פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו מגיעים לשיאו של המהלך: לאחר שדניאל ביקש זמן מן המלך, נאסף עם חבריו לתפילה, ורז החלום נגלה לו בחזון הלילה - הוא פותח בשירת הודיה לקדוש ברוך הוא, ומשם נכנס בחכמה עצומה אל אריוך ואל המלך, מציל את חכמי בבל מן הגזירה, ומגלה לנבוכדנצר את חלום הצלם ואת פשרו. נעבור על הפסוקים כסדרם עם ביאורי המלבי"ם.
"הוא גלא עמיקתא ומסתרתא" - שלושה סוגי ידיעה
הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא.
תרגומו: השם מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה באפלה, והאור עמו שוכן ומצוי. דניאל מונה כאן דרגות שונות של ידיעה שהקדוש ברוך הוא מגלה לאדם, מעבר לכל מה שההשגה השכלית של האדם יכולה להגיע אליו. יש דברים שאינם מובנים מצד עומק המושג עצמו - דבר עמוק מאוד; על אלה נאמר "גלא עמיקתא", השם מגלה עמוקות. ויש דברים שמלבד היותם עמוקים הם גם נסתרים, שאין שום דרך לדעת אותם אלא אם יגלו לך אותם בנבואה; על אלה נאמר "ומסתרתא", מגלה גם נסתרות.
ויש סוג שלישי: דברים שעדיין אינם ידועים כלל, מפני שהם בחושך - דהיינו העתיד. דבר עתידי אינו קיים כלל במציאות, ולכן אין שום אפשרות להכיר אותו או לקלוט אותו, שהרי הוא עדיין אינו בטבע אלא רק משהו שאמור להיות. רק בכוח נבואה אפשר לדעת דבר כזה. על כך אומר דניאל "ידע מה בחשוכא" - העתיד הוא חושך מבחינתנו, והקדוש ברוך הוא יודע גם מה שבחושך.
ומה פירוש "ונהורא עמה שרא"? אדם שיודע דברים עתידיים, עדיין עשוי לראות אותם באספקלריה שאינה מאירה, בהארה חלקית וקלושה. כך היו האצטגנינים, שהיו מסוגלים לדעת דברים עתידיים אך בצורה מטושטשת. כמו שאמרו לפרעה כשראו לנגד פניהם דם במדבר - ראו שהוא לוקה, ושמנהיגם על ידי מים. זהו אדם שרואה עתיד, אבל חשוך, באספקלריה שאינה מבהיקה. אבל אצל הקדוש ברוך הוא "נהורא עמה שרא": אני, כשאני מנסה לדעת מה יהיה בעתיד, שרוי בחושך, שהעתיד הוא חושך; אבל הקדוש ברוך הוא הוא מעל הזמן, ומי שהוא מעל הזמן כביכול נמצא עכשיו גם בעתיד. אצלו זה אינו "עתיד להיות" - הוא שם. זו בחינת "האור עמו נמצא", שהוא כביכול שרוי באותו זמן עצמו. וממילא אין שום דבר נסתר ממנו.
"וכען הודעתני" - זכות הרבים ופתרון היחיד
לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי, וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי בְעֵינָא מִנָּךְ, דִּי מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא.
לך, השם אלוהי אבותי, אני מודה ומשבח, שנתת לי חכמה וגבורה, ועכשיו גם הודעת לי את מה שביקשתי ממך - את הנסתרות שבחלומו של נבוכדנצר, ואת דבר המלך הודעת לנו. מדקדק המלבי"ם בשינוי הלשון: בתחילה "הודעתני" בלשון יחיד, ואחר כך "די בעינא מנך" ו"הודעתנא" בלשון רבים. מדוע? כי כל חבריו עמדו עמו וביקשו יחד: אנא השם, את מילת המלך הודיענו, את חלום המלך פרש לנו - ולכן "בעינא" ו"הודעתנא" בלשון רבים. אבל למי בפועל הודיע השם? רק לדניאל, שכפי שהסברנו היה כלי מסוגל לכך יותר, מומחה בכל חזון ופתרון חלומות, ולכן הוא זה שקיבל את הפתרון באופן ישיר ולא הם. לפיכך מתאימה הלשון: כולנו ביקשנו, אך "הודעתני" - לי לבד הודעת. ואף על פי כן אינו תולה את הדבר בזכות עצמו, אלא אומר: אתה השם נעתרת לבקשת כולנו, וזכות כולם היא שהועילה כאן.
