לפנינו החלק האחרון של תפילת חבקוק, מן הפסוק "תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן" ועד חתימת הספר. שני כיוונים עיקריים יש בפרשנות הפרק: הרד"ק, ועמו רש"י ושאר המפרשים, קוראים את הפסוקים כסקירה היסטורית של הניסים והמופתים שעשה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בעבר. המלבי"ם, לעומתם, קורא את הכל כנבואה על העתיד לבוא: המשך הפתיחה "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא", תיאור זמן הגאולה, שבו ייגאל הקדוש ברוך הוא את עמו בדרך שהיא למעלה מן הטבע. נלך בעיקר אחר דרכו של המלבי"ם, ונביא גם את דברי הרד"ק, רש"י והתרגום.
תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן, יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן׃
לפי הרד"ק הפסוק מתאר את הגבורות שעשה השם לישראל במלחמה נגד כושן רשעתיים על ידי עתניאל בן קנז, ובמלחמת גדעון עם מדין. אך המלבי"ם מפרש שהכל מוסב על ימות הגאולה. עשרת השבטים, שהם "אשר בחושך הגלו", נמצאים מעבר לנהרי כוש, ועתידים לשוב, כמו שנאמר "מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי": הם יחזרו אל דרך השם ויבואו בעת הגאולה.
וכאשר הם ייגאלו, יתחיל השבר לבני כוש היושבים בסמוך להם. זהו "תחת אוון ראיתי אהלי כושן": כשלעשרת השבטים תהיה גאולה, לאוהלי כוש תהיה מפלה. ועוד מוסיף המלבי"ם, שעשרת השבטים יעברו דרך ארצות הישמעאלים, ולכן גם המלחמה שלהם תהיה כנגד הישמעאלים, ובעת שיעברו דרכם יהיה להם שבר.
ומדוע נקראת ארצם "ארץ מדין"? מפני שהישמעאלים מכונים מדינים. כך אנו מוצאים במכירת יוסף: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים... וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים", ואחר כך "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם". שאלה שהכל עוסקים בה: אחרי שמכרוהו לישמעאלים, היה צריך לומר שהישמעאלים מכרוהו, ולא המדנים. משמע מכאן, אומר המלבי"ם, שהישמעאלים מכונים מדנים. וכן מצינו בספר שופטים שאותם מדין נקראים ישמעאלים. נמצא שכוונת הנביא: ירגזו ארצות בני ישמעאל, שהם המדינים, בעת שילחמו בהם עשרת השבטים. ולשון "יריעות" ו"אוהלי" היא על שם מקום מושבם, שהם יושבי אוהלים, כדרך הבדואים שיריעות האוהל משמשות להם כבתים.
הֲבִנְהָרִים חָרָה ה', אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ, אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ, כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה׃
פסוק זה מוכר לבני תימן מן ההושענות. אצל כולם אומרים "למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך אדיר אדירים", והנוסח נעצר באות כ'. הרס"ג המשיך גם אחרי האות כ' עד האות ת', והיחידים שנוהגים כנוסח רב סעדיה גאון הם התימנים. ובאות מ' הם אומרים: "למענך משביח שאון ימים, חרה בנהרים". "משביח שאון ימים" פירושו שהשם משקיט את שאון הימים, שהם הגויים הרוגשים כים; ו"חרה בנהרים" מבוסס על פסוקנו, ומשמעו כפי שנבאר מיד.
המלבי"ם מבאר שהנביא מצייר כאן שני צדדים הפוכים: בכל מקום שעם ישראל עוברים בו, חרבים הימים והנהרות ונעשים יבשה - כשיצאו ממצרים נבקע הים, וכשנכנסו לארץ נכרת הירדן. וזה עניין פסוקים ח-ט. ומאידך, בכל המקומות שבהם יושבים הישמעאלים, שם אדרבה נושאים נהרות דכים, המים עולים ומכסים את ההרים ושוטפים את הכל, וזה מפסוק י' והלאה.
"חרה" כאן לשון כפולה: גם לשון חורבן וייבוש, וגם לשון חרון אף. כלומר: כביכול חרה אף השם בנהרות והחריב אותם. וכעין זה בישעיהו י"א: "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ, וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים" - השם מייבש את הנחלים ומדריך בהם את עמו. ועל כך שואל הנביא: האם משום שחרה אפו בנהרות ייבשם? לא! הסיבה היא "כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה". הנביא עושה כאן האנשה: הישועה היא כביכול יצור חי הרוכב על סוסי השם ומרכבותיו, דוהר ובא להושיע אותנו. וכשתבוא הישועה - "נהרות תבקע ארץ", הארץ מבקעת את הנהרות לגזרים ועושה בהם שביל ומקום מעבר לגאולים.
עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ, שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה, נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ׃
מכיוון שהזכיר את חורבן הימים והנהרות, שהוא הכנעת כוח המים, נזכר הנביא בציור הקשת, שגם היא נועדה להכניע את כוח המים. כשראוי לבוא מבול ולשטוף את הארץ, הקשת בענן היא המבטיחה שהמים ידומו. ועל כך אומר הנביא במאמר מוסגר: "עריה תעור קשתך" - קשת השם מתעוררת ומתגלה על המים להכניעם. "עריה" מלשון גילוי, כמו "ערום ועריה".
אלא שכאן אין זו הקשת הרגילה המזכירה את השבועה שלא יבוא עוד מבול, שנאמר "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה". זו קשת המזכירה שבועה אחרת: השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לשבטים שיגאלם באחרית הימים. ושתי השבועות הללו מדומות זו לזו בפירוש בנביא: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ". וזהו "שבועות מטות" - השבועה שנשבע השם למטות, הם השבטים, לגאלם ולא לגעור בם עוד. הקשת תזכיר את השבועה ההיא, ובזה יובטח לכם שתיגאלו, ולא תצטרכו לעבור במים ובנחלים, אלא הם ייבקעו לפניכם.
והרד"ק מבאר בדרכו: כשם שדימה את היד הגדולה שעשה השם במצרים לרוכב על הסוס, כך דימה אותו גם לתופס הקשת, הנלחם כנגד האומות. וגם הוא מפרש "עריה" מלשון גילוי: נגלתה זרועך עליהם להינקם מן האויבים.
רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים, זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא׃
התרגום מבאר: בהתגלותך על טורא דסיני חזו יקרך זעו טוריא - ההרים ראו את כבוד השם ונעו; ענני מטרא עדו - העננים הביאו גשם; ארים תהומא קליה - התהום הרים את קולו; וחיילי מרומא תמהו וקמו - חיילות השמים תמהו ועמדו.
רש"י, כדרכו של הרד"ק, מפרש את הפסוק על העבר: "ראוך יחילו הרים" - אלו נחלי ארנון, שההרים נדבקו ונמחצו זה בזה, ובתנועת מלקחיים מחצו את הגויים שהיו חבויים במערות. "זרם מים עבר" - זו העברה בירדן, שם נכרתו המים: המים היורדים והולכים לשיפולו של הנהר המשיכו ועברו לדרכם, והמים שמלמעלה עלו ועמדו כנד, כמבואר בספר יהושע. "נתן תהום קולו" - שיבחו אותו יושבי הארץ, "רום ידיהו נשא" - צבא השמים הודו להשם יתברך.
אך המלבי"ם, כדרכו, לוקח את הכל לעתיד. הקדוש ברוך הוא ייבש את הנחלים והנהרות כדי שאנחנו נעבור, ואת אותו יסוד המים עצמו יביא על הגויים לשטפם. וכאן מתאר הנביא איך המים יתנשאו לעלות על ראשי הרים להינקם מן הגויים, עד שיסוד העפר נחרד ונבעת מפני יסוד המים. "ראוך יחילו הרים" - מלשון חיל ורעדה, שההרים ירעדו מפני המים העולים עליהם. "זרם מים עבר, נתן תהום קולו" - המלבי"ם מתאר את התהום כבעל קול ודיבור, שהוא צועק ומצווה בפקודתו על זרם המים שיעבור וישטוף. וכבר מצינו דימוי כזה: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ". ועל פי פקודת התהום נושא הזרם את ידיו אל הרום - "רום ידיהו נשא" - לטפס אף על ההרים. הרי לך: במקום שישראל עוברים, המים נבקעים לפניהם; וכלפי הגויים, המים מתגברים עליהם.
שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ, לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ׃
פסוק זה מוכר לכל, שכן מביאים אותו בהקשר למחלוקת קורח. מובא שהשמש והירח לא רצו לזרוח ולא רצו לשמש עד שיעשה הקדוש ברוך הוא דין בקורח ויפרע ממנו על כבוד עמרם. יצא הקדוש ברוך הוא כנגדם ואמר להם: על כבודי לא מחיתם, ועל כבוד בשר ודם אתם מוחים? הרי כל יום עובדי חמנים משתחווים לשמש ולירח, ולא לקחתם חופשת מחלה, ולא הכרזתם על שביתה, אפילו לא שביתה איטלקית; ופתאום כשיצאו נגד משה אתם מכריזים שביתה? ומובא שהקדוש ברוך הוא ירה כביכול חיצים כנגדם כדי שילכו ויאירו, וזהו "שמש ירח עמד זבולה". אלא שהמדרש מוציא את הפסוק מהקשרו הפשוט, כדרכו של מדרש, ואנו נלמד את הפסוק בהקשרו.
מבאר המלבי"ם: במלחמה שילחם הקדוש ברוך הוא בעתיד כנגד האויבים יעמדו השמש והירח בזבולם כמו בימי יהושע, וגם אבני אלגביש ייפלו כמו שנפלו על הכנענים. וכבר מובא שאותן אבנים עומדות עדיין ברקיע וממתינות למלחמת גוג, ליפול על האויבים. "וְיִשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם" - וזהו "ברק חניתך".
אך יש הבדל יסודי בין עמידת השמש בימי יהושע לעמידתה אז. בימי יהושע עמדה השמש כדי שיספיקו ישראל לסיים את המלחמה, שנאמר "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם... עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" - היינו צריכים הארכה של היום כדי להשלים את המלאכה. אבל לעתיד לבוא לא ילכו כלל לאור השמש והירח, אלא "לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ". כלומר, השמש והירח וכל צבא השמים לא יפעלו על מתכונתם. הניצחון לא יהיה ארצי ולא גשמי: כשהשמש והירח והכוכבים פועלים כסדרם, ההשפעה יורדת בדרך המערכת, דרך גרמי השמים שדרכם יורדות כל ההשפעות. כאן יהיה הדבר למעלה מזה - יד השם בעצמה, בלי אמצעים ובלי כוחות הטבע המגושמים, "לה' המלחמה".
ואם השמש והירח עומדים, במה נהלך? "לאור חיציך" - החיצים היוצאים מאיתו יתברך, ו"לנוגה ברק חניתך". וכבר ביאר לנו המלבי"ם כמה פעמים ש"נוגה" הוא האור החוזר ולא האור הישר, כנוגה הירח המקבל אורו מן השמש. אף האור החוזר מן החיצים ומן החנית יספיק להאיר לנו. כל זה ביטוי לכך שהמלחמה תהיה על טבעית, מאיתו יתברך בלבד.
והרד"ק לוקח גם פסוק זה להיסטוריה, ליציאת מצרים: ישראל הלכו בלילה והמצרים רודפים אחריהם, ורדפו לאור הברקים ואבני הברד שהשליך עליהם הקדוש ברוך הוא כשנסו מפני בני ישראל. הברקים הם חיצי השם וחניתו, והאויבים ניגפו בהם והלכו לאורם. ואם תשאל, היכן מוזכרים שם ברקים? משיב הרד"ק: אין אבני ברד נופלות בלא ברקים; ועוד, שאבני הברד לבנות ומבהיקות ונותנות אור בלילה וביום, והמלחמה אז הייתה בלילה, ונמצא נס בתוך נס, שהאיר להם השם באותן אבני ברד מאירות.
בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ, בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם׃
לפי שאין הקדוש ברוך הוא רוכב להושיע בדרך מגושמת, אלא הוא בעצמו כביכול צועד בארץ בזעם - אין המלחמה בדרך טבעית אלא במידת הדין. "באף תדוש גוים" - בכעסו יעניש גם את החוטאים. ומבאר המלבי"ם שלשון "זעם" בדרך כלל מחוברת למוות, לקללה ולעונש, כמו "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'". הרי שיצעד בארץ עם הזעם והעונש, ובאף יעניש את החוטאים.
יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ, מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע, עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה׃
פסוק מוכר, שנוהגים לאומרו בפתיחת ההיכל בימים נוראים, והוא רומז בדרך דרש למחיצת כוחות הטומאה היוצאים מפגם הברית - "ערות יסוד", עניין היסוד. אך אנו נלמד את הפשט.
