פתיחה: חזון מפלת בבל
מכאן ואילך, מבאר המלבי"ם, מתחיל הנביא להראות לנו את החזון של מפלת בבל. אמנם ראינו שעל עניין המועד נאמר לו "עוד חזון למועד" - כלומר על מועד הגאולה תינתן נבואה נפרדת - אבל את צורת הדברים הוא כן מודיע לו. אפילו שאינו מודיע מתי, את האיך הוא כן מגלה.
והדברים מכוונים למה שאירע בשנת שלוש לבלשצר. כתוב שם "עֲבַד לְחֶם רַב" "וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵי" - עשה משתה גדול, ובאותו משתה יין ציווה להביא לפניו את כלי המקדש, ושתו בהם, ונתן מהם גם לפילגשיו שישתו, והודו בזה לאלילים שלהם ולעבודה זרה שלהם. ואז דיברו כנגד ריבונו של עולם ואמרו שאינו יכול עוד לגאול את עמו - קצרה ידו. עשינו חשבון, שבעים שנה נאמרו, הנה חלפו השבעים ועם ישראל עדיין תחת שלטוננו. ובאמת הוא מנה את הזמן בטעות, מן הגלויות הראשונות, ובזה טעה.
ואז שלח הקדוש ברוך הוא יד, וכתבה בארמונו "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". דניאל פתר לו: על שחיללת את קודש השם, על שייחסת לעצמך אלוהות ועוצמה ואמרת שהעבודה זרה שלך עזרה לך - על ידי זה "נִפְרֶסַת" מלכותך. ומהו נפרסה? לא רק שנחצתה, אלא שניתנה לפרס. וגם זה עצמו נקרא "נפרסה", שהרי עד עתה הייתה לבבלים מלכות אחת, וכעת נתפרסה המלכות למדי ופרס ונחלקה לשתיים. "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר" - עוד באותו הלילה של החינגה שעשה ושל היד שכתבה על קיר ההיכל, נהרג בידי עבדיו, ובזה היה קץ למלכות בבל.
ולאחר שהעמיד הנביא למעלה את העניין - "אָז חָלַף רוּחַ וַיַּעֲבֹר וְאָשֵׁם זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ", שתיאר לנו את עוצמתו ואת רשעתו ואת ייחוס הכוח לאלוהיו - הוא הפסיק ודיבר עמנו על הוויכוח: כיצד חבקוק פונה אל הקדוש ברוך הוא ואומר ריבונו של עולם, למה אתה רואה בבלע רשע צדיק ממנו, למה אתה נותן הצלחה לרשע ונפילה וירידה לצדיק. עכשיו בא החזון הזה ומפרט לו את הדברים.
"ואף כי היין בוגד" - שאול שאינה שבעה
וְאַף כִּי־הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים׃
אומר לו הנביא: תדע לך, חוץ ממה שחלפה עליו רוח ההתנשאות, גם היין בגד באותו גבר יהיר. היין ששתה הוציא אותו מדעתו, עד שהלך וחילל את כלי בית המקדש. ולכן "ולא ינוה" - לא יישאר עוד בנווהו, שהרי מיד הושלך מארמונו.
"אשר הרחיב כשאול נפשו" - הרחיב את נפש תאוותו. תמיד הביטוי "נפש" הוא ביטוי לתאווה: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם" - רצונכם ותאוותכם, "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי" - למלא נפשו, למלא את רצונו. הרחיב את נפש תאוותו כמו השאול שאיננה שבעה לעולם, כמו שכתוב "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה", וכפי שהסביר לנו הרד"ק.
"והוא כמוות ולא ישבע" - מסביר המלבי"ם שבמליצה זו רוצה הנביא לדמות את המוות כשליחו של השאול. השאול הוא הגיהנום, המרחיב נפשו כדי לקבל את רשעי העולם, ולשאול ולאבדון הצועקים תמיד "הב הב" יש כביכול קבלן משנה שדואג להביא להם את הלקוחות - הוא המוות, ההולך ומביא את המתים אל השאול והאבדון שייכנסו פנימה. כך נבוכדנצר: נפש תאוותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים היא כשאול, והוא שולח את עצמו כמוות להמית נפשות רבות ולהכרית עמים רבים, ותאוותו אינה נגמרת, ורצונו לשלוט ולמשול אינו נגמר, ואינו שבע מלהמית נפשות. ועל ידי זה "ויאסוף אליו כל הגויים" - כל אלה שכבש במלחמותיו אסף אליו. הוא כמוהו כמוות, שליח השאול, להביא לשם את כל האומות שנלחם בהן וגבר עליהן, בלא שובע.
גויים ועמים, אסיפה וקיבוץ
נשים לב ללשון הכפולה: "ויאסוף אליו כל הגויים ויקבוץ אליו כל העמים". מה בין אסיפה לקביצה, ומה בין גויים לעמים, ולמה כפל את העניין בשתי צורות? מסביר המלבי"ם, וכבר ביאר זאת בכמה מקומות: "גויים" הם בדרך כלל האומות שאין להן מלך, האומות השפלות יותר שאין להן מלכות מסודרת. "עמים" לעומת זאת הם עם מסודר, שיש לו מלך ומלכות. ההבדל הוא כמו בין שבטים באפריקה לבין מלכויות באירופה: במלכויות אירופה יש מלך, יש ממשלה, הכול מנוהל; ואילו שם פלנגות. המדינות המתוקנות, המיוסדות על חוקים, נקראות עמים.
וכן יש הבדל בין לאסוף לבין לקבץ: המקבץ אוסף דברים מפוזרים ומכנסם למקום אחד. האוסף - אין מדובר בדברים מפוזרים, אלא בדבר הנמצא מחוץ לו והוא לוקחו פנימה. לדוגמה אומרים "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה", ולא נאמר "ויקבץ", שהרי רגליו לא היו מפוזרות בחוץ שיצטרך לקבצן. לקבץ - דברים מפוזרים; לאסוף - דבר הנמצא בחוץ, לקחתו ולהכניסו לרשותי.
