנסים לתוכה - אמר "כמה תקיפין", שכאן השם משדד את מערכות הטבע.
ומה ההבדל בין מלכות לשלטון? אומר המלבי"ם: מלכות היא מלכות על פי טבע, ואילו ממשלה היא הכוח לשנות דברים גם נגד הטבע. מלכות היא דבר הצריך הסכמת העם, וממשלה היא דבר כפוי - אני מושל בך בכוח. וזהו ששולח יוסף ליעקב: מה יוסף במצרים? מושל על כל מצרים. לא מצרים מושלים עליו אלא הוא מושל עליהם. אמר יעקב: אם כן יודע אני שיוסף צדיק. מה מטריד אותי? שמא תרבות מצרים מושלת בו; אבל אם הוא מושל עליהם - ממשלה היא בכוח. וכך אנו אומרים: "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" - על עם ישראל "לה' המלוכה", שאנו ממליכים אותו ומקבלים מלכותו, ומלך הוא בהסכמת העם; ואילו הגויים אינם מקבלים מלכותו, ולכן מה שהשם שולט עליהם הוא בגדר ממשלה, ביד חזקה.
ומה ההבדל בין "עלם" ל"דר ודר"? "לעולם" הוא נצח שאינו ניתן לחלוקה, ואילו "דור ודור" ניתן לחלוקה - יש דור ועוד דור ועוד דור. בא הכתוב ואומר: מלכותו של השם היא מלכות עולם, שהרי המלכות עניינה ניסים הנעשים בדרך הטבע, דברים שאינם על טבעיים, וזה נעשה לנצח נצחים - אלו הם האותות. אבל מופתים על טבעיים אין השם עושה בכל דור ודור, אלא מפעם לפעם, בדור מסוים: היה דור שבו נקרע ים סוף, והיה דור שבו ירדו אבני אלגביש מן השמים. לכן על השלטון, שהוא הממשלה הנדרשת לשידוד מערכות הטבע, נאמר "עם דר ודר" - רק לפי צורך הדור. ומי שיתבונן יוכל לראות כמה ניסים עושה עמנו הקדוש ברוך הוא בתוך הטבע עצמו, וזה באמת לעולם, באופן נצחי ולא רק בדורות מיוחדים.
המדרש בשיר השירים רבה: סיפור הרקע
בכך סיימנו את הפרק, אך ברצוני להקריא מדרש הנותן לנו את סיפור הרקע לכל מה שהיה כאן. המדרש בשיר השירים רבה פרשה ז'. על דעת רבי שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים. כיצד? נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלושה נציגים, ומישראל הפריש שלושה - חנניה, מישאל ועזריה. עמדו ומיחו על עצמם ולא עבדו עבודת כוכבים. אמרו: יהיה מה שיהיה, עבודה זרה לא נעבוד.
הלכו אצל דניאל. אמרו לו: רבנו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה שלושה, ומישראל הפריש אותנו שלושה. מה אתה אומר לנו, "נסגוד ליה או לא"? שימו לב, לא אמרו "נפלח ליה" אלא "נסגוד ליה" - כלומר אין שום צד שנעבוד אותו, אבל מה בדבר השתחוויה בלבד, משום כבודו של נבוכדנצר, משום סכנת נפשות, ומשום שאולי אין זו אלא אנדרטה? דניאל היה גדול מהם, שר על כולם ורבם. אמר להם: הנה הנביא לפניכם, לכו אצלו. יש נביא שאפשר לשאול אותו, מדוע אתם שואלים אותי?
הלכו מיד אצל יחזקאל ושאלו אותו אותה שאלה. אמר להם: כבר מקובלני מישעיה רבי - "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". יש לי הוראה מרבי לעיתות כאלה, לעיתות בצרה: יש צרה, יש גלים מתרגשים - כל גל וגל נענעתי לו בראשי. הורד את הראש, התחבא מעט, המתן שיעבור הזעם ואז הרם את הראש. במילים פשוטות: אל תנסה לשמש שובר גלים, כי הגלים ישברו אותך.
