בחלק זה של פרק ב' אנו ממשיכים בפתרון שפותר דניאל לנבוכדנצר את חלום הצלם. לאחר שביאר את ראש הזהב - מלכותו של נבוכדנצר עצמו - הוא ממשיך ומונה את המלכויות הבאות אחריה: הכסף, הנחושת, הברזל והחרס, ולבסוף האבן שנגזרה שלא בידיים ומילאה את כל הארץ. כדרכנו, נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אׇחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ, וּמַלְכוּ תְלִיתָאָה אׇחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכׇל־אַרְעָא׃ (לט)
"ובתרך" - אחריך, אחרי מלכותך. וכמה דורות נמשכה מלכות נבוכדנצר? שלושה דורות, כנגד שלוש פסיעות שפסע לכבוד השם יתברך. ואלו הם שלושת הדורות: נבוכדנצר, אויל מרודך ובלשאצר. אחרי בלשאצר תקום מלכות אחרת, "ארע מנך" - גרועה ממך, נמוכה ממך.
אומר המלבי"ם: מה פירוש "מלכו אחרי"? מלכות אחרת, כלומר מסוג אחר, שונה מן המלכות הקודמת. המלכות הראשונה היא מלכות הזהב - זה אתה, נבוכדנצר. אחריך בא הכסף, והוא קורא לה "אחרת" כי כמו שהכסף אינו ממינו של הזהב, כך המלכות הבאה אחריך אינה מאותו מין ומאותו סוג של המלכות הראשונה. ומיד הוא מסביר שהיא תהיה רעועה יותר ושפלה יותר, כשם שהכסף פחות חשוב מן הזהב.
ומהי מלכות הכסף? הראש הוא זהב, והחזה והזרועות הם כסף. שימו לב שמלכות הכסף מחולקת לשתיים - ישנן שתי זרועות. מדוע? כי המלכות הבאה אחריו תהיה מחולקת לשניים: פרס ומדי. זו מלכות אחשוורוש, "בדת פרס ומדי" כלשון מגילת אסתר. מלכות מפולגת, שני כוחות המושלים בה, כוח של פרס וכוח של מדי, והיא פחות תקיפה ופחות חזקה ממלכות בבל. וכך גם נראה בהמשך הספר, בחזון החיה הנוראה העולה מן הים, שגם היא באה לבטא את המלכויות, ולה שתי קרניים - שתי הקרניים כנגד פרס ומדי, שהן שתי מלכויות המושלות באותו זמן.
"ומלכו תליתאה אחרי די נחשא" - גם המלכות השלישית תהיה אחרת ושונה מן הקודמות, והיא מלכות הנחושת, כנגד הבטן והירכיים. מיהי? מלכות יוון, אלכסנדר מוקדון. וכשם שהנחושת שונה מן הכסף, כך מלכות זו תהיה אחרת מן הקודמת.
"די תשלט בכל ארעא" - אלכסנדר מוקדון משל בכל העולם. ולמה דווקא הבטן? כי בבטן נמצא הטבור, טבורו של עולם, המרכז; מן הטבור יונק התינוק והוא שולח חיות לכל האיברים. שימו לב ללשון: המלכות הזאת, שהיא כנגד הטבור השולח חיות לכל הגוף, היא תמשול בכל הארץ. ועוד: נחושת מלשון נחושה, נחוש, חזק. כשם שהנחושת חזקה, כך יהיה למלכות זו תוקף וחוזק.
וּמַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא, כׇּל־קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא, וּכְפַרְזְלָא דִּי־מְרָעַע כׇּל־אִלֵּן תַּדִּק וְתֵרֹעַ׃ (מ)
המלכות הרביעית תהיה חזקה ותקיפה כברזל. כשם שהברזל מרסק וקולף את הכל, וכשם שהברזל מרועע את הכל - כך המלכות הרביעית תשבר, תרסק ותרועע את הכל. ומיהי המלכות הרביעית? מלכות רומי.
