פרק ב' בדניאל פותח בחלומו של נבוכדנצר, בחלום שהטריד את רוחו ושנתו נהיתה עליו. המלך קורא לחרטומים, לאשפים, למכשפים ולכשדים, ודורש מהם דבר שלא נשמע כמותו: לא רק לפתור את החלום, אלא לומר לו קודם כל מה חלם. בקטע שלפנינו אנו נמצאים בעיצומו של המשא ומתן בין החכמים לבין המלך: תשובת הכשדים, כעסו של נבוכדנצר וגזירת ההריגה, ומכאן - כניסתו של דניאל לתמונה, עצתו הנפלאה לאריוך, התבודדותו עם חבריו, וגילוי הרז בחזון הלילה עם שירת ההודיה שבעקבותיו.
"לא איתי אנש על יבשתא" - בקשה שאין לה תקדים
עֲנוֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא אִיתַי אֱנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה, כָּל קֳבֵל דִּי כָל מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי׃
הכשדים באים ואומרים למלך: אדוני, בקשתך אינה הגיונית, ואינה מקובלת אפילו על המלכים. אין אדם על היבשה שיוכל לומר את דבר המלך - מה חלמת בשנתך. ויתרה מזו: בוא וראה שאין לדבר שום תקדים בהיסטוריה - "כל קבל די כל מלך רב ושליט מילה כדנה לא שאל לכל חרטום ואשף וכשדי", מעולם לא היה מלך שביקש בקשה כזאת מחרטום ומאשף ומכשדי. איך אתה דורש מאיתנו דבר שהוא למעלה מכוחותינו? אדם שלמד אלקטרוניקה לא יבקשו ממנו לתקן רכב - "את זה לא למדתי, זה לא בתחום הכישורים שלי", ובוודאי שלא יבקשו ממנו לרפא חולים. אתה מבקש מאיתנו דבר שמעולם לא ביקשו מחרטום ואשף וכשדי, שאין זו ההכשרה שלהם - לדעת מה בלבו של אדם ומה הוא חלם.
שני קשיים בבקשת המלך
וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה, וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא, לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי׃
הדבר אשר אדוני המלך שואל כבד מאיתנו, "ואחורן לא איתי די יחווינה קודם מלכא" - ואין אדם אחר בעולם שיוכל לאומרו לפני המלך. כאן טמונה טענה עמוקה: כעס יש לנו על בעל מקצוע שאינו עושה את מלאכתו כראוי, שכן יש אחרים היודעים לעשותה כראוי, ואז מתעוררת השאלה למה אני תקוע דווקא איתך. אבל אם אין בעולם אדם שיכול לעשות את המלאכה הזאת, על מה הכעס? לא רק אנחנו איננו יכולים - אין אדם בעולם שיודע לעשות כדבר הזה. אין לך תלונה כלפינו שאיננו מספיק טובים או מספיק חכמים, שהרי אין אדם בעולם שיש בו החוכמה הזאת.
ומי כן יכול? "להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי". הדבר הזה, אומרים הם למלך, יש בו קושי משתי בחינות. האחת: אתה רוצה שנאמר לך דבר סתר, דבר שרק אתה יודע - וזה מצד עצמו קשה. והשנייה, החמורה יותר: אתה רוצה שנאמר לך דבר שגם אתה עצמך אינך יודע. אם היית מבקש דבר סתר שרק אתה יודע, זה קשה; דבר סתר שגם אתה אינך יודע - קשה שבעתיים. מדוע? כי הדבר עדיין לא הצטייר כלל במציאות. דבר הקיים במציאות, ולפחות במחשבתו של מישהו, יש לו ציור כאן בעולם הזה; אבל דבר זה אינו קיים כלל, אף במחשבתך לא הצטייר, שהרי אינך זוכר אותו.
שתי מערכות של אלוהויות - ביאור המלבי"ם
אומר המלבי"ם: הם האמינו שיש שני סוגי אלוהויות, וכך רואים בהרבה מקורות. יש האלוה העליון, האדיר והחזק, הנמצא למעלה; ולעומתו ישנן אלוהויות הנמצאות כאן איתנו למטה, ש"מדורם עם בשרא" - מגורן עם בני האדם, שוכנות באוויר קרוב לבני האדם, ומודיעות כל מיני דברים למי שקרוב אליהן. מי שהאלוהויות הנמוכות האלה קרובות אליו - מגלים לו נסתרות. ויש אלוהויות גבוהות שאין להן קשר עם בני האדם.
