פרק ב' בחגי פותח בנבואה חדשה, שנאמרה בחודש השביעי בעשרים ואחד לחודש. הנביא נשלח בשליחות מיוחדת אל מנהיגי השיבה ואל העם כולו, לחזק את ידיהם בבניין הבית. הבונים ראו לנגד עיניהם בית דל ושפל לעומת הבית הראשון, ונפלה רוחם; ובאה הנבואה להודיע שדווקא בבית הזה טמון פוטנציאל של גאולה שלמה - בתנאי שהעם יעשה את חלקו.
בַּשְּׁבִיעִי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְּבַר־יְהֹוָה בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
הרד"ק עומד על כך שבכל הנבואות כאן חוזר הכתוב ומזכיר "חגי הנביא". טעם אחד: הנבואה כאן היא שליחות מיוחדת אל העם, לעשות בפועל את מה שהוא מצווה אותם עכשיו, ולכן מודגש שהוא הנביא המנבא להם לאמור. טעם שני: כפי שראינו לעיל, הנבואה כבר פסקה וכאן היא התחדשה, ולכן היה צורך להדגיש שוב ושוב שזה דבר ה', ושחגי הוא נביא המקבל את נבואתו ממנו יתברך. משום כך הדבר חוזר על עצמו פעמים רבות.
אֱמׇר־נָא אֶל־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל־שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר׃
המסר נמסר לשלושה: לזרובבל בן שאלתיאל שהיה "פחת יהודה" (פחה, כלומר המושל), ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ולעם עצמו. ולכאורה קשה: מדוע הוקדם זרובבל ליהושע הכהן הגדול, שמעלתו לכאורה גדולה יותר? אומר האבן עזרא: אל תתפלא, כי לעולם חולקים כבוד למלכות יותר מאשר לכהונה ולנבואה. כך אתה מוצא שיהושע מוזכר לפני כלב, וכך "אחרי שאול ואחרי שמואל" - שאול הוא המלך ושמואל הוא הנביא, ובכל זאת המלך קודם, שחולקים כבוד למלוכה. וכן "המה יסד דוד ושמואל" - הקדים את דוד שהוא המלך ואחריו את שמואל. אף כאן זרובבל קודם, לפי שהיה מבני יהויכין, מזרע המלוכה.
ומוסיף האבן עזרא שיש יוצא מן הכלל אחד: בדברי ה' אצל המרגלים מופיע כלב לפני יהושע, אף שיהושע היה גדול מכלב בשנים. והטעם, שבכלב נראתה מעלה מיוחדת - "ויהס כלב את העם" - ולכן הקדימו ה'. אבל חוץ מזה, בכל שאר המקומות הולכים אחר מעלת הכבוד, וכבוד המלוכה קודם.
מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם׃
"מי בכם הנשאר" - מי נשאר מכם עוד מזמן הגלות והחורבן של הבית הראשון. מדובר כאן בזקנים בני למעלה משמונים שנה, שהרי אנו עומדים כשבעים שנה אחרי החורבן ואחרי גלות בבל, ואף לאחר תחילת השיבה לא מיד החלו לבנות את הבית. אומר להם הנביא: מי שראה את הבית בכבודו הראשון, כשהוא מביט בבית השני עומד לפניו - "הלוא כמוהו כאין בעיניכם". אינכם מחשיבים אותו למאומה, שהרי הוא נראה שפל הן מצד מראהו החיצוני והן מצד הקדושה שבו, שהרי חמישה דברים חסרו בבית השני.
וזהו שמצאנו בפסוקים ובגמרא, שבעת בניין הבית אלה היו בוכים ואלה היו שמחים. ומדוע? אלה שהכירו את הבית הראשון בכו כשראו את הבית הזה; ואלה שלא הכירו את הבית הראשון, והם הצעירים, שמחו על שנבנה בית.
וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם־יְהֹוָה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כׇּל־עַם הָאָרֶץ נְאֻם־יְהֹוָה וַעֲשׂוּ כִּי־אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל־תִּירָאוּ׃
אומר להם הנביא: מה אתם יראים? אין לכם ממה לחשוש אלא אם אין לכם חיזוק בעבודת ה'; אבל אם יש לכם חיזוק בעבודת ה', אינכם צריכים לירוא ממאומה. "ועשו... את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים" - המילים "כי אני אתכם" הן מאמר מוסגר, ופירוש הדברים: עשו את דברי התורה והמצווה שעליהם כרותה ברית ביני וביניכם מעת יציאת מצרים, כמו שנאמר שם "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם". ואם תעשו כך - יגדל כבוד הבית הזה על כבודו של הבית הראשון.