מעיר המלבי"ם דיוק חשוב: במלכות השנייה נאמר "ובתרך תקום מלכו אחרי", ובשלישית "ומלכו תליתאה אחרי" - מלכות אחרת ומלכות הבאה אחריך. אבל כאן, במלכות הרביעית, לא נאמר "אחרי". מדוע? כי מלכות רומי לא קמה פתאום, אלא הייתה תקופה שבה שימשה בחפיפה עם מלכות יוון, ומלכות עצומה הייתה. לכן מציירים אותה בירכיים ובשוקיים - גם הירך וגם השוק שייכים לרגל: הירך, החלק העליון, הוא מלכות יוון, והשוק, החלק התחתון, הוא מלכות רומי. הכל אותה רגל אחת, לומר לך שאין זה חלק נפרד כפי שהחזה שונה מן הראש והבטן מן החזה; לרגל כולה אנו קוראים רגל. כלומר המלכות הזאת מצורפת הן מן הנחושת שהיא החלק העליון של הרגל, והן מן הברזל שהוא החלק התחתון. ואומר המלבי"ם שהם עמדו "מצרנים" זה לזה - היה ביניהם סכסוך וויכוח. לכן אין קורא להם מלכות אחרת, שהרי לא באו אחרי הראשונה אלא היו חופפים לה.
ומדוע דווקא ברזל? הברזל מהדק וקולף את הכל, וגם דברים שאינו שובר הוא קולף ועושה מהם כלי מלאכה; וגם מרוצץ ושובר לחלוטין. כך אומר לו: חלק מן האומות ישברו לגמרי, וחלק לא יצליחו לשבור אלא רק להדק - כלומר להכניע אותן תחתם. כשאתה רוצה להדק דבר באדמה אתה עושה זאת בברזל, בפטיש. על הצד הראשון, שהברזל מהדק וקולף, נאמר "כל אלין תדק"; ועל הצד השני, שהברזל מרוצץ ושובר, נאמר "וכפרזלא די מרעע... תדק ותרוע". ואותו רעיון עצמו נראה בהמשך בחזון החיה העולה מן הים: "ומדקה ושארא ברגלה רפסה" - שירמוס ויבוסס ויכניע את העמים תחתיו.
וְדִי־חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מִנְּהֵן חֲסַף דִּי־פֶחָר וּמִנְּהֵין פַּרְזֶל, מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה, וּמִן־נִצְבְּתָא דִי־פַרְזְלָא לֶהֱוֵא־בַהּ, כׇּל־קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא׃ (מא)
המלכות הרביעית באה לידי ביטוי בשוקיים וברגליים. ה"רגל" כאן היא כף הרגל, והשוקיים הם החלק שמעליה. ושימו לב: חלק השוקיים כולו ברזל, אבל החלק היורד לכף הרגל כבר מעורב - חלקו ברזל וחלקו חרס, וכן פרקי הרגליים, האצבעות, חלקן חרס וחלקן ברזל. על מה זה מרמז? אומר המלבי"ם: המלכות הזאת נחלקה לשתי ממלכות. ראשית, ישנן שתי שוקיים; כשם ששתי הידיים רמזו לפרס ומדי, כך שתי הרגליים מרמזות לחלוקה לשתי ממלכות. ומי הן? ישמעאל ואדום.
חלק זה נוגע לנו ביותר, שכן הוא מדבר על תקופתנו. "מלכו פליגה תהוה" - מלכות מפוצלת, שלא יהיה ביניהם חיבור. ישמעאל ואדום מצרנים זה לזה; אלו שתי תרבויות שאינן רק שונות אלא מתנגשות, ואין ביניהן שום חיבור. ומי ששם לב, מלחמת העשורים האחרונים היא מלחמת ישמעאל באדום. המלחמה שהתחזקה בעשרים השנים האחרונות בעקבות עיראק וכל מה שהיה שם: הקואליציה היא אדום, ומולה ציר הרשע שהם ישמעאל.
