פתיחה: נבואת כ"ד בכסלו - ביום שבו הונחה האבן הראשונה
העם החל להתארגן לבניין הבית בחודש השישי, הוא חודש אלול, אך הבנייה בפועל התחילה רק בחודש התשיעי, הוא כסלו, בכ"ד בו. ובאותו יום עצמו הגיעה אל חגי נבואה חדשה: לגשת אל הכהנים ולשאול אותם שאלות בענייני טומאה וטהרה. הנבואה הזו, כפי שנראה, אינה שיעור בהלכות טהרות בלבד - היא משל ותוכחה על יחסו של הדור אל הקודש.
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁאַל־נָא אֶת־הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר׃
למה צריך לבחון את הכהנים?
רש"י מבאר: שמא שכחו בגלות את הלכות קודש וטומאה וטהרה, ולכן ייערך להם מעין מבחן פתע קצר - לראות אם הם עדיין "בעניינים".
האבן עזרא תמה על כך: הרי הכהנים הם מורי התורה, ובימי חגי כבר היו מקריבים עולות על המזבח תשע עשרה שנה עוד בטרם נבנה הבית, כמובא בספר דניאל. ומן הדין אפשר להקריב גם בלא בית, כשיש קלעים. ועוד, עמם היה יהושע הכהן הגדול, ותורה יבקשו מפיהו. כיצד יעלה על הדעת שאנשים כאלה שכחו תורה? לכן מבאר האבן עזרא על דרך הפשט: חגי לא אמר על הכהנים שלא הורו תורת אמת, אלא רק על "העם הזה" - הכהנים אכן ידעו ושלטו בהלכה, אך מן העם נשתכחו ענייני טומאה וטהרה.
הרד"ק משיב אחרת: כיוון שהקרבת הקורבנות לא הייתה דבר קבוע עד היום שהתחילו בבניין הבית, אלא דרך עראי, לא בהכרח שלטו בהלכותיה שליטה מוחלטת. דבר קבוע לומדים כראוי, דבר עראי - לא. ולכן רצה לוודא את ידיעתם.
המלבי"ם נותן כיוון אחר לגמרי: כל מטרת השאלה היא להראות להם שעדיין לא נטהרו ולא נתקדשו לגמרי, והדברים נאמרו בדרך משל. רצה לומר להם שהעניין האלוקי יחול עליהם רק באחרית הימים, רק כאשר יתקדשו ויטהרו לחלוטין - אז יזכו לשפע הרוחני הגדול.
הֵן יִשָּׂא־אִישׁ בְּשַׂר־קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל־הַלֶּחֶם וְאֶל־הַנָּזִיד וְאֶל־הַיַּיִן וְאֶל־שֶׁמֶן וְאֶל־כׇּל־מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא׃
וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם־יִגַּע טְמֵא־נֶפֶשׁ בְּכׇל־אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא׃
כאן צריך להיזהר מלקפוץ ולענות, כי לא רק שהתשובה אינה פשוטה - אפילו השאלה עצמה אינה ברורה. מה בדיוק נשאל, מה בדיוק נענה, והאם הכהנים עמדו במבחן או נכשלו בו? נלך תחילה בקו של הגמרא כפי שמבארה רש"י, ובה עצמה יש מחלוקת, ואחר כך נראה את דרכו השונה לחלוטין של המלבי"ם.
דרך הגמרא: "בשר קודש" - שרץ
בפשטות "בשר קודש" הוא בשר קורבן. אך לפי הגמרא הכוונה לשרץ, והביטוי "קודש" כאן הוא מלשון "קָדֵשׁ" - ההפך מן הקודש, כמו "קְדֵשָׁה" שהיא בחינת טומאה. כלומר: "הן יישא איש בשר קודש בכנף בגדו" - מי שנושא שרץ בכנף בגדו, "ונגע בכנפו" - באותו כנף שהשרץ מונח בו, והכוונה שהשרץ עצמו נגע, שכן אם נאמר שהבגד עצמו נגע, יתווסף עוד שלב של העברת טומאה.