אומר המלבי"ם: הדברים אמורים בזמן הגאולה. כשתוציא את עם ישראל לישועה ותתגלה מלכות מלך המשיח, ילחם המשיח את מלחמותיו והשם יהיה עמו ויושיע אותו. ואז "מחצת ראש מבית רשע". ומדייק המלבי"ם: "מחץ" הוא מחיצה קטנה, פציעה מועטת, אבל המחץ הקטן הזה "ערות יסוד עד צואר" - יערער וישרש את היסוד, והוא הגולגולת והמוח, עד הצוואר. "ערות" מלשון החרבה, כמו "עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", וכמו "חוֹמוֹת בָּבֶל... עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר". כלומר, ימחץ את ראש האויבים עד שלא יוכלו עוד להרים ראש כנגד עם ישראל.
נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָו, יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי, עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר׃
כאן מתאר הנביא, לפי המלבי"ם, את החלק השלישי: מה שעבר על עם ישראל במשך הגלות, הצרות והמצבים הקשים, המים הזידונים שעברו עלינו. ושני אופנים היו בכך. האופן האחד - כשהתאספו הגויים להכרית את עם ישראל באופן כללי, והרגו בהם בכל מקום מיתות קשות ומשונות. המלבי"ם אינו מפרט בעניין מסעי הצלב, אך מפרט בעניין "דין מוחמד בסייף". וידוע שסבלו ישראל פעמיים: פעם אחת במסעי הצלב שעשו הנוצרים, שעברו ממקום למקום להשליט את אמונתם, וכל מי שלא קיבל אותה נהרג; ופעם שנייה במסעות מאמיניו של מוחמד, שאמרו דין מוחמד בסייף - כל מי שאינו מקבל את דתו, בשחיטה. לא מדאעש התחיל הדבר; המוסלמים "סימפטיים" כך כבר אלף ושלוש מאות שנה, ולא מהיום קיבלו את דרכם.
אבל היו תקופות שלא היו בהן רדיפות כלליות, ובכל זאת היו רדיפות פרטיות: אכלו אותם בכל פה במסתרים, לקחו את רכושם וממונם. ושני האופנים בפסוק. "נקבת" - מלשון אמירה מפורשת, כמו "פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ", וכמו "וַיִּקֹּב... אֶת הַשֵּׁם"; ופירש רש"י שנוקב הוא אומר דבר מפורש. כלומר: מה שגזרת ודיברת. "במטיו ראש פרזיו" - כאשר הטו העמים את מוטות כנפי חילותיהם והתפשטו גדודיהם שבאו מערי הפרזות, לפגוע בעם ישראל וללכת על ירושלים ולכבוש את הארץ, בין במסעות האסלאם ובין במסעות הנוצרים - זו הגזירה שנקבת, "יסערו להפיצני", שיסערו על עם ישראל ועל ארצו לגרשם ולאבדם.
ואחר כך עובר הנביא למצב השני, שבו לא יכלו לצאת כהמונים. הרצון להשמיד קיים תמיד, אלא שלא תמיד יכלו להוציאו לפועל בהמון, וזה לא מנע מהם פעולות של יחידים: "עליצותם כמו לאכול עני במסתר". מה היה משמח אותם? אם יעלה בידם להרוג יהודי אחד בהסתר. ונוראות כמה הדבר מתאר את מציאות ימינו. מי שזוכר את הפרשה בצרפת, אותו יהודי שנחטף סתם כך לדירה ונרצח שם - מה העניין? "עליצותם כמו לאכול עני במסתר". יש להם שמחה אם יצליחו להרוג יהודי אחד, ואפילו בסתר. הרי שבתקופות שלא יכלו להרוג את הכלל, לא נמנעו מלעשות כן ליחיד.
דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, חֹמֶר מַיִם רַבִּים׃
באותה תקופה "דרכת בים סוסיך" - ולא נבקע הים כבימי קדם, אלא אדרבה "חומר מים רבים". המלבי"ם מביא כמה ביאורים ל"חומר": האחד, לשון רתיחה, כמו "יֶחְמְרוּ מֵימָיו", שהמים מעלים רתיחות. השני, שזרם המים מעלה טיט וחומר. והשלישי, לשון אסיפה, כמו "וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם", שהמים הולכים ונאספים. ובגדול הרעיון אחד: הים רועש וגועש. המים מתנשאים ואינם נכנעים מפחד השם, אלא באים לשטוף את עם ישראל - היפך מן הגאולה, שבה נבקע הים ומתייבשים המים לפני ישראל. וכן יהיה בתקופת מלחמת גוג ומגוג, שהיו כמים רבים שלא נחו מזעפם אלא יהמו יחמרו מימיהם לבלוע ולהשחית את עם ישראל. נמצא שהנביא מדבר הן בתקופות שיצאו יחידים כנגדנו והן בתקופות שיצאו מרובים.
שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי, יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז, אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה, לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ׃
המלבי"ם מסדר את הפסוק מחדש: "שמעתי ותרגז בטני, יבוא רקב בעצמי ותחתי ארגז - לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה". וכך הוא מבאר: קבלה הייתה בידם של ישראל שאין הגאולה באה אלא מתוך צרות, מתוך חבלי משיח. ולא בכדי נקראים הם "חבלי משיח", ולא בכדי מדמה אותם הנביא ליולדה אשר יבוא חבל לה. שכשם שבחבלי לידה, ככל שהולכות ותוכפות הצרות והכאבים, אנו יודעים שהלידה מתקרבת - בתחילה כאב מועט, ואחר כך הכאב הולך וגדל, וכשהיולדת כבר צועקת וצורחת אנו יודעים שעוד מעט נשמע קול אחר, קול התינוק - כך הבינו שהצרות, הרדיפות, הייסורים והשמדות הם כחבלי לידה, סימן שהגאולה קרובה והישועה מאחורי הדלת.
נמצא שהצרות עצמן נופחות בהם תקווה ונותנות להם אורך רוח וביטחון. וזהו "לקול צללו שפתי אנוח ליום צרה": "צללו" לשון דיבור המצלצל באוזניים; העם מצלצלים בשפתיהם ואומרים - יבוא זמן שאנוח מן הגלות, שהרי הצרה עצמה סימן היא למנוחה ולגאולה, כשם שחבלי הלידה מעידים שהלידה קרבה. והצרה עצמה, אומר המלבי"ם, באה כדי שיתגודדו הגויים גדודים גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג - "לעלות לעם יגודנו" - ועליהם תעלה הצרה ואני אנוח. הצרה תתהפך: לגויים יהיה חורבן, ולנו הרווחה והגאולה. וזהו "שמעתי... ותרגז בטני ויבוא רקב בעצמי" - שהבטן וכל האיברים ירגזו מן הקול הזה המצלצל באוזניים, שאין להיגאל אלא מתוך הצרות.
כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים, כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל, גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים׃
גם זה, אומר המלבי"ם, ממה שיצלצלו ויאמרו שפתי האומה. העם אומרים: כשנראה שכל העולם שמם והכל חרב, סימן שיש לצפות לישועה. וכדברי חז"ל, דור שבן דוד בא בו - צרות רבות מתחדשות, הגפן לא ייתן פריו, יהיה רעב ורעות רבות בארץ. כשתראה שהתאנה לא תפרח, ואין יבול בגפנים, והזית כיחש בכוחו ואינו נותנו, ושדות התבואה אינם מצליחים לתת אוכל; כשתראה שנגזר הצאן ממכלאותיו - מן המקום שהצאן כלואים בו - ואין בקר ברפתות; כשתראה שהכל תם וכלה, בין מה שצומח בשדות ובין הבהמות - זה עצמו סימן לגאולה. כך יאמרו אלה אשר צללו שפתיהם.
וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי׃
אומר הנביא: אז יתעורר כוח השם, ואז תתעורר גילה חדשה בהשגחתו המיוחדת עלי. ומדייק המלבי"ם בשני הלשונות. "לעלוז" הוא לשמוח בפועל, בריקוד וכדומה, כמו "פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים". לעומת זאת שמחה וגילה הן בלב. ומה בין שמחה לגילה? השמחה היא השמחה הרגילה, הקבועה והמתמדת; והגילה היא כשמתחדש דבר, כשמתעוררת סיבה משמחת מיוחדת שאינה בסטנדרט.
וכן בשמות: "ה'" מורה על ההנהגה הכללית, שהוא מושל בכל העולם כולו; "אלהי ישעי" מורה על ההשגחה הפרטית, שהוא מושיע אותי בייחוד. לפי זה: "ואני בה' אעלוזה" - כשנראה את הנהגת הקדוש ברוך הוא מתגלה על כל העולם, ויכירו הכל במלכותו, תהיה עליזות בפועל, ריקוד ושמחה. "יֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה". ואומר רבנו ירוחם ממיר: אפילו יהיה גוי שיכור אחד, אינני יודע היכן ברואנדה, שלא יכיר את הקדוש ברוך הוא - יהיה בכך כביכול חיסרון במלכותו. "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם", כלומר כל אלה שיישארו. על כל פנים למדנו שהתכלית היא ידיעת השם בשלמות.