ועוד: הכתוב אינו אומר לך איזו רגל ברזל ואיזו חרס. מדוע? שהרי ודאי הברזל שולט על החרס. אלא שאין הוא יכול לומר לך למי השלטון על מי, כי פעמים אלה יגברו ופעמים אלה יגברו. ועם זאת ברזל אינו מתחבר לחרס - אי אפשר להלחים ברזל עם חרס. ובתוך המלכות עצמה יהיו גיבורים מעורבים עם החלשים: יהיו בהם תקיפים כברזל ויהיו בהם חלשים כחרס.
וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מִנְּהֵין פַּרְזֶל וּמִנְּהֵין חֲסַף, מִן־קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה׃ (מב)
אצבעות הרגליים, מהן ברזל ומהן חרס: חלק מן המלכות תהיה חזקה כברזל וחלקה שבירה כחרס. אומר המלבי"ם שכאן כבר מדובר על הסוף, על הקצה. אם הצלם מתחיל בראש, הוא מסתיים באצבעות הרגליים - ממש סיום הדמות. וכמה אצבעות יש? עשר. עשר האצבעות מרמזות שהמלכות בסופה תתפלג. ואכן, גם מלכות רומי שהיא אדום - כל עמי אירופה, ובכללם אמריקה - וגם מלכות ישמעאל, שתיהן מפולגות ומחולקות למלכויות רבות. בישמעאל אי אפשר להצביע על מלכות אחת השולטת בכל: מצד אחד מצרים, מצד שני סעודיה, לבנון וחיזבאללה, איראן - כולם כוחות חלוקים. וכן בעמי אירופה: ארצות הברית, ומנגד רוסיה, ומעבר לכך מדינות האיחוד האירופי - גרמניה, הולנד, צרפת ושאר מדינות אירופה - כולן מפולגות. זה מה שמתבטא באצבעות הרגליים: לקראת הסוף לא תהיה מלכות אחת. פעם הייתה מלכות רומי, והיום היא מפולגת למלכויות רבות; פעם היה ישמעאל, והיום הוא מפולג לכוחות ולמדינות רבות שלמזלנו מסוכסכים ביניהם, וזה גם מה שמציל אותנו מהם.
ועוד מוסיף: חרס וברזל - גם באדום וגם בישמעאל יש מלכים חזקים יותר וחזקים פחות. רוסיה חזקה, ולעומתה מדינות כשווייץ או הולנד שאינן נחשבות חזקות. אותו דבר אצל עמי ערב: יש מדינות מחומשות וחזקות כמצרים ואיראן, ומנגד מדינות שרק חוששות מפגיעה - כסף אולי יש להן, אבל הצבא שלהן נועד בעיקר למצעדים ולרושם, ואין להן צבא אמיתי; מדינות שאינן מפתחות את כוחן הצבאי והן חלשות יותר. זהו "מנהון פרזל ומנהון חסף": חלקם חזקים וחלקם חלשים.
וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא, מִתְעָרְבִין לֶהֱוֺן בִּזְרַע אֲנָשָׁא, וְלָא־לֶהֱוֺן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה, הֵא־כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם־חַסְפָּא׃ (מג)
מה שראית שהברזל מעורב עם החרס - יתערבו בזרע אנשים ולא ידבקו זה בזה, כשם שהברזל אינו נדבק עם החרס. על מה הוא מרמז? המלכויות הללו - החזקים יתחתנו עם החלשים, יהיה ביניהם קשר, ועל ידי זה לחלשים יהיה כוח מן החזקים, כאילו ישאבו מכוחם ויחסו בצלם. אבל "לא להוון דבקין" - כי מטרתו האמיתית של החזק היא לבלוע את החלש. אין זו ברית הגנה, אלא ברית שנועדה להבליע את השני בתוכו.
