פרק ב' בחבקוק הוא ההמשך הישיר לפרק הראשון. שם ראינו את תפילתו של הנביא ואת הוויכוח שהיה לו עם הקדוש ברוך הוא: מדוע ישראל נמסרים ביד הכשדים, ומדוע הרשעים הללו, בני בבל, מצליחים כל כך. כאן הנביא מתייצב ומחכה לתשובה, והקדוש ברוך הוא עונה לו: כתוב חזון. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונביא גם את דברי רש"י והרד"ק כפי שנזכרו בשיעור.
עַל־מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה־יְדַבֶּר־בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל־תּוֹכַחְתִּי׃
אומרים חז"ל: חבקוק עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר: לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי. יש לי שאלה, והשאלה היא למה אתה השם מביט ורואה בהצלחת הרשע. אנשים באים להתווכח איתי, הם באים להקשות ולשאול שאלות על הנהגת השם ועל מה שאני מוכיח אותם, יש להם טענות והם מהרהרים אחר מידת הדין. ולכן: על משמרתי אעמודה. עג עוגה ולא זז מתוכה: ריבונו של עולם, אני מכאן לא אזוז עד שתיתן לי תשובה לשאלה ששאלתי.
המלבי"ם מבאר את לשון "משמרת" כמו "ואביו שמר את הדבר", ששמר פירושו המתין וציפה. אף כאן הנביא שומר, ממתין ומצפה לתשובת השם על שאלתו.
ומה ההבדל בין "משמר" ל"מצור"? המשמר, מסביר המלבי"ם, נעשה כדי להגן על מי שאני שומר עליו, כמו שומרי משמרת בית המלך. המצור הוא בדיוק ההפך: הוא לא בא לשמור על מי שנמצא בפנים אלא לכבוש אותו. כשרוצים לכבוש עיר, שמים עליה מצור. מלך העיר שרוצה שעירו לא תיפול ביד האויבים מעמיד משמר מסביב לעיר, ואילו המצור מטרתו לכבוש.
מכאן מבאר המלבי"ם, שבתפילתו של הנביא בפרק הקודם היו שני עניינים. האחד: "ותעשה אדם כדגי הים" - למה אין ההשגחה מגינה על עם ישראל, וכי בני אדם הם דגי הים? והרי לא למוות שמתם אלא לתוכחה. השני: הוויכוח על הצלחת הרשעים - למה דרך רשעים צלחה, למה אתה רואה בבלע רשע צדיק ממנו ומחריש.
וכאן דלתות הכתוב מקבילות: ארבעה משפטים, כשהמשך הראשון הוא השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. "על משמרתי אעמודה" - כנגדו "ואצפה לראות מה ידבר בי". על מה שהתפלל על ישועת ישראל אין לו ויכוח. ויכוח פירושו שאני סותר את טענותיך ואומר שאינך צודק, ומה יש להתווכח כשאתה יודע שעם ישראל חייבים בעונש ושעשו מעשים רעים? ויכוח כזה הוא כמו שאמר משה רבנו "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם, למה ברעה הוציאם": ריבונו של עולם, מה שאתה עושה עלול לגרום חילול השם וטענות כלפי שמיא. אבל כאן אין לי מה להתווכח, מגיע לנו עונש ואני יודע שחטאנו. לכן אין לי אלא להתפלל על צרתם של ישראל, ולעמוד על המשמר ולצפות מה ידבר בי, מתי תהיה אחרית הזעם ומתי תבוא הישועה.
לעומת זאת "ואתיצבה על מצור" מכוון כנגד "ומה אשיב על תוכחתי". כנגד מה שטען על שלוות בבל והצלחתם, זה כבר ויכוח: ריבונו של עולם, למה כך אתה מנהיג את עולמך, למה תביט בוגדים ולמה תראני אוון. כאן הוא בא כנלחם ולא כמתפלל, כמי שצר על עיר ורוצה לכבוש אותה, ורוצה להצליח בוויכוח ולקבל תשובה.