אמרו לו: וכי מה אתה רוצה, שיאמרו הנה הצלם הזה - כל האומות סגדו לו? אם נתחבא ואיש לא יידע שאנו מתנגדים, לא יידעו כלל שיש כאן מי שמוחה בכל העבודה הזרה הזאת, ומחר ייכתב בעיתונים: הצלם שהקים נבוכדנצר - כל האומות כולן השתחוו לו. אמר להם: ומה אתם אומרים? אמרו לו: רצוננו שניתן בו פגם, שנהיה שם ולא נשתחווה, כדי שיאמרו הכול - הצלם הזה כל האומות השתחוו לו חוץ מישראל. במילים פשוטות: אנו רוצים לקדש שם שמים. איננו רוצים שכותרת העיתונים תהיה שנבוכדנצר הקים צלם וכולם השתחוו לו; את הכותרת צריכה לתפוס השערורייה - חנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם. וכי תרצה שיעבור הדבר בשקט, ויחשבו הכול שהשתחוו לצלם ולא היה מי שימחה?
אמר להם: אם כך רצונכם, המתינו לי עד שאמלך בגבורה. וזהו שנאמר ביחזקאל פרק כ': "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפניי", ומי היו אלו? חנניה מישאל ועזריה. ולפי זה "מזקני ישראל" אין הכוונה זקנים בשנים, שהרי ראינו שהיו צעירים ונערים, אלא זקני ישראל היינו חכמי ישראל - שהם היו באמת החכמים שבישראל.
אמר יחזקאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים אתה עליהם או לא, מצילם או לא? אמר לו: איני מתקיים עליהם. וזהו שנאמר שם: "בן אדם, דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם, הלדרוש אותי אתם באים?" - מאחר שגרמתם לי להחריב את ביתי ולשרוף את היכלי ולהגלות את בניי לבין האומות, אחר כך אתם באים לדורשני? יש לכם בקשות ודרישות להצילכם? "חי אני אם אדרש לכם". זו התשובה שקיבל יחזקאל.
באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר: ווי לשונאי ישראל - לשון השאלה, והכוונה ווי להם לישראל - אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד, שנאמר "ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה", וזו תשובה שבאה להם. והיה בוכה והולך: מי נשאר מיהודה? חנניה מישאל ועזריה - והם מקבלים תשובה כזאת, שהם עומדים למות והשם לא יצילם?
כיוון שהגיע אליהם, אמרו לו: מה אמר לך הקדוש ברוך הוא? אמר להם: איני מתקיים עליכם. לפי החשבון - הולכים למות. אמרו לו: בין מתקיים בין שאינו מתקיים, אנו נותנים נפשותינו על קדושת שמו. אין זה משנה לנו; איננו מוסרים נפשנו כדי שיתקיים עלינו, אלא בין יצילנו בין לא יצילנו - אנו מוסרים נפשנו על קדושת שמו.
שני המשפטים לנבוכדנצר - לפני ואחרי
ותדע שכך הוא, שהרי עד שלא באו אצל יחזקאל מה אמרו לנבוכדנצר? "לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא" - יש לנו אלוה שמסוגל להצילנו. זה היה כשעדיין חשבו שהשם יתקיים עליהם. ולאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו את התשובה, אמרו לו: "והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד" - וגם אם לא יציל, יהא ידוע לך המלך, בין מציל ובין לא מציל, אין זו סיבה שנקבל גזרתך. חז"ל מדקדוק הכתובים מגלים שמצד אחד אמרו "השם יצילנו", ומצד שני "ואם לא" - ושתי התשובות הללו נאמרו בשני זמנים: הראשונה לפני ששאלו את יחזקאל, והשנייה לאחר ששאלו.
כאשר יצא יחזקאל מאצלם, נגלה אליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: יחזקאל, מה אתה סבור, שאיני מתקיים עליהם? מתקיים אני עליהם בוודאי. וכי לא אציל את בניי אהוביי? וזהו שנאמר: "כה אמר ה' אלוקים, עוד זאת אדרש לבית ישראל". בתחילה אמר "חי אני אם אדרש לכם", ולבסוף "אדרש לבית ישראל". אמר לו: כל מה שעניתי - תשובה להם הייתה, אבל לך, יחזקאל, שאני רואה שאתה בוכה ומצטער, אגלה שבדעתי להצילם. אלא שהזהיר אותו: הנח להם ואל תאמר להם דבר, אני אצילם ואניח להם שילכו בתומם, שנאמר "הולך בתום ילך בטח". שהרי מהו הניסיון הגדול יותר: ללכת כשאתה יודע שיצילוך, כשיש בידך תעודת ביטוח, או ללכת על מנת למות? היכן השכר גדול יותר? אמר הקדוש ברוך הוא: רוצה אני להרבות שכרם ורוצה אני שיעשו מסירות נפש, ולכן אומַר להם שלא אציל - ובאמת דע לך שאצילם.