חכמתו של דניאל: מדוע פנה אל אריוך ולא אל המלך
כָּל קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל, אֲזַל וְכֵן אֲמַר לֵהּ, לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל תְּהוֹבֵד, הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא.
בעבור זאת שנגלה לו החלום, נכנס דניאל אל אריוך, שאותו מינה המלך להרוג את כל החכמים, ואמר לו: לחכמי בבל אל תאבד, אלא הכניסני לפני המלך ואני אומר את הפתרון לפניו. ויש לשאול: הרי הפתרון בידך, לך אל המלך ואמור לו שהפתרון בידיך - מה לך אצל אריוך? אלא כפי שראינו, אריוך קיבל הוראה להרוג את חכמי בבל, וכבר החלו מוציאים אותם להורג. דניאל רצה לעצור ברגע אחד את מכונת ההריגה, כדי שיהיה לו סיכוי להגיע אל המלך.
ועשה בחכמה: הוא הבין שאם יבקש מאריוך פשוט לעצור את ההרג, המלך יהרוג את אריוך - "אני נותן הוראות, ואתה מקבל הוראות מאחד מנתיניי?". לכן ניגש ואמר לו: אל תהרוג אף אחד, אלא גש אל המלך ואמור לו כך: אדוני המלך, תוך שאני לוקח את האנשים להריגה, עצר אותי מישהו בדרך ואמר לי שהוא יודע את הפתרון - דניאל, אותו שהיה אצלך אתמול שלשום, תפס אותי ואמר שהפתרון בידו, ומיד הפסקתי והבאתי אותו לפניך. בצורה זו אין כאן מרד במלך: לא קיבלתי ממנו הוראה להפסיק, אלא נאלצתי להביאו לפניך משום שפגשתי בו. זו היתה חכמתו של דניאל, שידע: אם אלך אל המלך בעצמי אבזבז שעות, ועד שאחזור אפשר שיהרגו כבר את חנניה מישאל ועזריה, את חבריו ואת חכמי ישראל שהיו משרתים לפני המלך. לכן אמר לו: הפסק את מלאכת ההריגה, והנה אני נכנס אל המלך.
ולשון "ופשרא למלכא אחוא" - "אחוא" משמעו פתרון מוחלט: אני אפתור לו באופן שהוא יחווה את החוויה מחדש, כאילו רואה את החלום שוב, וידע בבירור שזהו הפתרון הנכון.
"גבר מן בני גלותא די יהוד" - שבחו הזהיר של אריוך
אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא, וְכֵן אֲמַר לֵהּ, דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע.
אריוך קיבל את הרעיון, ו"בהתבהלה" - בבהילות ובזריזות - הכניס את דניאל לפני המלך ואמר: מצאתי אדם מבני גלות יהודה שיודע להגיד את פתרון החלום. כלומר, כביכול באתי לקיים את ציווי המלך, ובאמצע פגשתי אותו, ולכן בזריזות הכנסתיו לפניך.
ומדוע הדגיש "מן בני גלותא די יהוד"? מפני שהוא נצרך לתת טעם לכך שהפסיק את מלאכתו והטריח את המלך: לא סתם אדם הבאתי, אלא אדם מבני גלות היהודים - שם היו אנשים חכמים, שם היתה נבואה, שם היו אורים ותומים, אדם שהיה בזמן בית המקדש, ובוודאי יודע מה הוא מדבר. יש טעם לתת לו קרדיט, יש סיכוי לקבל ממנו תשובות.
