בפרק ג' אנו עוברים לכאורה לסיפור חדש לגמרי: צלם אדיר ורב שעשה נבוכדנצר, ושכל האומות נדרשו לכרוע ולסגוד לו. לכאורה אין קשר בין הפרשה הזאת לפרק הקודם. אולם רב סעדיה גאון, וכן האברבנאל, ואחריהם המלבי"ם שמאריך בזה ומבאר ביתר שאת, מלמדים שיש קשר ישיר בין הצלם שעושה נבוכדנצר לבין החלום שבפרק הקודם.
נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי־דְהַב, רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת, אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל׃
נבוכדנצר שמע בשורה שלא הרנינה אותו: אמנם אתה ראש הזהב, אך אין זה לעולם. אחריך יבואו כסף ונחושת וברזל וחרס, מלכויות שייטלו ממך את המלוכה. נבוכדנצר מחליט לבטל את החלום. כיצד מבטלים חלום? יש רעיון של החתם סופר, שהבאתי אותו בספר 'במשנת החלומות', המיוסד על הגמרא. הגמרא מספרת על אישה שקיללה את רב ואמרה לו: 'תתהפיך כורסיך' - יתהפך כיסאך, כלומר במילים פשוטות: תמות. כמו שנהגו בכפיית המיטה, שכאשר אדם נפטר היו הופכים את המיטה ולא יושבים עליה (היום אין הדבר נוהג, אך בזמנם היה זה חלק מן האבלות). מיד ירד רב מעל כיסאו וציווה להופכו. מה רצה להרוויח בכך? שתתקיים אמירתה במעשה זה ממש, וממילא לא תצטרך להתגשם באופן הסימבולי של מיתתו.
כיוצא בזה יש עצה: אדם החולם שדלת ביתו נפלה - דבר הרומז חס ושלום למיתת אשתו - יפרק את הדלת. בכך הוא נותן לחלום התגשמות ופרשנות כפי המציאות הפשוטה, ושוב אין החלום צריך להתקיים בדרך אחרת, שהרי כבר היה לו קיום.
את הסוד הזה ידע גם נבוכדנצר. כששמע שהוא ראש הזהב, אך הזהב לא יימשך לנצח, אמר: אדאג לקיים את החלום בדרך שונה. ומה עשה? עשה צלם שכולו זהב. לא ראש של זהב וגוף של כסף ונחושת וברזל וחרס, אלא כל הצלם כולו זהב - לרמז שלכל אורך הזמן יימשך שלטון בבל, ולא יסור השלטון ממנו.
היכן העמיד את הצלם? בבקעת דורא. מובא שבבקעת דורא התקבצו אנשי דור הפלגה לבנות את המגדל. הראשונים ההם היו 'תוכנים', בקיאים באסטרולוגיה ובאסטרונומיה, וידעו אילו מקומות מסוגלים יותר מבחינת ההשפעה הרוחנית. גם נבוכדנצר ידע זאת, ולכן בחר דווקא במקום הזה להקים בו את פסלו.
ומבחינת המידות: גובה שישים אמה, כשלושים מטר, ורוחב שש אמות בלבד, כשלושה מטרים. צלם כזה קשה מאוד להעמידו; אין הוא בנוי כפירמידה שרוחבה מחפה על גובהה. שלושים מטר הם כעשר קומות, והרוחב כולו שלושה מטרים. אומרים חז"ל: היו מעמידין אותו והוא נופל, מעמידין ונופל. אמר רבי לוי: לא עמד עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו - יצקו את הזהב שהביא נבוכדנצר מירושלים כיסוד וערימה לרגלי הצלם, כדי שיעמוד ולא ייפול. לקיים מה שנאמר 'וזהבם לנידה יהיה'.
ומהי 'נידה'? עבודה זרה. ומניין לעבודה זרה שמטמאה כנידה? שנאמר 'תזרם כמו דוה'. וכך אמרה רחל כשישבה על התרפים: 'כי דרך נשים לי' - ולא שיקרה בדבר, שהרי ישבה על עבודה זרה, ועבודה זרה מטמאה כנידה. וזהו 'וזהבם לנידה יהיה': בזהב שלכם ישתמשו לצורך עבודה זרה.
ולמה דווקא במידות האלה? זכרו שכאשר פתח דניאל בפתרון החלום אמר לו: 'הנה זה הצלם שאתה רואה' - בהווה. הסברנו שבאותה שעה ראה נבוכדנצר בעיני רוחו את החיזיון מחדש. לפיכך עשה העתק מדויק של הצלם שראה, בדיוק באותן מידות, שכן רק בצורה כזאת, לפי תפיסתם, יהיה כוח לבטל את הוראת החלום: צלם זהה - אבל כולו זהב.
וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא, לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
אין די בצלם; צריך שכל האומות יקבלו את מלכותו ושהמלכות תימשך. לכן שלח לאסוף את כל בעלי השררה. רש"י אומר שכל השמות הללו הם שמות של עובדי כוכבים ומזלות. האבן עזרא אומר שכולם נושאי תפקידים ובעלי שררה, אנשים ידועים בלשון כשדים; אלא שלשון כשדים נעלמה מאיתנו, וכשם שאיננו יודעים מה פירוש 'האחשתרנים בני הרמכים', כך אין לנו ביאור מדויק למילים הללו.
המטרה ברורה: הוא אוסף את כל הקודקודים של כל המדינות, שיבואו לחנוכת הצלם, וכל העמים שהם מייצגים יקבלו דרכם את הצלם למלך עליהם. הצלם הזה מסמל את נבוכדנצר ומלכותו, שהרי ראש הזהב הוא מלכות בבל, וכאן הכל זהב. וכשכולם מקבלים אותו לאלוה, הרי זה כאילו קיבלו סימבולית את נבוכדנצר למלך. באמת היה רוצה שכל האומות כולן יבואו, אך אין ביכולתו לכנוס את כל העולם לבקעת דורא, ולכן הסתפק בנציגות: כשראשי האומות משתחווים, ממילא כל האומות כנועות לצלם, כלומר כנועות לנבוכדנצר.
בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא, וְקָיְמִין לׇקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבֻכַדְנֶצַּר׃
כולם התקבצו ועמדו מול הצלם, כדי שיוכלו להשתחוות לו כשהם ניצבים מולו.
וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל: לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא׃
יש כאן שתי משמעויות. אפשרות אחת: 'לכם אנו מצווים - העמים, האומות והלשונות', ואף שאין כל העמים נמצאים שם, כיוון שנציגיהם נוכחים הרי כאילו כולם השתחוו. אך המלבי"ם מציע הבנה נוספת: הכרוז פונה אל השרים והחשובים ואומר להם - העמים, האומות והלשונות הם שאומרים לכם. אתם שלוחיהם ועושי דברם, וכל העמים שלכם כביכול אומרים לכם: השתחוו לצלם וקבלו מלכותו. כלומר, ההשתחוויה שלכם איננה אקט פרטי של מנהיג, אלא נעשית בשליחות העם ומכוחו.
ומה ההבדל בין 'עממיא', 'אומיא' ו'לישניא'? אומר המלבי"ם: 'עם' - יש לו מושל מיוחד, כל עם ומושלו. 'אומות' - יש להן דתות מיוחדות, כל אומה ודתה. 'לשונות' - מחולקים בלשונות מיוחדים. ייתכן עם אחד ושתי לשונות, וייתכן עם אחד ושתי דתות. נבוכדנצר רצה שכל הכוחות כולם יקבלו את הצלם לאלוה: כל עם שיש לו מושל בפני עצמו ישלח נציג, כל דת בפני עצמה תשלח נציג, וכל קבוצה בעלת לשון בפני עצמה תשלח נציג.
בְּעִדָּנָא דִּי־תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָא וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
הוא מצווה: כשתשמעו את שבעת מיני הזמר - קרן, משרוקית, קתרוס, סבכא, פסנתרין, סומפוניה וכל זני זמרא - תיפלו ותסגדו לצלם הזהב. ולמה דווקא שבעה מיני זמר? מבאר המלבי"ם ששבעת מיני הזמר כוונו כנגד שבעת המשרתים. בימי נבוכדנצר האמינו מאוד בכוחות הכוכבים והבינו במהלכיהם ובהשפעתם על העולם, ולכן עשו שבעה מיני זמר כנגד שבעת הכוכבים שצ"ם חנכ"ל: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. אלה יוצרים השפעות בעולמות התחתונים, וכנגדם יצרו כלי זמר שישפיעו למטה מציאות שבה נבוכדנצר הוא שימלוך.
ושימו לב שהכתוב שונה וכופל: 'צלם דהבא די הקים נבוכדנצר מלכא'. למה? להודיענו שהצלם הזה היה צלם מיוחד, שנעשה בכוונה מיוחדת כנגד הצלם שבחלום, כדי לשנות את הוראת החלום - והוא עשאו בתורת 'נבוכדנצר מלכא', להבטיח שיישאר מלך ושהדבר לא ישתנה.
וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד, בַּהּ־שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
שלא יחשבו שזה פיקניק: הרוצה ישתחווה והרוצה לא. מי שלא ישתחווה פוגם בכל המהלך ועלול לגרום שלא יצא לפועל, שכן ההוראות העליונות לא יקבלו את הפעולות התחתונות. לכן: מי שלא ישתחווה - 'בה שעתא', באותה שעה ממש, יושלך לכבשן האש. ומדוע הבהילות? כדי שמצב המרד שלו לא ישפיע על העולמות העליונים. נבוכדנצר רוצה שההשתחוויה תשפיע, וזה ייתכן רק אם כולם כאחד יקבלו את מלכות הצלם.
כׇּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כׇּל־עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, נָפְלִין כׇּל־עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא׃
שימו לב שכלי אחד חסר כאן: הסומפוניה. בהוראה נאמרו שבעה כלים ובביצוע מנויים רק שישה. המצודת דוד מבאר ביאור נפלא: ייתכן שבכוונת תחילה לא הביאו את הכלי הזה, לפי שידע שיהיו כאלה שלא ישתחוו, ורצה לספק להם סולם לרדת בו מן העץ. שהרי נגזרה גזרה שמי שלא ישתחווה ייהרג מיד; ועתה יוכלו לטעון שלא התקיימו תנאי הגזרה בדיוק, שכן בגזרה נזכרו שבעה כלים ובפועל ניגנו בששה. בכך יש פתח מילוט להצילו, שלא ייתבע בכל חומרת הדין.
והמלבי"ם מוסיף דיוק. בפשוטו אפשר לומר שכיוון שהנציגים נמצאים, כאילו כל העם נמצא; כשם שראש ממשלה המצהיר הצהרה במדינה אחרת - אין אומרים שהוא מייצג את עצמו, אלא את מדינתו, בין שנבחר ובין ששולט בכוח הזרוע. אך אם נדייק בכתובים, שתי שאלות עולות: ראשית, היכן הסומפוניה? שנית, מדוע בציווי נאמר 'בה שעתא' ובביצוע נאמר 'בה זמנא'? 'באותה שעה' פירושו באותו רגע ממש, ואילו 'באותו זמן' פירושו בקירוב - בצהריים, אחר הצהריים, בין שלוש לארבע; אותו זמן, לא אותה שעה בדיוק.
ומתרץ המלבי"ם: נבוכדנצר לא הסתפק בהשתחוויית השרים בלבד, אלא רצה השתחוויה כוללת של כל העמים, האומות והלשונות, שגם האנשים הפשוטים ישתחוו. וכיוון שאמצעי התקשורת לא היו מפותחים ולא היה אפשר להודיע לכולם את הרגע המדויק, ציווה שבכל מקום ומקום יעמידו כלי זמר. אלא שהסומפוניה כלי יקר הוא, ולא היה מצוי אלא בהיכל המלך, ובשאר המקומות היו רק ששה כלים. לכן בביצוע נאמר 'בה זמנא כדי שמעין כל עממיא' - באמת כל העמים בכל מקום ומקום, פחות או יותר באותו זמן, כגון כשהחמה באמצע הרקיע: לא אותה שנייה בדיוק, אבל אותו פרק זמן. ובכך הרוויח שלא רק השרים והחשובים השתחוו, אלא כל אחד ואחד מבני העם באופן פרטני.
כׇּל־קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ־זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין, וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא׃
'אכלו קרציהון' - הלשינו. להלשין הוא 'אכיל קורצא'; 'לא תלך רכיל בעמיך' מתורגם 'לא תיכול קורצין'. רש"י אומר: ואומר אני שכן הייתה דתם של הולכי רכיל, לאכול קורצא - לאכול חתיכה במקום שמלשינים בו. כשהיה בא אדם להלשין, היו עורכים לו שולחן; יש אומרים שהיו מגישים לו מאכל מיוחד. ולמה 'קורצין'? לפי שאדם הרוצה לומר דבר בחשאי קורץ בעיניו, אינו מבקש שישמעו, ורומז ברמזים - ולכן נקראת ההלשנה 'אכילת קורצין', על שם שקורץ בעיניו ורומז בשפתיו. והמצודות, וכן האבן עזרא, מבארים שאמנם הלשון מלשון קריצה, אך ה'אכילה' אינה ממש אכילה: המלשין על חברו אוכל את בשרו.
וההשתחוויה, כאמור, הייתה של כל השרים וכל העמים. אבל השרים חנניה, מישאל ועזריה לא השתחוו, מפני שהיו יהודים, ולכן נאמר 'ואכלו קרציהון די יהודיא'.
עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי׃
נדקדק בלשונם. הם ניגשים למלך ופותחים בדברי שבח, כדרך הפונים אל מלך: 'מלכא לעלמין חיי' - אדוני המלך יחיה לעולם. ואפשר לומר בדרך רמז שכיוונו לעניין הצלם: הפעולה שעשינו, שהצלם כולו זהב ומורה שמלכותך תישאר, אנו מקווים שתפעל פעולתה ואתה בעצמך תחיה לעולם, וכל גוף הצלם המרמז על מלכותך יימשך לתמיד.
אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם, דִּי כׇל־אֱנָשׁ דִּי־יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא, יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא׃ וּמַן־דִּי־לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא־אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא׃
אתה, אדוני המלך, נתת פקודה שכל אדם ששומע את מיני הזמר חייב להשתחוות, ולא עשית אפליה והפרדה בין דם לדם, אלא כל מי שלא יכרע יושלך לכבשן האש. כל זה הקדמה כדי לומר: אדוני, אין תירוצים, דבריך היו ברורים לחלוטין.
אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי־מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל, שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ; גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא־שָׂמוּ עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם, לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין׃
הם אומרים לו: יש אנשים יהודים שאתה בעצמך מינית אותם לשרים במדינת בבל, ושמם שדרך, מישך ועבד נגו - הם השמות הארמיים־כשדיים של חנניה, מישאל ועזריה. 'לא שמו עלך מלכא טעם': אין הכוונה כלשון המדוברת היום 'לא שמו עליך'. 'טעם' פירושו עצה: לא נתנו אל לבם ולא נמלכו בעצמם לחוש לגזרותיך. היה עליהם לשקול ולהתייעץ, שהרי כשהמלך אומר - צריך לקבל; והם לא חשבו פעמיים ולא התייחסו כלל לגזרתך.
ומוסיפים להגדיל את העוולה: 'לאלהך לא פלחין' - את האלוה שלך אינם מקבלים כלל; 'ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין' - וגם לצלם שציווית אינם סוגדים. ואם תאמר: מה לי לרדוף אחרי כל יחיד? אומרים לו: לא, אלה אנשים חשובים הממונים על מדינת בבל, ועליהם הייתה הפקודה בראש ובראשונה.
עוד הם מדגישים: אין זה שנח את מנוחת הצהריים ולא העירוהו, ולא שהיה טרוד בעניין אחר ולא מצא זמן פנוי להשתחוות. אי־קיום הציווי אצלם נובע מן הדת ומן התורה שלהם. ומה חמור יותר: אדם שעבר בלי משים על צו המלך, או אדם שאידיאולוגית אינו מקבל את צו המלך? ודאי השני. מי שאומר 'לא היה לי כוח', 'לא עברתי שם' - ניחא; אבל מי שאומר עקרונית איני עושה זאת, הדבר אינו מקובל עליי - זה מצב חמור בהרבה.
ובזה גופא הייתה כוונתם: לומר למלך שאין זו בעיה פרטית עם שלושה אנשים, אלא בעיה של כל היהודים, שכולם אידיאולוגית אינם יכולים לקבל שתקים צלם והם ישתחוו לו. במילים פשוטות: אין לך בעיה איתם בלבד, יש לך בעיה עם כל היהודים. וכך קיוו שתתעורר חמת המלך על הכלל ותצא גזרה על כל היהודים - בדיוק כתוכניתו של המן, 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו': אם כבר יש אפשרות, שיהרגו את כולם.
פשוט שדניאל לא השתחווה. וכל המפרשים שואלים: מדוע אינו מופיע בכתב ההלשנה? מדוע לא אמרו 'גם דניאל לא השתחווה, הכניסוהו עמהם'? כמה תשובות נאמרו. האבן עזרא מביא בשם יפת בן עלי, מן הקדמונים, שהמלשינים היו מאוהביו של דניאל ולכן לא הזכירוהו. ואפשר לתת טעם לאהבתם: ייתכן מאוד שהמלשינים היו מן החכמים, ובזכות דניאל ופתרון החלום ניצלו כל חכמי בבל, שהרי אלמלא פתר את החלום היו החכמים מוצאים להורג; לפיכך לא רצו להתעסק עמו.
עוד כותב האבן עזרא שפחדו להזכירו, לפי שהמלך הקריב לו ניחוחין והעריכו מאוד. ואני חשבתי בכיוון מעט שונה: אילו היו מכניסים את דניאל לתמונה, היה המלך אומר 'עד כאן, אם דניאל בסיפור - זה כבר סיפור אחר', והיה מתייחס לכל הפרשה בדרך פחות חמורה, שהרי העריץ את דניאל ולא רצה לאבדו. לכן העדיפו להוציא את דניאל מן התמונה, כדי שהמכה על חנניה, מישאל ועזריה ועל היהודים תהיה מכה חזקה.
ויש טעם נוסף בעצם הניסוח. הם מנו תחילה את הסגנים, הפחוות, האדרגזריא והאחשדרפנים - כולם אנשי שררה, שקבלתם את מלכות הצלם חשובה במיוחד, שכן דרכם תשפיע הוראת הצלם על העולמות העליונים. חנניה, מישאל ועזריה היו שרי מדינות, ועליהם הייתה החובה להשתחוות באותו זמן ממש, ולכן ההקפדה עליהם גדולה יותר. דניאל, לעומתם, לא היה משרי המדינות, אלא יועץ למלך ויושב בשער המלך.