ושימו לב לשינוי הלשון: לא נאמר "ומה ישיב על תוכחתי" אלא "ומה אשיב". מבאר המלבי"ם שהתלונות אינן תלונותיו שלו על השם, אלא תלונות העם. הנביא הוא הצינור שדרכו העם משמיע את טענותיו, כמו שנאמר "ויריב ומדון ישא", והוא מבקש לדעת מה להשיב להם. אפשר לומר שהנביא אומר: אני לעצמי לא הייתי נכנס לכל זה כלל, שכן אני מאמין באמונה שלמה שכל דעביד רחמנא לטב עביד ואין לי שום טענה. אלא שאנשים באים בטענות על הנהגת השם, ואני צריך לענות להם, ולכן "ומה אשיב על תוכחתי".
ועוד דיוק: על המשמרת נאמר "אעמודה", ועל המצור נאמר "אתיצבה". המלבי"ם כבר ביאר בכמה מקומות שלעמוד הוא ההפך מלשבת, שיצא ממצב ישיבה, ואילו להתייצב פירושו להתחזק על עומדו. "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה" - קמה ממצב שכיבה, וניצבה היינו התחזקה על עומדה. לכן במצור, שעניינו כיבוש ודורש כוח ועוצמה, נאמר "אתיצבה", ואילו על ההמתנה לתשובת השם בדרך תפילה די ב"אעמודה".
וַיַּעֲנֵנִי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל־הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה רואה את בבל מצליחים וזה יוצר לך קושי למה הרשע מצליח - כתוב חזון. ובחזון הזה תודיע שאחריתם אבדון והכרתה. אבל את הזמן אינו מגלה לו. המלבי"ם הולך כאן בקו של רש"י, שהקדוש ברוך הוא לא אמר לו מתי יהיה הדבר, אלא שלזה יקום נביא אחר, הוא ירמיהו, שידבר על מפלת בבל. הרד"ק לעומתם נוקט שכן רמז לו את התאריך.
ומה ההבדל בין כתיבה על לוחות לכתיבה על ספר? ספר אין יד הכל ממשמשת בו, ואילו הלוחות יד הכל ממשמשת בהם, כדוגמת מודעה שנתלית על לוח מודעות, שכולם רואים את מה שהנביא אומר. ועוד: "ובאר" - תכתוב את זה בצורה מבוארת, לא בשפה קשה וסתומה, אלא "למען ירוץ קורא בו", שכל מי שיקרא יבין מיד את המסר, שהרי כל המטרה שהדברים יתפרסמו ויובנו.
הרד"ק מסביר שהקדוש ברוך הוא אמר לו: אתה מתפלא על שלוות הרשעים - דע לך שהשלווה הזאת לא תתקיים. הרשע מתגאה כנגד השם ומדבר בדרך גאווה ובוז, וסופו יוכיח. וכך אמנם היה, כמובא בספר דניאל שכבר למדנו. נבוכדנצר האמין שהכל בכוח אלוהיו ובעוצמתו שלו, ולא נתן את הכוח לאלוקים. תחילה הראה לו השם חלום, וחכמיו וכומריו ועובדי העבודה הזרה לא ידעו לפותרו, ורק דניאל, שהשם גילה לו, פתר אותו בשם אלוקים. כאן כבר קיבל מסר משמים, וחזר בו מדעתו המשובשת והאמין בהשם. וכך גם במעשה חנניה מישאל ועזריה, שהודה ואמר: אתוהי כמה רברבין ותמוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם. ולאחר מכן, כשהיה מהלך בהיכלו והתגאה ואמר אני נבוכדנצר הגדול והכוח שלי, השליכו הקדוש ברוך הוא להיות שנים עשר חודש כחיית השדה, גמול על הרעות שעשה לישראל.