ומדוע? "כי אני אתכם", "ורוחי עומדת בתוככם". אומר להם הקב"ה: אני נמצא אתכם עכשיו כשם שהייתי אתכם ביציאת מצרים. אלא שכל זה בתנאי שתהיו כמו אז, שתקיימו את המצוות ותשמרו את הברית כמקדם, ואז באמת תהיה רוחי עומדת בתוככם כמאז כן עתה. ואף שאין הרוח מתעוררת לעשות ניסים ונפלאות בגלוי, דעו לכם שהיא בתוככם - וזה הדגש של "בתוככם". לא תראו כאן קריעת ים סוף, שכבר אין הקב"ה עושה ניסים גלויים, אך בהחלט תראו ותרגישו את מציאות ה' בתוככם, עומדת ופועלת ומשפיעה.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־הַיָּם וְאֶת־הֶחָרָבָה׃
רש"י מפרש: כשתכלה מלכות פרס, שתחת ממשלתה אתם נתונים כעת, עוד מלכות אחת תקום למשול עליכם ולהצר לכם, וממשלתה תהיה מועטת - וזהו "מעט היא", שזמן ממשלתה יהיה מועט. "ואני מרעיש את השמים ואת הארץ" - על ידי הניסים שנעשו לבני חשמונאי. ואז יבינו האומות ששכינתי שורה בבית הזה, ובעקבות זאת יביאו תשורה של כסף וזהב, כמובא בספר יוסיפון על מה שאירע לאחר הניסים והתגברות בני חשמונאי על היוונים.
המלבי"ם מפרש אחרת, וכאילו הפוך סדר המילים: "מעט היא עוד אחת". כלומר, הרוח שעומדת בתוככם כעת היא מועטת, אינה פועלת גדולות ונפלאות ואינה עושה רעש גדול. לכן צריך "עוד אחת" - עוד תוספת רוח. ומהיכן תבוא תוספת הרוח? מן העם עצמו, שיתלבשו רוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה'. ועל ידי שהרוח הזאת מתווספת אל הרוח ההיא, יהיה בזה רוח של רעש גדול, שבו ירעיש ה' את השמים ואת הארץ.
ומה המסר? אומר המלבי"ם שהמליצה כאן היא על רוח הנבואה שחזרה עתה, שהנה יש להם נביאים בשובם לארץ, נביאים אחרונים המנבאים בשם ה'. אך אומר ה': זה רק מעט. אל תחשבו שמה שחזרה רוחי יתמיד וימשיך הלאה - הדור עדיין אינו זכאי שהנבואה תתמיד ורוח הקודש תשרה עליהם באופן קבוע. צריך פעולה מצדכם, צריך רוח מצדכם. הרוח הזאת ניתנה מצדי, אבל אתם צריכים להביא רוח משלכם: המעשים הטובים שלכם הם שישפיעו שירעיש ה' את השמים, כלומר שישנה את כל סדרי הטבע וייתן אותות ומופתים בשמים, בים וביבשה - ופירושו של דבר, שיגיע זמן הגאולה.
וזהו יסוד גדול שנראה שוב בהמשך הפרק: אפשרות הגאולה השלמה הייתה נתונה בידם. אילו היו משנים מעשיהם, היו מגיעים כבר בבניין הבית השני אל הגאולה השלמה. לכן הוא אומר: צריך עוד אחת, צריך עוד מעט, והנה אשכין כבר את רוחי בכם ותראו אותות ומופתים בשמים בארץ בים וביבשה - אותם דברים שאנו מקווים ומצפים שייעשו בגאולה השלמה.
וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כׇּל־הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
הרד"ק מסביר: "והרעשתי את כל הגויים" - אתן בלבם שיחרדו ממקומם, וכל אחד יהיה נרעש ויקום ממקומו לבוא ולראות את כבוד הבית הזה, ויביאו עמם כסף וזהב לכבוד הבית. ו"באו חמדת כל הגויים" פירושו שיבואו בחמדת כל הגויים, כלומר יביאו בידם את כל הדברים החמודים שהם חמדתם: כלי כסף וזהב, בגדים ואבנים יקרות - כל מה שהוא חמדת הגויים יביאו לכבוד בית המקדש.
