פרק ג': תפילה, לא נבואה
הפרק האחרון של ספר חבקוק פותח במילה אחת שמגדירה את כל אופיו: "תפילה". אין לפנינו נבואה אלא תפילה, ומיד עולה השאלה - תפילה על מה? כדי להשיב על כך עלינו להבין תחילה מהן אותן "שגיונות".
תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת׃
רש"י מפרש, וכן עולה מתרגום יונתן, ש"שגיונות" הוא מלשון שגגות. אך עדיין הדברים סתומים: איזו תפילה ועל אילו שגגות? רש"י פותח ואומר "יש כאן תירוץ כתרגומו", ולשון התרגום היא: "צלותא דצלי חבקוק נביאה כד אתגלי ליה על ארכא דיהיב לרשיעיא, דאם יתובון לאורייתא בלבב שלים ישתביק להון, ויהון כל חובהון דחבו קדמוהי כשלותא" - התפילה שהתפלל חבקוק כאשר נתגלה לו על האורכה שנותן הקדוש ברוך הוא לרשעים, שאם ישובו לתורה בלב שלם יימחל להם, וכל חובותיהם שחבו לפניו ייחשבו כשגגה. זהו הכלל הידוע: העושה תשובה מיראה, זדונות נהפכות לו לשגגות. על הגילוי הזה התפלל חבקוק.
ביאור נוסף מביא רש"י "לפי משמעו": כאן חבקוק מבקש רחמים על עצמו. "תפילה לחבקוק" - על עצמו הוא מתפלל, בעקבות הדברים שאמר בפרק א': "על כן תפוג תורה", "ותעשה אדם כדגי הים". שם הוא בא בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ונשמעה בדבריו כביכול טרוניה כלפי מעלה: וכי בני אדם הם כדגים שהגדול בולע את הקטן, ואין השגחה? ועוד אמר שמתוך כך "תפוג תורה" - אנשים יגיעו לכפירה למראה חוסר הצדק שבעולם. הייתה כאן הטחת דברים כלפי מעלה, ורש"י מגדיר זאת "קנטר אחר מידת הדין". על השגגה הזו הוא מתפלל כעת.
שלוש תפילות - לפי שלושה "סלה"
המלבי"ם מחלק את התפילה לשלושה חלקים, והסימן לכך הוא המילה "סלה". שיטת המלבי"ם בכל מקום היא ש"סלה" פירושו הפסק, סיום העניין (יש למפרשים משמעויות נוספות, אך זו דרכו). בתפילה שלפנינו מופיעה המילה "סלה" שלוש פעמים, ומכאן שחבקוק חילק את תפילתו לשלוש בקשות. החלק הראשון עד "מֵהַר פָּארָן סֶלָה" - תפילה על זמן הגלות, שלא יסתיר הקדוש ברוך הוא פניו מישראל. החלק השני מ"כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ" עד "עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה" - על הנהגת השם בזמן הגלות ועל התגלותו בעת הגאולה. החלק השלישי מפסוק י"ד עד סוף הספר - על הזמן שישראל יהיו למשיסה ביד הגויים, חבלי משיח הקשים, ועל כך שהצרות עצמן תהיינה סימן לגאולה.
יְהֹוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי, יְהֹוָה פׇּעׇלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ, בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר׃
"שמעתי שמעך יראתי" - החשש מאובדן בגלות
בפשוטו "שמעתי שמעך" פירושו שמעתי את שמעו של הקדוש ברוך הוא. אך המלבי"ם סוטה כאן מן הפשט ומפרש: שמעתי את השמועה שהודעת לי. ומהו ההכרח? שהרי הנביא מדבר עם השם כביכול פנים אל פנים. "שמעתי שמעך" נאמר על מי שאין לך היכרות עמו; אדם העומד ומדבר עם הקדוש ברוך הוא אינו שומע את שמעו - הוא נמצא אתו. לפיכך הכוונה: שמעתי את השמועה שהגדת לי על אריכות הגלות.