ואם תשאל למה לא הוכרת לגמרי? כיוון שכבר הייתה הבטחה שהוא ובנו ובן בנו ימלכו. והדבר בא בעקבות המכתב ששלח לחזקיה, שהוא היה הסופר והקדים בו שם שמים לשלום המלך, ורץ שלוש פסיעות, וכנגדן נתן לו הקדוש ברוך הוא שלושה דורות. לכן ההכרתה לא הייתה בו אלא בנכדו, בלשצר. וגם הוא קלקל כסבו: התגאה ואמר אני בלשצר המלך הגדול, והקדוש ברוך הוא כבר לא יגאל את עמו ישראל, והוציא את כלי בית המקדש ושתה בהם מתוך ביזיון למצבם של ישראל. ומה כתוב שם? "בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה" - עוד באותו הלילה איבד את מלכותו. יצאה יד מן השמים וכתבה על היכלו "מנא מנא תקל ופרסין": נמנית מלכותך ונמצאה חסרה, ונפרסה מלכותך, היינו נחתכה. הכשדים נהרגו, בבל נחרבה על ידי כורש ודריווש, וישראל שהיו שם ניצלו, וכורש הכריז עליהם שישובו לארצם ויבנו את בית המקדש.
אם כן, יש לך שאלות למה הרשע מצליח? ראה מה סופו של הרשע: אבדון וכליה. ומה סופם של הצדיקים? גאולה ועלייה לארץ ובניין בית המקדש. אל תשאל מתוך קוצר ראייה. בסופו של דבר השם מטיב לצדיקים ונפרע מן הרשעים. וזו התשובה שנתן לו השם כדוגמה להבין את משפטי השם, ומזה יבין גם את שאר המשפטים שנראים לו כעת רעים, כי באורך רוח מתברר שכל דעביד רחמנא לטב עביד.
כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר׃
לדעת הרד"ק הקדוש ברוך הוא כן אמר לו מתי יהיה הקץ, אלא שרמז לו את הדבר ברמז. "חזון למועד" - כתוב את החזון עבור המועד שעתיד לבוא. הדברים סתומים, והם ילכו ויתפרשו. ומה התועלת בכך? שהדברים יהיו בסתר, וכשיבוא החזון יבינוהו. כלומר, אם תנסה עכשיו למצוא להם משמעות לא תבין, אבל כשזה יקרה פתאום תראה שהדבר כתוב, ויבינו שכל זה נצפה מראש. ולכן נאמר לו לכתוב על הלוחות, שהחקיקה קיימת ועומדת, כדי שהדבר ייקרא בבוא העת.
רש"י מפרש: "עוד חזון למועד" - עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו החזון מתי תהיה מפלת בבל וגאולתם של ישראל. והוא "יפח לקץ ולא יכזב". "יפח" מלשון דיבור, שהדיבור הוא ברוח היוצאת מן הפה, כנפיחה, וכמו "וברוח פיו כל צבאם". ומי הוא אותו נביא? ירמיהו, שדיבר כבר בבירור: "במלאות לבבל שבעים שנה" - כאשר יתמלאו לחרבות בבל שבעים שנה תהיה הגאולה. דא עקא, שגם בלשצר וגם אחשוורוש השתבשו בחשבון, כי לא ידעו ממתי מתחילות אותן שבעים שנה. אבל על כל פנים שם כבר נאמר דבר מפורש הרבה יותר, בעוד שכאן לחבקוק הדברים סתומים ואין מדובר בשנים.
"ולא יכזב" - הקץ שעליו ידבר אותו נביא הוא קץ שיבוא ולא יכזב, מלשון נחל אכזב שמתחיל ונפסק. "אם יתמהמה חכה לו" - אף על פי שתראו שהזמן הולך ומתארך, חכו לו, "כי בא יבוא לא יאחר", לא יאחר את זמן השבעים שנה שנקצבו. ועוד פירוש מביא רש"י, ש"חכה לו כי בא יבוא לא יאחר" מוסב על הנביא שיודיע את הקץ, הוא ירמיה, ולא על הקץ עצמו: הנביא הזה יבוא ולא יאחר, וימסור לכם את הנבואה.