ואל תתפלא שנכתב "חמדת" ולא "בחמדת", שהרבה פעמים המקרא מחסיר את בי"ת השימוש. (ונבהיר: בי"ת השימוש היא הבי"ת המשמשת, לא בי"ת השורש. במילה "בית" הבי"ת היא מן השורש, אבל כשאני אומר "בבית" - הבי"ת הראשונה היא בי"ת השימוש והשנייה היא בי"ת השורש.) וכך מצאנו "ומראה ולא בחידות", שכאילו כתב "ובמראה ולא בחידות"; וכן "כל הכסף הנמצא בית ה'", שכאילו כתוב "בבית ה'". אף כאן: "ובאו חמדת כל הגויים" - ובאו בחמדת כל הגויים.
והמלבי"ם ממשיך בקו שלו, שלפניהם עומדת האפשרות להגיע אל הגאולה השלמה: כאשר יגיע אותו זמן שבו "מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה", שזה יהיה בגאולה העתידה - אומר להם ה' שיש בידם עכשיו להביא לכך, שיבואו כל האותות הנדרשים קודם הגאולה העתידה: שירעשו הגויים ויתקבצו לכאן לבוא ולהילחם את מלחמת גוג ומגוג, עד שבסופו של דבר יביאו לכאן את חמדת כל הגויים מנחה לה'. ואז "ומילאתי את הבית הזה כבוד" - יהיה הבית האחרון שאנו מצפים לו מכובד, גדול, מרומם ומנושא, כמו שנאמר "והיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים". כולם יבואו לראות בכבוד הבית הזה ולהקריב בו - לא בשביל השגרירות האמריקאית יבואו, אלא בשביל בית ה' שיהיה בירושלים.
לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
מסביר הרד"ק: ביד מי שהכסף נמצא - הוא שלי. אל תחשוב שאם הוא נמצא אצלך הרי הוא שלך; אומר הקב"ה, ברשותי ליטול אותו מזה ולתת אותו לזה, ולכן אתן בלבם של הגויים שיוציאו מכספם ויתנו אותו לבית המקדש.
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
המלבי"ם מחבר פסוק זה לקודמו: כולם יכירו שהכסף והזהב הכול שייך לי, וכיוון שכן יביאו אותו לירושלים, אל הבעלים האמיתי שהוא הקדוש ברוך הוא. וכשיהיה ידוע לכול שהכול שייך לה' יתברך, לא יהיה קשה לאדם לתת לבית ה'. שהרי מדוע היום קשה לאדם להוציא כסף מן הכיס? משום שהוא מרגיש שמשלו הוא נותן לבית הכנסת, משלו הוא נותן לצדקה. אבל ברגע שיבין ש"לי הכסף ולי הזהב", יבין שמשלו הוא נותן לו - "משלך נתנו לך". לעתיד לבוא יבינו הגויים וידעו ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", והדבר יקל עליהם לבוא ולתת לאדון הכול, לאדון הכסף והזהב.
ועל ידי זה יהיה "גדול כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שהבית הזה יהיה הבית האחרון. כלומר, בנבואה זו מצפה ה' מהם שיפעלו באופן שהבית השני יהיה כבר הבית הנצחי, הבית שלא ייחרב עוד. ו"במקום הזה אתן שלום" - לא תהיה ביניכם שנאת חינם, שהרי הגורם לחורבן בית שני היה שנאת חינם; תחת שנאת חינם אומר הקב"ה: במקום הזה אתן שלום, יהיה שלום ביניכם.
לפי זה, אומר המלבי"ם, יוצא שכל מה שראינו עד עתה הוא תנאי: אם תבוא עוד רוח נוספת מצדכם, ואם תשמרו ותקיימו את המצוות של הברית שכרתי אתכם בהוציאי אתכם ממצרים - אז יהיה הבית הזה הבית האחרון, בית שאין אחריו בית, והוא יהיה גדול מן הבית הראשון, ויתקיימו כל הייעודים: גוג ומגוג, הגאולה השלמה, והכול יסתיים כאן.