לכן הם אומרים למלך: לדעת מחשבות בני אדם - זה בכוחו של מי שיש לו התחברות עם האלוהויות הנמוכות הדרות עם בני האדם. אבל מה שאתה מבקש מאיתנו הוא דבר שאף להן אין כוח לדעת, אלא רק לאלוה הגבוה יותר, שאינו מתחבר עם בני האדם. ואנחנו, בתור אשפים וקוסמים ומכשפים, עם מי יש לנו התחברות? רק עם האלוהויות הנמוכות. אין לנו גישה למקורות המידע שנמצאים אצל האלוהויות הגבוהות, וממילא אין שום סיכוי שנדע. ומה כן יודעות האלוהויות הנמוכות? מה שהצטייר במחשבה, שכן לזה יש ציור וקיום בעולם; אבל מה שאף במחשבה לא הצטייר, שאתה בעצמך אינך זוכרו - אין שום סיכוי שהן ידעו.
מכאן נבין את דיוק הלשון: "ולא איתי אנש על יבשתא" - אין מישהו על היבשה שיוכל לומר כדבר הזה, שהרי מקור האלוהויות הנמוכות באלה שעל היבשה. ומי כן יכול לדעת? רק אותן אלוהויות שהן כביכול מעל היבשה, האלוהויות הגבוהות. וזה גם הטעם שמעולם בהיסטוריה לא ביקש אדם כדבר הזה, שכן כולם מבינים שאין לבקש דבר שאין אפשרות ליישם אותו. ואנחנו אין לנו השגה באלוהויות הגבוהות, ואיך אפשר לבקש מאיתנו דבר שאינו נמצא כאן בעולם הזה? זה מה שהם מדגישים: "ואחורן לא איתי די יחווינה קודם מלכא להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי" - באלוהויות שמגורן עם בשר, דהיינו הנמוכות, אין הדבר נמצא; הנסתרות האלה ידועות רק לאלוהויות הגבוהות.
"ואחורן" - "ואהרן": דרשת חז"ל
חז"ל דורשים: אל תקרא "ואחורן" אלא "ואהרן". כלומר, הם באים ואומרים למלך: היה אחד שכן היה יכול לדעת את זה - אהרן. אהרן היה יכול, באמצעות האורים ותומים, לתקשר עם האלוהויות הגבוהות, והוא כן היה יכול לומר לך מה חלמת, שהרי יש לו גישה אל מקורות המידע שלמעלה. וכיוון שכך אומרים לו: אתה, אחרי שהחרבת את בית המקדש, אחרי שנסתלקה שכינה - אתה בא ומבקש מאיתנו שניצור קשר עם האלוהויות הגבוהות? אין לנו היום אורים ותומים, אין בנו כוח לעשות כדבר הזה.
ואומר מדרש תנחומא: באותה שעה אמר להם המלך - אם כל כך הרבה חוכמה הייתה בבית ההוא, בבית המקדש, ואתם נתתם לי עצה להחריב אותו?! מיד כששמע את הדבר הזה, ציווה להורגם.
"מלכא בנס וקצף שגיא" - כעס שאינו מבחין
כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא, וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל׃
"כל קבל דנה" - כלומר לעומת זאת. כששמע המלך את התשובה הזאת, "מלכא בנס" - היה זועף, כלשון הכתוב על שר המשקים ושר האופים "והנם זועפים", שהתרגום מתרגם שם "נסיסין". הזעף היה על החלום עצמו, ואילו "וקצף שגיא" - הקצף הגדול היה על החכמים, שהוא מרגיש שהם מנסים להונות אותו ולרמות אותו ואין להם פתרון למצוקה שבתוכה הוא נמצא.
ו"חכימי בבל" כולל את כולם: החרטומים, האשפים, המכשפים והכשדים. כולם היו אמורים לדעת פתרון חלומות - והנה אינם יודעים. ונשים לב: הוא כועס על כולם, גם על אלה שכלל אינם אמורים לדעת. זה חכם בחוכמת ההנדסה, זה בחוכמת הטבע, זה בחוכמת המדיניות וכן על זו הדרך - מה אתה רוצה מהם? אלא שנבוכדנצר בכעסו אינו מבחין בין חכם לטיפש, אין אצלו הבדלים: "מבחינתי אתם החכמים לא מספקים את הסחורה", ולכן הוא מצווה להוציא להורג את כל חכמי בבל.
