פרק ב' בספר דניאל פותח את אחד הפרקים המפורסמים בספר: חלום הצלם של נבוכדנצר. בפרק הזה נחשפים אנחנו לחלום שהטריד את המלך ולא נתן לו מנוחה, ולדרישה חריגה שהוא דורש מחכמיו: לא רק לפתור את החלום, אלא לומר לו מהו החלום עצמו. בשיעור זה נעסוק בראשית הפרק - בתיאור החלום, בקריאת החרטומים, ובמשא ומתן החריף שמתנהל בין המלך לכשדים.
וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו׃
נבוכדנצר היה חולם חלומות, ולא חלום חד־פעמי; בהמשך הספר נראה עוד חלומות שהוא חלם ושהיה זקוק להם לפתרון. בתקופות הקדומות האמינו מאוד בכוחו של החלום, ובפרט כאשר החלום גורם להתפעמות. כאשר אדם חולם ונפעם מן החלום, מוטרד ממנו, זהו סימן שהחלום אמיתי.
נשים לב ללשון: כאן כתוב "וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ" בכפילות התי"ו, ואילו אצל פרעה נאמר "ותיפעם רוחו". מה טעם השינוי? אומרים חז"ל: אצל פרעה את החלום עצמו הוא זכר, והוא סיפר אותו לחרטומיו; מה שנשכח ממנו היה הפתרון. וכאשר יוסף גילה לו את הפתרון, נזכר פרעה שאף את הפתרון ראה בחלומו, ולכן התפעל כל כך מכך שיוסף קלע בדיוק למה שהוא עצמו ראה. אצל נבוכדנצר לעומת זאת, כפי שנראה מיד, לא רק הפתרון נעלם ממנו אלא גם עצם החלום - מה חלם - לא זכר כלל. בקשתו מן החרטומים הייתה אפוא כפולה: לדעת מה חלמתי, ומעבר לכך גם מהו פתרונו.
ומדוע נאמר "חלם נבוכדנצר חלומות" בלשון רבים? מפני שבחלום הזה היו כמה דברים: גם צלם וגם אבן, כמה וכמה פרטים, ולכן הוא מגדירו כ"חלומות". הרי לנו שני דברים: ראשית, הוא ידע שחלם חלום אך לא ידע מה; שנית, "ותתפעם רוחו" - סימן שהחלום אמיתי. המלבי"ם מבאר שכאשר נופלים פחד ואימה בעת החלום, זה סימן שאין החלום נובע ממחשבותיו והרהורי ליבו. שכן אם בעת החלום נופלת חרדה, מוכח שהחרדה נובעת ממקום עליון: הנפש יודעת באמת שיש כאן מסר שנמסר משמיים, ולפי זה גם הנפש נבהלת.
בביאור "ושנתו נהייתה עליו" יש שני פירושים. רש"י מסביר "נהייתה" מלשון שבר, כמו "הוות", "להוותי" - לשברי; כלומר שנתו נשברה. המלבי"ם מפרש להפך: "נהייתה עליו" מלשון הווה - השינה המשיכה להיות עליו, הוא המשיך לישון.
והמלבי"ם מוסיף שגם בזה יש אות ומופת לאמיתות החלום. חלום שאין בו ממש אינו עושה רושם בנפש האדם, ואילו החלום הנבואי גורם בעצמו בהלה וחרדה לחולם. אלא שאפשר לטעון: ייתכן שאדם נבהל מעצם המראה ומתעורר מתוך פחד, ואין בזה הוכחה שהחלום אמיתי. שהרי כיצד אדם נרדם? רק כאשר כל כוחות הגוף שוקטים; כשיש לאדם מתח כלשהו אינו מצליח להירדם, משום שהגוף אינו מגיע להרפיה. וברגע שאדם רואה חלום מפחיד, לחץ הדם שלו עולה והגוף מתעורר באופן אוטומטי. ממילא בחלום כזה אין הכרח שהוא חלום אמיתי, שכן ההתעוררות באה מלחץ הדם שעלה בעקבות המראה המפחיד, ואף שאין במראה ממש. אבל כאן אנו רואים שהחלום לא גרם לו להתעורר אלא "שנתו נהייתה עליו" - הוא המשיך לישון ולא הקיץ. מזה ידע שאין זה לחץ דם ובהלה טבעית, אלא שהחלום נחקק בנפשו חקיקה אמיתית המורה על העתיד. וכיוון שכך, הוא מתייחס לחלום ברצינות ומחפש לו פתרון.