לכן: הגויים, שהם הפחותים ואין להם מלכות מצד עצמם, מתקבצים אליו מאליהם, והוא רק אוסף אותם אל רשותו ומספח אותם אליו. אבל את העמים החשובים, שיש להם מלכות ועוצמה משל עצמם, צריך נבוכדנצר לקבץ בכוח, ללכת ולאסוף אחד אחד ולקבצם אליו. ולכן ביחס לעמים בא לשון קיבוץ, וביחס לגויים - לשון אסיפה.
"הוי המרבה לא לו" - המשל והמליצה
הֲלוֹא־אֵלֶּה כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ וְיֹאמַר הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ עַד־מָתַי וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט׃
"הלוא אלה" - כל העמים שאותם כבש, עליו משל ישאו. ומהי "מליצה חידות לו"? מסביר המלבי"ם שהמליצה היא ההסבר למשל, מלשון "המליץ בעדו" - המליצה מבארת ונותנת משמעות למשל. אם כן המשל יש לו מליצה, שהיא פתרון המשל; ופתרון המשל אף הוא נאמר בדרך חידה, לא בדרך גלויה אלא בדרך נסתרת, כפי שנראה בהמשך.
נתחיל במשל. "הוי המרבה לא לו" - משל באדם שהיה לווה תמיד מאחרים בריבית. "המרבה" מלשון נשך ותרבית, "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית". ושימו לב: ההלוואות האלה "לא לו" - אין הוא לוקח אותן לצורך עצמו. ולא זו בלבד, אלא "עד מתי" - אין לו גבול בזמן, לווה ואינו משלם. יש הלוואות לשלושים יום, יש לשנה, ואצלו זה "שוטף פלוס שישים שנה"; אין לו זמן פירעון ואין הוא מדבר על תאריך יעד. "ומכביד עליו עבטיט" - מקבל עליו את העבוט ואת החוב, מתחייב לשלם ולתת עבוט למלווה כדי שיהיה רגוע שיש לו ממה לגבות, כלשון התורה. כך לפי המלבי"ם.
ויש כאן ביאורים נוספים בדרך שונה. רש"י מפרש ש"המרבה לא לו" הוא כבר המליצה עצמה: אתה, נבוכדנצר או בלשצר, הולך ומרבה לעצמך - ובסופו של דבר זה לא לו, שיבואו העמים ויכבשו אותו, הם מדי ופרס, ונמצא שהריבוי אינו שלך. לפי רש"י "המרבה" אינו לשון ריבית אלא לשון ריבוי נכסים: הלכת והרבית לך נכסים, הון ומלכות, ועוד מעט יבוא מישהו וישלול הכול. "עד מתי" אתה הולך ומרבה, ואינך אלא מכביד על עצמך משא כ"עב טיט" - "עב" הוא קורה, כמו "צַלְעוֹת הַבַּיִת וְהָעֻבִּים" ו"עֲבֹת עֵץ", והיינו קורה כבדה של טיט שאתה מכביד על עצמך בכל ההון שאתה אוסף, שבסוף יתברר שאינו בשבילך.
בדומה לזה מביא האבן עזרא בשם הנגיד, שהכוונה שהוא מוסיף לבנות לו בתים ומשכנות, ו"עבטיט" כאן במובן שהוא מוסיף לו עוד קורות ובתים - וזה לא לך, שבסופו של דבר יבואו וישללו ממך את הכול. ועוד מביא האבן עזרא בשם יפת, ש"עבטיט" הוא כמשוגע המשליך על עצמו טיט והטיט מכביד עליו; כך אתה בהתנהגותך כאדם שאינו בשכלו, שופך על עצמו טיט המכביד עליו, ובסוף יבואו וייטלו ממנו הכול. והרד"ק מביא ביאור בשם אביו: אין הוא מבין שסופו לקבר, ונמצא שאתה מכביד על עצמך עבטיט - מביא על קברך טיט עבה שיקבור אותך. במילים פשוטות: כל מה שאתה אוסף - יקבור אותך בסוף.
"הלוא פתע יקומו נושכיך"
הֲלוֹא פֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת לָמוֹ׃
לפי המלבי"ם, שביאר "המרבה" מלשון ריבית - שהוא לוקח הלוואות עתק בריביות ובעבוט ואין לו במה לשלם - ממשיך כאן המשל: "הלוא פתע יקומו נושכיך", אלה שאתה חייב להם את הנשך יבואו ויתבעו ממך את תשלומי הנשך שהתחייבת. "ויקצו מזעזעיך" - יקיצו משנתם בעלי החובות ויזעזעו אותך לשלם גם את הקרן; קודם דובר בנשך שהוא הריבית, ועכשיו גם את הקרן ידרשו ממך. וכשלא יהיה לך במה לשלם - "והיית למשיסות למו". עד כאן המשל, ומכאן יפרש לנו את המליצה שהיא פתרון המשל. (המלבי"ם כותב שם "זהו הנמשל", אך בפשטות כוונתו שזהו המשל, וכנראה יש שם טעות סופר.)
הרד"ק מפרש אחרת: אתה מתגאה וסבור שלאחר מותך תנוח בשלום על משכבך, בבוא ימיך תיפטר ותיקבר בשיבה טובה - אומר לו הנביא, דע לך שגם שם בקבר "פתע יקומו נושכיך ויקצו מזעזעיך": התולעים יקומו וינשכו אותך, ויתעוררו כביכול משנתם לזעזע ולהניע את בשרך, לחתכו חתיכות חתיכות, "והיית למשיסות למו" - ישסו את בשרך. כך מביא בשם אביו. ועוד מסביר ש"נושכיך ומזעזעיך" נאמרו על בלשצר, שכאשר נהנה מכלי המקדש ושתה בהם יין יצאה יד וכתבה מנא מנא תקל ופרסין, "יקצו מזעזעיך" - באותו לילה באו חיל מדי ופרס והרגוהו, והם המזעזעים אותך, והם יחריבו את בבל.