אלא שהתנאי לא התקיים. הם לא שמרו את ברית ה', ותחת "ובמקום הזה אתן שלום" - אדרבה, במקום הזה הביאו מלחמה, היו ביניהם מחלוקות גדולות, והתרבו הפריצים והכתות. מי שקורא על אותה תקופה מוצא את האיסיים, הצדוקים, הבייתוסים והפרושים - הפרושים הם אנחנו, שומרי המצוות, אבל כל אלה שקמו וחלקו כנגדם התפצלו לכתות רבות; וכך אף מתגלה מן המגילות הגנוזות במערות קומראן, שהתחלקו לכתות רבות. הדבר גרם לשנאת חינם ולריחוק איש מרעהו, ולא נותרה ברירה אלא שכל הייעודים האלה ימתינו עד בוא עת קץ. היה להם אז סיכוי שזה יהיה הקץ, וכיוון שלא הכינו את רוחם גרמו שהקץ יידחה לאלפיים שנה נוספות - ואנו מקווים שיבוא במהרה בימינו.
עוד מפרש המלבי"ם, שהתואר "האחרון" מוסב על הכבוד ולא על הבית. כלומר: גדול יהיה הכבוד האחרון של הבית הזה מן הכבוד הראשון. ומדוע אפשר לומר כך? מפני שהמלבי"ם מסביר ששם "בית" חל עליו גם בזמן שהוא חרב, והכתוב מתארו כאילו הוא עומד. והטעם: הבית השני היה ההתחלה לבניין בית המקדש השלישי, הוא היה אמור להיות הפתיחה לבית השלישי; ואף הקדושה לא בטלה מעולם, ולא זזה שכינה מאותו מקום. נמצא שהכבוד שיהיה לבית הזה באחרונה, בשעה שייבנה הבית השלישי, יהיה גדול מן הכבוד שהיה לו בראשונה, בעת הבית השני. ואם כן זהו ייעוד עתידי על אחרית הימים.
וכיוצא בזה מביא האבן עזרא בשם רבי משה, שהנביא הזה ניבא על הבית השלישי, וכל הנבואה הזאת מדברת בו. וראייתו: הרי בבית שני לא ראינו שבאו כל הגויים והביאו את חמדתם, ועל כורחך שהנבואה מדברת על הבית השלישי. אולם האבן עזרא דוחה זאת ואומר שאין זה נכון, אלא הנבואה נאמרה על הבית השני, ומה שכתוב "ובאו חמדת כל הגויים" נאמר על תנאי - אילו היו צדיקים גמורים, כמו שאמר זכריה "והיה אם שמוע תשמעו".
בגמרא נחלקו רב ושמואל, ורש"י מביא זאת: חד אמר בבניין - שכבוד הבית בהיבנותו יהיה גדול מזה של הבית הראשון; וחד אמר בשנים. ואכן בית ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים, ובית שני ארבע מאות ועשרים. וסימן לדבר: "ואש תיתך ארצה" - תי"ו יו"ד תי"ו כ"ף. יש שהביאו רמז מ"שמן זית זך כתית למאור", אלא שכשאתה אומר "כתית" אינך יודע מה היה הראשון ומה השני, ואילו כשאתה אומר "תיתך" אתה יודע: ת' י' ת' כ'. נמצא שבפועל בית שני אכן עמד שנים רבות יותר מן הבית הראשון.
ולדעה שהכוונה לבניין - איזה בניין היה מפואר יותר, של שלמה או של בית שני? בכוונה איני שואל על הבניין שבנו עזרא ונחמיה, שללא ספק היה פחות, כמפורש בפסוקים; אלא על הבניין שבנה הורדוס. שם מצאנו בחז"ל ביטויים לכך שהיה בית מיוחד במינו, "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין מפואר מימיו". ומניין שהפאר הזה גדול משל שלמה? משום שרש"י מבאר את שאלת הגמרא "מאי היא" - איזה מן הבניינים, של שלמה או של נחמיה בן חכליה או של הורדוס שסתרו ובנאו? ועל זה אמר אביי: זה בניין הורדוס. נמצא שהבניין המפואר ביותר שנראה מעולם היה של הורדוס, אפילו יותר מבניינו של שלמה.
כך כתב גם הספורנו בפרשת פקודי, שהעושר שבבניין הורדוס היה גדול מזה של הבית הראשון. וכן כתב אצלנו הרד"ק, והוא מביא בשם ספר יוסיפון (יוסף בן גוריון) שהבניין שבנה הורדוס - מעולם לא נראה בניין טוב ונאה כמוהו. וזהו גם פשוטו של מקרא: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" - כבודו יהיה גדול יותר בכך שיהיה בנוי ומפואר יותר מן הבית הראשון. לעומתם האברבנאל חולק וסובר שבניין הורדוס לא היה יפה יותר מבניין שלמה, וכן משתמע מהמהרש"א שנוקט שבניין שלמה היה מפואר יותר. ולשיטתם, הכבוד שמדובר בו כאן אינו הכבוד שמצד הנוי החיצוני, שכן מצד הנוי החיצוני בניין שלמה היה מפואר יותר.