ורש"י מביא גם את תרגום יונתן: "כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא". כלומר "כתוב ובאר על הלוחות" - הדבר כבר כתוב ומפורש בספר התורה. והיכן? במה שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה". אומרים חז"ל: שבעים שמיטות ביטלו ישראל, וכנגדן גלו שבעים שנה. התורה עצמה אומרת שהדבר יהיה מידה כנגד מידה: כנגד כל שמיטה שחיללו ועבדו בה, שנה של גלות. אתה שואל מתי הקץ? הדבר כבר כתוב בספר, בספר התורה. והרד"ק עושה שם את כל החשבון, ואיני נכנס אליו כעת, וכבר דיברנו עליו בעבר: בימיהם של המלכים הרשעים לא שמרו תורה ומצוות, ובכלל זה לא שמרו שמיטה, וכשמחשבים את שנות מלכותם מגיעים לשבעים שנות שמיטות ויובלות שלא נשמרו, וכנגדן שבעים שנות גלות כדי שתרצה הארץ את שבתותיה.
המלבי"ם מבאר "עוד חזון למועד": דע לך שעל המועד עוד יבוא חזון, יבוא ירמיה וידבר בגלוי על שבעים שנה, ואילו כעת הדבר לא יתגלה לך. ועוד הוא מודיע לו שמפלת בבל אינה קץ אלא פקידה בלבד, ולא קץ הפלאות. למלבי"ם קו ברור שכבר הסברנו בספרים אחרים: בית שני היה תקופת מבחן, מעין נסיעת מבחן. אילו היה בית שני מצליח, הייתה באה הגאולה השלמה. אלא שבמבחן הזה נכשלנו, ישראל חזרו לקלקל והתברר שאינם ראויים עדיין לגאולה, ובעקבות זה גלו גלות שאנו נתונים בה עד היום. הקץ שאנו מצפים לו הוא הקץ המוחלט, קץ הפלאות המוזכר בדניאל. וכאן, בתקופת בית ראשון, מדבר הנביא על הגאולה מן הגלות של שבעים שנה, על בית שני, ולכן אומר להם: מה שאני מדבר עמכם עכשיו על קץ אינו אלא פקידה, השם יפקוד אתכם ויגאל אתכם גאולה זמנית, אבל הקץ הגמור יהיה רק בסוף ששת אלפי שנה, וגם בו אין נוקבים זמן.
לפי זה מדייק המלבי"ם: "עוד חזון למועד" - המועד יכזב, שהרי הגאולה הזמנית של בית שני היא גאולה אכזב, חשבנו שניגאלנו ואחרי ארבע מאות ועשרים שנה גלינו שנית, ומכאן מקור הביטוי אכזבה. אבל "ויפח לקץ ולא יכזב" - הקץ, שהוא קץ הפלאות, לא יכזב, שכן כשתבוא הגאולה השלמה לא תהיה אחריה גלות. ומי ידבר עליו? דניאל, הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב, קץ של תשועת עולמים.
ועל זה ממשיך: "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר". ומי כמונו יודע כמה התמהמה, שהרי נביאנו דיבר לפני למעלה מאלפיים שנה, וכבר עברו עלינו אלפיים שנות גלות. וכאן יש לכאורה פרדוקס: אם הוא מתמהמה, הרי הוא מאחר, ואיך אפשר לומר "אם יתמהמה" ומיד "לא יאחר"? מבאר המלבי"ם: לגאולה האחרונה שני זמנים, בעיתה ואחישנה. אם ישראל זוכים - אחישנה, ואם אינם זוכים - בעיתה, והגאולה תבוא בזמנה הקצוב, שהוא הזמן שבהכרח יבוא בו משיח. אין מצב שעם ישראל לא ייגאלו, ואפילו יעמיד להם מלך קשה כהמן, בסופו של דבר ייגאלו.