ביאור שלישי מביא הרד"ק, וזה ביאור המתאים מאוד לפי הידוע לנו: מובא על נבוכדנצר, שכאשר נעלם והיה כחיית השדה שנה שלמה, קם בנו אויל מרודך למלוך. וכשחזר נבוכדנצר לא מצא חן בעיניו שכבר קם מישהו להחליפו ולהשתלט על העסק, והכניסו לכלא. ולאחר מכן, כשמת נבוכדנצר, לא לקח אויל מרודך סיכונים והוציא את גופתו מן הקבר וגרר אותה, כדי לעשות מה שנקרא "וידוא הריגה" - שיהיה ברור לכול שהאיש הלך ונגמר הסיפור, ולא יחשבו שעודנו קיים ושכשם שהלך וחזר כך עתיד לחזור. ולפי זה מתאים מאוד מה שכתוב כאן: יקומו ויוציאו אותך מן הקבר ויקיצו אותך ויזעזעו את גופך "והיית למשיסות למו", יקחו אותך ויטלטלו אותך. וזהו שכתוב "וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב", אותה השלכה שהושלך נבוכדנצר מקברו.
"כי אתה שלות גויים רבים" - פתרון הנמשל
כִּי־אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל־יֶתֶר עַמִּים מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ׃
"שלות" - שללת, או נישלת, כפירוש רש"י. אומר המלבי"ם: שללת גויים רבים, והשלל שלקחת מהם הוא מעין הלוואה. עתה חוזר הנביא לבאר לנו מהי אותה הלוואה שנאמרה במשל, ועובר אל הנמשל. הלכת ונישלת עמים מממונם - וכי סבור אתה שאינך צריך להחזיר? הרי סופך להיפרע על כל אותן "הלוואות", שכן מה שלקחת ייקחו ממך, ועוד עם ריביות. ואם כן מה זו אם לא הלוואה בריבית? וזהו "והיית מרבה לא לו" - כי באמת אין זה בשבילך, מדי ופרס יקבלו את זה, הם אלה שייטלו את כל השלל שלקחת, ואתה תצטרך לשלם, שהרי קיבלת על עצמך את העבוט.
"ישלוך כל יתר עמים" - וזהו "הלוא פתע יקומו נושכיך": כל אלה שיוותרו מן הגויים שהרגת יבואו וישללו אותך. "מדמי אדם וחמס ארץ" - בעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם על דמי אדם ששפכת ועל חמס ארץ שחמסת וגזלת, יבואו כל יתר העמים וישללו ממך "קריה וכל יושבי בה" - את בבל, שהיא קרית המלוכה. נכסיך יהיו פירעון בעבור החוב והריבית של דמי אדם וחמס ארץ, מה שהרגת אנשים ומה שחמסת את ארצם; את הכול תצטרך לשלם, ויבואו וייטלו ממך כל מה שנטלת.
רש"י לעומת זאת מסביר ש"מדמי אדם וחמס ארץ" הוא נקמתם על מה שעשית לישראל: "דמי אדם" - זה עם ישראל, כמו שאומר יחזקאל בפרק ל"ד "אָדָם אַתֶּם", אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם; "וחמס ארץ" - זו ארץ ישראל; "קריה וכל יושבי בה" - זו ירושלים. כלומר כל הפירעון יהיה על מה שעשית לעם ישראל, לארץ ישראל ולירושלים. ואילו לפי המלבי"ם מדובר בשאר העמים שיבואו וישללו אותו, שהרי לא רק בנו התעלל - נבוכדנצר שלט בכיפה.
"הוי בוצע בצע רע לביתו"
הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף־רָע׃
הרד"ק מפרש שהוי זה נאמר לנבוכדנצר, שהיה בוצע בצע רע וגוזל את העמים, וכל זה בעבור ביתו - כדי לבנות את ביתו בניין נאה וחזק ולבנות את עירו. והמטרה "לשום במרום קינו": בנה לו מגדל חזק וגבוה כדי להינצל בו מכל אויב ומכל כף רע, עשה לו טירות גדולות וחשב שכשיבואו לתקפו יינצל, שהרי יש לו ערים בצורות שבתוכן יישגב מאויביו.
וכך אף התגאה, כמו שמביא הרד"ק מספר דניאל: "לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה" - היה מהלך בהיכל מלכותו אשר בבבל, "עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי" - הלוא זו בבל הגדולה אשר בניתי אותה לבית מלכות בתוקף חוסני, בעוצמתי, ולייקר את כבודי.
ודברים אלו באו בעקבות מה שאמר לו דניאל על החלום שראה, שעתיד להיות כחיית השדה ויעברו עליו שבעה עידנים: "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק" - תן צדקה לעניים וזה יסיר ממך את הגזרה. ומשם, אגב, יש לנו ראיה מן המקרא שצדקה מצילה מחלום רע, כמו שהבאתי במשנת החלומות: כל עוד נתן נבוכדנצר צדקה לא פגע בו החלום הרע. ורק כאשר "לקצת ירחין תרי עשר" עלה להיכל מלכותו, מובא בחז"ל שהוא שמע רעש בחוץ, שאל מה זה, אמרו לו זהו בית התמחוי שפתחת לכל אותם עניים הבאים - היא הצדקה שעשה. ושאלו: למה נתן לו דניאל עצה כזו להתקיים, והלוא רשע הוא? אלא שדניאל ראה את רעתם ועניותם של ישראל באותו הדור, ודאג שנבוכדנצר יפתח בית תמחוי לטובתם. ויום אחד נמאס לו מכל העניים הללו, אמר: אני בבל, אני בניתיה בכל עושרי, ומה לי לפרנס את העניים האלה? "בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר" - באותה שעה התקיים בו כל מה שנאמר בחלום, הושלך מארמונו והיה כחיית השדה. מי שירצה יוכל לשמוע את הסיפור השלם בדיסק שלנו על דניאל.
