פתיחה
בפרק זה אנו עוקבים אחר ראשית דרכם של דניאל וחבריו בבית מלכות בבל: הילדים שנבחרו מזרע המלוכה להתחנך בהיכל המלך, שינוי שמותיהם, ניסיון האוכל, והמעלה הרוחנית שזכו לה. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי המפרשים והמדרשים שנזכרו.
ארבעה מבני יהודה
וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה׃
מכל אותם ילדים רבים שנבחרו ללמוד בבית המלך, היו ארבעה מבני יהודה, כלומר מזרע המלוכה: חנניה, מישאל ועזריה, ובראשם דניאל.
שינוי השמות - השתלטות על המהות
וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ׃
שר הסריסים שינה להם את שמותיהם: דניאל נקרא בלטשאצר, חנניה - שדרך, מישאל - מישך, ועזריה - עבד נגו. ויש לשאול: מה עניין שינוי השם? הם הרי לא היו חולים, ולשם מה יש לשנות להם את השם?
אלא שכך היה דרכם בזמנם: כאשר המלך היה רוצה לקחת אדם למלכותו, היה חפץ להפוך אותו לכפוף לו בצורה מוחלטת, עד כדי כך שאפילו הדבר הפרטי ביותר שלו יהיה בידו. ומהו הדבר הפרטי ביותר של האדם? שמו. אגב, יש חידה: מהו הדבר הפרטי ביותר שלך שאתה משתמש בו פחות מכל האחרים? השם שלך - הוא הפרטי ביותר, ואחרים משתמשים בו תמיד יותר ממך. שינוי השם בא אפוא לשנות כביכול את המהות: עד עכשיו היית אדם פרטי, הוריך החליטו לקרוא לך דניאל; מעכשיו אתה אדם שלי, ואני זה שקובע לך את השם. הייעוד שלך משתנה, ואתה נתון למרותי בצורה מוחלטת - עד שגם שמך בידי.
כך מצאנו ביוסף: כשהגיע לבית פרעה שינו את שמו ל"צפנת פענח" - נגמר העניין עם יוסף, מעכשיו צפנת פענח. וכך גם "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" - ומי הן שפרה ופועה? יוכבד ומרים. אומרים חז"ל: מהי אותה קריאה? קרא להן שמות, ואמר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. שינה את שמן על מנת להפוך אותן לכאלה שיעשו את רצונו בצורה מוחלטת.
בלטשאצר - שמו כשם אלוהיו
נשים לב שאת שמו של דניאל שינה דווקא לבלטשאצר. ראשית, "בל" היה שמה של עבודת האלילים שלהם. ועוד: הסיום "צר" מסמל אצל הכשדים מלכות ושררה - נבוכדנצר, בלטשאצר, ששבצר; מלכים רבים שמותיהם הסתיימו ב"צר".
ובעיקר: בלטשאצר היה שם האלוה שלהם, וכפי שנראה בהמשך נאמר "אֲשֶׁר שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר כְּשֻׁם אֱלָהִי" - כשמו של אלוהי. ומדוע? כאשר היו רואים באדם כישרונות מיוחדים במיוחד, היו עושים אותו אלוה. כלומר, היו אומרים: האדם הזה הוא התגלמות של מציאות אלוהית בעולם הזה, יש בו כוחות שאינם טבעיים, יש בו כוחות אלוהיים. כך אמר פרעה ליוסף "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת... אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי", לפי שראה "אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" - כביכול האלים שהאמינו בהם, או בורא עולם כשמדובר בבורא עולם, נתנו חלק מרוחם באדם הזה. זו גם הכוונה במה שכתוב שהפכו את פרעה לאלוה: וכי לא הכירו את אמו? ידעו מי אמו, ידעו שנוצר מבשר ודם, אלא שאמרו שיש בו כוחות אלוהיים, כביכול האלוה נתן את כוחותיו בתוכו.