לפיכך: אם אינם זוכים לאחישנה, הרי הוא מתמהמה, שהרי ציפינו לאחישנה והוא מתמהמה והולך. אבל "לא יאחר", כי לשון איחור במקרא נאמרת תמיד על זמן קצוב. כשקבענו לתשע והגעת בתשע ועשרה - איחרת, כי היה זמן קצוב. על אחישנה אין תאריך קצוב, ולכן אי אפשר לקרוא לזה איחור אלא התמהמהות. אבל הבעיתה היא זמן קצוב, ובאותו זמן שנקבע, לא שנייה אחריו, יבוא ויגאל אתכם גאולת עולמים.
הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה׃
לפי רש"י הפסוק מדבר בנבוכדנצר. "עופלה" מלשון עזות, כמו "ויעפילו", וכמו "עופל ובוחן" שהם מבצרים גבוהים. נפשו תמיד בכעס ובתאווה, שואף לבלוע הכל ואינו שבע ממאומה. "לא ישרה נפשו בו" - כשנפשו של אדם ישרה הוא רגוע ורוחו מתקררת, אבל זה שום דבר אינו ישר בעיניו, כל מה שיש לו אינו שווה לו, והוא שואף תמיד לעוד ולהשיג ולבלוע. ולכן תבוא עליו הפורענות. ולעומתו "וצדיק באמונתו יחיה" - זה יכניה המלך, שיעמוד לו צדקו. שהרי כשנבוכדנצר נעלם שנים עשר חודש קם בנו אויל מרודך למלוך, ואחר כך הבין שהיה זה מעשה אווילות שהרי אביו חזר והענישו על שנטל לו את המלוכה. לכן כשמת נבוכדנצר לא לקח אויל מרודך סיכונים, ניער אותו מקברו וגרר את עצמותיו, כדי לוודא שאדם זה לא יקום עוד. בזה נתקיים בו "ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב". ובאותו יום נשא אויל מרודך את ראש יהויכין ונתן את כיסאו מעל כיסא המלכים. הרי שהצדיק באמונתו יחיה, והרשע מפלה ולא תקומה לו.
הרד"ק מסביר: מי שנפשו לא ישרה בו, אין לו אמונה בהשם יתברך, ולכן יש לו גבהות לב וגאווה והתנשאות, ואינו חושש מן הרע מפני שהוא בטוח בעצמו. לעומתו המאמין והבוטח בהשם הוא בגדר "אשרי אדם מפחד תמיד", כי אינו יודע מה ילד יום, והוא תמיד ביראת שמים. ואילו בעל הגאווה הולך בשיטת ה"סמוך", יהיה בסדר, ואינו חושש ממאומה, ואינו רואה אף אחד ממטר. זו הייתה נפשו של נבוכדנצר ונפשו של בלשצר בנו, שהתגאו כנגד השם ואמרו הנה אלוהי הצליח אותי וכבשתי ממלכות ועם ישראל לא ייגאלו עוד. לעומתם הצדיק, שנפשו שפלה, "באמונתו יחיה", ויינצל מן הרעה שתבוא על הרשע. אלה ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו, שנכנעו בגלות ולא עבדו עבודה זרה כמקודם והאמינו בהשם, ולכן כשנכבשה בבל ניצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל.
המלבי"ם אינו מבאר את הפסוק על נבוכדנצר ובלשצר כלל, אלא בהמשך לעניין הקץ. "עופלה לא ישרה נפשו בו" - מי שנפשו אינה ישרה, הולכת ודוחקת את הקץ. הוא עולה ומעפיל בכוח להביא את הקץ, כמו "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", וכמו אותם בני ישראל במצרים שחישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ובסופו של דבר הוכו. מי שמנסה להעפיל בטרם עת ולטפס למקום גבוה מכוחותיו ומידיעותיו, אות היא שנפשו אינה ישרה בו, וסופו להיכשל. וזהו שאומר דניאל "ופריצי בני עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו". כמה נביאי שקר, אומר המלבי"ם, גרמו צרות מרובות בכך שנקבו תאריכים לקץ ופעלו פעולות להביאו, ובסופו של דבר נכשלו. וכמה צרות עשה לנו שבתאי צבי, שהציג עצמו כמשיח ורבים נטו אחריו, ובסוף השתמד והתאסלם, ובעקבותיו יצאו רבים מן הדת.