אם כן אומר לו הנביא: בצעת בצע רע לביתך כדי "לשום במרום קינו", להתגאות בביתך כמו שאמרת "הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה", וכל זה כדי להראות את עוצמתך ולהינצל מכף רע - שלא יבואו האומות כנגדך, שהרי יש לך ערים בצורות שבתוכן תישגב.
המלבי"ם מסביר: הבצע שבצעת הוא הבצע המזיק ומרועע את ביתך, כי הוא שיגרום להחריב את ביתו וממלכתו. מה שבצע מן העמים יגרום שיצאו כנגדו ויבואו ליטול את כל מה שלקח מהם. ועל ידי שרצה "לשום במרום קינו" - לבצר את מלכות בבל ולהגדילה שתהא נישאה על כל ממלכות הארץ, ועל ידי שרצה להינצל מכף רע, שלא ישלוט בו אדם וייטול המלכות מידו - בא הפסוק הבא.
יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת־עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ׃
יעצת לשם התכלית הזאת עצה שהיא בושה לביתך. ומהי העצה? "קצות עמים רבים" - לקצות היינו לכרות, כמו לקצוץ, יעצת לכרות ולהחריב עמים רבים. "וחוטא נפשך" - יעצת לכרות עמהם חוטא אחד, ומי הוא אותו חוטא שכרת באותה הזדמנות? נפשך. במילים פשוטות: לא שמת לב שאתה כורת את הענף שעליו אתה יושב. אתה בטוח - הנה על הענף הזה עמים רבים, קצצתי כאן עמים רבים; ואומרים לך: כן, עמים רבים ועוד אחד - ומי הוא? אתה, נפשך. נמצא שקצצת גם את עצמך. כל מה שעשית לאומות, לא הבנת שבעצם עשית רעה לעצמך. זהו "בוצע בצע" אבל "רע לביתו": גזלת ושללת, ובסופו של דבר יבואו וידרשו ממך את התשלום, הזקת לעצמך. וזהו הדבר שחוזר עליו הנביא לכל אורך הדרך.
רש"י מפרש "וחוטא נפשך" כמו "מִתְעַבֵּר וְחוֹטֵא נַפְשׁוֹ", חוטא לאבד נפשך - במה שעשית איבדת את נפשך. ומאיזו לשון זה? המילה חטא משמעותה חיסרון, כמו "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" - חסרים. אדם שלא פגע במטרה אנו אומרים שהחטיא את המטרה, כלומר חיסר אותה. וכן בכל ביטוי של חטא: אדם שיש בו חטא, יש בו חיסרון. אם כן "חוטא נפשך" - חיסרת את נפשך, איבדת את נפשך בכל מה שעשית.
האבן והכפיס - דלתות הכתוב מקבילות
כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה׃ הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה׃
המלבי"ם מסביר שכאן דלתות הכתוב מקבילות: יש כאן ארבעה משפטים, שהראשון המשכו בשלישי והשני המשכו ברביעי. "כי אבן מקיר תזעק" - כל אבן ואבן ששמת בקיר בניינה של בבל תזעק לך ותאמר "הוי בונה עיר בדמים", בנית את בבל בדמים ששפכת, רצחת אלפים ומיליונים כדי לבנות לך עיר. "וכפיס מעץ יעננה" - ומהו כפיס? כתרגום יונתן "וְשִׁיפָא מִגּוֹ מָרִישָׁא": מרישא היא קורה, ושיפא היא כעין קוץ, חתיכת עץ קטנה. אותה חתיכת עץ קטנה מתוך הקורה תענה לו ותאמר "הוי כונן קריה בעוולה".
ולמה האבן צועקת על הדמים והכפיס על העוולה? מסביר המלבי"ם: בתחילת הבניין בונים אותו מאבנים, ולכן האבנים הן הצועקות על הדמים ששפכת; ולאחר מכן, כשכבר עומד הבניין, שמים את קורות העץ, והן צועקות על העוולה ועל הגזל שגזלת כדי לכונן את הקריה. ועוד: "לבנות" הוא תמיד תחילת הבניין, ו"לכונן" הוא סיומו, כמו "תבנה ותכונן עיר ציון", וכמו שאנו אומרים "שמחנו בבניינו" ואחר כך "הראנו בתיקונו" - התיקון הוא הסיום. ומהי השלמת הבניין? התקרה. את התקרה היו עושים מעצים, שהיום תקרה היא בטון, אבל בזמנם לא הייתה להם טכנולוגיה לייצר תקרה מאבן, אלא אם כן היו עושים בתים קעורים - וכל הבתים העתיקים בנויים בצורת כיפה, שזו הדרך היחידה לעשות תקרה שלא תיפול. ואם לא, היו מקרים בעץ, שהוא היחיד שאפשר לקחת ממנו קורות ארוכות ולקרות בהן. ולכן "קריה", אומר המלבי"ם, מלשון קירוי - תקרת הבניין העשויה מעצים. אז הכפיס, הקוץ מן העץ המשמש לקירוי, עונה ואומר "הוי כונן קריה בעוולה": גם גמר הבניין נעשה בעוולה, שאז כבר סיים לשלול את העמים ולכבוש ולהרוג אותם - אמנם סיים להרוג, אבל לקחת שוד וחמס לא סיים, ועוולה עדיין יש כאן. נמצא שהאבן, שהיא תחילת הבניין, נבנתה בדמים שרצח בני אדם, והקירוי שהוא הסיום כונן בעוולה, בממון ובשוד ובחמס שגזל מכל אותן אומות שכבש.