ואיזה חכמים עוד יש בבבל מלבד הכשדים? חנניה, מישאל ועזריה, ובראשם דניאל. המלך כלל לא ידע מחוכמתו הגדולה של דניאל לפתור חלומות - אף שראינו בפרק הקודם שדניאל היה מבין בכל חזון וחלומות - ולכן לא ציווה לקרוא לו כדי לנסות ולפתור את החלום. מבחינתו, כל החכמים אינם ראויים להישאר בחיים, ולכן ציווה להרוג את כולם.
יציאת הגזירה
וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין, וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה׃
"ודתא נפקת" - הדת והגזירה של המלך יצאה, כלשון "והדת ניתנה בשושן". "וחכימיא מתקטלין" - התחילו להוציא את החכמים כדי להביאם אל ההורג. "ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה" - ביקשו גם את דניאל וחבריו להוציאם להורג, שהרי המלך רצה להרוג את כל החכמים, ודניאל וחבריו בכלל חכמים הם.
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא, דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל׃
עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא, עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא, אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל׃
כפשוטו: דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב הטבחים של המלך, שיצא להוציא את חכמי בבל להורג; ושאל אותו, לאריוך שליט המלך, על מה הדת חצופה כל כך - ויש מסבירים: מזורזת ומיידית - מלפני המלך להוציא את כולם להורג, על מה ולמה? "אדין מילתא הודע אריוך לדניאל" - סיפר אריוך לדניאל את כל השתלשלות האירועים.
שלוש שאלות בפסוקים - ועצתו של דניאל
בפסוקים אלה יש כמה דברים שאינם מובנים. ראשית, בתחילה נקרא "אריוך רב טבחיא", ומיד אחר כך "אריוך שליטא די מלכא" - פעם רב הטבחים ופעם שליט המלך. שנית, מה פירוש "התיב עטא וטעם" - השיב עצה וטעם? איזו עצה ואיזה טעם יש כאן? הרי לכל היותר שאל אותו מה קרה ומה העניין. ושלישית: הרי דניאל היה יושב בשער המלך - איך ייתכן שלא היה מודע לכל מה שהתרחש שם בפנים? הוא לא היה בארץ אחרת; כל מה שקורה בארמון המלוכה היה ידוע לכל אנשי הסביבה. פלא עצום לומר שדניאל לא ידע מן הגזירה, מן החכמים שנקראו ומן החלום שגרם לתסיסה כזאת בארמון.
בא המלבי"ם ומבאר ביאור נפלא. דניאל עד עכשיו לא התערב, ובצדק: לא קראו לי ולא זימנו אותי, ייתכן שיש כאן גם עניין של סכנת נפשות, ואין זה נוגע אליי - מה לי להכניס ראש בריא למיטה חולה. אבל עכשיו, אחרי שהמלך כבר גזר להרוג את כולם, אם דניאל היה מתעורר פתאום ואומר "רק רגע, אדוני המלך, יש לי פתרון" - היו אומרים לו: על זה עצמו צריכים להוריד לך את הראש! אתה רואה את המלך אוכל את עצמו כמה ימים, רואה אותו בלחץ כזה - ואתה יושב בצד בשקט ואינך מתערב? תאמר את הפתרון שלך ואחר כך נוציא אותך להורג. לראות את המלך סובל כל כך ולא לומר לו מאומה - זה עוון פלילי.
נמצא שדניאל בבעיה: מצד אחד אם אשתוק - יהרגו אותי; ואם אדבר - יהרגו אותי. איך פותרים את זה? בא דניאל ואומר לרב הטבחים: יש לי עצה בשבילך. נאמר למלך שאני בכלל לא שמעתי מכל הסיפור, וכיוון שלא שמעתי, אין מקום לבוא אליי בתלונה "למה לא באת עד עכשיו, הרי אתה רואה שהמלך סובל ואתה שותק". אני לא ידעתי מכל העניין, והנה רק עכשיו נודע לי. וזה פירוש "וענה ואמר לאריוך שליטא די מלכא, על מה דתא מן קדם מלכא" - כביכול אינני יודע דבר, ואתה בעצמך הוא שסיפרת לי שיש כאן עניין עם המלך.