ומהי אותה שמועה? "עוד חזון למועד ויפח לקץ". הקדוש ברוך הוא הודיע לו שאין הגאולה שלאחר בבל גאולה סופית: אחרי עזרא ונחמיה תבוא גלות נוספת, ארוכה הרבה יותר. גלות ראשונה שבעים שנה, גלות שנייה אלפיים שנה, "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו". ואז נאמר לו "אם יתמהמה חכה לו". כאן נכנס חבקוק לחשש: "יראתי" - השמועה הזו הביאה אותי לידי מורא.
ומהו הפחד? שמא יאבדו ישראל באורך הגלות בין העמים. זהו הדבר המתבקש: מכל האומות שהיו באותה תקופה, איזו אומה הצליחה לשמור על ייחודיותה, על שמה ועל טוהר ייחוסה? אף לא אחת. הפחד שלו פחד אמיתי ונכון, ולכן בא להתפלל שלא יביא הקדוש ברוך הוא את ישראל לידי אובדן ולא ייטמעו בין העמים. וזה היה קרוב מאוד להתרחש: בארצות אירופה היינו כבר בסכנת היטמעות גמורה, אלמלא השואה שלצערנו בדרך הזו הוצרכנו להתעורר ולהתרחק מן הגוי, אחרי שכבר הרגשנו את עצמנו כמשפחת העמים וכחלק מהם. הרצל אף הציע לנצר את היהודים בצורה מסודרת, לקחתם אל הכנסייה, וסיפר שסיכם עם האפיפיור על דרך לביצוע המהלך. למזלנו העם היהודי היה חכם ממנו: לא נשאנו עלינו משא כבד של קבלת עול מלכות שמים מאז מתן תורה, שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כדי שיבוא אדם וימסור אותנו ברגע אחד לנצרות. בנו של הרצל נעשה נוצרי ואף לא נימול, ואילו אנחנו שומרים מצוות השם, אף שיצאנו להורג ונטבחנו ועברנו את הדברים הקשים ביותר, ובכל זאת שמך לא שכחנו ונושאים אנו את שם השם בגאון.
"פעלך בקרב שנים חייהו" - הנהגת ההסתר
מכאן בקשתו: ריבונו של עולם, אותו פועל שפעלת לישראל בימי קדם, ניסים ונפלאות, שהפרדת אותם מן האומות והשגחת עליהם בהשגחה פרטית - "פעלך בקרב שנים חייהו", גם במשך השנים שיעברו בגלות החיֵה אותם בפועלך. ומבאר המלבי"ם שיש בזה שני אופנים.
האופן הראשון הוא דרך הסתר. העולם מתנהל בהשגחה מלאה של הקדוש ברוך הוא, אלא שהיא נסתרת. כמו במגילת אסתר: לא ראינו שם שום נס גלוי, לא שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, לא אבני אלגביש ולא קריעת ים סוף. כל המהלכים שם ניתנים להתבאר כטבעיים ואף הגיוניים, ועם כל זה המתבונן רואה בהם בבירור את יד השם הפועלת בתוך ההסתר, בתוך הטבע. "בקרב" פירושו בפנימיות, דבר שאינו ניכר מבחוץ, כמו קרביים. הפועל שלך בקרב שנות הגלות הוא פועל של הסתר - "חייהו", שלא ייפסק, שתמשיך לשמור על ישראל, "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", כדבר חי שעודנו פועל ונושם.
"בקרב שנים תודיע" - ההנהגה הגלויה
הבקשה השנייה מוסיפה: לא רק שיתקיים הפועל הנסתר, אלא שלא תתבטל גם מעשיית ניסים גלויים. עם ישראל חווה את יד השם לא רק כדרך מגילת אסתר, אלא גם בגלוי, כגון בעת הכניסה לארץ. "תודיע" - בפרסום, שיהיו ניסים ניכרים שמהם ידעו הכול שאתה משגיח עליהם, ומתוך כך גם לא יבואו להצר להם. ובזה מתקיים "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" - הקדוש ברוך הוא לא הפר בריתו אתנו.