ושים לב לשינוי הלשון: דניאל אמר "אחוא", ואריוך אמר "יהודע". "אחוא" הוא ידיעה ברורה ומוחלטת, חוויה מחודשת של החלום; ואריוך לא היה בטוח שדניאל הוא מציאה כה גדולה, ולא רצה לנקוט מילים מפוצצות שלא יהיה להן כיסוי. לכן אמר בלשון מצומצמת: הוא יודיע לך את הפתרון - ולא חתם על כך שזה ודאי, כדי שאם לא יצלח הדבר לא יתבעו אותו ויאמרו: מה הבטחת לנו?
"די שמה בלטשאצר" - למה הזכיר המלך את השם הזה
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר, הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ.
כבר הסברנו בשיעורים הקודמים מדוע קרא המלך לדניאל "בלטשאצר": זה היה שמו של אלוהי נבוכדנצר, ומכיוון שראה בדניאל כוחות אלוהיים וכוחות על טבעיים - וכל מי שהיו בו כוחות על טבעיים היו מכנים אותו בשם אלוה - קרא לו כך. ולכן דווקא כאן, כשהוא שואל אותו אם יש בכוחו להודיע את החלום ופשרו, מדגיש הכתוב "לדניאל די שמה בלטשאצר": כאומר, הסיכוי היחיד שהפתרון יימצא בידך הוא מפני שאתה בלטשאצר, שיש בך כוחות אלוהיים, ואולי מצד זה תדע את פתרון החלום.
דניאל מציל את החכמים: "לא חכימין... יכלין להחויא"
עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר, רָזָא דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא.
לכאורה למה נצרכת ההקדמה הזאת? רצונך לומר לו את פתרון החלום - פתח ואמור! מדוע להאריך בכך שהחרטומים והאשפים והכשדים אינם יכולים לדעת? אומר המלבי"ם: דניאל בחכמתו רצה להסיר את להט החרב המתהפכת מעל ראשם של שאר החכמים, שהרי הגזירה להרוג אותם עדיין עומדת בתוקפה, והוא רצה לבטלה. וטענתו: כאשר יש חכם שהיה צריך להכיר חכמה מסוימת ולא הכירה כראוי, יש מקום להוריד את ראשו - אתה עומד לפני המלך, היית צריך להיות חכם בכל חכמה, ונתבקשת ואינך יודע. אבל כאשר מדובר בחכמה שאין לאדם שום מבוא ושום סיכוי להגיע אליה, אין לבוא אליו בתביעה מדוע לא למד ומדוע לא ידע - זה מעבר להשגתו.
לכן פתח ואמר: אדוני המלך, הסוד שאתה שאלת מן החכמים - סוד הוא, ולא חכמים ולא חוזים ולא חרטומים ולא מכשפים יכולים לדעתו, שהרי עסקם הוא רק עם הכוחות התחתונים: עם השדים, עם הכוכבים, עם הטבע. אין אלה כוחות שיודעים נסתרות ואת מה שבלבו של אדם.
בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין, וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא, חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא.
אבל יש אלוהים בשמים, גולה רזין, והוא הודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים. רק הוא מסוגל להודיע זאת. וכיוון שמלכותך היא מלכות כללית, הודיעו לך את מה שעתיד להיות באחרית הימים - וזאת רק השם יודע, והוא שהחליט לגלות זאת לעבדיו, ולכן גילה לי. אבל אל יהיה לך קפידא וקצף על חכמיך שאינם יודעים, שהרי אין להם שום סיכוי לדעת דבר כזה. במילים פשוטות אמר לו: יש תועלת בחכמים הללו, ולכל העניינים הגשמיים והארציים שתרצה יוכלו לספק אותך, אך בעניין כזה אין בכוחם לדעת, ואל תבוא עליהם בתלונה. ומכאן הוא עובר לגוף העניין: "חלמך וחזוי ראשך על משכבך דנה הוא" - החלום והדמיונות ומחשבות דעתך וראשך, מה שחלמת ומה שראית, כך הוא.
"רעיונך על משכבך סליקו" - חלום מהרהורי הלב
אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה, וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא.