פיזרו עצמם בין האוכלוסין
מה עשו? הלכו ופיזרו עצמם בין האוכלוסין. חנניה מישאל ועזריה החליטו לעשות את הדבר בצורה רשמית וגלויה. אמרו: אם נהיה מרוכזים באיזו פינה, בלי למשוך תשומת לב, אין זה קידוש השם. הלכו וחיפשו את המקומות המרכזיים ביותר, כדי שכולם יכרעו והם יעמדו כמו נר, בולטים לעין, שיהיה ברור לכול שיש כאן אנשים שאינם משתחווים.
אמר רב אבדימי דמן חיפה: שישה ניסים נעשו באותו היום. צף הכבשן - כלומר התרומם, שהרי היה שקוע באדמה וכאן התרומם בנס, כפי שראינו בפסוקים; ונפרץ הכבשן - נפתח; ונמס סודו; ונשרפו ארבע מלכויות - הם ארבעת השרים החשובים שהזכרנו; ונעשה נבוכדנצר "אימוס סרוף", היינו שחציו נשרף; והפילה הרוח את הצלם; והחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא.
"דמה לבר אלהין" - והסטירה של מיכאל
אמר רבי יצחק על הפסוק: נבוכדנצר המלך קם בבהילות, ענה ואמר: הרי אני רואה ארבעה אנשים מותרים, שאינם קשורים, מהלכים בתוך האש, "ורווה די רביעאה דמה לבר אלהין" - צורתו של הרביעי דומה לבן האלוהים. אומר רבי פנחס בשם רבי ראובן: באותה שעה ירד מיכאל המלאך וסטרו על פיו. נתן לנבוכדנצר סטירה על הפה ואמר לו: אי רשע, חס ושלום, וכי בן יש לו? מה אתה, נוצרי? מהו "בן האלוהים"? חזור והשב ויישר דבריך.
ואכן אתה רואה שלאחר מכן חזר נבוכדנצר ויישב את דבריו ואמר: "בריך אלההון די שלח מלאכה" - לא נאמר "די שלח בריה", אלא שלח מלאכו והציל את עבדיו שסמכו עליו. פתאום זמירות אחרות: בתחילה "בן אלוהים", ולאחר שחטף סטירה והבין שלא זו הדרך להתבטא כלפי בורא עולם - בן אין לו - תיקן את דבריו ואמר "שלח מלאכו".
דניאל והציץ שבפי הצלם
אמר רבי אלעזר: אותו היום שבת ויום הכיפורים היה. ורבנן אומרים: כמה היה נבוכדנצר מפתה את דניאל ואומר לו, האם אין אתה משתחווה לצלם שיש לו כוח וממשלה ויש בו ממש? בוא וראה מה הוא עושה, ומעצמך תשתחווה לו. תן לצלם הזדמנות לבטא את עצמו - בוא דניאל, ראה איזה צלם זה, ואני אומר לך שתשתחווה לו.
מה עשה אותו רשע? נטל את ציצו של הכהן הגדול, אותו ציץ שהיה על מצחו של הכהן הגדול ועליו חרות "קודש לה'", ובו שם השם שנכתב בקדושה ובטהרה, ונתן אותו לתוך פי הצלם. ואסף את כל כלי הזמר והיו מקלסין לפניו, והיה הצלם אומר: "אנוכי ה' אלוקיך". מכוח מה? מכוח השם הקדוש שהיה בתוך פיו.
כיוון שראה כן דניאל, אמר לו: נבוכדנצר, עשה לי טובה. השתחוויה אינה מספיקה - הבא סולם גדול, מנוף, משהו; אני רוצה להגיע אל הצלם ולנשק אותו, "ישקני מנשיקות פיהו", זה מה שאני רוצה. מה סתם להשתחוות? אין די בכך. אמר לו: ולמה דווקא על פיו? אמר לו: משום שהפה הוא המטעים את הדבר, הוא המדבר, הוא האומר "אנוכי ה'", "שפתיים יישק". הבא לי, אני רוצה לנשקו על פיו.