ואם כך, נעשה את החשבון: השרץ הוא אב הטומאה, וככל שהטומאה עוברת מדבר לדבר היא יורדת דרגה. השרץ נגע בלחם - הרי הלחם ראשון לטומאה. הלחם בנזיד - הנזיד שני. הנזיד ביין - היין שלישי. היין בשמן - השמן רביעי. ועל כך הוא שואל "היקדש" - האם השמן, שהוא רביעי, נפסל ונטמא?
דרגות הטומאה
נסדר את הדברים בקצרה (והרוצה להרחיב ילמד זאת במשניות סדר טהרות). בחולין יש עד שני בלבד: שרץ שהוא אב נגע בדבר ועשאו ראשון, הראשון נגע בדבר ועשאו שני - וזהו. דבר חולין שייגע בשני אינו נטמא. בתרומה, שנקראת קודש, יש גם שלישי: אם השני נגע בתרומה, עשאה שלישי והכהן אינו יכול לאוכלה. ואם היה זה שמן - אינו יכול להשתמש בו לאכילה, אלא זהו "שמן שריפה" שמדליקים בו את הנר. יותר משלישי אין בתרומה. בקודש, שקדושתו חמורה יותר, יש גם רביעי: השלישי נוגע בקודש ועושהו רביעי. אבל הרביעי כבר אינו מטמא, שהרי הנוגע בו יהיה חמישי - ואין חמישי. והיכן כן יש חמישי ומעלה? בפרה אדומה, כמו ששנינו במסכת פרה, שבה הטומאה הולכת ועוברת בלא גבול - שמיני, מאה, מאתיים. נחזור ונסכם: שני לחולין, שלישי לתרומה, רביעי לקודש, חמישי והלאה לפרה.
לפי זה מבאר רש"י שהנזיד והיין והשמן שכאן הם של נסכים, כלומר קודש, והשאלה היא על רביעי. וחגי שואל: האם השמן הרביעי הזה מסתאב? ועונים הכהנים: לא. ולכאורה טעו, שהרי בקודש יש רביעי!
מחלוקת רב ושמואל: על רביעי שאל או על חמישי?
הגמרא מביאה בזה מחלוקת. חד אמר "אשתבוש כהני" - הכהנים נשתבשו וטעו בהלכה, שכן נשאלו על רביעי בקודש והיו צריכים לומר שנטמא. וחד אמר "לא אשתבוש כהני", שכן "חמישי בקודש בעא מינייהו" - על חמישי שאלם. וכיצד? משום שמכניסים לחשבון גם את כנף הבגד כשלב נוסף: הבשר שהוא אב טימא את הבגד, והבגד - שהוא ראשון - נגע בלחם ועשאו שני, והלחם בנזיד והרי הוא שלישי, והנזיד ביין והרי הוא רביעי, והיין בשמן והרי הוא חמישי. וכיוון שאין חמישי, יפה ענו הכהנים "לא". נמצא שמחלוקת הגמרא היא בעצם הבנת השאלה: אם על רביעי שאל - טעו; ואם על חמישי בקודש שאל - צדקו. ונשים לב: רש"י אצלנו מסביר שהטומאה עברה דרך הכנף, ואילו רש"י במסכת פסחים מסביר שהשרץ עצמו נגע ולא עברה הטומאה דרך הכנף.
השאלה השנייה לפי רש"י
"אם ייגע טמא נפש בכל אלה היטמא" - מבאר רש"י שהכוונה למת עצמו. והכהנים ענו "יטמא", ובצדק. שהרי המת הוא אבי אבות הטומאה, ולכן הנוגע בו נעשה אב, ונמצא שכל השלשלת עולה בדרגה אחת: חמישי לטומאת שרץ הוא רביעי לטומאת מת. אם השרץ נגע בלחם - עשאו ראשון; אך אם המת נגע בלחם - עשאו אב, וכל מה שנוגע אחריו יורד דרגה אחת פחות. ואף שאין אב בדבר מאכל, מכל מקום מצד גזירת חכמים ומצד חומרת הדברים נאסר. נמצא שכאן קיבלנו דרגת חומרה גדולה יותר, ומה שהיה חמישי נעשה רביעי - ולכן יש כאן טומאה, וענו הכהנים כהוגן.