וכך אכן הדברים היום, הן בעמי ערב והן בעמי אירופה. כאשר רוסיה שואפת לשוב ולהיות מעצמה כברית המועצות, שיהיו סביבה מדינות רבות שיהיו חלק ממנה - אין זה כדי להיטיב להן או לשמור עליהן, אלא כדי להגדיל את כוחה שלה. ואותה בחינה אצל עמי ערב: כשמלכות אחת חפצה בכווית או במדינה כזאת, אין זה כדי לעזור לה אלא כדי לקבל חסות עליה. כשסוריה מבקשת דריסת רגל בלבנון, אין זה כדי להגן על לבנון מן המתקפות הישראליות כביכול, אלא כדי שלבנון תהיה בת חסותה - כלומר לבלוע אותה בתוכה. כך יהיו הבריתות ביניהם: החלשים יתערבו עם החזקים, וידמו שהדבר להגנתם, ובאמת הוא כדי לשלוט עליהם. זהו "ולא להוון דבקין דנה עם דנה" - לא ברית לעזור להם, אלא רק כדי ליהנות מהם.
וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל, וּמַלְכוּתָה לְעַם אׇחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק, תַּדִּק וְתָסֵיף כׇּל־אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא׃ (מד)
ובימיהם של אותם מלכים יקים אלוהי השמיים מלכות שלעולם "לא תתחבל" - לא תיהרס, לא תיפגע ולא תיחלש. ומלכות זו לעם אחר לא תינתן, והיא תדיק ותסף - תאבד את כל המלכויות הקודמות - ותקום לעולם ולעולמי עולמים.
המלכות הזאת שונה מן האחרות: הן היו זמניות, והיא תהיה נצחית. ועוד דיוק: "ומלכותה לעם אחרן לא תשתביק" - שלא תהיה אפילו בצירוף עם עם אחר. מלכות מוחלטת ובלעדית, לא כמלכות פרס ומדי שראינו ששתיהן יחד, ולא כמלכות ישמעאל ואדום ששניהם בעלי כוח באותה תקופה. אלא מלכות אחת בלבד, של אותה אומה. "תדק" - להדק, להכניע, בתחילה תכניע; "ותסף" - מלשון איבוד, כמו "אספם" ו"לא יסופו מזרעם", שתאבד את כל המלכויות האחרות.
כׇּל־קֳבֵל דִּי־חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן, וְהַדֵּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה, וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ׃ (מה)
וזה מה שראית: אבן הנגזרת שלא בידיים, והיא המרסקת את הברזל, הנחושת, החרס, הכסף והזהב - האלוה הודיע למלך מה יהיה לאחר הזמן הזה, "ויציב חלמא ומהימן פשרה": החלום אמת ופתרונו נכון.
מהי "אבן די אתגזרת די לא בידין"? שהאבן הזאת אינה נגזרת בכוח בשר ודם אלא בכוח אלוקי. בגזירת שמיים היא נגזרת, והורסת ומרסקת ומפוררת את כל הצלם הגדול והנורא הזה. לא בידיים - כלומר לא על ידי כוח צבאי או כוח גשמי של מי שיכול להכניע את השאר. ולו מן הטעם הפשוט: אבן קטנה המרסקת צלם אדיר כזה, בהכרח אין זה בכוח אנוש אלא בכוח אלוקי, שהוא יגביר את כוחם של ישראל לפורר ולהדק ולאסוף את כל הגויים מפניהם.
ועתה נשים לב ששינה את הסדר: "והדקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא". לכאורה היה צריך להיות ברזל, חרס, נחושת, כסף וזהב - שהרי החרס היה יחד עם הברזל למטה. הוא מונה מלמטה למעלה: ברזל, נחושת (שהיא הבטן והירכיים) - ואיך אחרי שהגיע לבטן ולירכיים הוא חוזר לחרס שברגליים?