האם אפשר לפרש שהיה זה ממש בשנה השנייה למלכותו? לא. מסיבה פשוטה: מיד נראה שדניאל מגיע לפתור את החלום, ודניאל הגיע למעמדו רק לאחר שלוש שנות לימוד. אם כן, לא ייתכן שכבר אחרי שנתיים דניאל פותר לו חלומות, שהרי קודם לכן כלל לא הביאוהו לפני המלך. על כרחנו "שנת שתיים למלכותו" היינו למלכותו על ירושלים: לאחר שמרד בו צדקיהו והוא החריב את ירושלים. "מלכותו" - מאז שעשה מלכות, וההתבטאות של מלכותו הייתה כיבוש ירושלים.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
המלך קורא לכל מי שאמור לדעת מה חלם. החרטומים הם אנשים העושים מעשיהם בלט על פי סטרא דטומאה; האשפים הם אצטגנינים, החוזים בכוכבים; המכשפים יודעים כיצד להפעיל שדים; והכשדים יודעים להפיל גורלות. במה תפארתם של כולם? שהם יודעים נסתרות, יודעים דברים שאנשים רגילים אינם יודעים. והוא קורא להם "להגיד למלך חלומותיו" - לא כתוב שיגידו למלך את פתרון חלומו, אלא: אמרו לי מה חלמתי. את זה אני לא יודע, ואת זה עליכם לבוא ולומר לי.
נשים לב: כבר בשליחת השליח מודיע המלך שהוא רוצה שיבואו ויגידו לו את חלומותיו. לכאורה, קרא להם, וכשיגיעו תאמר להם מה אתה מבקש. מדוע להודיע זאת מראש על ידי השליח? מבאר המלבי"ם, שאנשים אלה צריכים פעמים רבות לעשות כל מיני טכניקות והתבודדויות והכנות. לכן אמר לשליח: הודע להם מה הבקשה המבוקשת מהם, שיחממו את הכלים בביתם, שיתכוננו, שילכו ויעשו את כל הפעולות הנדרשות להם - כמו שבאו אנשי מדין לבלעם "וקסמים בידם", באו עם כלי עבודה. כך גם כאן: יתבודדו בביתם, יכינו את הכלים המיוחדים להם, הקטרות, השבעות שדים, כל מה שהם יודעים לעשות, כדי שיוכלו לבוא ולומר לו מה חלם.
ומוסיף המלבי"ם: לפי זה, מוטב היה שכלל לא יגיעו, שהרי אינם יודעים את הפתרון. עצם זה שהם באים לפניו הוא כעין מרד: כביכול אין אנו יודעים, ואף על פי כן אנו באים לפניו כאילו אנו יודעים.
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם׃
אומר להם המלך: חלום חלמתי, ורוחי נפעמה, ואני רוצה לדעת את החלום. ומדוע חשוב לו להדגיש שרוחו נפעמה? משום שזו הראיה שחלומו אמת. וכיוון שכך, אני מבקש שתגלו לי מהו חלומי.
וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לְעַבְדָךְ וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא׃
מכאן ואילך עובר הספר לארמית, ורוב ספר דניאל כתוב בארמית, שהיא השפה הכשדית שהייתה מדוברת בזמנם. ומדוע דווקא הכשדים מדברים ראשונה? מפני שהכשדים הם הבקיאים בשפה הארמית. הסבר נוסף: נשים לב שהם מדברים ארמית. ראינו שהיו שתי שפות - כשדית וארמית - ושתיהן ניבים של ארמית, וההבדל ביניהן שהכשדית היא לשון האצולה והארמית היא הלשון העממית, לשון ההמון. הכשדים באים ומדברים דווקא ארמית משום שהם רוצים שכולם ישמעו, כדי שהמלך כביכול יתבייש: איך אתה מבקש מאיתנו בקשה כזאת שאי אפשר כלל לבקשה? זו בקשה שאין שייך שבן אנוש ייתן עליה תשובה. לכן הם אומרים זאת בקול ובשפה שכולם מבינים, כדי שהמלך ירגיש לא נעים מול ההמון העומד סביבו, ואולי יחזור בו מבקשתו.