ונראה בהמשך שנבוכדנצר באמת ראה את הכישרונות והדברים המיוחדים שהיו בדניאל, ואמר: האדם הזה אלוה הוא - כלומר יש בו כוחות רוחניים. כך גם עשו ליואש: לאחר שהיה שבע שנים בתוך קודש הקודשים ("בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ"), באו ואמרו לו: אתה אלוה, יש בך כוחות רוחניים אדירים והשם נתן בך את כוחותיו. אם היית מסוגל לשהות במקום שכהן גדול נכנס אליו פעם בשנה בלבד, ורק עם קטורת, ורק אחרי וידויים, וספק אם יצא בשלום - ואתה חיית שם, אכלת, שתית וישנת בקודש הקודשים - אתה אלוה. זו אגב מעין התפיסה הנוצרית באותו האיש: אדם שנולד לדבריהם מבתולה, ובעצם הוא אלוה, כביכול השם שותף ליצירתו - כך על פי תפיסתם המשובשת. זו הייתה התפיסה בזמנם, ולכן שינה את שמו של דניאל לבלטשאצר, שמו כשם אלוהיו. ולשאר שינה לשמות שהיו מקובלים אז - שדרך, מישך ועבד נגו. "עבד" הוא כמו עוזר, עושה, עובד. כל אלה שמות או ביטויים בשפה הכשדית.
"אשר לא יתגאל" - מסירות נפש של דניאל
וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל׃
הסברנו שהמלך דאג לתפריט שלהם, אלא שבבית המלך אין שחיטה כהלכה. שם עורפים את הראש ומכינים סטייקים. כיצד יוכל לאכול דברים כאלה? יש שם בישולי נוכרים, ויש שם איסורים גמורים - טרפות ונבלות ודברים האסורים באכילה. לכן שם דניאל על לבו שלא יתגאל, כלומר שלא יתלכלך; כלשון הכתוב "שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא" - מלוכלך על ידי הדברים שאתם מביאים לשם. וכך גם כאן: שלא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. והוא מבקש משר הסריסים, שהוא האחראי, המנהל הכללי, הממונה על גידול הילדים - איני רוצה להתלכלך בפת המלך.
ושימו לב, הדבר מפליא. אם אתה מבקש בקשה כזאת מן האחראי, אמור לו בלשון נקייה ויפה! וכי כך פונים - "איני רוצה את האוכל המטונף הזה"? הרי הוא מסכן בכך את נפשו. אם היה מבקש ממנו שיתן לו אוכל אחר או משהו מעין זה, מובן; אבל שימו לב ללשון: בתחילה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל" - זה עדיין אינו מפליא, שכן הכתוב מגלה מה שעובר בלבו; אך "ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל" - הוא אומר לו בפירוש: איני רוצה להתטנף בדבר המטונף הזה, איני רוצה בלכלוך הזה. וכי כך מדברים? האם אנחנו אוכלים לכלוך? זו שאלה ראשונה.
ושאלה שנייה: וחנניה, מישאל ועזריה - וכי אוכל כשר קיבלו? מדוע הם שותקים ואינם מדברים מילה, ורק דניאל שם על לבו?
אלא שאחרי שראינו שנבוכדנצר עשה מדניאל אלוה, הבין דניאל שכעת באוכל שהוא נותן לו יש חשש שהוא כביכול מקריב לו קורבנות ומנסך לפני עבודה זרה - הרי אני בחינת אלוה בעיניו, ולאלוה היו מקריבים קורבנות, מביאים מנחה, מגישים פירות וסלסלאות מכובדות; כך היה דרכם לפני האלוה שלהם. אמר דניאל: אם כן, הוא עושה אותי אלוה ומקריב לי ומגיש לי מאכל - לי יש בעיה חמורה מאוד לאכול מזה, גם אם יש בכך סכנת נפשות. ומדוע? כי על הכל נאמר "יעבור ואל ייהרג", חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואם הוא עושה אותי אלוה ונותן לי לאכול, פירוש הדבר שהוא מקריב לי כעבודה זרה, ובמצב כזה הדין הוא ייהרג ואל יעבור.