אומר המלבי"ם: כאן הוא מודיע לנו כיצד תהיה המלחמה הזאת. הדבר יתבאר ביתר ביאור בחזיונות שיראה דניאל בהמשך, שם יש תיאור מדויק כיצד תתבצע מלחמת גוג ומגוג, וחלק מדברי המלבי"ם שם כבר עברנו, ועוד נראה כיצד הוא מתאר על פי הכתובים דברים שאנו רואים אותם מתרחשים בעשורים האחרונים. ושם אנו רואים שבני אדום יבואו להילחם כנגד בני ישמעאל ויהרסו אלה את אלה. חלק מזה ראינו גם בנבואת גוג ומגוג: ישמעאל יבואו להילחם כנגד ירושלים, ובני אדום יבואו עליהם להילחם כנגדם, "והיה חרב איש באחיהו" - יהרגו אלה את אלה, ועל ידי זה ייקום השם משניהם: מאדום שהחריבו את בית מקדשנו ועשו לנו צרות לאורך הגלות, ומישמעאל שעשו ועדיין עושים לנו צרות לאורך הגלות.
יוצא אפוא: אדום נרמז בברזל, ויוון בנחושת, והם בגדר מלכות אחת שתבוא ותילחם כנגד ישמעאל. וישמעאל - פעם הם הברזל ופעם הם החרס, כפי שהסברנו. ואילו מדי ופרס ובבל, הזהב - כל אלה אחוזים במלכות ישמעאל, אומר המלבי"ם. מי היא בבל? עיראק, ולאן נשייך אותה אם לא למלכות ישמעאל? מי גר בעיראק? ישמעאלים. וכן פרס - גם אותה נשייך לישמעאל. נמצא שגם מלכות הזהב וגם מלכות הכסף, פרס ומדי, קשורות בקשר אמיץ למלכות החרס והברזל שהיא מלכות ישמעאל, שהרי כיום את כל אלה אנו מאפיינים כבני ישמעאל.
לכן אומר: "והדקת פרזלא נחשא" - הברזל והנחושת, שהם אדום (הברזל, רמז לאמריקה) ויוון (הנחושת, רמז לאירופה) - את מי ירסקו? "חספא כספא ודהבא": את החרס שהוא ישמעאל, את הכסף שהוא פרס - איראן, ואת הזהב שהוא בבל - עיראק. נמצא שאין זו רשימה אחת של סדר, אלא שניים כנגד שלושה: הברזל והנחושת, אמריקה ואירופה במושגי ימינו, יהדקו וירסקו את החרס, הכסף והזהב - כוחות הקואליציה כנגד כוחות ציר הרשע, שיילחמו אלה כנגד אלה. וזהו שאמר: האלוה הגדול הודיע למלך מה יהיה לאחר מכן, ואיך האבן הזאת הולכת וגדלה, וזה יהיה כבר קץ הימים. "ויציב חלמא ומהימן פשרה" - החלום אמת ופתרונו נאמן, ונצח ישראל לא ישקר; אם השם מודיע הודעה כזאת, זו הודעה מוחלטת וברורה.
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל־אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד, וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ׃ (מו)
המלך נבוכדנצר נפל על פניו - וזה לא היה קשה לו במיוחד, שהרי כולו אמה, ויש אומרים טפח - והשתחווה לדניאל, וציווה לנסך לו מנחה וקטורת. מה פשר הדבר? אומר המלבי"ם: הקדמונים היו נותנים כבוד של אלוה לכל מי שראו בו כוחות על-טבעיים. כך מצינו אצל פרעה: "אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך", ומיד קרא ליוסף "צפנת פענח" ועשה אותו כמי שיש בו כוח אלוהי. כך עשה נבוכדנצר לדניאל - כאילו הוא אלוה, שיש בו כוחות אלוהיים.