ומעשה שהיה לפני כמה מאות שנים, שקם אדם גדול והכריז שהשנה יבוא הקץ וכולם יעלו לירושלים, ולכן המליץ לסגור את העסקים ולהתחיל להתכונן. סיפרו את הדבר לאדם גדול אחר, וביקש לפרסם בשמו: השנה לא יבוא משיח. שאלו אותו: ואם יבוא המשיח, מה יעשה הרב? אמר להם: אם הקץ באמת יבוא, מי יזכור איזה שטויות דיברתי. ואם הקץ לא יבוא, אתם יודעים כמה אנשים כבר מכרו את עסקיהם ויושבים על המזוודות בעקבות אותו חכם שהטעה אותם, וכמה מהם יאבדו את אמונתם כשיראו שאמרו יבוא ולא בא, ויתייאשו מן הגאולה. לכן עדיף שאני אומר שהמשיח לא יבוא השנה, וכשלא יבוא יזכרו שאני אמרתי כן, ויישארו נאמנים באמונתם וימשיכו להמתין לו.
וזהו שאומר הכתוב: "הנה עופלה לא ישרה נפשו בו" - מי שמנסה לחזות את עת הגאולה, אות היא שאין נפשו ישרה. "וצדיק באמונתו יחיה" - הצדיק שנפשו ישרה בו אינו מעפיל לחשב קיצים ולתאר לעצמו את הזמן הראוי לגאולה, אלא חי באמונתו, מאמין שיש יום להשם, דום להשם והתחולל לו, ומחכה ומצפה לגאולה האמיתית בלי לנסות לצפות אותה או לזרז אותה.
אגב, זהו אחד הפסוקים שרבים אוהבים לשבש. יש פסוקים שאנשים הרחוקים ממצוות נוטלים ומעוותים לפי עיוותם, כל עוד נוח להם להשתמש בהם כרצונם. כאן כתוב "וצדיק באמונתו יחיה", ואתה שומע מהם "איש באמונתו יחיה", כלומר זה מאמין בכדורגל ואתה מאמין בריבונו של עולם, וכל אחד יחיה באמונתו. זה שיבוש מוחלט. לא כתוב איש אלא צדיק: מי שצדיק ועובד השם יחיה מכוח אמונתו. אבל מי שמאמין בהבלים יחיה? מאיפה הוצאת את זה? אתה יכול להמציא לך תורה חדשה, אבל אל תיגע במשיחי ואל תיגע בדברי הנביאים. המאמין באמונת הבל ימות בזה ובבא, כבר בחייו קרוי מת, וכל שכן שאין לו חיי נצח. ואילו הצדיק באמונתו יחיה, גם כאן וגם לעתיד לבוא.
ויש עוד כמה פסוקים כאלה. בזמנו, כשדיברו על יהודי רוסיה שהיו כלואים מאחורי מסך הברזל, נקטו בסיסמה "שלח את עמי", בשיטת המספריים: עצרו כאן. אבל תמשיך את הפסוק - "ויעבדוני". לא, את זה כבר לא. שלח את עמי, ומה יעשו אחר כך? יעבדו שטויות והבלים. וכן "בית יעקב לכו ונלכה", וההמשך? קיצצו. מכאן עשו את תנועת ביל"ו, וכל אחד מחפש רק בילויים, בעוד שהפסוק אומר "בית יעקב לכו ונלכה באור השם", ואת "באור השם" גזרו. וכן "כי בצלם אלוקים עשה את האדם", לקחו רק מילה אחת: בצלם. איפה אלוקים? "לא ייזכר שם אלוקים על פיו". יש להם תיאוריה, ואל תבלבל אותם עם עובדות. אצלם הפלסטיני נעשה בצלם, ואני מוכן להסכים, ובלבד שתצא מנקודת הנחה שגם יהודי נעשה בצלם, שלפחות ייתן לנו את הקרדיט שהוא נותן לזה שבא לכאן רק כדי להתאבד. אבל גם את זה אין. כך אפשר לקחת ולחתוך ולגלח מאיפה שרוצים ולבאר הכל לפי דעה משובשת, ועל פי זה קבעו לנו "איש באמונתו יחיה".