היה כאן מקום לכופרים לבוא ולטעון, וכבר התייחס לכך הרשב"א ואף בתקופות מאוחרות יותר: כיצד אתם אומרים שייבנה בית שלישי, והרי הנביא כותב במפורש "הבית הזה האחרון", ולאיזה בית הוא קורא אחרון - לבית השני; ואם כן משנחרב, אין עוד בית.
משיב הרשב"א בשו"ת (סימן קפ"ז), שמי ששאל שאלה זו אינו מכיר את לשון הקודש. שכן בלשון הקודש יש "אחרון" שיש אחריו אחרון נוסף. ולא רק מטבע לשון כ"אחרון אחרון חביב", אלא מקרא מפורש: "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" - הרי אחרונים שאחריהם עוד אחרונים. ועוד ראיה: "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון", ואחר כך "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך - ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה... והיו לדם ביבשת". הרי שנקרא "האות האחרון" ואחריו בא אות שלישי. למדת שאין "אחרון" מורה בהכרח על סיום, ויכול להיות אחרון שיש אחריו אחרון נוסף.
ומעניין מאוד מה שאמר החתם סופר בילדותו, כשהיה בן תשע: שיש לדרשה הזאת רמז בפסוק. שהרי האות השלישי היה דם - שייקח מן המים וישפוך ליבשה ויהיה לדם - וזהו שנאמר "והיה הדם לכם לאות על הבתים": הדם, שהוא האות השלישי אחרי שנאמר "אחרון" על האות השני, יהיה לכם לאות ולסימן בנוגע לבתים, לבתי המקדש - שיש "בית אחרון" שאחריו בא אחרון נוסף, והוא הבית השלישי.
ובאמת צריך לדעת שבניינו של הורדוס היה מפואר ביותר. הגמרא מספרת שהיו בו אבנים בצבע תכול המזכיר את הים, ושהורדוס רצה בשלב מסוים לצפות את בית המקדש בזהב, ואמרו לו חכמים: הנח אותו כך, שזה היופי שלו. הרי שהיה בו פאר מיוחד עד כדי כך שציפוי זהב נחשב כביכול ירידה במעלה.
ואגב, הורדוס עצמו, על פי ההיסטוריונים, היה מטורף - ולא סתם מטורף, אלא מטורף על בנייה. הוא הותיר כאן מונומנטים אדירים של בניינים, והיה עושה דברים בצורה משוגעת לחלוטין. לא הייתה לו בעיה לשפוך הון רב, ואף לא להעביד אנשים בעבודות פרך, שהיה אכזרי מאוד. ואת בית המקדש בנה לפי מושגיו, וללא ספק עשה כאן בית מפואר ביותר, עד שרבים נוקטים שהיה מפואר אפילו יותר מן הבית שבנה שלמה.
בנבואה זו בא חגי לחזק את זרובבל, את יהושע הכהן הגדול ואת כל העם, שלא ייפול לבם למראה הבית הדל לעומת הבית הראשון. ה' מבטיח "כי אני אתכם" ו"רוחי עומדת בתוככם" - אלא שהכול תלוי בתנאי: שישמרו את הברית שנכרתה ביציאת מצרים. הרוח שנתן ה' מצדו מועטת היא, וצריך "עוד אחת" - תוספת רוח מצד העם עצמו, רוח חכמה ובינה, דעת ויראת ה'. אילו היו עושים כן, היה הבית השני נעשה הבית האחרון ממש, שאין אחריו חורבן, כל הגויים היו מביאים אליו את חמדתם מתוך הכרה ש"לי הכסף ולי הזהב", ובמקום שנאת חינם היה שורה שלום. אך התנאי לא התקיים, הכתות והמחלוקות רבו, שנאת החינם גברה - והייעודים נדחו לעת קץ. ולמי שטוען מן המילה "האחרון" שאין בית שלישי, השיבו הרשב"א והחתם סופר: יש אחרון שיש אחריו אחרון, ויהי רצון שנזכה לו במהרה בימינו.