הכשדים חושבים לעצמם: ייתכן מאוד שהמלך רק עורך לנו מבחן, ובאמת הוא יודע את החלום. שהרי אם היה מבקש רק את הפתרון, תמיד היינו יכולים להמציא לו פתרון - ולך תוכיח שאינו נכון. וכי כיצד אפשר להוכיח? על כן הם אומרים לעצמם שנבוכדנצר חכם מאוד, והוא מבקש לוודא שהפתרון בא ממקור עליון. ובמה יוודא זאת? אם תדעו לומר לי גם את החלום - הרי מאותו מקור שממנו הוצאתם את החלום יכולים אתם להוציא גם את הפתרון, ואז אדע שהפתרון אמיתי. אבל אם לא תדעו לומר לי את החלום, יש לי ספק גדול מאוד אם הפתרון אמיתי, ואני חושד שמא אתם בודים פתרון ולך תוכיח שאינו נכון.
הדבר דומה לאדם ההולך אל "באבא" כלשהו, והלה אומר לו: יהיה לך כך וכך. מתי משלמים? עכשיו. ומתי זה יתקיים? לך תדע, אם בכלל. לכן אומר להם המלך: אל תמכרו לי סיפורים. אם תדעו לומר לי מה חלמתי - אז אדע שדבריכם נכונים. ואם אינכם יודעים לומר מה חלמתי, כנראה שכל דבריכם דבר שאתם בודים מליבכם.
הכשדים פותחים בדברי שבח: "מלכא לעלמין חיי" - אדוני המלך יחיה לעולם. ואחר כך: "אמר חלמא לעבדך ופשרא נחוה". לכאורה תמוה: הרי המלך אמר שאינו יודע את החלום, ואיך הם אומרים לו בפניו כביכול שהוא משקר ושיאמר להם את החלום?
אלא אומר המלבי"ם: הם לא אמרו "אמור לנו", אלא "אמר חלמא לעבדך" - אמור את חלומך לעבדיך, לא לנו, ואנחנו לא נדע. ואחר כך "ופשרא נחוה" - ואנו נאמר את הפתרון. ומה הרוויחו בכך? חכמים גדולים היו, לא בכדי עמדו לפני המלך. הם חשבו כך: אם נמציא פתרון, יאמר לנו המלך "לא מקובל עליי", "לא נראה לי", וידחה כל פתרון שנאמר. אבל אם נאמר תחילה את הפתרון, ואחר כך יגלו לנו העבדים מה אמר להם המלך, נוכל להלביש את דברינו על דבריו. כל עוד הדבר תלוי בך - אנו חוששים שתדחה אותנו תמיד, שהרי אינך מגלה לנו את החלום. אבל אם תאמר זאת לעבדיך, נוכל אחר כך לשמוע מהם את החלום, ובאיזו שהיא צורה, כלשון ימינו - עם כף נעליים - נדחוס ונבריג את פתרוננו לתוך החלום, ונאמר: הנה זה המשל של זה וזה הרעיון של זה.
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְכַשְׂדָּאֵי מִלְּתָה מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן׃
נבוכדנצר היה פיקח גדול, כפי שראינו בשיעורים הקודמים, והוא מבין לאן הם חותרים. הוא אומר להם: אינכם צודקים במחשבתכם שאני מעמיד אתכם בניסיון ויודע את החלום ורק בוחן אתכם. "מילתא מני אזדא" - הדבר הלך ממני, שכחתי את החלום לגמרי. ואם "לא תהודעונני חלמא ופשרה" - אם לא תודיעו לי את החלום ופתרונו, "הדמין תתעבדון" - תיעשו חתיכות חתיכות, "ובתיכון נולי יתשמון" - אשים את בתיכם למחראות, כלומר אהרוס את בתיכם. שכן מזה אני מבין שאתם מנסים לרמות אותי.
וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֺן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֺנִי׃
לא רק מקל, אלא גם גזר: אם תדעו לומר לי את החלום ואת פתרונו - "מתנן", מתנות, "ונבזבה", מלשון מנחה ודורון, אולי מלשון ביזה, "ויקר שגיא", כבוד גדול ועושר גדול תקבלו מלפניי. רק תנאי אחד: "להן חלמא ופשרה החווני" - את החלום ופתרונו תאמרו לי. ובעצם הוא אומר להם: אין לכם מה לחשוש גם אם תאמרו לי פתרון רע; כל מה שתאמרו אקבל, ולא עוד אלא שאתן לכם מתנות, ובלבד שתאמרו לי את החלום ואת פתרונו.
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון. בתחילה, בדברי האיום, הוא נוקט "לא תהודעונני" - אם לא תודיעו לי, אייסר אתכם ואהרוס את בתיכם. ואילו בפסוק ו', בדברי ההבטחה, הוא משנה ואומר "חלמא ופשרה החווני". מה ההבדל בין "תהודעונני" ל"החווני"? לכאורה שתיהן משמעות אחת, לשון הודעה והראיה.
מבאר המלבי"ם: "הודעה" היא דבר שאי אפשר לדעתו אלא על ידי המודיע. "החווני" לעומת זאת עניינה שתזכירו לי ואני אחווה זאת שוב - אזכר ואומר: נכון, כך באמת היה. לפיכך בצד האיום, כדי שלא אהרוג אתכם, די בהודעה: גם אם רק אתם יכולים להודיעה ואני עצמי לא אזכור, אבל גם לא אוכל להוכיח שאתם משקרים - די בכך שלא אמית אתכם. אבל בצד ההבטחה, כשמדובר במתנות, בהודעה אין די. בשביל פרסים אני דורש "תהחווני": שתאמרו לי ואני אצליח להיזכר ואומר - כן, בדיוק זה מה שחלמתי. כלומר, כדי לקבל פרסים נדרשת דרגת דיוק גבוהה יותר; כדי להינצל ממוות די בדרגה נמוכה יותר. אבל כבוד, יקר, כסף וזהב - רק אם אזכר בחלום ויתברר לי שדבריכם אמת.
עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה׃
לכאורה הם חוזרים על עצמם: כבר אמרו זאת, וכבר השיב להם המלך. מדוע הם שבים ואומרים "מלכא חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה"? אומר המלבי"ם: הפעם הם מוסיפים נדבך. הם אומרים לו: הבנו ואנו מאמינים לך שאכן שכחת את החלום. אבל אין אנו לוחצים עליך. קח לך את הזמן, היזכר לאיטך, וכשתיזכר - תאמר זאת לעבדיך, ואנו כאן לשירותך ומיד נאמר לך את הפתרון. ולכן הלשון "יאמר" - בעתיד: אדוני המלך, כשייזכר, יאמר את החלום, ואחר כך נאמר אנו את הפתרון. וכמובן, כוונתם כמקודם: שיאמר זאת לעבדיו בלחש בלי שנדע, ואז נוכל לומר את הפתרון ולהתאימו.
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כׇּל קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא׃
"מן יציב ידע אנא" - כעת יודע אני ביציבות ובבירור, כי "עידנא אנתון זבנין" - זמן אתם קונים. בלשוננו: אתם מחפשים להרוויח זמן, למשוך את הזמן. "קח לך את הזמן שלך, היזכר, ואחר כך נבוא ונאמר לך" - ומה הרווחתם בכך? שדחיתם אותי. הנה אתה מאיים לקצץ ידיים ורגליים ולהרוג, ואנו מרגיעים: קח את זמנך, אין לנו לחץ, יש לנו כל הזמן שבעולם. אומר להם המלך: אני כבר מבין מה עובר בראשכם. אינכם יודעים וגם לא תדעו, ואתם מבקשים רק לקנות זמן.