מיד נתן לו רשות ודאג שיביאו לו סולם, ועלה והשביע את הציץ ואמר לו: בשר ודם אני, ושלוחו של הקדוש ברוך הוא אני; היזהר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזרני עליך שתבוא אחריי. בא לנשקו - והוציא בולעו מתוך פיו. תפס בפיו את הציץ, משך והוציאו החוצה.
כאשר ירד, נאספו כל כלי הזמר והיו מקלסין לפניו, ובכל פעם שהיו מקלסין היה הצלם מתחיל לדבר על ידי הציץ - ועתה מקלסין לפניו והוא אינו מדבר. חשבו אולי נגמרו הבטריות, החליפו בטריות - ושום דבר. הצלם אינו מדבר ואינו אומר מאום. ולא זו בלבד, אלא באותה שעה הפילה הרוח את הצלם: כיוון שניטל ממנו הציץ, שהיה כל כוח חיותו, באה הרוח והפילה אותו.
כיוון שראו אומות העולם את הניסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא עם חנניה וחבריו, היו נוטלים את אלוהיהם ואת צלמיהם ומשברים אותם, ועושים מהם פעמונים ותולים אותם על צווארי הכלבים והחמורים שלהם - הדבר המבוזה והשפל ביותר - והיו מקשקשים בהם ואומרים: ראו למה היינו עובדים, ראו לאיזה הבל היינו משתחווים. לקיים מה שנאמר "כרע בל קרס נבו, היו עצביהם לחיה ולבהמה". ו"בל" הוא אלוהי בבל, שעל שמו נקראה, ועל שמו קרא נבוכדנצר לבנו בלשאצר, ועל שמו כינה גם את דניאל בלטשאצר, כשראה בו כוחות אלוהיים.
"וריח אפך כתפוחים"
ועוד אומר המדרש בשיר השירים: "ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן" - אלו פרץ וזרח. מה פרץ וזרח נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו, שהרי תמר הוצאה להישרף ובסופו של דבר ניצלה מן השריפה, אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו. "וריח אפך כתפוחים" - אמר רבי אלעזר: מאחר שכתוב בהם "וריח נור לא עדת בהון", ואתה אומר "וריח אפך כתפוחים"? ולמה היה דומה ריחם? לריח שדה של תפוחים. לא רק שריח אש לא היה בהם, אלא ריח טוב היה בהם, ריח בשמים, ריח שדה תפוחים.
והזוהר הקדוש בפרשת תרומה, דף קע"ה, מוסיף וחותם על הדברים: וזהו שכתוב "והוצאתי את בולעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גויים" - נתקיים המקרא הזה, שהוציא דניאל את הציץ שבו שם השם מתוך פיו של הצלם, ועל ידי זה "לא ינהרו אליו עוד גויים", שלא ימשיכו לקבל את מלכותו וממשלתו.
לסיכום:
בסיום הפרק אנו רואים כיצד מסירות נפשם של חנניה מישאל ועזריה - שנעשתה מתוך ידיעה שאין הבטחה שיינצלו - הביאה לקידוש שם שמים עצום בכל העולם. הם המתינו בתוך הכבשן עד שנקראו לצאת, מדרך ארץ; בגופם ובבגדיהם וברֵיחם לא שלטה האש, עד שכל ההסברים הטבעיים קרסו והכול הוכרחו להודות שהיד יד ה'; נבוכדנצר בירך את אלוקיהם, הכיר בכך שהשם הוא המנהיג את הטבע ובעל ההשגחה הפרטית, וחילק בין אותות שבדרך הטבע - "רברבין" ו"מלכות עלם" - לבין מופתים שבשידוד המערכות - "תקיפין" ו"שלטן עם דר ודר". והמדרש מגלה לנו את סוד הדברים: שהקדוש ברוך הוא העלים מהם את ההצלה כדי להרבות שכרם, ושבנפילת הצלם ובהוצאת הציץ מפיו התקיים "והוצאתי את בולעו מפיו".