דרך המלבי"ם: "בשר קודש" כפשוטו
למלבי"ם יש כאן קו אחר לחלוטין, והוא הולך לפי פשוטו של מקרא ולא לפי דרך הגמרא. לדעתו קשה לומר ששרץ ייקרא "בשר קודש", ואף שהסברנו את הדבר - עדיין אין זה פשוטו של מקרא. אלא "בשר קודש" הוא בשר קורבנות ממש.
ולפי זה, חגי שאל אותם שאלה שאילו היו קראים היו נופלים בה. שהרי בתורה נאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש", ואדם שאינו יודע ללמוד ואינו מכיר דרשות חז"ל עלול לחשוב: החטאת קודש, וכל הנוגע בה נעשה קודש - כאילו היא מעבירה זרם. כשם שטומאה שנגעה - טימאה, כך קודש שנגע - קידש. על כך הוא שואלם: האם באמת כל אותם דברים שנגע בהם בשר הקודש הפכו להיות קודש כמותו? ועונים לו הכהנים "לא" - והם צודקים. אין הלכה כזו שבשר קודש הנוגע בדבר מקדשו.
ומה כן התכוונה התורה? שאם נגע מבשר החטאת בדבר אחר ונתן בו טעם - אז נעשה קודש כמותו, משום שטעם כעיקר, והרי טעם הקודש בלוע בתוך המאכל. כשם שאם בלוע במאכל טעם נבלה אינך יכול לאוכלו, שכאילו נבלה ממש היא, כך כשבלוע בו טעם קודש אינך יכול להשתמש בו לחולין. אבל נגיעה גרידא מבחוץ - אינה מקדשת כלל.
וכן בשאלה השנייה: "אם ייגע טמא נפש" - אדם שנטמא בטומאת מת שנגע בבשר קודש, האם הקודש מקבל טומאה? וענו: יטמא. ובזה צדקו. נמצא ששתי תשובותיהם נכונות. ואם כן - מה בעצם רצה מהם חגי?
וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם־הַזֶּה וְכֵן־הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם־יְהֹוָה וְכֵן כׇּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא׃
רש"י מפרש: "כן העם הזה" - כשם שאתם טועים בהלכה זו, כך אתם טועים בכמה הלכות, ומשום שאינם נותנים לבם ללמוד - "ואשר יקריבו שם טמא הוא".
הרד"ק מבאר ש"העם הזה" חוזר על הכהנים ו"הגוי הזה" על ישראל, וכולם אשמים בכך שהבית לא נבנה - שהרי הכהנים היו צריכים להזהיר את העם לבוא ולבנות. וכשם שאמרתם "יטמא", כך כל מעשה ידיהם טמא לפניי: מה שהכהנים מקריבים, מקריבים הם על מזבח שלא בתוך הבית, ולפיכך אין מעשיהם לרצון לפניי.
שלושה פני תוכחה לפי המלבי"ם
המלבי"m מבאר שכל העניין נאמר כמשל לצורך תוכחה, ויש בה שלושה פנים. הפן הראשון: "כן העם הזה" - אלו הכהנים, "וכן הגוי הזה" - כלל האומה, כדברי הרד"ק. הרי כפי שהתברר בשאלה הראשונה, בשר הקודש הנוגע בדבר אינו מקדשו אלא אם כן נבלע טעמו. כך אתם ממש: אתם מתעסקים בקדושה, נוגעים בבשר קודש - ואינכם משתנים. אינכם נעשים קדושים. במקום שתושפעו לטובה, אין הקדושה משפיעה עליכם כלום.