"וייגעו עמים בדי אש" - עמים ולאומים
הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת יְהֹוָה צְבָאוֹת וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי־רִיק יִעָפוּ׃
מסביר המלבי"ם: הכפיס מודיע מן העץ שהגזרה הזאת יצאה מאת השם, לשלם למי שעשה רע לאחרים כרעתו. "וייגעו עמים בדי אש" - האש שתשרוף בסופו של דבר את קריתו יוצאת מאת השם, והיא אוחזת בתקרת העיר, באותם עצים שניתנו שם בעוולה כמו שראינו בפסוק הקודם. כל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יוכלו, לא יהיו מסוגלים לכבותה, שהרי מאת השם יצאה. וכנגד זה האבן מודיעה מן הקיר "ולאומים בדי ריק יעפו": לאחר מכן יחריבו את בניין חומת האבנים, והלאומים ייעפו כדי להציל את הבניין, "יעפו" מלשון עייפות ומאמץ - וכל מאמציהם לריק ולא יישאו פרי. וכך אומר גם ירמיה: "חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק" - להציל את החומה, "וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ" - להציל את התקרה ואת השערים העשויים עץ, "וְיָעֵפוּ" - יתעייפו, וזה כל מה שיצא להם מן העניין; חוץ מעייפות לא ישיגו שום תוצאה.
ומה ההבדל בין "עמים" ל"לאומים"? אומר המלבי"ם: "לאום" מתאר תמיד אומה שיש לה דת מיוחדת, ואילו "עם" הוא סתם עם גם בלא דת. והנה כאן בא הנביא לתאר שיכירו הכול בכבוד השם - "הלוא הנה מאת השם צבאות", כולם יכירו שמה שקרה כאן הוא ביד השם, לפי שנבוכדנצר החריב את בית המקדש והצר לעמים, ותימלא הארץ דעה לדעת את כבוד השם.
ומה בין "ייגעו" ל"יעפו"? יגיעה היא מתוך שהשקעתי מאמץ; עייפות אדם יכול להרגיש מעצמו. תשאל אותו: התאמצת? לא, אינני מתאמץ, רק מרגיש עייפות. לעולם יגיעה באה מתוך שהתייגעתי והשתדלתי ולא הצלחתי, ואילו עייפות היא מצד עצמו. ועכשיו תבינו כמה נפלא: הלאומים הם בעלי הדת, אומות המאמינות בהשם יתברך, ולכן הם "יעפו" - נמנעים מראש מלעשות מאומה, כי הם יודעים שזה "בדי ריק", שאין טעם להתייגע ולהילחם בהשם, שהרי השם עשה והם מאמינים בו. אבל העמים, שאינם בעלי אמונה ואינם מכירים בהשם, כן ילחמו כנגד הגזרה האלוקית שהתפשטה בה האש, ולכן נאמר עליהם "וייגעו עמים בדי אש" - הם יתאמצו בפועל, כאן תהיה יגיעה אמיתית ולא עייפות מראש, יתייגעו לכבות ולא יצליחו. והמלבי"ם באותה הזדמנות מבאר גם את הפסוק בירמיה שנאמר שם בהיפוך, ואנו לא נתעכב על כך.
"כי תימלא הארץ לדעת את כבוד השם"
כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם׃
עניין זה בא על ידי שחילל את כלי המקדש ועל ידי הכתב שכתב המלאך על הכותל. כאשר הוציא בלשצר את כלי המקדש ושתה בהם יין, מפני שהיה בטוח שלא תהיה עוד גאולה, יצאה יד וכתבה על כותל היכלו לעיני כולם מנא מנא תקל ופרסין. הוא לא ידע לבאר את משמעות הכתב, וביקש מדניאל שיפתור לו. אמר לו דניאל שהקדוש ברוך הוא קצף עליו על שחילל את כלי המקדש, ועל שהלך לשבח לאלוהיו, אלוהי הכסף והזהב, כאילו הם הצליחוהו ובכוחם הגיע לאשר הגיע. "מנא" - מנה השם את מלכותך, "תקל" - ושקל אותה, "ופרסין" - ופרס אותה, שנחצתה מלכותך וניתנה לפרס. "בליליא קטיל בלשצר" - עוד באותו הלילה נהרג. ועל ידי זה נודע לכל העמים כבוד השם ונודעה השגחת השם, כיצד נפרע ממי שנהנה מכלי המקדש - ועוד באותו לילה שילם את המחיר.
הרד"ק מוסיף שהדברים רומזים גם לעניין גירוש נבוכדנצר, סבו של בלשצר, שגורש מארמונו והפך לחיית השדה על שהתגאה ואמר מה כל זה בשבילי ומדוע אתן לאחרים, וזה היה עונש על חורבן בית המקדש. וכשיראו כיצד נפרע מבלשצר וכיצד נפרע מנבוכדנצר - "תימלא הארץ לדעת את כבוד השם כמים יכסו על ים". הדבר התפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על בבל, ועל ידיהם התפרסם כבוד השם: בואו וראו מה קורה למי שמבזה כבוד שמים.
"הוי משקה רעהו" - משתה בלשצר
הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם׃
פסוק קשה להבנה, ונבארו. המלבי"ם מתאר כאן כיצד בא העונש על בלשצר על ששתה בכלי בית המקדש ועשה משתה, והיה בטוח שעם ישראל לא ייגאלו עוד, שטעה בחשבון והיה בטוח שיכול להיות רגוע. על זה נאמר "הוי משקה רעהו" - בלשצר השקה את רעיו, את שריו, עשה משתה והשקה את כולם מכלי המקדש.
"מספח חמתך ואף שכר" - מבאר המלבי"ם על פי הכתוב בירמיה פרק נ"א: "בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם". כשהתחילו לשתות בכלי בית המקדש התחממו, והיה להם חימום גדול - שהמציאות היא שכאשר אדם שותה, חום גופו עולה באופן טבעי. ואחר כך השתכרו, והשכרות הביאה אותם לישון שנת עולם: מפני שנשתכרו ונרדמו, באו הפרסים והמדים והרגו בהם. אותה שינה שישנו הייתה שינה שלא קמו ממנה עוד; לא שמעו שנהרג בלשצר, לא שמעו שבאו חיל פרס ומדי, וחיל זה הרגם בעודם ישנים ולא הקיצו עוד.