"כל קבל די חזיתון די אזדא מני מילתא" - שהרי אתם רואים שלא ייתכן שאזכור עוד את החלום, הוא נשכח ממני. וכי קרה שאדם שכח חלום ולאחר יומיים נזכר בו? אם שכחת - נגמר, נשכח; וככל שיעבור הזמן תשכח יותר. אם כן, אתם מחפשים רק להרוויח זמן, עד שאירגע ואשכח מן העניין ובזה תינצלו.
דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קׇדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי׃
כאן, אומר המלבי"ם, המלך מחמיר את המצב. עד עתה היה אפשר לחשוב שדי בכך שאזכר בחלום ואתם תאמרו את הפתרון; כעת אני כבר לא מאמין לכם, ואני דורש בבירור שתאמרו לי גם מה חלמתי. "די הן חלמא לא תהודעונני חדה היא דתכון" - אם לא תודיעוני את החלום, אחת היא דתכם: להמית. ומדוע הוא חוזר ומוסיף "להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשרה תהחוונני"? משום שקלט שהם מנסים לרמותו, וכיוון שכך אינו מסתפק עוד בכך שייזכר בחלום והם יאמרו את הפתרון - אפילו יאמרו את הפתרון, אין הדבר מקובל עליו. הדבר היחיד שיכול להצילם הוא רק שיאמרו גם מה חלם. זו דרישה אולטימטיבית: או שתאמרו לי מה חלמתי, או שאהרוג אתכם. שהרי במציאת פתרון תוכלו תמיד להמציא משהו ולומר "זהו הפתרון", ולך התווכח אם נכון הוא אם לאו.
רש"י מסביר שהמלך הציב להם אולטימטום בזמן: אתם חייבים לומר לי זאת היום, "עד די עדנא ישתנא" - עד שישתנה הזמן; עתה יום, ועד שישתנה להיות לילה עליכם להודיעני.
והמלבי"ם מפרש אחרת: המלך אומר להם שאיני סומך עליכם, שכן "מילה כדבה ושחיתה הזדמנתון למימר קדמי" - אתם מתכוננים לומר לפניי דבר כזב ושקר "עד די עדנא ישתנא": פתרון המדבר על שינוי עידנים וזמנים. לדוגמה, שבעוד שבעים שנה מלכות נכדך תהיה כך וכך - פתרון המכוון לשנים ארוכות, שאי אפשר לסתרו ואי אפשר להתווכח עליו. לכן, אם אתם רוצים לומר - אמרו לי עתה את החלום ואת פתרונו. רק אם תאמרו את החלום יהיה לי בירור מוחלט שגם הפתרון אמיתי; בלא זה איני סומך על פתרונכם בלבד.
פתיחת הפרק מציגה חלום שאמיתותו ניכרת משני סימנים: "ותתפעם רוחו" - הפחד שנפל עליו בעת החלום, שאינו מהרהורי ליבו; ו"שנתו נהייתה עליו" לדעת המלבי"ם - שהמשיך לישון ולא הקיץ מבהלה, ראיה שהחלום נחקק בנפשו חקיקה אמיתית. נבוכדנצר, ששכח גם את החלום וגם את פתרונו, קורא לחרטומים, לאשפים, למכשפים ולכשדים ומודיעם מראש את בקשתו כדי שיכינו את כליהם, ודורש מהם את החלום עצמו - כי רק מי שיודע את החלום, יודע ממקור עליון גם את פתרונו. הכשדים מתחכמים ומבקשים שיאמר את החלום לעבדיו, כדי שיוכלו להתאים את פתרונם בדיעבד; והמלך, שאינו פתי, מבחין בתחבולה, מבדיל בין "תהודעונני" (די להצלה ממוות) ל"החווני" (הנדרש כדי לזכות בפרסים), חושף שהם רק "קונים זמן", ולבסוף מציב אולטימטום: או שתאמרו לי את החלום עצמו, או שדתכם אחת - להמית.