מכאן לומדת הגמרא במסכת ברכות שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. ויש לדבר שתי משמעויות. האחת: רבים מן החלומות הם חלומות הבל, שאין בהם שום מסר, אלא הם המשך של הדברים שחשבנו בהם במשך היום. והשנייה, כפי שאומרים המפרשים (וכבר הזכרתי זאת בספר): גם כשרוצים להראות לאדם חלום אמיתי, באיזה סמלים מראים לו אותו? מעולם המושגים שלו. אם ירצו להראות חלום לנגר, שכל היום עוסק בעצים - יתנו לו את המשל בעצים; ואם עיסוקו של האדם אחר, יראו לו את הדברים מסוג עיסוקו, מן הסמלים המעסיקים אותו במשך היום. לדוגמה פרעה: חלומו פתח ב"והנה עומד על היאור", מפני שהיאור הוא עולמו ועיסוקו, והוא האמין שהוא האלוה העומד על שפת היאור. אנחנו, גם אם נראה חלום אמיתי, לא יראו לנו יאור, שאין אלה דברים שאנו מהרהרים בהם. כל אדם חולם מאותו סוג דברים שעליהם הוא חושב במשך היום.
וזה מה שאמר לו דניאל: מחשבותיך שבמשך היום עלו על משכבך ונהפכו לחלום. אתה הטרדת את מחשבתך: מי יקום אחריי? נבוכדנצר היה מלך אדיר ששלט בכיפה, ושאל את עצמו מה יהיה ההמשך, מי ימשול אחריי, ואילו מלכויות יהיו לאחר מכן. ובא הקדוש ברוך הוא, "וגלא רזיא" - מגלה הסודות והרזים - והודיע לך מה שעתיד להיות עד אחרית הימים.
"ואנה לא בחכמה די איתי בי" - ענוותנותו של דניאל
וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי, לָהֵן עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע.
ואני - לא מרוב חכמה שיש בי יותר מכל שאר הבריות שבעולם גילו לי את הסוד הזה. כאן נוקט דניאל בענווה: בתחילה אמר שהחרטומים אינם ראויים שתבקש מהם, שאין זה תחומם; אך שלא תחשוב שאני חכם מכולם ולכן גילו לי. אלא כיוון שהשם רצה להודיע לך את פתרון החלום, והיה צריך שליח, השתמש בי - לא מפני שאני ראוי או מסוגל לכך יותר מאחרים.
ודבר זה הוא גם המשך כתב הזכות שלו על שאר החרטומים. שאם ישאל המלך: אם אין הדבר תלוי בחכמה, מדוע לא אמר השם את הדבר לאחד מן החרטומים, ומדוע גילה דווקא דרכך? יאמר לו: השם רצה לגלות על ידי מישהו ובחר בי, אבל אין להסיק מכך שהם אינם ראויים, ואין לך להרוג אותם על כך. לא מפני שהם פחותים, אלא מפני שהשם ריחם עליך ורצה לתת לך פתרון, ולכן השתמש בי כשליח להודיעך את הדבר.
הצלם: "חזה הוית ואלו צלם חד שגיא"
אַנְתְּ מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא, צַלְמָא דִכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ, וְרֵוֵהּ דְּחִיל.
אתה, אדוני המלך, רואה היית, והנה צלם אחד גדול - "צלם" היינו דמות של אדם, פסל אדיר, ענק ועצום. "צלמא דכן" - הצלם הלזה, הצלם הזה: גדול היה, וזיוו יתר ונורא, עומד מולך, ומראהו ותוארו נורא ואיום. אדם הרואה דבר כזה, צלם אדיר שמאיר וזיוו נורא, מוטלת עליו אימה ופחד.
ולשון "חזה הוית" מבאר המלבי"ם: בשעה שדניאל פותר לו את החלום, נתלבש הדבר עתה במחשבתו של נבוכדנצר, וכביכול הוא רואה את הצלם מחדש. לכן אומר לו "חזה הוית" - הרי אתה כעת רואה אותו כאילו עומד לנגדך, כמו שראית אותו בחלום, וכלשון הפסוק "קאם לקבלך", הנה הוא עומד מולך.