וְאַף כִּי־הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים׃
"היין בוגד" - מבאר הרד"ק שאין הכוונה שהיין עצמו בוגד, אלא ששותה היין נעשה בוגד, וכמו "לץ היין הומה שכר", שאין היין עצמו לץ אלא שותה היין נעשה לץ.
ומה בא הכתוב ללמד? שהרשע בסופו של דבר יושב לו גמולו, בין בקרוב ובין ברחוק. ואם כך בכל שותה יין, כל שכן זה, נבוכדנצר, שאחד ממאפייניו היה שתיית יין. אמרו עליו "לקבל אלף חמרא שתי", שהיה שותה יין כנגד אלף איש: כמה שאלף שותים, כך היה שותה כנגדם. לא סתם שותה, אלא סופר שותה. ומתוך כך היו מעשיו בפזיזות, בלי להתבונן במה שהוא עושה, הורג בלא חמלה ובוגד באלה שהיו עמו בשלום. זהו "היין בוגד", ששותה היין בוגד ברעיו.
ולא זו בלבד, אלא גם "גבר יהיר", גס רוח ובעל גאווה. ואף על פי כן אין לך מה לדאוג, כי "לא ינווה" - לא יעמוד בנווה מלכותו שנים ארוכות, שבעים שנה ותכלה מלכותו. ועוד פירוש מביא הרד"ק: "לא ינווה", שלא יישאר בנווהו אלא ייטרד אל המדבר ואל היערות כחיית השדה, כפי שאכן אירע לו שנים עשר חודש.
"אשר הרחיב כשאול נפשו" - על דרך הכתוב "הרחיבה שאול נפשה". השאול והמוות, שהם המקבלים את המתים, אינם שבעים לעולם, וכמו שנאמר "שלוש הנה לא תשבענה" ו"שאול לא שבעה". זהו שאומרים שבגיהנום יש מקום לכולם: אין זה בית כלא שאומרים בו אין עכשיו מקום מרוב פיצוץ אוכלוסין, אלא לשאול יש מקום בלי סוף. וכך הוא, הרחיב כשאול נפשו, "והוא כמוות ולא ישבע". "ויאסוף אליו כל הגויים ויקבוץ אליו כל העמים" - מראה על תאוותו ועל רצון השלטון שלו, שרוצה למשול ולשלוט בכל.
הנביא עומד על משמרתו כמתפלל וממתין לישועה, ומתייצב על מצור כמתווכח ונלחם על שאלת הצלחת הרשעים, ושאלתו אינה שלו אלא שאלת העם שהוא צריך להשיב לו. תשובת השם היא "כתוב חזון ובאר על הלוחות": פרסם ברבים שסופה של בבל אבדון, אף שאת הזמן לא גילה לו, ולזה יקום ירמיהו שידבר על שבעים שנה, ודניאל שידבר על הקץ האחרון שלא יכזב. המועד של בית שני הוא פקידה בלבד וסופו לאכזב, אבל קץ הפלאות לא יכזב, ואף שיתמהמה מן האחישנה לא יאחר את זמן הבעיתה הקצוב. מכאן האזהרה: "הנה עופלה לא ישרה נפשו בו" - המעפיל לדחוק את הקץ ולחשב קיצים אין נפשו ישרה וסופו להיכשל, ואילו "צדיק באמונתו יחיה", ממתין בתמימות ובאמונה שלמה. ולעומתו הרשע, השיכור והיהיר שהרחיב כשאול נפשו ואינו שבע לעולם, סופו שלא ינווה, ומפלתו מלמדת שאין לדון את הנהגת השם בקוצר ראייה, שכן כל דעביד רחמנא לטב עביד.