"ברוגז רחם תזכור"
אף בשעה שאתה רוגז עליהם, זכור לרחם, שלא יאבדו ולא יכלו; שלא יהיה הכעס כעס של כליה. את מי יזכור? אמרו חז"ל: "וזכרתי להם ברית אברהם" - יזכור את הברית שכרת עם אברהם. והרד"ק מביא דרך דרש נאה: "רחם" בגימטרייה אברהם, שהרי אברהם עולה רמ"ח, כמניין רמ"ח איברים שבהם היה שלם. "ברוגז רחם תזכור" - בשעת רוגז זכור את אברהם. והדברים מכוונים, שהרי רחמים הם בחינת החסד, ומידתו של אברהם מידת החסד.
אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה, כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ׃
שני כיווני ביאור בפסוק
בפסוק זה שני כיוונים. רש"י והרד"ק, הפשטנים, מבארים שחבקוק בא כאן להזכיר את זכויותיהם של ישראל ואת דרך הנהגת השם עמם בעבר, ומבקש שינהיג אותנו באותה הנהגה: ריבונו של עולם, חזור על אותם חסדים, זכור את מצבם של ישראל ואת זכויותיהם ואת הפורענות שעשית בגויים. ומתי היה זה? בשעת מתן תורה, כלשון הכתוב "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש". תימן הוא עשיו ופארן הוא ישמעאל, וכל האומות שחיזר אחריהן הקדוש ברוך Yהוא לתת להן את התורה שאלו "מה כתיב בה" וסירבו לקבלה. זכור אפוא כיצד "כיסה שמים הודו" בהר סיני "ותהילתו מלאה הארץ", ונתת את התורה רק לנו כי רק אנחנו הסכמנו לקבלה - ותהיה לנו זו נקודת זכות.
תימן ופארן: אדום וישמעאל
המלבי"ם ממשיך בקו שלו: ההנהגה שעליה דיבר, הן של הסתר ("בקרב שנים חייהו") והן הגלויה ("בקרב שנים תודיע"), תימשך עד הגאולה. ומהי הגאולה? "אלוה מתימן יבוא" - הקדוש ברוך הוא יבוא ויגאל אותנו מן הגלות. כאן מתוארות שתי מלכויות, שכן הגלות האחרונה, כפי שהארכנו בספר דניאל, היא רגלי הצלם שראה נבוכדנצר, רגליים של חרס וברזל. הסביר שם המלבי"ם שזו מלכות מעורבת: חרס הוא ישמעאל וברזל הוא אדום. וכך אנו רואים בעינינו - מי הן האומות השולטות בעולם? ישמעאל ואדום. ישמעאל הם עמי ערב, ואדום הם עמי אירופה, ובמובן מסוים גם רוסיה, ואף אמריקה שבשורשה מבריטניה. בדרך כלל זה מורה על העמים שיש להם צבע אדום בדגל. אין היום שליטה מוחלטת לאדום ולא לישמעאל, ולפי המתרחש באירופה נראה שאדום תלך ותיעלם, וכל אירופה הופכת ישמעאלית, ולא ירחק היום שההשתלטות שם תהיה מוחלטת.
ומדוע נקראת מלכות אדום "תימן"? על שם תימן בנו של אליפז בן עשיו - "תימן אומר צפו געתם וקנז". אין זה קשור כלל לעמי תימן שבימינו, הקשורים לישמעאל, אלא למלכות הקדומה שבארץ אדום. ומלכות ישמעאל מכונה "פארן", שהרי נאמר בישמעאל "וישב במדבר פארן" - המדבר שבו ישבו יושבי האוהלים, יושבי המדברות. נמצא שהקדוש ברוך הוא יבוא לגאול אותנו מגלות תימן, היא אדום, ומגלות פארן, היא ישמעאל.
