בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל לב הסיפור: נבוכדנצר מזמן אליו את חנניה, מישאל ועזריה (שדרך, מישך ועבד נגו), מנהל עמם מעין "שימוע", מוציא כלפיהם גזרה אישית ומפורשת, ולבסוף משליכם לכבשן האש. נעמוד על פי המלבי"ם על ההיגיון המשפטי שמאחורי הזימון, על ההבדל הדק בין "צלמא די עבדת" ל"צלמא די הקימת", על תשובתם הנחרצת של השלושה, ועל סדרת הניסים שהתרחשה בכבשן.
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר בִּרְגַז וַחֲמָא אֲמַר לְהַיְתָיָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא׃
ואז נבוכדנצר, ברוגז ובחימה, ציווה להביא לפניו את שדרך מישך ועבד נגו, הם חנניה מישאל ועזריה, והאנשים הללו הובאו לפני המלך.
עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר לְהוֹן הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לֵאלָהַי לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין׃
מהו "הצדא"? לפי האבן עזרא הכוונה: האמנם כך הדבר? אמת הוא מה ששמעתי, שאינכם עובדים לאלוהיי ואינכם סוגדים לצלם הזהב שהקמתי? רש"י מפרש "הצדא" מלשון צדו ושממה - מקום שומם: כביכול אומר להם המלך, האם גזרותיי שממה בעיניכם? גזרותיי הבל הם? כאילו לא אמרתי כלום? האם הציווי שלי אינו חשוב מספיק בעיניכם, עד שאינכם כורעים ואינכם משתחווים לצלם?
שואל המלבי"ם שאלה יסודית: מה פשר הדבר? המלך הכריז מראש שמי שלא ייפול ויסגוד - "בה שעתא" יושלך לכבשן האש, מיד ובאותה שעה. אם כן מדוע הוא מזמן אותם אליו, עורך להם שימוע ומברר איתם את העניין?
מסביר המלבי"ם: המלך הבין שאי אפשר להוציא נגד חנניה מישאל ועזריה צו הוצאה להורג מיידי, מפני מגבלה שבחוקי בבל. היה קיים במדינת בבל חוק קודם, שלפיו המלך אינו מגביל את עבודת הפולחן של נתיניו; כל אדם רשאי לכרוע ולהשתחוות לאיזה אליל שיחפוץ. היה שם פלורליזם דתי: איש בדתו ובאמונתו יחיה.
ומה משמעות הדבר למעשה? כל שאר האומות אינן מוגבלות מצד אמונתן: הן משתחוות לזה וגם לזה, והאלילים שלהן עצמם נוקטים באותה גישה פלורליסטית. לכן אין שום סתירה בין החוק הישן לציווי החדש: אף אחד מהעמים אינו יכול לטעון שהצו החדש פוגע בזכותו לחופש פולחן, שהרי הוא יכול להשתחוות לאלוהיו וגם לצלם. יש רק אומה אחת שאצלה הציווי הקודם סותר את הציווי הנוכחי, והיא האומה הישראלית.
שכן אם חוק היסוד של ממלכת בבל קובע חופש פולחן, הרי שאנחנו כיהודים רשאים לעבוד את אלוקינו; ומרגע שאנו עובדים את אלוקי ישראל, אנו מוגבלים באיסור מוחלט שלא להשתחוות לשום צלם אחר. ממילא הגזרה השנייה בטלה מאליה כלפינו, שכן היא סותרת את החוק הראשון.
מתי בכל זאת תחול הגזרה השנייה? רק אם המלך יקרא להם ויצווה אותם באופן אישי ופרטני: הריני מוציא עתה חוק חדש, ובגזרה ישירה אני מצווה אתכם להשתחוות לצלם. ציווי פרטי כזה הוא חוק חדש הסותר את החוק הישן ומבטלו, וכנגדו אין עוד תירוצים. כל עוד החוק החדש כללי, אפשר לומר שהוא מדבר אל האומות ולא אליי, כי אצלי הוא סותר את החוק הקודם.