אצל חנניה, מישאל ועזריה אין את הבעיה הזאת - הוא לא עשה מהם עבודה זרה, ולא קרא להם בלטשאצר כשם אלוהיו. אצלם אמנם יש בעיה של אכילת דברים שאינם כשרים, וזו בעיה, אך מצב זה עדיף מן המיתה: אדם צריך לאכול לא כשר ולא למות. אבל אצל דניאל יש כאן בעיה של עבודה זרה, ועל זה הוא מוכן למסור את נפשו. ומשום כך הוא הולך בלי חוכמות ואומר לו במפורש: איני אוכל את האוכל המטונף הזה, ואם תהרגוני - על דעת כן באתי, אני מוכן למות.
חסד ורחמים לפני שר הסריסים
וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים׃
מה היה שר הסריסים צריך לעשות באופן טבעי על דיבור כזה? להוריד לו את הראש. אבל השם נתן אותו לחסד ולרחמים, שלא די שלא העניש אותו, אלא עוד ריחם עליו, ולא זו בלבד שענה לו בדברים רכים כפי שנראה מיד, אלא שאף לא העביר את האינפורמציה לממונה עליו. הוא לא ניגש לנבוכדנצר לומר: אדוני, נחש קטן אתה מגדל כאן, שמע כיצד הוא מדבר נגד מאכלך, ראה באיזו דרך של ביזוי הוא מדבר על הדברים המשובחים שאנו נותנים להם. הוא לא אמר זאת, אלא נצר את הדברים בלבו - הגם שמצד עצמו לא השתדל לעזור לדניאל, כפי שנראה מיד.
תשובת שר הסריסים: "וחייבתם את ראשי"
וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ׃
אמר לו: איני יכול לעשות זאת, מפני שאני ירא מן המלך. שהרי המלך עצמו הוא שזימן את מאכלכם, ואם אבוא ואומר לו שאין זה מתאים להם ואינם רוצים בלחמו - הרי זו מרידה במלך, ויוכל להוריד את ראשי ואת ראשכם. המלך אומר: אני זימנתי לכם, אני נתתי לכם את המשובח ביותר, ואתה אומר לי שאין זה מתאים לך? דבר כזה הוא כמרידה. מה שהמלך נותן - אתה צריך לקבל ולומר תודה. ובפרט כשהמלך הביא לך את המשובח שיש לו.
ואם תאמרו: אין אתה חייב לגלות למלך כלל; אמור למלך שהכל כרגיל וכסדר, ובינתיים תדאג להביא לנו דברים כשרים. וכי המלך עומד כאן ועוקב אחריך? על זה הוא משיב "אשר למה יראה את פניכם זועפים מן הילדים אשר כגילכם" - חשש אחר יש לי. הרי במקום מאכל המלך תאכלו זרעונים, ולא ייראו פניכם כמי שאוכל סטייקים ושותה יין משובח. אדם שיאכל כל היום עדשים ומים - יחסרו לו דברים רבים; חלבונים למשל יחסרו לו. ברזל אולי יהיה לו, שהרי הוא אוכל עדשים, אבל חלבונים לא יהיו לו, וזה יגרום לשינוי. אם כן, בסופו של דבר המלך יעלה על זה. וכי אתה רוצה שאעשה זאת בדרך של רמאות? ויתר על כן, יש לו גם אפשרות השוואה: הוא רואה את כולכם, ובעוד חודש יראה את כולכם שוב, ויאמר: שלושה אלה נראים רע מאוד, יש להם כתמים בפנים, חסרים להם ויטמינים, נראה שחסר להם משהו. ואז ראשו של מי יתחייב? ראשי - על שלא גידלתי אתכם כראוי.
הפנייה אל המלצר - חוכמה בדרך הפנייה
וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה׃
דניאל רואה שישועתו לא תצמח מרב הסריסים, ולכן הוא פונה לדרג הנמוך יותר. דרך הרמטכ"ל אינו עובד - הוא פונה למפקד הפלוגה. אומר הוא למלצר: רצוני שדרכך אשיג את מבוקשי.