ומוסיף המלבי"ם שלא בכדי נקט לשון מליצית זו, הלקוחה מברכת משה רבנו "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן". שם יש נבואה שעתידות שתי אלו לעמוד - ואין לקרוא להן ממש "אומות", שהרי מדובר בקבוצה גדולה הרבה יותר מאומה - ולהתפאר בדת הדומה לדת האלוקית.
הנצרות והאסלאם
שתי הדתות המתחרות ביהדות בימינו הן האסלאם והנצרות. הבודהיזם, למשל, אף שייתכן שיש לו מאמינים לא פחות מהם (והמפקפק ילך ויראה מה קורה בהודו), אינו נחשב ככוח הבא להתחרות ביהדות. לעומת זאת הנצרות והאסלאם אמונתם מונותאיסטית, כלומר אמונה באל אחד בלא כוחות נוספים ובלא עצבים וצלמים; הנצרות פחות והאסלאם יותר. שתיהן התנתקו מן הצלמים ואינן עובדות עבודה זרה כפשוטה.
האסלאם טוב מן הנצרות, שכן הנצרות עדיין מאמינה בשילוש הטמא - שרוח הקודש עיברה בתולה ומשם נולד כביכול בן האלוהים. אמונה זו יוצרת לנו בעיה לראות את הנצרות כדת נקייה, שכן היא סוג של עבודה זרה, ולכן אין אנו נכנסים לכנסייה או למנזר ולכל מקום שיש בו צלמים. להם הדבר מותר, שכן זו עבודה זרה בשיתוף - מאמינים גם בהשם וגם בעבודה זרה - וליהודי אסורה עבודה זרה אף בשיתוף.
האסלאם כבר התקדמות: הם מאמינים בנביא מוסא, כלומר במשה רבנו כנביא, ורק לאחר מכן טוענים שמוחמד, שהרמב"ם מכנה אותו "המשוגע", קיבל עדכונים בנוגע למה שצריך לעשות ומה לא. כאן קל יותר, שכן אינם מאמינים שיש בן לאלוקים. והרמב"ם כותב שגם הנצרות וגם האסלאם הם אבני דרך להבאת הגאולה: שהרי לנתק אנשים מעבודה זרה ממש, מעובדי חמנים, ולהביאם לאמונה באל אחד היה קשה מאוד. לכן סיבב הקדוש ברוך הוא את הדבר בהדרגה - הנצרות כבר מאמינה באל אחד, אף שעדיין עם שילוש טמא, והאסלאם שבא אחריה כבר אינו מאמין בשילוש אלא באל אחד בלבד, ומכאן הדרך אל היהדות קצרה. אילו היה צריך להגיע מן הבודהיזם או מאמונת כוכבים ומזלות, הייתה הדרך ארוכה מאוד. ואין להבין מכאן חלילה שהקדוש ברוך הוא הטעה אותם להאמין בנצרות או באסלאם, אלא שזה חלק מההליך שיוביל בסופו של דבר אל אמונת האמת.
החיקוי של דת האמת
אומר המלבי"ם: אדום וישמעאל התפארו בדתות המדמות לדת האלוקית. ואכן שימו לב כמה הם מחקים אותנו. לנו יש שבת - הנצרות לקחה לעצמה יום ראשון והאסלאם יום שישי. מה להם ולזה? אלא רצון להידמות לדת האלוקית. כל המקומות הקדושים לנו נוכסו על ידי האסלאם: הר הבית, שעליו בנו את אל אקצא, מערת המכפלה וכל השאר. וחז"ל תיארו שהקדוש ברוך הוא מחזר עם התורה על שעיר ועל פארן לתת להם תורה ואפשרות לקיים מצוות. ומה הרעיון בכך? ללמדנו שהדת שאתם רואים בפארן, בישמעאל, והדת שאתם רואים בתימן, בעשיו, אינה הדת האלוקית. הדת האלוקית היא רק של עם ישראל. אף שהם טוענים שדתם דת אמת, מוכיח הכתוב "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש" - האומות סירבו לקבל.