מתכות הצלם
הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב, חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף, מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ.
שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל, רַגְלוֹהִי מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף.
הצלם הזה: ראשו זהב טוב, כלומר זהב משובח; החזה והזרועות עשויים כסף; המעיים והירכיים נחושת; השוקיים ברזל; והרגליים - כאן מדובר בכפות הרגליים - מהן ברזל ומהן חרס. ויש לעמוד על סדר האיברים: השוק הוא החלק התחתון והירך החלק העליון, ולכן הירכיים נזכרות לפני השוקיים. ומכאן מובן גם לשון המקרא "ויך אותם שוק על ירך": הרי כשאדם עומד ישר הירך למעלה מן השוק, אלא שכשהופכים אותו נעשית השוק מעל הירך - וזה פירוש "שוק על ירך", שהכה אותם והפכם, עד שהיתה שוקו מעל ירכו ולא ירכו מעל שוקו.
האבן שהתגזרה "די לא בידין"
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן, וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא, וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן.
ואז ראית מראה פלאי: אבן ניתקת, ולא בידיים - לא שמישהו נטל אותה והשליכה, אלא ניתקה מעצמה. ואין מדובר באבן גדולה אלא באבן קטנה, והיא מכה את הצלם על רגליו שמברזל ומחרס, "והדקת המון" - מפוררת אותם.
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט, וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתְּכַח לְהוֹן, וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל אַרְעָא.
ואז אתה רואה כיצד ההתפוררות מתחילה מלמטה, מן הרגליים, וכולו מתחיל להתפורר ולקרוס - הברזל והחרס והנחושת והכסף והזהב כאחד, עד ראש הזהב, קריסה מוחלטת שלא נשאר ממנו מאומה. "והוו כעור מן אדרי קיט" - "קיט" היינו קיץ: נעשה כמוץ שבגורן שזורים אותו בקיץ. וכיצד זורים? לוקחים קלשון ומגביהים באוויר את התבואה עם המוץ, והרוח נושאת את המוץ, והגרעינים הכבדים חוזרים ויורדים למקומם, וזה שנקרא בלשון חז"ל "זורה ורוח מסייעתו". כך אתה רואה כיצד הרוח נשאה את פירורי הצלם שנעשה כולו אבק, "וכל אתר לא השתכח להון" - ולא נמצא מקומם. ומן הצד השני: "ואבנא די מחת לצלמא" - אותה אבן שהכתה את הצלם, פתאום אתה רואה אותה גדלה, "הות לטור רב ומלאת כל ארעא", נעשית להר גבוה עצום ורב הממלא את כל הארץ.
"דנה חלמא ופשרה נאמר קדם מלכא"
דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא.
אומר לו דניאל: את החלום אני אומר בפרהסיא, אבל את פתרונו - "פשרא", מלשון פשר דבר - אני אומר רק לפניך. מה הסיבה? כפי שנראה מיד, החלום אינו מבשר טובות לנבוכדנצר, ודניאל לא רצה שהמלך יתבזה בפני השרים, ואף חשש שדבר זה עצמו יזיק לו לדניאל. לכן אמר: את החלום ישמעו הכול, אך את הפתרון אני אומר ביני לבינך, שרק אתה תשמע.
"אנת מלכא מלך מלכיא" - ראש הזהב
אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ.
חז"ל אומרים שכל "מלך" הכתוב בדניאל הכוונה למלך בשר ודם, חוץ מן הפסוק הזה, שכאן מדובר בקדוש ברוך הוא. ולפי זה מתפרש: אתה, אדוני המלך - הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך המלכים ואלוהי השמים, הוא שנתן לך מלכות של חוסן, תוקף וכבוד.