וזה עצמו מה שאמרו על פרעה שהוא אלוה: אין הכוונה שהוא אל בשמיים - הרי ידעו שהוא על הארץ - אלא שיש בו כוחות אלוהיים, כוחות על-טבעיים, כאילו אלוה שהתלבש בבשר ודם. מכאן אפשר להתחיל להבין על מה מבוססים יסודות הנצרות: על אותן אמונות עצמן, שהאלוה מתלבש בבשר ודם; ואם כך, יכול הוא לבוא על הבתולה הטמאה ולהוליד ממנה מי שהוא צירוף של האלוה שהתלבש בבשר ודם. זו הייתה התפיסה האלילית של האומות, וממנה נבעה גם התפיסה הנוצרית. לכן נקראת התפיסה הנוצרית בספרים עבודה זרה בשיתוף: הם כבר מאמינים שיש אלוה עליון, אלא שמשתפים עמו כוח גשמי, שיכול להתלבש בבשר ודם, ושאדם שבינותינו יש בו כביכול כוח אלוהי.
וכיוון שכך, השתחווה לו - "ולדניאל סגיד"; וכיוון שהוא אלוה, מה עושים לפני אלוה? מקטירים לו קטורת ומקריבים לו מנחה. אלא שאומר המדרש: דניאל לא קיבל, ובשום אופן לא הסכים. מדוע? אמר דניאל: כשם שנפרעים מעובדי עבודת כוכבים, כך נפרעים מן העבודה זרה עצמה, שנאמר "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים". אמר דניאל: לא אשחק את המשחק הזה. ייתכן שזה ייתן לי כבוד, ייתכן שזה יעשה רושם - אך לא ולא, אינני אלוה ולא כלום. ואף על פי שקרא לו המלך בשם אלוהיו - בלטשאצר, על שם "בל", אלוהה של בבל, וכן "נבו" - דניאל לא היה מוכן לקבל.
עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר, מִן־קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין, דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָא דְנָה׃ (מז)
אמר לו המלך: האמת שאלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדון כל המלכים ומגלה סודות, שהרי יכולת לגלות את הסוד הזה - דבר שלא היה ידוע לשום אדם בעולם, ואפילו אני עצמי שכחתי אותו, והנה האלוה שלך גילה לך אותו.
מה ביקש לומר בזה? אומר המלבי"ם: ברגע שדניאל אמר לנבוכדנצר "איני אלוה", הבין נבוכדנצר שבמה שעשה אותו לאלוה הוא כביכול פוגע באלוהי השמיים, שהרי הוא ממליך אלוה אחר. לכן בא ואמר לו: תדע שאין הדבר כך. אני מאמין שאלוקי ישראל הוא אלוהי האלוהים, וכל אלוה אחר אינו אלא נתין במלכותו הבלתי מוגבלת של בורא עולם; אין זה פוגע במלכותו, שכולם תחתיו והוא האדון של כל אותן אלוהויות שלמטה. ומניין התברר לי? מכך שיכולת לגלות את הסוד הזה.
וכל זה לפי התפיסות שהיו מקובלות בזמנם, שהאמינו בכוחות רבים - מה שאנו מכנים היום מלאכים, אלא שמלאך "לית ליה מגרמיה כלום", אין לו משלו דבר. ומדוע נקרא מלאך? מלשון מלאכה, שעושה מלאכתו, שנשלח. הם לעומת זאת האמינו שאלו כוחות אמיתיים, והאמינו באלוהויות רבות. ראו בפנתיאון היווני והרומאי: אלוהי השמש, אלוהי הירח, אלוהי הים, אלוהי האהבה, אלוהי המלחמה, אלוהי השנאה ועוד - פוסידון, אל הים לפי התפיסה היוונית. תפיסות שעבר עליהן הכלח, אך בהן האמינו. וכיוון שהאמינו באלוהויות רבות, לא הייתה זו סתירה בעיניו לומר שהאלוה העליון הוא מעל כולם, ושכל הכוחות הרבים מתחתיו.
אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי, וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב־לֵהּ, וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כׇּל־מְדִינַת בָּבֶל, וְרַב־סִגְנִין עַל כׇּל־חַכִּימֵי בָבֶל׃ (מח)
"רבי" - גידלו. כשראה המלך שדניאל אינו מוכן לקבל כבוד אלוהי, אמר: אין לי ברירה אלא לתת לו שררה, כבוד גשמי - לא כאלוה אלא כשר וחשוב. נתן לו מתנות גדולות, עשה אותו מושל על כל מדינת בבל, ורב הסגנים, שכל הסגנים יהיו נתונים תחתיו.
וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן־מַלְכָּא, וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא׃ (מט)
דניאל ביקש מן המלך למנות על עבודת מדינת בבל את חנניה, מישאל ועזריה, והוא עצמו נשאר בשער המלך. ומהו שער המלך? מקום יועץ המלך ופטרונו, מקום מכובד - שם ישב מרדכי בשער המלך, ושם היו יושבים הדיינים והשופטים, שהשער היה מקום ישיבת הדיינים. ובכך גם הקל מעליו את עול העבודה, וגם נשאר בחצר המלך, שכנראה היה זה מעמד ושררה גדולים יותר מלהיות ממונה על מלכות בבל - ואת זה חילק לידידיו.
ומכאן למדים מוסר: כשאדם מקבל שררה, צריך שיהיה בעל עין טובה לתת גם לאחרים. לפעמים אדם מקבל שררה ואינו מאציל סמכויות, אלא משאיר הכל אצלו. כאן אתה רואה שלא לנהוג כך: יש לך שררה - כבד גם את האחרים, תן גם להם חלק בה.
כאן מסתיים פרק ב'. רק אוסיף שכל הביאור שביארנו על הצלם - מהי מלכות הזהב, מהי מלכות הכסף, מהי הנחושת, מהו הברזל והחרס - הכל על פי המלבי"ם, שכן לימודנו הוא על פי המלבי"ם. ודעו שיש בזה עוד תפיסות: יש שיטת האבן עזרא המסביר קצת אחרת, ויש עוד תפיסות. אלא שכדי לא לבלבל, אנו מעדיפים ללכת עם שיטה אחת ולצעוד עמה לכל אורך הדרך, ובפרט שהדברים הללו נמשכים גם בהמשך הספר, שהמלבי"ם ממשיך באותו קו שהתחיל בו; ואם נערבב תפיסות שונות, הדבר רק יקשה עלינו להבין את הפרקים הבאים.
בפתרון הצלם גילה דניאל לנבוכדנצר את מהלך ההיסטוריה כולה: ראש הזהב - בבל, שמלכה שלושה דורות כנגד שלוש פסיעות; זרועות הכסף - פרס ומדי המפולגת; בטן וירכי הנחושת - יוון השולטת בכל הארץ; שוקי הברזל - רומי שחפפה ליוון ושברה והדקה את הכל; ורגליים ואצבעות של ברזל וחרס - ישמעאל ואדום, מלכות פליגה שאינה מתחברת, מתפלגת לעשר, חזקים וחלשים המתערבים זה בזה בלי לדבוק זה בזה, שכל מטרת החזק לבלוע את החלש. ולבסוף האבן שנגזרה שלא בידיים, בכוח אלוקי ולא בכוח אנוש, המרסקת את הברזל והנחושת יחד עם החרס, הכסף והזהב, ומקימה מלכות נצחית, מוחלטת ובלעדית, שלא תיהרס ולא תינתן לעם אחר. ומעשה דניאל בסוף הפרק מלמד שני יסודות: לא לקבל כבוד של אלוה, כי "כשם שנפרעים מעובדי עבודת כוכבים כך נפרעים מן העבודה זרה עצמה", ולהאציל מן השררה לאחרים בעין טובה.