חז"ל באו לומר שלא תתבלבל ותחשוב שהשם נתן להם תורה, שהרי את הכל הם מנכסים לעצמם. ישמעאל, כשנשאלו "מה כתיב בה" ונאמר להם "לא תגנוב", סירבו, כי ידעו שזה מה שיחסום אותם. וכי כיצד תתפרנס הרשות הפלסטינית בלא גניבה? אפילו את עקידת יצחק גנבו: בפנתיאון האסלאמי מופיעה "עקידת ישמעאל", ויצחק הוא בסך הכול המלווה, אחד הנערים שנשארו עם החמור. גם את הסיפורים גנבו - קצת מקוריות, שיַמציאו לעצמם משהו. אך כאמור, אין להם. לא הם קיבלו את דת האמת; אנחנו קיבלנו את דת השם.
מדוע "אלוה" מתימן ו"קדוש" מפארן
ועכשיו הוא אומר: דע לך שהקדוש ברוך הוא יבוא פעם שנייה, ובפעם הזו יבוא כדי להוכיח להם את דת האמת, ואז "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'", ויתברר שכל השאר "הבל המה מעשה תעתועים" ואין בהם ממש. ולכן דווקא אצל תימן, היא אדום, נאמר "אלוה", שכן הם טעו בעניין האלוקות עצמה ואמרו עליה דברי הבל - ובלשונו העדינה של המלבי"ם, שהיה גר בארצות הנוצרים, "ייחסו לו עניינים בלתי ראויים". לכן שם צריך לבוא מכוח שם "אלוה", להוכיח להם את טעותם. אצל פארן, הם הישמעאלים, לא נתנו דופי באלוקות, ולכן נאמר "וקדוש מהר פארן" ולא "אלוה" - אין צורך להוכיח להם את אלוהותו, שהרי אין להם ספקות ואין אצלם תערובת אמונות הבל כאצל הנוצרים.
ומה שנאמר "קדוש" דווקא, אפשר להוסיף: הדופי הגדול שבערביים הוא הטומאה והזימה, כמאמר חז"ל שעשרה קבים של זימה ירדו לעולם ותשעה נטלו ערביים. הם ידועים כשטופי זימה, וכלפי חוץ נושאים כמה נשים, ומי שיודע - גם בהסתר יש שם דברים נוראים. לכן כשיבוא השם ללמד את הר פארן, יבוא מצד הקדושה, להראות להם באיזו טומאה נוראה הם שרויים. זהו "קדוש מהר פארן", היפוכה של הטומאה שבתוכה הם נתונים.
נמצא שעד זמן הגאולה, שבו "אלוה מתימן יבוא", מבקש הנביא שישגיח הקדוש ברוך הוא על ישראל שלא יכלו בגלות - בהסתר, "חייהו", ובגלוי, "תודיע". ואז "סלה" - נסתיימה התפילה הראשונה.
"כיסה שמים הודו" - פתיחת התפילה השנייה
מכאן מתחילה התפילה השנייה, ובה הוא מבאר באריכות את שלושת הדברים שהזכיר בקיצור בתפילה הראשונה. האחד, "פעלך בקרב שנים חייהו" - הנהגת ההסתר כדרך מגילת אסתר, וזאת יבאר עד פסוק ה'. השני, "פעלך בקרב שנים תודיע" - הניסים הגלויים והמפורסמים, וזה מתפרש בפסוק ו'. והשלישי, "אלוה מתימן יבוא", מתפרש משם עד פסוק י"ד.
ומהו "כיסה שמים הודו ותהילתו מלאה הארץ"? מבאר המלבי"ם: השמים מורים על הנהגת הטבע ועל הנהגת המערכת. עובדי האלילים בזמנם האמינו בגרמי השמים, היו עובדי כוכבים ועובדי חמנים ועבדו את השמש. נמצא ש"כיסה שמים הודו" - הוד השם נתכסה על ידי השמים, שהם מציאות טבעית שאותה הם עובדים, ואת הקדוש ברוך הוא שמעל השמים אינם רואים. ועם כל זה "ותהילתו מלאה הארץ": אף שאין רואים את ההוד, יתחילו העמים להכיר ולהלל את הקדוש ברוך הוא שהוא מנהיג את כולם, וייוודע שהוא מהולל בכל הגויים ואין עוד מלבדו.
וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה׃
נוגה ואור
המלבי"ם מבחין בכמה מקומות בין "נוגה" ל"אור": נוגה הוא אור שאין לו מאור עצמי אלא הוא מקבל מזולתו. אם תאיר על מראה, אין המראה מאירה מעצמה אלא יש לה נוגה. הירח והכוכבים מפיצים נוגהם, אך אינם מאירים מצד עצמם אלא מקבלים מאור השמש. וכן האור שרואים בשעות המוקדמות של הבוקר לפני הנץ: כמה דקות לפני הנץ הדבר בולט - אינך רואה שמש ובכל זאת אתה רואה אור. ומהו? יש אדים באוויר, והשמש, שעדיין נמצאת מתחת לקו האופק, זורקת את קרניה על האדים, ואתה המביט מזרחה רואה את האדים המאירים. זו הזריחה שאתה רואה: השתקפות, נוגה של השמש באדים, בעוד כדור השמש עצמו עדיין למטה ויעלה רק מאוחר יותר.
והנמשל: אור השם אינו מתגלה בארץ, שהרי "כיסה שמים הודו", והשמים מכסים את הודו של הקדוש ברוך הוא, ומה שיש לנו כאן הוא רק נוגה. אומר הכתוב שאף שאין כאן אלא נוגה, "ונוגה כאור תהיה" - הנוגה יאיר כאור עצמי, והרואים אותו יקבלוהו כאילו השיגו את האור עצמו, כאילו ראו את הנהגת השם בגלוי. אף שההשגחה תהיה מכוסה ומעוטפת, בכל זאת יהיה ניכר בה אור השם והשגחתו.
"קרניים מידו לו" - מן האור יאציל הקדוש ברוך הוא קרניים על הנוגה, עד שהנוגה עצמו יבריק באור גדול ועצום. הנוגה מקבל קרניים מידו יתברך, ואז ידעו הכול שזו השגחת השם. ו"קרניים" כמו "כי קרן עור פני משה", שהאור מתנוצץ כקרניים לכל צד. יהיו כאן קרניים המאירות ומבהיקות מאת השם, ולכן יזהר הנוגה כל כך - כלומר, מה ש"כיסה שמים הודו" יתגלה ותהיה ניכרת השגחת השם לאין שיעור.
"ושם חביון עוזה" - ועדיין אין מדובר על התגלות גמורה, אין זה עולם הבא. השם עדיין נחבא, עוזו בחביון, נסתר ואינו נראה. ואף על פי כן, כפי שביקש "בקרב שנים חייהו", ההשגחה פועלת:
לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר, וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו׃
ההסתר שפועל
אף שהוא נחבא, הולך הדֶּבֶר לפניו וממית את האויבים, והרשף יוצא "לרגליו" - כלומר לסיבתו, להשמידם ולהאבידם, כלשון "ויברך ה' אותי לרגלך" שפירושה בסיבתך. וההסבר: הנהגה נסתרת היא הנהגה שאין רואים בה את יד השם, אבל כשהקדוש ברוך הוא פועל, אנו רואים ומוכרחים להגיע למסקנה - כמו במגילת אסתר - שאף שפעל בהסתר, ניכרת כאן הנהגתו. מתוך כך יבינו הכול שהנוגה שאמרנו, ההסתר שבו מסתתר השם, הוא כאור, ויש בו קרניים מאירות ומבהיקות. כיצד? "לפניו ילך דבר" - ראה שהדבר יוצא מלפניו, משם חביון עוזו, לנגוף את האויבים, ו"יצא רשף לרגליו", בסיבתו.
כלומר: אף שההשגחה נסתרת ומעוטפת ונחבאת, היא חיה ופועלת ומשפיעה להכניע את אויבי השם. אלא ששימו לב - כיוון שהיא נסתרת, היא פועלת בדרכים טבעיות: דֶּבֶר, מגפה, ולא אבני אלגביש היורדות מן השמים. ועם כל זה, אף שיש כאן "חביון עוזה" ו"כיסה שמים הודו", עדיין יש כאן נוגה שהוא כאור, "קרניים מידו לו", וניכר הדבר בבירור שהוא מאת השם. והמלבי"ם מוסיף שהרשף, שהם זיקי אש, הוא המביא עמו את הדבר: הרשף הולך סמוך לרגליו ומושך אחריו את הדֶּבֶר ההולך לפניו מרחוק. שני הביטויים באים לומר דבר אחד - ניכר שהכל בהשגחת השם.
עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ׃
"עמד וימודד ארץ" - ההנהגה הניסית והמפורסמת
עד כה דיבר על הנהגת ההסתר שבתוך הטבע; מכאן עובר המלבי"ם אל "פעלך בקרב שנים תודיע", ההנהגה הניסית. זהו הזמן שבו יתעורר אותו עוז שבחביון להנהיג הנהגה ניסית, ואז "וימודד ארץ". ומבאר המלבי"ם: יחליף גבולי הממלכות, "להקים מלכין ולהעדה מלכין". והדברים מדהימים, שהרי זו מציאות שאנו רואים בעינינו: מי היה מאמין שבתוך חמש עשרה שנה יתחולל מהפך כזה באביב הערבי, מסיר מלכים ומקים מלכים. וכן "וימודד" במובן של מדידת גבולות הארץ לחלקה, שכן כשהיו מחלקים את הארץ היו מודדים בחבל ולפי זה קובעים כמה יקבל כל אחד.
"ראה ויתר גויים" - כל המפרשים מבארים "ויתר" מלשון ניתור, שגרם להם לנתר ממקומם. ואכן המתבונן בשבעים השנים האחרונות, בשינויים שעברה אירופה במלחמות הגדולות, וכן בארצות ערב, רואה שינויים מפליגים. "ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם" - משל להורדת התקיפים והעריצים והאיתנים. היו מלכים שהיית בטוח שאיש לא יסירם, ובא הקדוש ברוך הוא ומפוצץ ומסיר אותם. מי היה מאמין שיסירו את נשיא מצרים מכיסאו, את נשיא עיראק, את שליט לוב? כל אותם מטורפים, מי היה מאמין שיועברו מכיסאותיהם. אותו אחד שהיה הר וגבעה ונחשב לנכבד ולחשוב, שולפים אותו מתוך בור מלא עכברים עם זקן של אדם קדמון. "ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם".
ומתוך כך יתקיים "פעלך בקרב שנים תודיע": יראו הכול שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, ושכל המתרחש בבריאה מיוחס רק לו יתברך ולהשגחתו הפרטית, ולא לכוכבים ולא לחמנים ולא לכל שאר הדברים שעבדום. אז תתגלה בבירור הנהגת יד השם. נמצא שבפסוק זה הוא מבקש על ה"תודיע", שהיא ההנהגה הברורה והגלויה. ו"הליכות עולם לו" - כל מהלך העולם בידו יתברך.
דרכי הפשטנים: סקירה היסטורית
שאר המפרשים מבארים שיש כאן סקירה על מה שעבר על העולם ועל ישראל. תרגום יונתן מתרגם: "אתגלי וזעזע ארעא ואייתי מבולא על עמא דרא דעברו על מימריה, ואף בתניינא כד חבו קדמוהי בחובהון בלבלינון לעממיא, ויתפרקו טורייא דמלקדמין, מך רמתא דמן עלמא, גבורת עלמא דיליה" - השם נגלה וזעזע את הארץ והביא מבול על העם שעבר על דבריו, ובפעם השנייה, כשקלקלו לפניו, בלבל את האומות, כמו שראינו במגדל בבל, ונתפרקו ההרים שמלפנים והונמכו הגבעות, וגבורת עולם שלו היא.