לפי זה מתבאר הפסוק: "הצדא" - אני יודע. אני יודע, אומר להם נבוכדנצר, שמכיוון שאינכם עובדים לאלוהיי, שכן הדבר אסור עליכם על פי דתכם ואמונתכם, ממילא נובע מכך שגם לצלם הזהב שהקמתי לא השתחוויתם. כלומר: יודע אני מהי התשובה והתירוץ שבפיכם - שעל פי החוק הקדום יש חופש דת, וממילא אינכם יכולים להשתחוות לצלמי.
כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן בַּהּ שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי׃
עתה, אומר להם המלך, אני מוציא ציווי מפורש. על הציווי הקודם עוד יכולתם לתת תירוץ, אך כעת אני נותן ציווי פרטני כלפיכם: כאשר תשמעו את כלי הזמר, אני מצווה עליכם להשתחוות לצלם שהקמתי.
מעיר המלבי"ם דקדוק חשוב: פסוק זה שונה מכל הפסוקים הקודמים. כאן נאמר "תפלון ותסגדון לצלמא די עבדת" - לצלם שעשיתי, ואילו בכל מקום אחר נקט המלך בלשון "צלמא די הקימת" - הצלם שהקמתי. מה ההבדל?
מסביר המלבי"ם: הצלם הזה, מצד עשייתו, לא היה בו עניין של עבודה זרה כלל. הוא היה בסך הכול אנדרטה של מלך, העתק של הצלם שראה נבוכדנצר בחלומו, ובא לרמז על מלכותו. מצד עשייתו אין כאן עשיית צלם לעבודה זרה. הבעיה היא רק מצד ההקמה: נבוכדנצר עשה את עצמו לאלוה, כך סבר - שהוא בבחינת אלוה - והצלם בא לסמל אותו, או לסמל את השר שלו בשמים, שהוא כבר בחינת מלאך וכוח רוחני. מצד שהקימו לשם כך, יש כאן אלילות; אבל עצם עשיית הצלם היא רק ביטוי למה שראה בחלום, אנדרטה בעלמא, ולא ביטוי לכוח רוחני עליון.
לכן בא ואומר להם: איני מבקש מכם להשתחוות לצלם "שהקמתי", שמשמעו עבודה זרה; אני מבקש רק שתשתחוו לצלם "שעשיתי", כאנדרטה בלבד. וממילא, לדבריו, אינכם חייבים למסור את נפשכם, שהרי תורתכם אינה אוסרת להשתחוות לאנדרטה.
וזו בדיוק הייתה הטענה כלפי מרדכי היהודי. לפי דעה אחת בגמרא, מרדכי לא נהג כשורה במה שלא השתחווה להמן. ומדוע לא השתחווה? מפני צלם שהיה לו. ועל כך אומרת הגמרא: לא צלם היה שם אלא אנדרטה - כלומר צלם שלא נעשה לשם עבודה זרה. באותה בחינה, נבוכדנצר ידע את החילוק הזה, ואמר להם: התייחסו אליו כאל אנדרטה, מצד שהוא צלם שעשיתי ולא מצד השפעות רוחניות, לא כנגד מלאך בשמים ולא כנגד היותי בחינת אלוה. ואם לא תשתחוו, אחרי גזרה מפורשת זו - מובטח לכם שתושלכו לכבשן האש.
עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ׃
הם משיבים לו: איננו חוששים אפילו לבוא ולהתייעץ על מה שאתה מציע. התשובה מוכנה בפינו - איננו מבקשים אפילו זמן לחשוב. אפילו לחשוב מה להשיב לך איננו צריכים. התשובה ברורה ומוחלטת.
חז"ל מדייקים: מדוע נאמר "ואמרין למלכא נבוכדנצר"? די היה לומר "ואמרין לא חשחין אנחנא". אלא באו ואמרו לו: אדוני המלך, אם לעניין מיסים וארנוניות - אנו מקבלים את מלכותך, מלוך עלינו בבקשה. אבל כשאתה בא לצוות עלינו להשתחוות לצלם, למרוד בהשם יתברך ולכפור בו - שפל אנשים אתה בעינינו, בזוי אתה בעינינו. זהו "למלכא" מזה, ו"נבוכדנצר" מזה: מלכותך מקובלת עלינו עד גבול מסוים - נהל את המדינה, גבה מיסים; אך כשאתה מתערב בהנהגה הרוחנית, למי לעבוד ולמי לא - עד כאן. את זה איננו מוכנים לקבל.
הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב׃
נבוכדנצר התרברב ואמר "ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי" - מילות גאווה, רהב ובוז. על כך הם משיבים לו: דע לך, אנו עובדים לאלוקים שיכול להציל אותנו מכבשן האש, ויכול להציל אותנו גם מידך. כלומר: אם תשליכנו לאש, השם יכול להוציאנו משם; ואם ירצה, יכול לדאוג שאפילו לא תוכל להשליכנו לאש. אל תתרברב ותאמר "מי האלוה שיציל" - הקדוש ברוך הוא יכול להציל מכל מצב.
יש עוד הסבר ל"ומן ידך". שיטת האור החיים הקדוש ורבים מן הראשונים היא, שלהינצל מיד בעל בחירה קשה הרבה יותר מלהינצל ממצב שבו נפל אדם ביד מי שאינו בעל בחירה. אדם שנפל ביד חיות רעות - סיכוייו להינצל טובים יותר, שכן לחיות אין בחירה חופשית, והכול נטו יד השם; ממילא אם יהיה זכאי בעיני השם, לא יינזק. אבל בעל בחירה - השם העניק לאדם בחירה חופשית, וחלק מן הבחירה הוא שביכולתו להזיק אף אם לא נגזר על הניזק להינזק.
למעשה לא כך מקובלנו, אלא כשיטת הגאון מווילנה, שגם בעל בחירה לעולם אינו יכול להזיק אלא אם כן נגזר על האדם שיינזק; אך האור החיים ומפרשים נוספים לא סברו כן. מי שירצה יעיין בספר "שפתי חיים" לרב חיים פרידלנדר, בחלק הנקרא "ידיעה ובחירה", שם הוא מפתח מאוד את הנושא ואף משווה בין שתי השיטות ומיישבן שאינן סותרות. על כל פנים, לפי שיטה זו באו ואמרו לו: השם יכול להצילנו מכבשן האש, שהאש שורפת בלא בחירה, ואף יכול להציל מבעל בחירה - "ומן ידך מלכא ישיזב", אפילו ממך, אדוני המלך.
ומוסיף המלבי"ם בכוונת "ואמרין למלכא נבוכדנצר": כביכול אומרים לו - בעניין הזה אינך מלך עלינו. אתה מושל על גוויותינו ועל אדמתנו, אבל על רוחנו ונפשנו אינך מושל. רוחנו ונפשנו ביד האלוקים; כשירצה - ייקח אותן מאיתנו, ואין הדבר תלוי בך.
וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד׃
ואם השם לא ירצה להצילנו - אף שהוא יכול - ויחליט שלא להציל, על כל פנים יהיה ידוע לך, אדוני המלך, שלאלוהיך איננו עובדים ולצלם הזהב שהקמת לא נשתחווה. ושימו לב לדיוק: כאן הם אינם אומרים "די עבדת" אלא "די הקימת". כלומר: אמנם עשית אותו סתם כאנדרטה, אבל לשם מה הקמת אותו? לשם אלוהות. ולכן, גם אם השם לא יצילנו, איננו חושבים פעמיים: איננו משתחווים לצלמך ואיננו מקבלים את אלוהותך.
בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ׃
דברים אלה לא ערבו לאוזניו של נבוכדנצר, והתגובה לא איחרה לבוא. הוא התמלא חימה, וצלם פניו השתנה - לא סתם כעס, אלא פנים המתעוותות מרוב זעם. ונתן הוראה להסיק את ה"אתונא", הוא כבשן האש, פי שבעה ממה שרגילים להסיקו: אם דרכו להיות מוסק בשלוש מאות מעלות, שיוסק פי שבעה מכך.
וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
כעת הוא נותן הוראה לאנשים גיבורי חיל שבצבאו, שיכפתו את חנניה מישאל ועזריה וישליכום אל כבשן האש. וצריך להבין: מה צורך יש בפלוגת גיבורים כדי לאסוף שלושה חכמים הנידונים למוות? שלושה אברכים - יבוא כל אחד, ירים אחד וישליכנו. לשם מה כל זה?
מבאר המלבי"ם: האומות בזמנם האמינו שאמנם יש כוח לאלוה, אך אם נתחזק יותר - גם הוא מוגבל, ויהיה בנו כוח להכניעו. זו הייתה תפיסתם, והדבר מפורש בנביא: כאשר לקח עם ישראל את הארון למלחמה מול פלשתים לאחר המפלה הראשונה, נפלו על הפלשתים פחד וחרדה, ומה הכריזו? "התחזקו והיו לאנשים" - שכן אלוהיהם נלחם להם. כלומר: מאחר שאלוהיהם מצטרף למלחמה, צריך גבורה מיוחדת; בגבורה רגילה הם ינצחו אותנו, אבל בגבורה גדולה נצליח להכניע אף את האלוה.
לפי זה מובן מעשהו של נבוכדנצר: אמר בלבו, האלוה שלהם יכול כנראה להתגבר על כבשן סטנדרטי - אעשה אפוא כבשן בטמפרטורה גבוהה, פי שבעה מן הרגיל, ועל זה לא יוכל. האלוה שלהם יכול כנראה על אנשים רגילים - אם יבואו חלשים לקחתם, יעשה קצת רוח ויבריחם; אבל אם יבואו גיבורים חזקים ויכפתום ויקחום בגבורה, גם על זה לא יוכל. כזו הייתה תפיסתם המצומצמת והמוגבלת של העמים באותה תקופה.
בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
כפתו אותם כשהם לבושים בבגדיהם - "פטשיהון וכרבלתהון" הם מיני לבוש מלכות שהיה להם. ואף על פי שיצאו ליהרג, אומר רש"י: לא שינו את בגדיהם להשפיל את גדולתם. מכאן למדו חז"ל שאפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה. גם בעת סכנה - לך בכבוד, אל תשפיל את עצמך; אתה הולך למסור נפשך על קדושת השם, אל תלך כמסכן. ולכן לבשו את בגדי החג ובגדי השררה שלהם, ובהם יצאו להיהרג ולהיות מושלכים לכבשן האש.
והמלבי"ם מוסיף טעם: בגלל המהירות. חששו שמא בינתיים יתעורר האלוה ויספיק להצילם, ולכן כפתו אותם כמות שהם, כדי להשליכם לאש במהירות האפשרית, ואפילו את הבגדים לא הורידו - מיד כפתו והריצו אותם לתוך כבשן האש.
כׇּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָה גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא׃
"מלת מלכא מחצפה" - דבר המלך היה אמור להתבצע בכוח ובזריזות, בלא עיכוב. וכיוון שחום הכבשן היה רב ביותר, אותם אנשים שנשאו את חנניה מישאל ועזריה אל עבר הכבשן נפגעו משביבי האש ומתו. ואילו לחנניה מישאל ועזריה לא אירע דבר.
וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין׃
השלושה נפלו לתוך כבשן האש כשהם כפותים. ולמה נאמר "נפלו"? הרי המלך ציווה להשליכם, ו"להשליך" פירושו על ידי כוח אחר, ואילו "נפלו" משמעו מאליהם. אלא כפי שהתבאר: בגלל עוצמת החום לא הצליחו נושאיהם להגיע עד פי הכבשן, ומתו בדרך; הם הספיקו רק להניחם על שפת הכבשן, ומשם נפלו השלושה מאליהם פנימה. והמשליכים נפגעו מן האש עוד קודם לכן.
אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָה רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא׃
נבוכדנצר חרד, קם בבהלה ואמר ליועציו: הלוא הוראתי לזרוק שלושה אנשים לתוך כבשן האש כשהם כפותים? ענו לו: אמת ויציב, אדוני המלך, כך עשינו.
עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין׃
נבוכדנצר מתפלא ומונה את הפלאים: אמרנו שלושה - ואני רואה ארבעה. אמרנו להשליכם כפותים - ואני רואה אותם "שריין", מותרים. ציוויתי להשליכם אל תוך הכבשן, ועצם הנפילה הייתה אמורה לחבוט בהם עוד לפני השריפה, שהרי כבשן האש אינו מקום גבוה אלא שקוע בעומק האדמה כדי לשמור על חומו; אדם הנופל לעומק של כמה מטרים נחבט מעצם הנפילה, עוד לפני שנדון בשריפתו. והנה אני רואה אותם מהלכים בתוך הכבשן, ולא זו בלבד שהם מותרים, אלא אף "חבל לא איתי בהון" - אין בהם כל חבלה. לא הנפילה הזיקה להם, ולא האש שרפה מאומה, אף לא בגד אחד נחרך, כפי שנראה בהמשך. ומעבר לכול - הרביעי דומה למלאך, כוח רוחני שירד להצילם, "דמה לבר אלהין".
ויש לשאול: מהו המלאך הזה, ובכלל, מניין מכיר נבוכדנצר מלאכים? הוא אומר "דומה" - ומתי בפעם האחרונה ראה מלאך? אלא שנבוכדנצר ראה מלאך: כאשר באו לכבוש את ירושלים, יצא מלאך השם והכה במחנה אשור מאה שמונים אלף ראשי גייסות. אומרים חז"ל שאמר: הרי זה בדיוק כאותו מלאך שראיתי - הוא המלאך גבריאל.
וממשיכים חז"ל: שר הברד ביקש לרדת ולצנן את האש. אמר לו גבריאל: אין כבודו של הקדוש ברוך הוא בכך. אלא אני ארד ואקדיח מבחוץ ואקרר מבפנים, ויהיה נס בתוך נס.
מהו עומק הדברים? מבאר המלבי"ם שישנן כאן שתי אפשרויות של הצלה. האחת - לקרר את הכבשן, שבמקום חום יהיה שם קור, ולא תהיה שום בעיה. והשנייה - שהמלאך הממונה על האש, שהוא שורש כוח האש שלמטה, יבטל את האש מלמטה בכוח האש העליונה הרוחנית.
כי הרי כל דבר גשמי מושפע ומופעל על ידי מזל מלמעלה, ו"מזל" פירושו כוח רוחני היורד ונוזל ומשתלשל ומשפיע בעולמות התחתונים. ולכן אומר גבריאל: אני מבטל את האש בכוחה העליון, וזו בחינת אש המבטלת אש. מים המבטלים אש - זה דבר טבעי; אבל אש המבטלת אש - זה נס. ועל ידי כך אשרוף גם את כל אלה שמבחוץ שבאו להשליכם: מחמם מבחוץ ומקרר מבפנים. נס כזה, שמבחוץ לוהט ומבפנים קר - בשעה שמטבע הדברים האש בפנים חמה והטמפרטורה בחוץ נמוכה יותר - אינו דבר טבעי כלל. ולכן בחר גבריאל בדרך זו: לעשות נס שיהיה ברור לכול שהוא בחינת נס גבוה, נס רוחני.
בקטע זה מלמדנו המלבי"ם כיצד ביקש נבוכדנצר לעקוף את חוק חופש הפולחן שבבבל על ידי גזרה אישית ופרטנית, וכיצד ניסה אף לרכך את דרישתו בטענה שאין זו אלא אנדרטה - "צלמא די עבדת" ולא "די הקימת". חנניה מישאל ועזריה לא נזקקו אף לרגע של מחשבה: קיבלו את מלכותו למיסים ולארנוניות, ודחו אותה בכל הנוגע לאמונה; והכריזו שאלוקינו יכול להציל מן האש ואף מיד בעל בחירה, ואם לא יציל - עדיין לא נסגוד. הם יצאו ליהרג בבגדי שררתם, שאין אדם משנה מגדולתו אף בשעת סכנה, ולבסוף נעשה להם נס בתוך נס: האש קטלה את המשליכים מבחוץ ולא שלטה בהם מבפנים, ואף נבוכדנצר עצמו הודה שהרביעי המהלך עמם באש דומה למלאך.