"אגילה באלהי ישעי" - אבל תהיה לי גילה מיוחדת, שהגילה היא על דבר מתחדש, על כך שהשם מושיע אותי בייחוד. כל העולם הם כבנים חורגים, ואנחנו "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם". על זה תהיה לי שמחה מיוחדת, שתתעורר בי הגילה על ידי הניסים שיעשה לנו הקדוש ברוך הוא מעת לעת.
התרגום יונתן מפרש את "תאנה לא תפרח" על המלכויות: מלכות בבל לא תתקיים ולא תעביד שולטן על ישראל - לא תמשול עוד על ישראל; יתקטלון מלכי מדי - ייהרגו מלכי מדי; וגיבורי עובדי כוכבים ומזלות לא יצלחון - לא יצליחו למשול בנו; ישתצון רומאי - יושמדו הרומיים, ולא ינבון קסומא מירושלם. כלומר, לא יהיה עוד שום שלטון על עם ישראל.
והרד"ק הולך בכיוון זה: הפסוק נאמר על העמים שייאספו על ירושלים בימי גוג ומגוג, שלא יצליחו במלחמתם כנגד ישראל אלא יכלו שם; והנמלטים ינגפו באיבריהם, כמו שכתוב "הָמֵק... וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם". וזה יהיה לאות לכל העמים הרוצים לנהוג כמנהג הגויים: כשיראו מה עלה באותם שבאו להילחם על ירושלים, יחשבו פעמיים.
ומי שיודע - כתוב בספרים הקדושים שכאשר תעבור רוסיה את מיצרי הדרדנלים, אם אינני טועה, לכיוון טורקיה, תדע שמלחמת גוג ומגוג קרבה. ולמי שאין די בכך, כבר אנו שומעים רוחות מלחמה: רוסיה מאיימת לחמש את סוריה במערכות נגד מטוסים, ישראל מפריחה איומים שנשמיד את המערכות, ורוסיה מזהירה שהדבר יסתיים בצורה קטסטרופלית. טהרן מודיעה שהתגובה על ההפצצות תבוא. וגם אם מנסים כעת להרגיע, איננו קונים את ההרגעות הללו; מבינים אנו שהעסק הולך ומתחמם. ומה זה אומר לכל אחד ואחד? שזה הזמן לחשב מסלול מחדש, זה הזמן לעשות תשובה. שכן בביאת המשיח נגמר העניין, זהו צילום מצב ואין עוד שינויים. חבלי משיח קרובים, ומי ייצל? מי שדבק בתורה ובגמילות חסדים. מי שהולך לשיעורי תורה, מי שעושה חסד - בזה תהיה ישועתו.
ה' אֲדֹנָי חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת, וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי, לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי׃
מבאר המלבי"ם: "ה' אלהים חילי" - השם הוא הכוח שלי. "וישם רגלי כאילות" - יעשה את רגלי קלות כאיילות, כדי שאוכל לרוץ במהירות לארץ ישראל, וזו בישורת הגאולה. "ועל במותי ידרכני" - הוא הר ציון וארץ ישראל שהם גבוהים, שיביאני השם לדרוך על מקום גבוה, על הארץ הגבוהה מכל הארצות. "למנצח בנגינותי" - ושם אומר לפניו שירות ותשבחות בבית המקדש. כן יזכנו השם לראות בגאולה שלמה במהרה.
בחלק זה של תפילת חבקוק מצייר לנו הנביא, לפי המלבי"ם, את סדר הגאולה העתידה: שיבת עשרת השבטים ומפלת אוהלי כוש ויריעות ארץ מדין, ייבוש הנהרות לפני הגאולים והצפתם על הגויים, הקשת המזכירה את שבועת המטות, עמידת השמש והירח כסימן שהמלחמה תהיה למעלה מן הטבע וללא אמצעים, מחיצת ראש בית רשע, ולעומתם תיאור צרות הגלות - בהמון וביחידים. הקבלה שבידי ישראל היא שאין גאולה אלא מתוך חבלי לידה, ולכן דווקא הצרות ושממון העולם הם סימן שהישועה קרובה. ועל כך חותם הנביא: "ואני בה' אעלוזה" - עליזות על התגלות מלכותו בכל העולם, "אגילה באלהי ישעי" - גילה מיוחדת על השגחתו הפרטית עלינו; והשם ישים רגלינו כאיילות לעלות לארץ ולשיר לפניו בבית המקדש. תם ונשלם ספר חבקוק.