גם רש"י מסביר באותו כיוון: "עמד וימודד ארץ" - המתין לדקדק בדין דור המבול, ומדד להם מידה כנגד מידה, שברותחים קלקלו וברותחים נידונו. "ראה" - בדור הפלגה, שהיו כולם שפה אחת ובעצה אחת, "ויתר גויים" - הקפיצם לשבעים לשון, שאף רש"י מפרש "ויתר" מלשון ניתור, שפיזרם וניתרו ממקומם. "ויתפוצצו הררי עד" - אלו שרי האומות. ואז הראה להם ש"הליכות עולם לו".
דרשת חז"ל: "ויתר גויים" - התירן להם
הדגשנו שכל המפרשים פירשו "ויתר" מלשון ניתור, אבל חז"ל דורשים אותו מלשון היתר. הקדוש ברוך הוא נתן לאומות שבע מצוות בני נח; גם לגוי יש תוכנית עבודה, ואין היא נצרות ולא אסלאם, ששניהם שקר, אלא שבע מצוות בני נח, ודי לו בכך. ואם ירצה יותר, כותב הרמב"ם שיכול לקיים את כל המצוות ויקבל עליהן שכר כאינו מצווה ועושה, חוץ מאותן שהן ברית בינינו לבין השם. רוצה ליטול לולב - ייטול ויקבל שכר, וכן בשאר המצוות.
אלא שאף את השבע שלהם לא קיימו. "עמד וימודד ארץ, ראה" - ראה הקדוש ברוך הוא שאין מקיימים את שבע מצוותיהם, "ויתר גויים" - התירן להם. ומקשה הגמרא: וכי זה פרס? אינם מקיימים מצוות ואתה פוטרם מהן? ומשיבה הגמרא שאין הכוונה שנפטרו מהן, אלא שהתירן להם במובן זה שגם אם יקיימו יקבלו שכר כאינו מצווה ועושה, ושכרו של שאינו מצווה ועושה פחות. כיוון שמאסתם במצוות השם - אומר הקדוש ברוך הוא - כבר הסרתי מעליכם את החיוב; אין זאת אומרת שאתם פטורים, אלא שאם תקיימו יהיה שכרכם כשל אינו מצווה ועושה.
לסיכום:
פרק ג' הוא תפילת חבקוק, ולפי המלבי"ם היא מתחלקת לשלוש בקשות המסומנות בשלוש פעמים "סלה". בחלק שלמדנו הוא מבקש על הגלות הארוכה שממנה נתיירא - שלא יאבדו ישראל בין העמים - ומבקש שיימשך פועל השם בשני פנים: הנהגת ההסתר שבתוך הטבע ("בקרב שנים חייהו") וההנהגה הגלויה והמפורסמת ("בקרב שנים תודיע"), וברוגז רחם תזכור, לזכור ברית אברהם שמידתו חסד. "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן" מלמד על הגאולה מגלות אדום וישמעאל, שהתפארו בדת המדמה לדת האלוקית, ועל התגלות ה' שתבטל את כל אמונות ההבל. "ונוגה כאור תהיה" מלמד שאף ההסתר עצמו יאיר כאור גמור, שכן "קרניים מידו לו", ו"לפניו ילך דבר" מוכיח שההשגחה הנסתרת חיה ופועלת. ולבסוף "עמד וימודד ארץ" - הקדוש ברוך הוא מחליף גבולות ממלכות, מקים מלכים ומסיר מלכים, מפוצץ הררי עד ומשפיל גבעות עולם, עד שיתברר לעין כול כי "הליכות עולם לו".