וזהו שאומר לו: במה שהשקית את שריך יין בכלי בית המקדש, על ידי זה "נספחו" - התחברו, כמו "וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" - אל חמתך ואל חומך. שהיין תמיד בא בביטוי של חום, כמו "בחומם אשית משתיהם", "כִּי חֵמָה", "חוּמָם", "יֵחַם" - כל אלה לשון חום, והיין מתחבר תמיד לעניין החום. הם נתחברו אל החום שלך, ועל ידי זה התגדל ונתרבה חום המשתה, וגם נשתכרו מאוד. "למען הביט על מעוריהם" - עד שבסופו של דבר הקיאו את יינם מרוב שכרות, וכולם ראו את הקיא, ובדרך משל: היה להם בזה ביזיון גדול. ומהו "מעוריהם"? מסביר המלבי"ם שהוא כמו "שִׁכְרִי וְהֵעָרִי": אדם המשתכר פעמים רבות מקיא, והריהו מערה כלפי חוץ ומוציא החוצה את מה ששתה, כאדם המערה מתוך כד. וזהו "למען הביט על מעוריהם" - שמה ששתו יצא החוצה, ובזה יהיה להם ביזיון גדול לעיני כול.
רש"י מביא את דברי חז"ל בגמרא במסכת שבת, שמה שהיה "משקה רעהו מספח חמתך ואף שכר" - מתוך כעס היה עושה כן: היה כועס על המלכים שכבש נבוכדנצר, ומתוך חמתו משקה אותם ומשכרם ושוכב עמהם משכב אישה. וזהו "למען הביט על מעוריהם" - בחמתו היה משכרם ואחר כך עושה בהם אותו מעשה מבוזה, וכל זה כדי לבזותם ולהשפילם ולגלות את קלונם, שיראו הכול בניוולם. היה למלכים עניין בכך: כשכבשו מלך, להשפיל את המלך הכבוש, וזה גם הביא לכך שהעמים שהיו נתיניו רואים בשפלותו, ושוב אין בהם רוח למרוד במלך הכובש. כמו שראינו שהיו מלכים שזורקים להם עצמות מתחת לשולחן ונותנים להם לאכול ככלבים, וכיוצא בזה - שהמטרה היא להשפיל. וכך גם כאן.
"שבעת קלון מכבוד"
שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהֹוָה וְקִיקָלוֹן עַל־כְּבוֹדֶךָ׃
אומר לו: אתה, בלשצר, שבעת דבר נקלה מדבר נכבד. שהרי במה שתה את היין? בכלי בית המקדש, שהם דבר נכבד, ומן הכבוד שבעת קלון. "שבעת" - לשון שמופיעה הרבה בהקשר של שתייה, כמו "לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא יִשְׂבָּעוּ", וכמו שאמרו חז"ל "ואכלת" - זו אכילה, "ושבעת" - זו שתייה. ולמה נקרא קלון? מסביר המלבי"ם שהמטרה בשתיית היין מאותם כלים הייתה לבזותם; אילו היו שותים מים אין בזה קלון, אבל לשתות יין יש בזה קלון, כמו "לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר" - שהיין הוא קלות ראש ושחוק והתלוצצות, ולעשות זאת בכלים המקודשים של בית המקדש - קלון הוא.
ולכן העונש: "שתה גם אתה והערל" - לפי המלבי"ם כמו "והרעל", מלשון כוס רעל. כלומר: תשתה, והשתייה הזאת תהפוך לך לכוס תרעלה. וכיצד? "תסוב עליך כוס ימין השם" - כוס התרעלה שיסובב עליך השם תהיה מימין השם, שהרי כיצד נכתב על כותל היכלו של בלשצר? יצאה יד ימין וכתבה מנא מנא תקל ופרסין. תמורת מה שעשית תסוב עליך כוס ימין השם, ו"כוס" הוא תמיד ביטוי לדבר רע ושלילי, כמו כוס התרעלה. "וקיקלון על כבודך" - תחת ששתית קלון, שהלכת ושתית יין שהוא ביטוי של קלון מתוך כבוד השם, מכלים שיש בהם כבוד השם, יבוא עתה "קי" וקלון על כבודך. "קי" הוא לשון ביזיון, כמו "שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה". אתה תתבזה על מה שעשית, וזה היה הביזיון הגדול שהיה לו שם.
רש"י לעומת זאת מפרש "והערל" בבניין התפעל, כמו "הֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", והוא לשון ערלות לב - כמו "עֶרְלֵי לֵב", "עָרְלָה אָזְנָם", "עַרְלֵי בָשָׂר" - אטימות. כלומר תהיה כאטום, אדם השרוי בשיממון ובתימהון לבב ממה שקורה לו ואינו יודע מה מתרחש עמו. ועוד מביא רש"י על פי תרגום יונתן ש"והערל" כמו "והתערטל", לשון ערום ועריה, וגם זה חלק מן הביזיון.
"כי חמס לבנון יכסך"
כִּי חֲמַס לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ׃
"כי חמס לבנון יכסך" - החמס שעשית אל הלבנון. ומיהו הלבנון? כבר ראינו כמה פעמים שבית המקדש נקרא לבנון, הן מפני שארזיו ארזי הלבנון בנו אותו, והן מפני שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל, ולכן נקרא לבנון מלשון לבן. אם כן החמס שעשית אל הלבנון - שהחרבת את בית המקדש וחיללת את כליו - הוא שיכסה אותך בקלון. "ושוד בהמות יחיתן" - "יחיתן" כמו יחת וישבור, מלשון "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת", שאין הכוונה אלא אל תישבר.