ומהו תוכן הדברים? אומר המלבי"ם: הצלם הזה בא לבטא את כל מה שעתיד להיות עמך, ובעצם עם המלכויות עד סוף כל הדורות. כיוון שאתה, נבוכדנצר, "רעיונך על משכבך סליקו", הרהרת מה יהיה באחרית הימים - הראו לך מן השמים, והצלם מבטא את כל המלכויות כולן. וכמו שאתה רואה שהצלם הוא גשמי, אין בו רוח ואין בו חיות, כך כל המלכויות עתידות להיות מלכות בלא רוח, מלכות שאין בה חיות. וכמו שהצלם מורכב מארבעה מיני מתכות, כך עתידות למלוך ארבע מלכויות.
והמלכות הראשונה היא מלכות ראש הזהב. מדוע אתה בא לידי ביטוי בצלם כראש של זהב? שהזהב מכובד על הכול, והראש הוא המשפיע חיות לכל האיברים. וטעם הדבר: כיוון שאתה מלך על המלכים ומושל בכיפה, שמלכת על כל העולם, נמצא שאתה בחינת הראש לכל שאר המלכויות, וכל שאר המלכויות הן בבחינת הגוף. ועוד: הראש הוא משכן השכל ומשכן הנשמה, וכמו שהשכל והנשמה רוחניים הם, כך מלכות הראש - מלכותו של נבוכדנצר - באה לו מאת השם: "די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך", אלוהי השמים נתן לך מלכות תקיפה, חזקה ומכובדת.
ושלושת התארים מכוונים לשלוש מעלות שבזהב. האחת, הזהב מתקיים יותר מכל שאר המתכות: מתכות רבות מחלידות, ואפילו הכסף משחיר, והזהב לא - וזה כנגד "חסנא", חוסן, שהוא חסין לאורך זמן רב, שמלכותך חסונה. השנייה, הזהב חזק ממתכות רבות אחרות - לא החזק שבכולן, אבל חזק מהרבה - וזה "תקפא", תוקף וחוזק. והשלישית, "ויקרא", כבוד, שהזהב הוא המתכת המכובדת ביותר, וגם כבוד נתן לך. כל זה בא לידי ביטוי בראש הזהב - זה אתה, נבוכדנצר.
"אנת הוא ראשה די דהבא"
וּבְכָל דִּי דָיְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן, אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא.
כמו שהראש משפיע שכל ונותן הוראות לכל הגוף, כך אתה בחינת הראש, שאתה מנהיג ומנהל את כל העולם כולו: כל מקום שגרים בו בני אדם, וגם חיות השדה ועוף השמים - את כולם נתן בידך. ומהו "נתן בידך"? אומרים חז"ל שהיה נבוכדנצר רוכב על גבי ארי וקושר נחש לראשו. כדי להראות גבורה לא היה רוכב על סוס ולא על חמור אלא על אריה, והיה לו נחש ככתר המסובב את ראשו, להראות שיש לו שלטון גם על בעלי החיים - וזאת נראה עוד בהמשך בפסוקים הבאים. אומר לו דניאל: השם מסר את כולם בידך שתמשול עליהם, ולכן אתה הוא ראש הזהב, כמו שהראש מושל ושולט בכל איברי הגוף.
לסיכום:
בחלק זה ראינו את דניאל בשלושה פנים: כמודה לשמים - שפתח בשבח "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא", וגילה שהעתיד חושך הוא לנו ואור הוא לפניו יתברך, ותלה את גילוי הרז בזכות הרבים שהתפללו עמו; כחכם ומציל - שבערמת חכמה עצר את מכונת ההריגה דרך אריוך, ובפתיחת דבריו לפני המלך הסיר את הגזירה מעל חכמי בבל בטענה שאין זו חכמה שיש להם מבוא אליה; וכעניו - שלא תלה את הגילוי בחכמתו אלא בכך שהשם בחר בו לשליח. ומשם עבר לחלום עצמו: צלם ענק גשמי בלא רוח, בנוי מארבע מתכות, שאבן שהתגזרה לא בידיים מפוררת אותו כמוץ מגורן, והיא עצמה נעשית להר גדול הממלא כל הארץ. ופשרו החל בראש הזהב - נבוכדנצר עצמו, שמלכותו ניתנה לו מאלוהי השמים בחוסן, בתוקף ובכבוד, והוא הראש המושל בכל.