וממילא חייבים לתת לי זמן נפרד לנסות ולפתור את החלום. אלמלא כן, אם היה בא עכשיו לפתור, היה אומר לו המלך: הזמן עבר, נתתי ארכה עד הערב ואמרתי שאם לא יפתרו לי את החלום אני הורג את כולם, ופתאום עכשיו נזכרת? אצל מלך אין "עכשיו נזכרת": כבר נקבע דדליין, ומי שעבר אותו - כולם מוצאים להורג. לכן היה חייב לומר: תבין, אדוני המלך, שהזמן הזה אינו נוגע אליי, שהרי כלל לא ידעתי מן החלום, וכעת שנודע לי - עליך לתת לי זמן בפני עצמי כמו שנתת להם, שהרי לי רק עכשיו נודע מן העניין.
וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתִּן לֵהּ, וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא׃
ונדייק: דניאל נכנס ומבקש מהמלך שיתן לו זמן "ופשרא להחויא למלכא" - להגיד את הפתרון. והרי מה ביקש המלך לדעת? את החלום עצמו! ומה אומר לו דניאל - תן לי זמן לומר לך את הפתרון? הלוא המלך יכול לטעון: לא ביקשתי פתרון, פתרונות היו לי דיים מחרטומים שניסו לעבוד עליי. אלא שזו בדיוק הנקודה: דניאל בא ואומר לו - את החלום אני כבר יודע, תן לי זמן רק לפתרון, שעליו אני עובד כעת. ועל ידי זה המלך כן יהיה מוכן לתת לו את הזמן, שהרי כל השאר לא ידעו בכלל על מה מדובר, לא ידעו את החלום; והנה בא אדם ואומר: חסר לי רק הפתרון, כי את החלום אני כבר יודע.
ומכאן גם תשובה לשאלה הראשונה, מדוע בפסוק זה אינו קורא לו "רב הטבחים" אלא "שליטא די מלכא". דניאל בא ואומר לו: אתה יודע מה עובר על המלך, אתה שליט של המלך - מעבר לזה שתפקידך להוציא אנשים להורג, שבשל כך באת לקרוא לי, כדי להוציא אותי להורג. איני פונה אליך כאל שר טבחים אלא כאל שר המלך, שאתה יודע את כל הגזירות ואת כל מה שקורה בתוך ארמון המלך. ולכן, עם העצה הזאת שאני פונה אליך - אתה, שיודע באמת מה מתרחש בחצר המלך, תוכל לעזור לי לקבל הארכה מן המלך, כדי להיכנס לפניו ולהציע לו פתרון לחלומו, ועל ידי זה לא יהרוג המלך מיד את כל החכמים.
הליכה הביתה: התבודדות וגיוס חברים
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל, וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע׃
דניאל הלך לביתו וגייס עמו את חנניה, מישאל ועזריה חבריו, והודיע להם את כל העניין. מדוע הלך לביתו? כדי להתבודד. הדרך שבה אדם מקבל את הנבואה היא על ידי ההתבודדות וההתייחדות עם השם יתברך. ולכן הודיע את הדבר גם לחבריו, כדי שגם הם יתבודדו ויתייחדו עם השם יתברך ויהיו ראויים שתשפע עליהם הרוח לדעת את הפתרון.
וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה, דִּי לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל׃
ועוד: היו צריכים לבקש רחמים מאת השם, ואין דומה יחיד המבקש רחמים לארבעה צדיקים המבקשים רחמים. לכן רצה לזמן את כולם, שגם הם יבקשו רחמים "מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" - על הסוד הזה.
אלא שיש לדקדק בלשון הבקשה: "די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל" - כדי שלא יאבדו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל. וכי הוא דואג לחכמי בבל? מה צורך לומר שלא יהרגו את דניאל וחבריו "עם" שאר החכמים? מסביר המלבי"ם: כתוב "אל תאסוף עם חטאים נפשי". הצדיקים מבקשים שלא למות עם הרשעים ושלא להיקבר עם הרשעים, שעצם זה שאדם נפטר עם הרשע או נקבר עם הרשע - גנאי הוא לו. ולכן הם מבקשים: ריבונו של עולם, רחם עלינו שלא נאבד עם שאר חכמי בבל, שזה ביזיון גדול. אין אנו מדברים על מותם של חכמי בבל - מה אכפת לנו, כולם עובדי עבודה זרה ומכשפים ועושים את הדברים הגרועים ביותר, ואיננו דואגים להם. אנחנו דואגים שאנחנו לא נמות איתם, שביזיון גדול הוא לנו למות כצדיק כרשע ושייאסף הצדיק עם הרשע. על כך אנו מבקשים: ריבונו של עולם, חוס עלינו ואל תביאנו לידי ביזיון כזה.