מסביר המלבי"ם שכאילו כתוב כאן: ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה, מדמי אדם וחמס ארץ. והוא מתאר עתה בציור ובמליצה: הואיל ובית המקדש מכונה לבנון, הרי הלבנון הוא יער, יער של ארזים, וכביכול יער הלבנון שולח את החיות להיפרע מבבל ומיושביה. וכתיאור דומה בירמיהו: "הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן" - מדמה את חיל פרס ומדי לאריות הבאים מארץ ישראל, מגאון הירדן, לנקום את נקמת ארץ ישראל ולהיפרע ממנו; ואת בבל ממשיל לצאן, "אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן". כך גם כאן: מן הלבנון יבוא "שוד בהמות", שהבהמות יבואו לטרוף את הצאן שהיא בבל, על מה שהחריבו את הלבנון, את בית המקדש. הלבנון הוא כיער שממנו יוצאות חיות רעות, וכך בעקבות הלבנון - בית המקדש - יבואו עתה האומות, מדי ופרס, וייפרעו ממך. ומי הגורם? הלבנון, שהחרבת את בית המקדש ולקחת את כליו וביזית אותם.
עוד מבאר המלבי"ם שיש כאן ביטוי מליצי על בהמות הלבנון: ואילו בהמות יש בלבנון? אלו הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש. באותם קרבנות היו משתמשים בכלים הללו שעתה ביזית אותם - לקחת מזרק, והוא כלי שבתוכו שמים את הדם וזורקים על גבי המזבח, כלי זהב, כלי שרת. לקחת את הכלים של אותן בהמות שהיו מקריבים על המזבח, וכביכול הבהמות הללו יתעוררו להביא פורענות על הקריה וכל יושבי בה. "מדמי אדם וחמס ארץ" - ממה שהרגת בני אדם וממה שחמסת ארץ, "קריה וכל יושבי בה" - זו ירושלים וכל יושביה.
"מה הועיל פסל" - גנות הפסל מכל צדדיו
מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ מַסֵּכָה וּמוֹרֶה שָּׁקֶר כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים׃
עתה מתווכח עמם הנביא על מה שהלך בלשצר ושיבח לאלוהיו, אלוהי כסף וזהב. כמו שאמר לו דניאל: "וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קָדָמָךְ" - על בורא העולם התגאית, ואת כלי ביתו הביאו לפניך לשתות בהם, "וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ" - לאלוהי כסף וזהב נחושת וברזל, שאינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים מאומה, אותם שיבחת, "וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ לָא הַדַּרְתָּ" - ולאלוה שנשמתך בידו לא חזרת בתשובה.
אומר להם הנביא: בואו וראו מה הועיל לכם הפסל הזה ששיבחתם אותו. וכי ניצח את האלוקים? הנה שותים אנו בכלי בית המקדש, אלוהי חזק מאלוהי ישראל - האם הציל אתכם מיד האלוקים? בוא וראה שהפסל הזה מגונה מכל צד שתסתכל בו. מצד הפועל - "כי פסלו יוצרו", מי יצר את הפסל? בן אדם. יש לך אלוה שאדם יצר אותו; זה שפיסל אותו הוא היוצר שלו - וכי אלוה הוא? מצד החומר - "מסכה", והיא מתכת, כתרגום. ולמה נקראת מסכה? מלשון לנסך, לשפוך: את המתכת ממיסים ושופכים אותה ומערים אותה לתבנית ויוצרים ממנה מה שרוצים. אם כן אין זה אלוה רוחני אלא חומר של מתכת. ומצד הצורה שבו, כלומר הפנימיות שלו - הרי "מורה שקר"; עזוב את החיצוניות, האם הוא כשלעצמו משהו? אפס הוא, מורה שקר, ואין בו באמת שום כוח.
ומצד התכלית - "כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אילמים", משפט הקשה לכאורה להבנה, והמלבי"ם מבארו. (בלשון המלבי"ם כתוב שם "צריך", וברור שזו טעות ואין המילה במקומה, ובמקומה יש לגרוס "יצרו", וכן נראה בביאור המילות שלו.) כוונת הדברים: מה שבוטח הנוצר על היוצר, הוא מה שיבטח היוצר על הנוצר. הפסל הנוצר - על מה יכול הוא לסמוך על מי שיצר אותו? מה יצרת אותי? חתיכת זהב אני, גוש זהב, ואין בי מאומה; אילם אני, אין בי כוח ואין בי כלום, זה מה שיצרת בי. וכך בדיוק, אומר לך הנביא, בוטח היוצר על הנוצר: אין לך במה לסמוך על הפסל במאומה. כשם שהפסל אומר לך "מה יצרת בי? לא נתת בי רוח חיים, לא נתת בי דיבור, לא נתת בי כלום, כלום ואפס אני, גוש הייתי וגוש נשארתי, רק שיניתי צורה" - כך בדיוק יאמר האדם אל הפסל: מה נתת לי? גם אני כמוך נעשיתי בחינת גוש, שהרי עוד מעט יהיה מת. לא הושעת אותי במאומה, אלא כשם שאתה גוף מת בלי חיים, כך אני שיצרתי אותך אהיה כמוך, גוף מת בלי חיים; ונמצא שוכב כאבן דומם כאותו אליל שעשה. אתה בטחת עליו - והנה כשם שאין לו במה לבטוח עליך, שהרי לא קיבל ממך כלום, כך אין לך במה לבטוח עליו, שהרי לא תקבל ממנו כלום, ותהיה בדיוק כמוהו.
"הוי אומר לעץ הקיצה"
הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה־הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל־רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ׃
כעת מתאר הנביא כביכול את גוויית בלשצר שנהרג: שוכב הוא כפגר אילם, בלא רוח חיים - כמו שאמר בפסוק הקודם "לעשות אלילים אילמים", שיצרת אליל אילם וזה הפך אותך להיות כמוהו, בחינת דומם ואילם. והוא גם מלובש בבגדי זהב וכסף, "הנה הוא תפוש זהב וכסף", בדיוק כצורת האליל שלו, שהיו עושים לאלילים בגדי זהב וכסף. אבל ראה: גם הוא פגר אילם, תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. כשם שעשית אתה לצלם, כך נעשית אתה - פגר אילם, דומה לו, לבוש זהב וכסף בלי רוח חיים.