ואם היה יכול לפנות אל המלצר, מדוע לא פנה אליו מתחילה? אלא שאדם הפונה אל הקטן כשהיה עליו לפנות אל הגדול נחשב כמורד במלכות וכעוקף סמכויות. מה לך לפנות אל הקטן כשאתה צריך לפנות אל הגדול? וכי הקטן יעשה לך דבר נגד רצון הממונה עליו? דבר כזה צריך להיעשות בדרך המקובלת, ולפנות אל הקודקוד. לכן עשה דניאל בחוכמה: תחילה פנה אל הגדול, שלא תהיה לו תחושה שעקף את סמכותו. ומשענה לו הגדול שאין לו התנגדות עקרונית אלא שהוא חושש לנפשו, הבין דניאל שאין לו התנגדות אם יפנה למי שאינו חושש לנפשו, ולמי שאם יעלו עליו לא ישלם הגדול בראשו. אחרי הסכמה כזאת מותר לפנות לדרג הנמוך, ואין בזה עקיפת סמכויות. המלצר הוא המגיש את המנות, ואומר האבן עזרא שזו מילה כשדית - אין מקורה בלשון הקודש אלא בלשון כשדים.
הצעת הניסיון: עשרה ימים
נַס נָא אֶת עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה׃
אמר לו: מבין אני שאף אתה חושש כשם שחשש רב הסריסים - שלא ניראה טוב לאחר אכילת זרעונים. לכן יש לי הצעה: נעשה ניסיון, נסה עשרה ימים. שהרי לאחר עשרה ימים חייב להיות שינוי; כך אומרים חכמי הטבע, שאחרי תשעה ימים כבר רואים שינוי אם יש שוני באכילה, וכך מביאים המפרשים. אם תראה שחל בנו שינוי - נחזור למזונות הקודמים המשובחים יותר; ואם תראה שבעשרה ימים לא חל בנו שינוי כלל, לא תהיה מניעה להמשיך ולתת לנו זרעונים במקום פת בג המלך, שהרי כל חששך הוא שהמלך יגלה, ולעולם לא יוכל לעלות על כך כל עוד הוא רואה אותנו בריאים וטובים.
וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֶה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ׃
אתה תסתכל עלינו ולעומתנו על הילדים האוכלים את פת בג המלך, ומתוך כך תראה אם חסר בנו דבר, ואם אנו נראים רעים בעקבות האכילה שלנו. ואדרבה, אומר המלבי"ם, דניאל אמר לו: דע לך שהמאכלים הפשוטים הם העושים את האדם בריא בנפשו ובגופו יותר מן המאכלים המעודנים מדי. מאכלים שיש בהם שומן רב הם מאכלים מזיקים, ואילו בשר פשוט בריא יותר, וכן זרעונים בריאים יותר. ולכן אין לך מה לדאוג; ואם בכל זאת אתה דואג - נסה אותנו.
הניסיון ותוצאותיו
וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה׃
קיבל את דבריהם, ובכל יום היה בא ומנסה אותם. והיה בזה חסד עליון, שהרי היה יכול להתנגד בצורה מוחלטת, ועם כל זה לא התנגד והיה מוכן לנסות. ומדוע הסכים לנסות? מן הטעם הפשוט שהמלך לא היה רואה אותם יום יום; אחת לחודש או אחת לכמה חודשים היו מביאים אותם לפני המלך לראות את התקדמותם, את הבנתם ואת קצב לימודם. ממילא ידע שבתקופה זו אין להם מפגש עם המלך, וגם אם יהיו שינויים שליליים - נוכל לתקנם מיד על ידי שאחזיר להם את התפריט שהמלך זימן. ויתרה מזו, בדק אותם בכל יום ויום; מסביר האבן עזרא בשם יפת שבכל יום ויום היה רואה את פניהם עד ימים עשרה - שלא ייווצר שינוי משמעותי בלי שיעלה עליו, ושלא יהיה הדבר בלתי הפיך.
וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ׃
לאחר שעברו עשרה ימים, נראו הילדים האלה טוב יותר מכל אלה שאכלו ממאכלי המלך.
מה היו אותם "זרעונים"?
מביא האבן עזרא: "ויאמר הגאון" - כמדומני שהוא רס"ג - שזה היה נס גדול. אך האבן עזרא אומר: ואין צורך, אין צריך להגיע כאן לניסים, שכן היו אוכלים אורז, הנקרא בלשון ערבי "ארוז". והוא נכבד מאוד וערב מן החיטה, ועושה דם טהור, והוא מאכל אנשי הודו שאין להם חיטה, ונעשו ממנו תבשילים. והאורז גדל ומתנפח מאוד כאשר מבשלים אותו בחלב. והכלל, שהמעט ממנו משביע והוא כבד במשקלו - מן המעט מקבל אדם הרבה; וגרגריו דקים מאוד ואינם עגולים, ותולדתו חמה ולחה. ומביא האבן עזרא עוד פירוש, שהזרעונים היו דוחן, ודוחה אותו: שהדוחן מאכל רע ותולדתו גרועה, וכיצד יתכן שממאכל כזה ניזונו והיו בריאים? לכן אינו מקבל פירוש זה, אלא שעשו להם בכל יום אורז.
והאבן עזרא היה חכם בכל החוכמות שהיו ידועות בזמנו. אמנם הרמב"ם היה חכם ממנו בחוכמת הרפואה, כמעשה הידוע: שהגיע אליו האבן עזרא, וכלאו הרמב"ם בתוך רפת. שלושה ימים שהה שם ובכה על מר גורלו - רפת חשוכה, בלי אפשרות לצאת. לאחר שלושה ימים הוציאו, ושאלו: מה עשיתי לך שראית לכלוא אותי ברפת? אמר לו הרמב"ם: ומה עשית שם? אמר לו: בכיתי הרבה, כוס דמעות מילאתי מבכיי. אמר לו: הסתכל בכוס. הסתכל וראה בתוכה כמו תולעים דקים ביותר. אמר לו: מיד כשהגעת ראיתי בעיניך תולעים דקים ביותר, ותולעים אלה עלולים לגרום לך עיוורון מוחלט; וידעתי שאם לא יטופל הדבר תגיע לעיוורון. והדרך לטפל בהם היא בכי מתמיד, שהבכי גורם לעיניים להוציא את כל הנוזלים ועמם את התולעים. ולכן לא הייתה לי ברירה אלא להכניסך לשם כדי להביאך לידי כך. ואז הודה לו האבן עזרא ובירך אותו על שריפא אותו. הרמב"ם היה רופא גדול מן האבן עזרא בלי ספק, אך האבן עזרא היה בקיא בכל החוכמות שהיו מקובלות וידועות בזמנם.
המלצר נושא את פת בגם
וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּת בָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים׃
מה פירוש "נושא את פת בגם ויין משתיהם ונותן להם זרעונים"? אומרים לך: המלצר הזה לא היה חסיד גדול, אלא עשה עסקה משתלמת. הוא היה צריך לתת להם אוכל, ומה שהם קיבלו היו סעודות גורמה - מנות שבמסעדה היית משלם עליהן שבע-שמונה מאות שקל. והוא היה נושא את פת בגם, לוקח את האוכל שלהם לחדרו, ולהם מספק זרעונים. וכי אין זו עסקה משתלמת? אני בטוח שהמלך התפלא כיצד זה המלצר פתאום השמין ונראה כה טוב - לא רק הילדים נראים טוב, אלא גם המלצר ברוך השם נראה טוב. וזה מה שכתוב "ויהי המלצר נושא את פת בגם" - נושא, כלומר לוקח לעצמו, ונותן להם במקום זה זרעונים.
ונשים לב שזה לא היה רק לדניאל: דניאל, מגודל מסירותו, זכה לנפשיה וזכה נמי לחבריה. מתוך שזיכה את עצמו בדבר, נתן גם לחבריו חנניה, מישאל ועזריה, וכך הייתה השגחת השם חופפת עליהם שלא יבואו לידי כישלון ולא יאכלו מאכלות אסורות.
מדע והשכל - ודניאל הבין בכל חזון וחלומות
וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת׃
כפי הכנתם מבחינה רוחנית, כך חלה עליהם ההשפעה האלוקית. בכל ארבעתם הייתה חוכמה, מדע והשכל בכל ספר וחוכמה יותר מכל שאר הנערים; ודניאל, שעוצם מסירות נפשו היה גדול יותר, זכה למנה נוספת - שהבין בכל חזון וחלומות, והיה יודע כיצד לפתור חלומות.
ומהו "מדע והשכל"? אומר המלבי"ם: מדע בכל ספר, והשכל בכל חוכמה. זה מה שהסברנו פעם, שיש מושג "דלתות הכתוב מקבילות": כשכתובים שני דברים ואחריהם שני דברים, אין הכרח שהשניים הראשונים הולכים יחד והשניים האחרונים יחד, אלא ייתכן שהראשון שבזוג הראשון מכוון כנגד הראשון שבזוג השני, והשני כנגד השני. אף כאן: "מדע והשכל בכל ספר וחוכמה" - מדע בכל ספר, והשכל בכל חוכמה. מדע, כפי שאמרנו, הוא דברים המושגים על ידי החושים, או דברים שהם בגדר אקסיומות - דברים הידועים מראש על פי מחקרים מוקדמים שאין עליהם ויכוח. ומהיכן לומדים אותם? מספרים, שהרי יסודות המתמטיקה, יסודות הכימיה ושאר החוכמות כבר כתובים בספרים והיסודות ידועים. וזה שאמר "מדע בכל ספר" - בכל אחד מספרי המדע הידועים, כחוכמת הטבע וחוכמת הרפואה. וחוץ מזה היה להם גם השכל - יש מושג להשכיל בחוכמה. החוכמה, כמו שהסברנו, היא הכישרון להבדיל בין דבר טוב לדבר שאינו טוב; אדם כזה הוא משכיל, שעל ידי כוח שכלו יודע להבחין בין טוב לרע.
ובדניאל נוסף שהבין בכל חזון וחלומות. אומר המלבי"ם: יש אנשים הפותרים חלום על ידי כוח המשער - "נראה לי", "כך אני חושב", "כך אני מבין", "כך עושה לי רושם"; זהו כלל פותרי החלומות. אצל דניאל לא היה כך. שהרי אותם אנשים, גם אם ינסו לפתור לפי מה שנראה להם, הסיכוי שיגיעו למאה אחוזי הצלחה קלוש ביותר, והם יכולים להצליח באופן חלקי. אבל דניאל הבין על ידי רוח הקודש, וממילא הבין בכל חזון וחלומות - ידיעתו הייתה בכל סוגי החזונות והחלומות, ולא היה חלום שלא היה בר פתרון אצלו. והסיבה: שאינו פותר על ידי השערה. בהשערה אני יכול לומר "כאן איני יודע מה לשער", אבל כשהדבר על ידי רוח הקודש - יש לי מפתח הפותח את כל השערים, וממילא אני יכול לפתור כל חלום וכל חזון, בדיוק כמו שהיה אצל יוסף.
ומה ההבדל בין חלום לחזון? אומר המלבי"ם: חלום הוא בלא מחזה, ואילו החיזיון הוא עם מחזה. לדוגמה, הצלם של נבוכדנצר, שראה צלם גדול ופתאום ראה אבן באה ופוגעת בו ומפוררת אותו - זה נקרא חיזיון, שהוא חוזה מעשה. לעומת זאת חלום יכול להיות מחשבה העוברת במוח בשעת השינה, בלי קשר למראה שאדם רואה. ויש עוד הסבר, שחזון יכול להיות גם בהקיץ, כשאדם מדמה דבר וחוזה אותו בעיני רוחו כביכול גם בלי לישון, ואילו חלום לעולם יהיה בשינה.
העמידה לפני נבוכדנצר
וּלְמִקְצָת הַיָּמִים אֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאָם וַיְבִיאֵם שַׂר הַסָּרִיסִים לִפְנֵי נְבֻכַדְנֶצַּר׃
כלומר בקצה שלוש השנים, שאז קצב המלך להביאם לפניו, הביאם שר הסריסים לפני נבוכדנצר.
וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
באיזו שפה דיבר עמם? בכשדית, והם כבר מוכשרים ובקיאים בשפה זו כפי שאמרנו. "ולא נמצא מכולם" - כל שאר הילדים לא היו כישרוניים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה. "ויעמדו לפני המלך" - אותם הציב שיעמדו לפניו, שהם הראויים להיות במקום הגבוה ביותר, והוא היכל המלך.
עשר ידות על כל החרטומים
וְכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּתוֹ׃
הילדים האלה היו מוכשרים כל כך, שכל דבר שהיה המלך צריך לשאול את חכמיו ואת נבוניו - היה מקבץ את כולם ושואל את דעתם, ובתוכם היו גם דניאל וחבריו, ותמיד מצא שידיעותיהם ועצותיהם וחוכמתם עשר ידות על כל חכמיו. "עשר ידות" היינו עשר פעמים, כפול עשר מכל הידיעות והחוכמות של כל החכמים.
ומי הם חרטומים? יש לזה כמה פירושים. יש אומרים שחרטומים הם אלה ששואלים בעצמות המתים, והמילה מורכבת: "חרי טימי" - "טימי" הן עצמות בארמית, ו"חרי" מלשון מתחמם. היו לוקחים עצם ומניחים אותה, למשל, תחת בית השחי, ומתחמם באותה עצם, ועל ידי זה היה נגלה לו המת ומתחיל לדבר כל מיני דברים, כדרך המעלים באוב על ידי עצם. ויש עוד פירוש, שחרטומים הם חכמי הטבע. והאשפים - הם הבודקים על פי המזל, המומחים במזלות, האסטרולוגים; ויש אומרים שהם חכמי הרפואה, וכך מסביר המצודות שאשפים הם חכמי הרפואה.
"ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש"
וַיְהִי דָּנִיֵּאל עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ׃
דניאל היה בגולה עד שנת אחת לכורש המלך, כלומר עד השנה הראשונה למלכותו של כורש, שאליו נגיע לקראת סוף הספר. ומדוע עד שנה אחת לכורש? אומרים חז"ל שדניאל, לאחר שהושלך לגוב האריות כפי שנראה בהמשך, הגיש התפטרות, ואז קבע את משכנו בשושן הבירה. כך מופיע גם בספרי ההיסטוריה, ביוסיפון, שקבע משכנו בשושן הבירה. ומי הוא שבשושן הבירה? התך. ולמה נקרא התך? שחתכוהו מגדולתו, כדברי המדרש - התך כמו חתך: חתכו אותו מגדולתו. על ידי שבאו והלשינו עליו ודיברו כנגדו עד שהמלך נאלץ להשליכו לגוב האריות, החליט לעזוב את השררה ולדור בשושן.
לסיכום:
הפרק פותח בניסיון להפוך את דניאל וחבריו לאנשי המלך בכל מאודם - עד כדי שינוי שמם, שהוא הדבר הפרטי ביותר של אדם, ועד קריאת שם דניאל "בלטשאצר" כשם אלוה הכשדים. דווקא מתוך כך הבין דניאל שאכילת מאכל המלך היא בגדר עבודה זרה שעליה יהרג ואל יעבור, ולכן דיבר בלשון חריפה ומסר את נפשו, בעוד חבריו, שלא נעשו בעיניו כאלוה, לא הגיעו לאותו דין. וה' נתן אותו לחסד ולרחמים: שר הסריסים לא הענישו ולא הלשין עליו, דניאל פנה בחוכמה - תחילה לגדול ואחר כך למלצר - והציע ניסיון של עשרה ימים בזרעונים ובמים; ולא זו בלבד שלא נפגעו, אלא נראו טובים ובריאים מכולם. בזכות מסירות נפשם נתן להם אלוקים מדע בכל ספר והשכל בכל חוכמה, ולדניאל נוסף כוח הבנה בכל חזון וחלומות ברוח הקודש ולא בכוח המשער, עד שנמצאו עשר ידות על כל חרטומי המלכות ואשפיה; ודניאל האריך ימים בגולה עד שנת אחת לכורש המלך.