"בחזוא די ליליא רזא גלי" - חזון ולא חלום
אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גְלִי, אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא׃
ואז נתגלה הסוד לדניאל בחזון הלילה, ודניאל בירך את אלוקי השמיים. ומדוע דווקא לדניאל? כי כפי שראינו לעיל, דניאל היה מוכשר יותר בעניין זה של ידיעת חלומות ונסתרות, "לדעת בכל חזון וחלומות"; הייתה לו מעלה והכנה נפשית גדולה יותר מאשר לחבריו.
ודייק הלשון: "בחזוא די ליליא רזא גלי" - השם גילה לו את הרז. פירוש הדבר, שהיה זה יותר ממה שראה נבוכדנצר: אצל נבוכדנצר היה זה בגדר חלום, וכאן הוא כעין חזון - השם נגלה אליו וגילה לו את הרז. ועל ידי זה דניאל מודה ומברך לאלוקי השמיים, והפסוקים הבאים הם התפילה וההודאה שהודה להשם אלוקי השמיים, שמגלה נסתריו וסודותיו לצדיקים.
שירת ההודיה: "די חכמתא וגבורתא די לה היא"
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא׃
כאן אנו רואים את תפילתו והודאתו של דניאל על הסוד שהשם מסר לו. פתרון החלום עצמו עדיין אינו מוזכר, שכן אין צורך להזכירו פעמיים: כאשר ייגש דניאל אל המלך, שם ייכתב מהו הפתרון שקיבל מן השמיים. וכעת הכתוב מודיענו שדניאל קיבל פתרון, והוא מודה ומשבח להשם אלוקי השמיים, אשר החוכמה והגבורה שלו הן.
ונשים לב לתוכן השבח: "יהא שמו של האלוקים מבורך מן העולם ועד העולם, אשר החוכמה והגבורה שלו היא". כלומר, המקור לכל הכוחות שבעולם הוא השם. הוא יתברך מהווה את המציאות בכל רגע ורגע; הגבורה, החוכמה - הכל בא מאיתו יתברך, והוא המקור לחוכמה. אם יש בעולם דבר חוכמה - מאיתו הוא; ואם יש דבר גבורה - הכל נשפע ונאצל מאת המאציל ברוך הוא.
וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין, יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה׃
פסוק זה הוא פירוט של השבח הקודם. אמרנו שהשם מושל "מן עלמא ועד עלמא", דהיינו לנצח - ועכשיו הוא מוסיף שהשם אינו רק מושל לנצח, כלומר מושל בתוך מערכת הזמן, אלא הוא גם משנה את העיתים והזמנים: כל פעולת הזמן ושינוייו, יום ולילה, ועצם משך הזמן שהוא בריאה בפני עצמה - הכל נובע מאת השם יתברך. וכנגד מה שאמר "וגבורתא די לה היא", הוא מפרש שהשם מקים ומסיר מלכים, שאף זה בא מאיתו יתברך.
"יהב חכמתא לחכימין" - למה דווקא לחכמים?
וכנגד מה שאמר "די חכמתא די לה היא", מבאר: "יהיב חכמתא לחכימין". ולכאורה אין זה מובן - היה צריך לתת את החוכמה לטיפשים, שהם הזקוקים לה; למה לתת חוכמה לחכמים?
אלא אומר הזוהר: אם השם היה נותן את החוכמה לטיפשים, היו משתמשים בה לשטויות ולהבלים. במה היה משתמש הטיפש בחוכמתו? להמציא שיטה איך למלא טוטו - וזה במקרה הטוב. במקרה הגרוע יותר: להמציא שיטה איך לגנוב, בשיטה מתוחכמת, דרך זיוף כרטיסי אשראי - צריך חוכמה בשביל זה, אבל האם לכך קיבלת חוכמה? לכן אין השם נותן חוכמה לטיפש, שהטיפש ישתמש בחוכמה להבלים, לכל מיני "חוכמות", להמציא פצצות וכדומה.
ולמי כן נותן? לחכמים. ומהו גדרו של חכם? חכם הוא אדם שמבקש את החוכמה ומעריך אותה. הוא יודע מהי חוכמה, הוא דורש אותה ומעריך אותה - ולזה השם נותן חוכמה. "חכימין" פירושו מי שמכין כלי לקבלת החוכמה, שהופך את עצמו להיות ראוי לקבלה.
חוכמה, בינה ודעת
אומר המלבי"ם: יש חוכמה, יש בינה ויש דעת - חב"ד. ועל שם מושגים קדושים אלו ייסדו את שמם. מהי חוכמה? חוכמה היא מה שהשם נותן לאדם, מה שהאדם מקבל מאת השם, כלשון הכתוב "כי ה' יתן חוכמה מפיו דעת ותבונה" - החוכמה היא מאת השם.
ומהי בינה? האם בחוכמה שהשם נתן לי אני משתמש להבין דבר מתוך דבר. אם לימדו אותי דבר מסוים, אדם שאינו נבון יודע רק את מה שלימדו אותו; שואלים אותו: ומה יהיה במקרה ההוא? והוא עונה: את זה לא למדתי. אבל הרי קיבלת בינה, והבינה אמורה לדמות בין הדומים ולרחק בין הרחוקים. הבינה היא להבין דבר מתוך דבר: את זה לא לימדו אותי, אבל אני מסיק מסקנה לוגית - אם כאן כך, ודאי שגם במקרה ההוא כך; או: אם כאן כך, שם קל וחומר שיהיה כך.
ולאחר מכן יש דעת. מהו גדר הדעת? דעת היא מה שנקרא מדע - דבר שהוא בגדר ידיעה ברורה, כדבר המושג בחושים. כפי שהסברנו בפרק הקודם, משמעות המדע היא אקסיומות שהן הנחות יסוד. לדוגמה, אדם הנכנס ללמוד מדעים - מלמדים אותו על כוח המשיכה, ואין אומרים לו: אדוני, התחל לנסות, קח תפוח, זרוק אותו וראה לאן הוא נופל, כנראה שיש כוח משיכה. אין צריך להמציא את החוקים מחדש; החוקים הידועים כבר קיימים מן החוכמה הידועה והקדומה שקיבלנו מן החכמים שבדורות הקודמים - וזה נקרא מדע: היסודות המקובלים לנו.
ולפי זה, כאשר קיבלת חוכמה מאת השם, ואתה הופך להיות מבין דבר מתוך דבר ומדמה דבר לדבר, והדבר נעשה אצלך ברור ומוחלט כמו מדע - ידיעה מוחלטת שאין להטיל בה פירכה. כשם שאין אדם היום יכול לפרוך את חוק הכבידה, חוק הגרביטציה - זה דבר מוחלט וברור. כך אתה מגיע על ידי הבינה, להבין דבר מתוך דבר, לידיעה מוחשית וברורה כל כך שהיא אצלך כמו חוק טבע: דבר ברור ומוחלט שאי אפשר לפורכו - וזהו גדר הדעת.
לסיכום:
בקטע זה ראינו את מפלתה של חוכמת בבל: הכשדים מודים שאין אדם על היבשה שיוכל לומר את החלום, שהדבר שמור רק לאלוה העליון שאינו דר עם בשר, ובלשון חז"ל - רק אהרן באורים ותומים היה יכול, ואתה עצמך החרבת את הבית והחרבת את החוכמה. המלך, שכעסו אינו מבחין בין חכם לטיפש, גוזר להרוג את כל חכמי בבל, ובכללם דניאל וחבריו. וכאן מתגלה חוכמתו של דניאל: בעצה ובטעם הוא פונה לאריוך לא כשר טבחים אלא כשליט המלך, כדי שיוכל לטעון שרק עתה נודע לו הדבר ולבקש זמן נוסף, ואף מדייק לבקש זמן "לפשר" - שהחלום כבר ידוע לו. משם הוא הולך לביתו להתבודד, מגייס את שלושת חבריו לתפילה, ומבקש שלא ייאסף עם הרשעים; ואז נגלה לו הרז בחזון הלילה - דרגה גבוהה מחלומו של נבוכדנצר. ומכאן פורצת שירת ההודיה: כל חוכמה וכל גבורה מאיתו יתברך, הוא המשנה עיתים וזמנים, מסיר מלכים ומקים מלכים, ונותן חוכמה לחכמים - לאותם המבקשים את החוכמה, מעריכים אותה ומכינים עצמם ככלי לקבלה, עד שהחוכמה נעשית בינה, והבינה נעשית דעת ברורה ומוחלטת.