ועל כן אומר "הוי": אתה אומר לעץ הקיצה. בלשצר, כשהיה עובד את הצלם, היה קורא לו שיענה לו: התעורר, הקיצה משנתך, אני מתפלל אליך, הושיע אותי. "הוא יורה" - בלשצר עצמו יורה ומלמד אותנו שמה שאמרנו נכון: מה שישיג היוצר מן הפסל הוא מה שהשיג הפסל מן היוצר. מה קיבל הפסל מיוצרו? כלום, לא קיבל רוח חיים ולא קיבל מאומה. וכך גם היוצר, בלשצר, לא קיבל מן הפסל כלום: הפסל דומם - גם אתה תהיה דומם, וכשם שהוא תפוש זהב וכסף, גם אתה תישאר תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו. ומי יוכיח זאת? "הוא יורה" - בלשצר עצמו מהווה הוכחה לדבר, שהרי הלך ויצר פסל בלא רוח חיים, ומה נתן לו הפסל? שגם הוא עצמו יהיה בלא רוח חיים, נעשה אליל ואילם כמוהו, וכל רוח אין בקרבו.
ומוסיף המלבי"ם שיש הבדל בין "הקיצה" ל"עורי". הפסל נמשל לעץ ולאבן, והוא צועק אליו ומתפלל: לעץ - הקיצה, ולאבן - עורי. ולמה? מפני שההתעוררות קלה מן היקיצה, וכמו שאנו אומרים "העירה והקיצה" - תחילה התעוררות, שהיא עדיין נים ולא נים, ואחר כך הקיצה שהיא יקיצה מלאה; תמיד התעוררות פחותה מיקיצה. וכשנאמר בדרך שלילה, מתחיל בהיפוך: "לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם" באיוב י"ד - ודאי שלא יקיצו, ואפילו לא יעורו, שהיא התעוררות מועטת. והנה מי יש בו יותר חיות, העץ או האבן? ודאי העץ, שיש בו נפש צומחת והוא גדל, ויש בו יותר חיות מן האבן הדוממת. לכן לעץ הוא אומר "הקיצה", התעוררות גמורה - אתה מסוגל, שהרי עץ אתה ויש בך כוח חיות; ואילו לאבן דומם, שאין בה שום התעוררות הנפש ואין בה כוח צמיחה, הוא אומר "עורי" - לפחות תתעוררי בהתעוררות מועטת, שגם זה משהו.
הדיין שאינו גמיר
פסוק זה מוכר מאוד מן הגמרא במסכת סנהדרין דף ז', ולמדנוהו גם בעין יעקב בשיעורינו. הגמרא מביאה: "בי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר" - בבית הנשיא, הוא נשיא ישראל בבבל, לא תמיד היו תלמידי חכמים, ופעמים רבות היו ממנים מקורבים או לפי תשלום, מי שמשלם טוב היו ממנים אותו; וזה היה המקרה שם, שהעמידו דיין שאינו ראוי ולא למד. אמר לו רבי יהודה בר נחמני, מתורגמנו של ריש לקיש - "קום עליה באמורא", כלומר החכם היה דורש והאמורא היה משמיע את דרשתו בקול, שהיה קולו של החכם חלש, ולכן היה שם מישהו בעל גרון רחב שצועק את הדברים. אמר לו: לך עמוד ותהיה לו אמורא, תקשיב מה שהוא אומר ותדרוש לציבור.
"קם גחין עליה ולא אמר ליה ולא מידי" - עמד, גחן אליו, והלה שותק. ולמה שותק? כי עם הארץ גמור הוא, רק ששילם; וכי הכסף עשה אותו תלמיד חכם? נתן לו תפקיד, אבל לא עשאו תלמיד חכם, ואין לו מה לומר. "פתח ואמר" - כיוון שראה שאין לדיין הממונה בכסף מה להגיד, דרש הוא עצמו, ומה דרש? "הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם" - כינה את אותו דיין עץ ואבן, שאין מה לדבר עמו; אומרים לו הקיצה, עורי, אמור משהו, נשמע ממך דבר תורה. "הוא יורה" - בלשון תמיהה: וכי הוא יורה? וכי יכול הוא להורות הוראות? "הנה הוא תפוש זהב וכסף" - כיצד הגיע לכאן? שבא בהרבה זהב וכסף וקיבל את המינוי. "וכל רוח אין בקרבו" - ומאדם כזה אתה מצפה שיורה?
"והשם בהיכל קודשו"
וַיהֹוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ׃
ובזה נסיים את הפרק. אומר לך הנביא: דע לך, אין כן השם. אומר הרד"ק: הקדוש ברוך הוא הוא הנותן רוח בכל בשר, ואף שהשם בהיכל קודשו בשמים, עדיין "הס מפניו כל הארץ" - כל יושבי הארץ יראים מפניו, לפי שהוא משגיח בהם ורואה את כל מעשיהם. ואף שהוא יושב בהיכל קודשו בשמים ואין לו כאן חיילים, יראת השם מונעת מכל אדם לבוא ולעשות כדבר הזה.
לסיכום:
הפרק פורש לפנינו את חזון מפלת בבל: היין שבגד בגבר היהיר, נפש שהרחיבה כשאול ואינה שבעה, והמשל של הלווה בריבית שאינו משלם - שהוא נבוכדנצר השולל גויים רבים, שעתידים כל יתר העמים לשלול אותו בעד דמי אדם וחמס ארץ. האבן מן הקיר זועקת על הדמים והכפיס מן העץ עונה על העוולה, האש והחורבן באים מאת השם צבאות, והעמים ייגעו לריק בעוד הלאומים המאמינים יודעים מראש שאין טעם להילחם בגזרת שמים. משתה בלשצר בכלי המקדש הפך לו לכוס ימין השם ולקיקלון על כבודו, וחמס הלבנון - חורבן בית המקדש - הוא שהביא עליו את שוד הבהמות. ומכאן המסר הגדול: הפסל שאדם יצר אינו מועיל לו כלום, וכשם שלא נתן בו יוצרו רוח חיים כך לא יקבל היוצר ממנו מאומה, ויישאר תפוש זהב וכסף בלי רוח בקרבו. ולעומת כל זאת - "וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ".