אנו פותחים בעזרת ה' את ספר דניאל. ראשית נדייק בשם עצמו: השם הוא דָּנִיֵּאל, ולא 'דניאֵל'. בזה שונה שמו מכל השמות שבתנ"ך: מישאל, רפאל, מחויאל, גבריאל - בכולם האל"ף צרויה ונשמעת בסוף השם. אך בדניאל היו"ד היא הצרויה, והאל"ף נחה, כלומר אינה נשמעת כלל בקריאה. קוראים 'דָּנִיֵּאל', ואין מבטאים את האל"ף.
מה הטעם לכך? שמעתי בזה ביאור נאה: השם 'דניאל' מורכב משתי מילים - 'דני' ו'אל'. אילו היינו קוראים 'דני אֵל', היה משתמע כביכול שהאל ידון אותי, ואין אדם רוצה שהאל ידון אותו. לכן אנו קוראים 'דָּנִיֵּאל', ובזה מבטלים כביכול את משמעות הדין, ואין נשמע כאן לשון של דין.
מי חיבר את ספר דניאל? הספר נכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה - חגי, זכריה, מלאכי, זרובבל, מרדכי וחבריהם. הם כתבו כמה ספרים, וסימנך קנד"ג: יחזקאל, תרי עשר (קטנים), דניאל ומגילת אסתר.
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ׃
יהויקים, כזכור לנו, היה מלך רשע. בשנה השלישית למלכותו הביא הקדוש ברוך הוא עליו את נבוכדנאצר מלך בבל, והוא צר על ירושלים.
וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ־שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו וְאֶת־הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו׃
'ויתן ה' בידו' - הקדוש ברוך הוא מסר אותו בידו מיד. ואל תחשוב שנבוכדנאצר בא אליו בדרך שלום ויהויקים יצא אליו והכניע עצמו. הכתוב מלמד שהוא נלחם ולקח אותו באופן מיידי, שלא בדרך שלום. שהרי אילו היה זה בדרך של שלום, לא היה לוקח אותו בשבי ולא היה לוקח את כלי בית המקדש.
אומר המלבי"ם: הדבר מנוגד לחוקי המלכים. ממי נוטלים בכוח, ואף נוטלים את כליו? ממי שבא להילחם כנגדם - אותו משפילים. אבל מלך שמסכים לקבל את מרותו של הכובש, מקובל היה להשאירו במקומו, והוא מעלה מנחה ומיסים וכפוף למלכות הכובשת. כאן רואים שהקדוש ברוך הוא מסרו בידו, והוא לקחו והגלה אותו ואת הכלים - סימן שלא בא לעשות עמו שלום. יהויקים לא הניף דגל לבן אלא ניסה להילחם, ואף על פי כן מסר ה' אותו מיד ביד נבוכדנאצר.
ושימו לב ללשון: הכלים לא הובאו לאוצר המלכות אלא 'בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו'. כאן הכתוב מקדים לנו את מה שנראה בהמשך, שהכלים הללו גרמו עונש - בלשאצר, נכדו של נבוכדנאצר, נענש על השימוש בהם. וכאן כבר התחיל החטא: במקום להודות להשם, לקח את הכלים והכניסם לבית אלוהיו, כאילו לומר שאלוהו עשה לו את המלחמה ובזכותו ניצח. ונראה אחר כך שאף השתמשו בכלים הללו בדרך של ביזיון, וזה הביא את הקץ על שושלתו של נבוכדנאצר, במלך השלישי שיצא ממנו, הוא בלשאצר.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן־הַפַּרְתְּמִים׃
אשפנז הוא שם אדם, שתפקידו היה להיות ממונה על כל הסריסים. המלך מבקש ממנו להביא ילדים גם מהמון העם - וזהו 'מבני ישראל' - וגם מזרע המלוכה, ילדים משושלת המלוכה והשררה.
ולשם מה הוא זקוק לילדים הללו? הרי הגלה את כל ישראל לבבל, ומהם הוא מבקש ילדים. שתי מטרות לו: ראשית, שיעמדו בבית המלך. שנית, שימנה אותם אחר כך לשרים - תחת אלה שהיו ביהודה ולא עשו את רצונו, ימנה שרים מטעמו, כאלה שהוא גידלם ורוממם, שיהיו כפופים לו. הוא יוכל לשלוח אותם כנציגים והם ימשלו ביהודה, כשהם יודעים את נימוסי הכשדים ואת לשונם, ועל ידי זה יהיו כפופים למרותו. ומדוע נצרך גם המון העם? אותם שאינם מזרע המלוכה - כדי שיהיו משרתיו בעניינים הקלים יותר.
נבוכדנאצר היה אדם חכם ונבון ביותר, כפי שנראה בהמשך. לא היה בור ועם הארץ שקל למלוך עליו. והוא עצמו מבקש שיחנכו את הילדים וילמדום את כל החוכמות, כי הוא עצמו יודע שהחוכמה הגדולה נמצאת בעם ישראל, 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. לכן הוא חפץ שהעם שממנו יצאו חכמים גדולים כל כך - הם יהיו יועציו ואנשי ארמונו, ועל ידם יכלכל מעשיו בתבונה. וכידוע, כך היה מנהגם של רבים מאנשי השררה, שהיה להם יועץ יהודי, בסתר או בגלוי, חכם יהודי איש חצר שהיה מייעץ למלך.
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין־בָּהֶם כָּל־מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל־חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים׃
שימו לב: הכתיב הוא 'מאום' והקרי 'מום'. אומר המלבי"ם: המלך מבקש שהילדים יהיו שלמי החומר ושלמי הצורה. שלמי החומר - מבחינה גופנית ופיזית; שלמי הצורה - מבחינה רוחנית, במדע, בשכל, בהבנה ובחשיבה. ולעניין החומר נאמר 'אשר אין בהם כל מאום', ויש הבדל בין 'מום' ל'מאום': מום הוא חיסרון גדול - חסרה לו יד, חסרה לו רגל; ואילו 'מאום' הוא אפילו דבר קטן. וזו כוונת הכתיב: שלא יהיה בהם אפילו חיסרון קל ביותר, איזה פצע קטן או חיסרון כלשהו - ובוודאי שאין בהם מום בעל משמעות.
מעבר לכך, ייתכן אדם שלם בגופו לגמרי אך אינו נאה למראה. לכן הוסיף 'וטובי מראה' - שגם צורתם החיצונית תהיה נאה, שאנשים כאלה ראויים יותר לעמוד בבית המלך.
כל הדברים הללו הם שלבים בחוכמה. האבן עזרא מפרש: 'יודעי דעת' - אדם שכאשר אתה מתחיל לדבר, הוא כבר מבין מה בכוונתך לומר. אתם מכירים את אלה היושבים בשיעור וממשיכים את דברי הרב עוד לפני שאמרם - תפיסתם מהירה כל כך שהם קולטים מיד את כוונת המדבר. זהו 'יודעי דעת': מבין מה דעתך כשאתה מדבר עמו.
'ומביני מדע' - זו מעלה נוספת. יש אדם כישרוני מאוד, אבל בקש ממנו להסביר לך דבר - ולא תבין דבר. יש גדולי תורה גאונים עצומים, ומאידך במסירת שיעורים אינם מן המוצלחים. הכישרון הוא שהאדם ידע לבטא נכונה את מה שבליבו. ויש שדווקא לפי גודל גדלותם קשה עליהם הביטוי: דעתם מכילה כל כך הרבה, עד שקשה להם להוציא זאת בשפה המובנת לכל. ובפרט אם הוא גאון ברמה גבוהה מאוד ביחס לשאר הציבור, הוא מסביר לציבור ברמה שלו ולא ברמה שהם יבינו. אומר המלך: אני רוצה אנשים 'מביני מדע' - שיהיו מסוגלים להעביר לאחרים את המדע שבמוחם ובליבם, ושיוכלו גם להבין מה שבדעתי. וזו מעלה נפרדת מעצם היות האדם משכיל וחכם.
המלבי"ם מבאר שבלשון הקודש יש הבדל עצום בין חוכמה לדעת. 'דעת' - אלה דברים המושגים בחושים, דברים שכל אחד יכול לבוא, לעשות מדידה ולעמוד על אמיתותם, או דברים הנשענים על אקסיומות ברורות. שהרי כל חוכמה יש לה ספרי לימוד. אדם ההולך ללמוד מתמטיקה - יש לו ספר לימוד, ובו החשבון האלמנטרי הבסיסי. אלה הנחות היסוד. אין דבר כזה שמישהו יבוא מחר ויאמר: מה שלמדתי בבית הספר, הכלל אינו נכון.
אלו הן הקדמות לחוכמת המתמטיקה. הפרופסור בא כעת לעשות חישובים סבוכים וליצור דברים חדשים, אבל את היסודות אינו מייצר מחדש - יש ספרים שבהם היסודות ברורים וכתובים. וכך בכל תחום. הרוצה ללמוד כימיה, אומרים לו: יש כך וכך יסודות, והם בהתחברות כזו וכזו מתפרקים בצורה כזו וכזו. הוא אינו מתחיל לעשות מחדש את כל הניסויים; כבר עשו אותם, ויש דברים שהם אקסיומה, יסודות ברורים של החוכמה. זה נקרא דעת: דברים שאפשר לבדוק ולהגיע למסקנה - מאה מעלות זו רתיחה, אפס מעלות זו קפיאה, כוח הגרביטציה, כוח ההתמדה. דברים שאינך צריך להתחיל לנסותם כדי לדעתם, והם יסודות החוכמות.
'חוכמה' לעומת זאת היא ההנהגה: לדעת להתנהג בדרך נאותה, לדעת להבחין בין טוב לרע. זה אינו מושג על ידי מופתי הדעת, אין זה תלוי בחוקי הטבע. איך מגיע אדם לחוכמה? על ידי השכל - שהאדם מנתח, חושב ומעמיק, ומתוך כך יודע להבחין, לשלול את השלילי ולחייב את החיובי, ולנהוג בהנהגה נכונה. מאדם חכם אנו הולכים לבקש עצה, כי יש לו כוח חשיבה לנתח את הדברים, לברור מתוכם את הטוב ולזנוח את הרע, ולומר לך מהי הדרך, מהי ההנהגה הנכונה ומהי העצה הראויה.
'מדע' הוא כל אותם דברים שנאספו על ידי חכמים לאורך כל הדורות, והם היסודות למדע הממשיך ומתקדם. לכן אומרים שמדעני היום מגלים דברים שלא גילו אז. האם זה אומר שהם חכמים יותר מן החכמים שהיו? לא. אלא שהם בגדר ננס הרוכב על גבי ענק: הננס יושב על גבו של הענק ורואה את הכל ומרגיש גדול, ואומרים לו: טיפש, כולך ננס, ומה שאתה רואה הכל - זה משום שאתה על גבו של הענק. המדען מצא עוד משהו, אבל על סמך מה? על סמך מדענים שחקרו אלפיים ושלושת אלפים שנה והגיעו להנחות יסוד, וכל זה כבר למדת, ולא היית צריך להיכנס למעבדה ולחקור הכל מחדש.
כל הנחות היסוד כבר בידך, ואתה מתחיל למצוא דברים חדשים, תרכובות חדשות, אפשרויות חדשות - הרי אתה ננס הרוכב על גבי ענק. מי שהמציא את הרכב לא היה צריך להמציא גם את הגלגל, עשו זאת לפניו. וכשאתה ניגש להמציא משהו, אתה כבר בנוי על היסודות הראשוניים. מי שהמציא את החללית שהגיעה לירח לא היה צריך להמציא הכל מחדש; הוא בנה על יסודות המטוס שכבר הוקם על ידי האחים רייט הרבה לפני כן.
נמצא שמי שיכול מתוך המדע להסיק מסקנות ולהקיש היקשים בכוח התבונה - הוא הנקרא 'מביני מדע': יש לו את היסודות, ועל פיהם הוא מדמה דבר לדבר ומסיק מסקנות בדברים שעדיין לא נחקרו. אם כן שני דברים יש כאן: 'יודעי דעת' - שידעו את יסודות המדע; ו'מביני מדע' - שיוכלו לדמות מילתא למילתא ולהגיע להמצאות חדשות, להרכבות חדשות ולעניינים חדשים שאינם בכללי המדע הידועים והמפורסמים לכל.
לצורך כל זה נדרשות שתי הכנות. האחת - שיהיו אנשים חזקים מבחינה גופנית. שהרי אדם, אף אם יהיה חכם גדול, אם רוב היום ישכב חולה במיטתו, לא יוכל להתאמץ ולהגיע להישגים. לכן צריך אנשים חזקים פיזית.
וחז"ל דורשים את הכתוב 'אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך': שיהיו מסוגלים לאנוס עצמם מן השינה, ומן השחוק, ומן ההתפנות לנקביהם. שיהיה חזק בעצמו. אם יש משהו מצחיק, קל הדעת מתחיל לצחוק; והפיקח יודע לבלום את עצמו - נכון שזה מצחיק, אבל הוא בולם. זה כישרונו של אדם בעל אופי חזק. וכן מי שצריך להתפנות, אם הוא חזק הוא יודע לבלום את עצמו. תארו לכם אדם העומד לפני המלך, והמלך מדבר עמו, והוא אומר: 'מחילה אדוני המלך, אני חייב לשירותים'. יאמרו לו: תישאר שם ואל תבוא עוד. אדם עומד לפני מלך - תזוזה קטנה עלולה לעלות לו בראשו.
במצב כזה צריך האדם לדעת לכלוא את עצמו. היה אדם בתקופת הגאונים שכינו את בית אבותיו 'משפחת זבוב', וזה היה תואר כבוד שקיבל מאת המלך. מדוע? כי אבי המשפחה עמד לפני המלך, וזבוב עמד על מצחו ועקץ אותו, והוא עצר את עצמו ולא זז. אדם רגיל, כשחרק עוקצו, מיד מזיזו; והוא עמד ולא זז, עד שהחל לצאת לו דם. והמלך קלט זאת וראה שהוא עוצר את עצמו מפני שהוא עומד לפני מלך, ונתן לו תואר כבוד 'משפחת זבוב', תואר שהיה מפואר בכל הממלכה, ורוממו ופיארו על שם העניין הזה.
וזו גדולה אמיתית: כוח העמידה וכוח הבלימה של האדם - בהם נמדד אופיו. במה נמדד אופי האדם? בכמה הוא מסוגל לבלום את עצמו, ובכל דבר: יש לו מה להגיד והוא שותק; יש מראה שהוא רוצה להסתכל בו והוא עוצם את עיניו ומתגבר. בזה נמדד האדם. אדם נמדד לפי כוח הבלמים שלו, וככל שהבלמים חזקים יותר, מוכח כוח אדיר יותר.
ההכנה השנייה: 'וללמדם ספר ולשון כשדים' - שיהיו מוכשרים ללמוד ספר וללמוד לשון, ואלו שני דברים. הלשון היא הדיבור. יש אנשים שקולטים שפות מדוברות במהירות, אך לקלוט כתב לוקח להם זמן רב; ויש ההפך. אומר המלך: אני רוצה אנשים שיקלטו מהר גם שפות וגם ספר, שהרי אני רוצה ללמדם את הכשדית, והחוכמה הכשדית כתובה בספרים.
ומהי 'לשון כשדים'? אומר המלבי"ם: שתי שפות היו להם. הייתה השפה המדוברת, העממית, ההמונית - היא הארמית, ובה דיבר המון העם. ולעומתה הייתה שפה פיוטית ולירית יותר, שבה דיברו המשכילים - היא הנקראת לשון כשדים. וכן ידוע שגם באנגלית יש שתי שפות: יש שפת שייקספיר וכדומה, שהיא גבוהה הרבה יותר ואנשים רבים מהמון העם לא יבינוה כלל, ויש השפה העממית. וגם בעברית כן הוא: קח מילים רבות מן התנ"ך ואמור אותן לאדם מן הרחוב - לא יבין על מה אתה מדבר. אותו תוכן אפשר לבטא במילים פשוטות, אך יש שפה גבוהה יותר, שפתם של המכובדים והמרוממים.
לכן אומר המלך: רצוני שידברו לשון כשדית, לשונם של השרים והמכובדים והחכמים, היודעים לדבר בצורה מליצית. ומוסיף המלבי"ם שלשם כך נדרש גם כוח הדמיון, שהרי אין זה פשוט לדבר בצורה מליצית או בחרוזים, וצריך לכך כוח דמיון גדול. לכן ביקש אנשים המסוגלים לכך.
וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת־בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
כאן רואים עד כמה לקח נבוכדנאצר את העניין ברצינות - הוא עשה מזה ממש פרויקט. 'וימן' - מלשון מנה, שזימן להם מנות. הוא דאג לאוכל שלהם, ולא על ידי אחר אלא בעצמו; המלך בכבודו ובעצמו דאג לתפריטם.
'מפת בג המלך' - מן האוכל העולה על שולחן המלכים. מבאר המלבי"ם, שהאוכל המשובח יותר עושה באדם כישרון רב יותר, לעומת האוכל הבזוי, המעורר באדם טבעים רעים ומידות רעות.
לדוגמה, הדגים שהתירה לנו התורה הם בעלי סנפיר וקשקשת, ואת חסרי הסנפיר והקשקשת אסרה. מדוע? מי שישים לב יראה שהדגים חסרי סנפיר וקשקשת אינם מסוגלים לפרוח במים ולשחות, ולשון חז"ל 'פורח', והם נמצאים בתחתית. ומה יש בקרקעית המים? הפסולת. וכיוון שכך, ההרכבה שלהם גרועה הרבה יותר: הם שרויים בפסולת ואוכלים את הפסולת, והאוכלם מקבל בעצם את המאכלים הרעים. וכן החזיר: היכן הוא נובר כל היום? באשפה. ולכן מי שאוכל חזיר, עצם אכילתו יוצרת עליו השפעה שלילית גרועה, גם מלבד הנזקים הרוחניים שהוא גורם.
אותו דבר כאן: הוא רוצה לתת להם מן המאכלים המשובחים. וכמאמר הגמרא 'חמרא וריחני פקחין' - היין והבשמים עשוני פיקח. כשאדם אוכל מאכלים משובחים ומיוחדים יותר, המאכלים הללו טובים יותר. לא בהכרח שכל המאכלים המשובחים בריאים יותר, אבל פעמים רבות כשאדם אוכל מאכלים פחותים - סובין, מאכלי שעורים, מאכל בהמה - זה נותן בו כוחות שליליים, לעומת מאכלים נקיים ומזוקקים יותר הנותנים כוחות חיוביים.
ומהו 'פת בג'? הפת העולה על שולחן המלך. יש אומרים ש'בג' פירושו מאכל, וכך מסביר האבן עזרא; ויש שתרגמו מלשון בשר. כלומר: מן הפת שהיא מאכל המלך.
מעבר לכך, הוא נתן להם זאת 'דבר יום ביומו'. לרופאים היה תפריט משתנה עבור המלך, לפי מזג האוויר: בחורף אוכלים מאכלים מחממים יותר, בקיץ מאכלים קרים יותר, וכן על זה הדרך. היה צורך בהבחנה מדויקת ובחוכמת רופאים.
כמו הרמב"ם, שהיה בביתו של הסולטן ושימש רופא המלך. פעם אחת אמרו למלך: מנין לך שהרמב"ם רופא כה חזק ומוצלח ומוכשר? הרי מעולם לא ריפא אותך. שאל המלך את הרמב"ם: באמת שאלה טובה, מנין לי שאתה מוכשר כל כך? הרי אתה כאן כבר ארבע וחמש שנים ומעולם לא ריפאת אותי. אמר לו: אדוני המלך, מי קובע לך את התפריט ומה תאכל? אמר לו: אתה, אתה הרופא שלי. אמר לו: ואיך זה שלא חלית ארבע וחמש שנים? אני דואג שתאכל דברים שלא תהיה חולה. כל שאר הרופאים חכמולוגים - רק אחרי שאתה חולה הוא בא לרפא אותך; אני דואג שלא תהיה חולה כלל.
אני יודע בדיוק מה לתת לך: אילו מאכלים מזיקים ואילו בריאים, אילו תרכובות אינן טובות ואילו מזיקות, אילו דברים טובים לך עכשיו, מה בקיץ ומה לפי מצבך הגופני כעת. אני מסתכל עליך ולפי זה אני נותן לך. כך גם כאן: הרופאים ידעו בדיוק מה לתת למלך, ולכן 'דבר יום ביומו' - בכל יום תפריט משתנה לפי מזג האוויר והטמפרטורות. וכך דאגו גם לילדים: 'מפת בג המלך ומיין משתיו'.
כמה זמן צריך לטפח אותם? שלוש שנים. וחז"ל אומרים: כל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה במשנתו שלוש שנים, אינו רואה סימן ברכה עוד לעולם (ויש גירסה חמש שנים - שתי גירסאות הן). כל ההכנה הזאת נועדה שהילדים יצליחו בלימודם, ולשם כך נדרשות שלוש שנים של לימוד אינטנסיבי.
'ומקצתם יעמדו לפני המלך' - לאחר שילמדו, נוציא מתוכם את המוכשרים ביותר, החריפים והנבונים ביותר, והם אלה שיעמדו לפני המלך, ישרתוהו ויקבלו ממנו תפקידים.
פתחנו בשמו המדויק של הספר ובמחבריו - אנשי כנסת הגדולה. ראינו כיצד מסר הקדוש ברוך הוא בשנת שלוש ליהויקים את המלך ואת מקצת כלי בית האלוהים ביד נבוכדנאצר, שלא בדרך שלום, וכיצד כבר בהכנסת הכלים ל'בית אוצר אלוהיו' נזרע החטא שיביא בסופו של דבר את הקץ על שושלתו בימי בלשאצר. אחר כך למדנו על הפרויקט שיזם נבוכדנאצר: לקחת ילדים מזרע המלוכה ומהמון העם, שלמי הגוף ושלמי הנפש, בלא שום 'מאום' ואף לא חיסרון קל, טובי מראה, יודעי דעת ומביני מדע - שידעו את יסודות החוכמה וידעו גם להסיק מהם ולהעבירם לאחרים. ראינו את ההבדל שבין חוכמה לדעת, את משל הננס הרוכב על גבי ענק, ואת כוח הבלימה שבו נמדד אופיו של האדם ושבזכותו זכתה 'משפחת זבוב' לתואר כבוד. ולבסוף את הדאגה המדוקדקת למאכלם ולמשקם דבר יום ביומו, כדרך רופאי המלכים, ואת שלוש שנות הגידול שנועדו להוציא מתוכם את הראויים לעמוד לפני המלך.