הפן השני: כשמת נוגע בדבר - נטמא הדבר. וכך בדיוק קורה לכם: כשאתם נוגעים בטומאה, אתם נטמאים. הבינו אפוא מה מצבכם - בנגיעה בקודש אין השפעה חיובית, ובנגיעה בטומאה יש השפעה שלילית. הייתם צריכים שהנגיעה בקודש תהיה כדבר הנבלע, מחלחל פנימה ומקדש. אך אתם לוקחים את כל ענייני הקדושה בצורה חיצונית בלבד, אין אתם מכניסים אותם אל לבכם ואין אתם הוגים בהם כראוי בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים - ולכן אין לכם שייכות לקדושה ואינכם מושפעים ממנה. ואילו הטומאה משפיעה גם מבחוץ: שרץ הנוגע מבחוץ מטמא בלא שייבלע כלל. ומדוע? משום שהטומאה משפיעה על הגוף, היא עניין של חיצוניות, ודי בנגיעה חיצונית כדי להיטמא. וכיוון שאתם מגושמים, נגיעה חיצונית בענייני טומאה משפיעה עליכם. מדוע אין אתם נותנים לקדושה לחדור גם היא אל הפנימיות, כשם שהקדושה הנבלעת בדבר אחר משפיעה פנימה?
הפן השלישי: "וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא". אין הם מקריבים לפני ה' בקדושה, בכל הכוונות ובנפש הפנימית, אלא "יקריבו שם" - "שם" הוא רחוק, מקום מרוחק, מקום גשמי; הם מקריבים על אבנים, קורבן בהמה, קורבן גשמי. ולכן "טמא הוא" - טומאת עצמותם וטומאת אדמתם דבוקה בקורבנם. וזה מה שביקש לומר להם: עדיין לא התקדשתם כדי להידבק כראוי בקדושה, כדי לבנות מקדש ומזבח רוחני של "בלבבי משכן אבנה", בניין שיושפע מבפנים ושעליו נוכל לומר שהקדושה חלחלה ושינתה את המעשים. נמצא לסיכום: כשאתם מתקרבים אל הטומאה אתם נדבקים בה, וכשאתם מתקרבים אל הקדושה אינכם נדבקים בה - וכך גם כל מעשה ידיכם. ורק כשתשנו את דרככם תהיו ראויים באמת לבניין הבית השלישי, שהרי הכל תלוי בשינוי המעשים.
וְעַתָּה שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם־אֶבֶן אֶל־אֶבֶן בְּהֵיכַל יְהֹוָה׃
המלבי"ם מוצא בפסוק עומק כפול. הפירוש הראשון: התבוננו מעתה בהנהגת ה' ותראו שמעתה ואילך יתנהג עמכם לטובה. לעיל תיאר להם מצב קשה מאוד - אין דגן ואין תירוש ואין יצהר. עתה הוא אומר: אם תשימו לב ותדקדקו במעשיכם, תראו כיצד ה' מנהיג אתכם מהיום והלאה בהנהגה של ברכה ושל שפע.
הפירוש השני: "שימו נא לבבכם... בהיכל ה'" - שלא תעשו את הבנייה כעבודה חיצונית מגושמת, אלא שהלב יהיה נמצא בהיכל ה'. "שימו לבבכם" הוא ביטוי ללב, לפנימיות. אדם יכול להתפלל ולבו בל עמו, כשהוא בעיקר מדקלם טקסטים - וזה בלי לב; ואילו תפילה נקראת עבודת הלב, שעיקרה כמה כוונה וכמה מחשבה משקיע האדם. כך אומר להם: אל תבנו את הבניין, ואל תעבדו אחר כך את עבודת המקדש, כפעולה חיצונית של הגוף בלבד, אלא כמעשה של הלב והנפש. ועוד לפני שתשימו אבן אל אבן, שהוא החלק הגשמי של הבנייה - שימו את לבבכם בהיכל ה'. כי בניין אבנים בלא לב אין בו קדושה, וראיה לדבר: בית ראשון חרב אף שבניין האבנים עמד על תלו, שהרי רוקנתם אותו מתוכנו הרוחני במעשיכם הרעים.
"ומעלה" ולא "והלאה"
מדייק המלבי"ם: יש מקומות שנאמר בהם "מן היום ההוא והלאה", וכאן נאמר "מן היום הזה ומעלה". ומה ההבדל? "מן היום הזה והלאה" כולל את אותו היום עצמו; ואילו "ומעלה" אינו כולל את אותו יום, אלא רק משם והלאה. כלומר: עד שתשימו אבן, שררה הקללה כפי שראינו לעיל; אך מרגע שתשימו אבן - מכאן ואילך תחול הברכה, והכל ישתנה.
מִהְיוֹתָם בָּא אֶל־עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל־הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים׃
הנה תראו שעד עתה הייתה המארה משולחת במעשיכם. "ערימת עשרים" - הכרי, ערימת החיטים שהוציאו מן השדה; היו מעמידים אותו כדי למדוד מתוכו עשרים סאים, ולא היה מוצא אלא עשרה. נראה גדול, ובא לספור - ומוצא עשרה. סימן שהמארה שולטת בו, שהוא נראה רב ובסופו של דבר נותן מעט.
"בא אל היקב" - היקב הוא הבור שלפני הגת. הגת היא מקום דריכת הענבים, והיין המתמצה מהם יורד אל היקב. "לחשוף חמישים פורה" - לשאוב ממנו חמישים מידות של יין, והמידה נקראת "פורה", כלשון "פורה דרכתי לבדי". ו"לחשוף" היינו למלא, כלשון "לחשוף מים מגבא". בא למלא חמישים - ומצא עשרים.
אומר רש"י: לא שנשתלחה ביין מארה יותר מן הדגן. שהרי אם תחשבו, בדגן איבד מחצית (מעשרים לעשרה), וביין איבד יותר ממחצית (מחמישים לעשרים). אלא שאדם טועה באומד מידת היקב, לפי שהוא עמוק, ואילו הכרי עומד לפניו. הכרי מונח מולו וקשה לטעות בו, אך כשאדם אומד בור עמוק - הוא סבור שיש בו כך וכך, ומתברר שאחרת. המארה בשניהם שווה, מחצית, אלא שביקב נוטה אדם לטעות ולכן נקט עשרים.
ומביא רש"י ממשנת אבות דרבי נתן: למה לא אמר ביין מידה מועטת כמו שאמר בדגן? בדגן דיבר על עשרים מול עשרה, וביין קפץ מיד לחמישים מול עשרים - והרי ביחס היה יכול לומר מאה מול ארבעים, או אלף מול ארבע מאות. אלא ללמדך שהיין מידה יתרה לעולם, וכשהיין לוקה - סימן רע לעולם. וכיוון שהיין צריך להיות מרובה, מנה בו מניין גדול יותר. שהרי בזמנם לא היו להם משקאות אחרים - לא קולה ולא מיץ תפוזים ולא תה במגוון טעמים; מה שהיה - יין. ואם כבר, שֵׁכר, שהיו עושים מתאנים ומשאר דברים ואף מחיטים. אבל מה שנמכר ונשתה באופן תמידי בכל סעודה היה יין, והיו צורכים ממנו במידה גדולה בהרבה מן הלחם - ולכן נקט לגביו מידה גדולה.
הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כׇּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין־אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה׃
ומדוע הכיתי? "את כל מעשה ידיכם ואין אתכם אליי" - מה שהיה אליי היה רק מעשה ידיכם, אבל אתכם עצמכם אין אליי. כלומר: כל עבודתכם הייתה בחיצוניות בלבד. "מעשה ידיכם אליי" - אתה פועל בידיך מעשים המבטאים עבודת ה'; "ואין אתכם אליי" - הפנימיות, התוך, הכוונה, אינם אליי. מעשה בלא כוונה, גוף בלא נשמה, מקדש אבנים בלא לבבות. ולכן, מידה כנגד מידה: כיוון שכל מעשיכם אינם אלא מעשה ידיים גרידא - הכיתי ושילחתי מארה במעשה ידיכם, בדגן וביקב.
שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יֻסַּד הֵיכַל־יְהֹוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם׃
עתה תשגיחו ותעיינו בדבר: מן היום שיוסד ההיכל לא יהיו עוד מעשים חיצוניים של פועל בלבד, אלא "שימו לבבכם" - שהלב יהיה בפנים, שהבניין ייעשה בכוונת הלב.
הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד־הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן־הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ׃
"מגורה" מלשון לאגור, היא אוצר התבואה, כלשון "נהרסו ממגורות". אומר להם: התבוננו וראו האם יהיה עוד כדבר הזה שהיה עד עתה. הזרע המונח במגורה ומוכן לזריעה - עד היום, כשמעשיכם מקולקלים היו, לא נשא פריו; לא שרתה בו ברכה, ואדרבה באו שידפון וירקון וברד, שהם מיני מגפה הפוגעים בשדות התבואה. ולא רק זרע הארץ, אלא אף הגפן והתאנה והרימון ועץ הזית לא נשאו את פרים. ומעתה? "מן היום הזה אברך" - מכיוון שייחדתם את לבבכם לעבודת ה' ואתם מתעסקים בבניין בית המקדש, מכאן ואילך תשרה הברכה במעשה ידיכם.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה שֵׁנִית אֶל־חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃ אֱמֹר אֶל־זְרֻבָּבֶל פַּחַת־יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
באותו יום, כ"ד לחודש, קיבל חגי נבואה שנייה - שתי נבואות ביום אחד. והפעם אל זרובבל לבדו. הקדוש ברוך הוא רוצה להביא את הגאולה השלמה, וכבר ראינו שלגאולה השלמה קודמת מלחמת גוג ומגוג, המרעישה שמים וארץ.
ומדוע נקרא זרובבל "פחת יהודה"? משום שבזמן בית שני לא היה מלך מבית יהודה, כפי שראינו לעיל. ו"פחת" אינו מלשון "מהפח אל הפחת", אלא כמו "פחה" - שר וחשוב.
והנביא רואה שעדיין לא הגיע זמן התיקון, שהרי העם לא השלימו את מעשיהם ואינם עומדים בדרישות שהוכיחם עליהן. לכן הוא אומר לזרובבל: דע לך שדבר ה' לא ישוב ריקם, ובעת מן העיתים יבוא ויהי מה. זכו - אחישנה; לא זכו - בעתה. וכשיבוא אותו יום, "אני מרעיש את השמים ואת הארץ", כמו שראינו לעיל בפסוק ו': "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש".
וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו׃
רש"י מפרש את הדברים על אותה תקופה: מדובר במלכות פרס שמשלה על כל העולם, ואמר לו ה' שייפלו ביד מלכות יוון - וכך אירע בסוף שלושים וארבע שנה לבניין הבית, כמובא במסכת עבודה זרה.
אך המלבי"ם ממשיך בקו שלו ומבאר הכל על הגאולה השלמה, על בעתה ואחישנה ועל מלחמת גוג ומגוג. "והשמדתי חוזק ממלכות הגויים" - ערי המבצר שלהם. "והפכתי מרכבה ורוכביה" - העוצמה הצבאית תתהפך. "וירדו סוסים ורוכביהם איש בחרב אחיו" - זו מלחמת גוג ומגוג, כידוע ומפורסם, וכמו שנראה בספר זכריה שהוא הספר הבא, וכמו שנאמר ביחזקאל ל"ח "חרב איש באחיו תהיה". נמצא שני דברים: האחד - והפכתי מרכבה ורוכביה; והשני - וירדו סוסים ורוכביהם, שיהרגו זה את זה.
ולמעשה חלק מזה אנו כבר מתחילים לראות, שהרי מובא שחלק מן העניין יהיה שהגויים יהרגו זה את זה, "קצתם את קצתם". רואים אנו את המדינות המקיזות דם זו של זו, ומכיוון שהם עסוקים במלחמות ומכים איש את רעהו - מבחינתנו יש שקט ואנו רגועים יותר. רק שלא ינצלו זאת כדי להתחמש נגדנו. וגם "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות" מתחילים לראות בפירוקן של פצצות ושל נשק גרעיני. וזה מה שאנו מצפים לקראת הגאולה השלמה: ראשית, שייעלם אותו נשק להשמדה המונית שהוא הגרוע מכל; ושנית, שהגויים יתעסקו אלו באלו ויניחו לנו. רואים זאת גם באירופה, שבעיית המהגרים וההתמודדות עם המחבלים מבית מורידה מעט את האש מעלינו - לא שנעשו אוהבי ישראל, רחוקים הם מכך, אבל כל המהלכים שמסביב מובילים לקראת מה שצופים הנביאים כמלחמת גוג ומגוג.
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם־יְהֹוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
אם מדובר באותה תקופה - מובן "אקחך זרובבל". אך אם מדובר בתקופה העתידה של גוג ומגוג, היכן זרובבל? על כך אומר המלבי"ם אחד משניים: או שהכוונה לזרעו של זרובבל, כדרך שאומרים "משיח בן דוד" והכוונה מזרעו של דוד; או שזרובבל עצמו יקום לתחייה, שהרי מדובר כבר בתקופת תחיית המתים והגאולה, ואז יהיה מן הקמים בתחייה.
מ"חותם על יד ימיני" אל "ושמתיך כחותם"
נאמר על יכניה אביו: "חי אני נאום ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך" - וכבר הסברנו בספר ירמיהו שהכוונה "אנתקך". ושם אף נאמר "כתבו את האיש הזה ערירי" - דברים חריפים וקשים ביותר. אמרו חז"ל: בוא וראה כמה גדולה תשובה שמקרעת גזר דין, שכיוון שעשה תשובה נהפך גזר דינו לטובה. ומובא שנולד לו בן בבית האסורים, שלא על פי הטבע, ואותו בן הוא שממנו יצא הגואל. שם נאמר "אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני", וכאן נאמר לזרובבל בן בנו "ושמתיך כחותם". מכאן תלמד כמה גדול כוח התשובה, שזכה אותו אדם להתקרב וזכה שמיוצאי חלציו יצא זרובבל.
מהו החותם?
הרד"ק מבאר שהכוונה לטבעת שחותמים בה את הכתבים. בזמנם היה המלך הולך עם טבעת רחבה ושטוחה מלמעלה (כטבעות הגרוזיניות), ועליה סמל; וכשרצה לחתום היה מטביעה לעתים בדיו ולעתים בזפת אדומה, ומטביע בה את חותמו - "ונחתום בטבעת המלך". ומשמעות "ושמתיך כחותם": החותם הוא הקרוב ביותר אל המלך, דבוק אליו ממש, כלשון "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". הטבעת אינה סרה מיד האדם לא ביום ולא בלילה. והנמשל: תהיה לך השגחה צמודה מאת ה' - "עבדי נאום ה', ושמתיך כחותם", שההשגחה תהיה צמודה.
והמלבי"ם מוסיף משמעות נוספת: שיהיה תכלית הבריאה וחותמה. מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? אמת - והאמת קיימת לעד. כך אותו צמח דוד שיצמח יהיה לעד: לא יהיו עוד גלויות ולא עוד צרות, שהרי המלבי"ם מבאר הכל על הגאולה העתידה. "ושמתיך כחותם" - כשם שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, שהיא נצחית וקיימת לעד, כך אשים אותך לעד. ומדוע? "כי בך בחרתי" - שהרי בחרתי בדוד ובזרעו, וממילא בך בחרתי מכוח בחירתו של דוד. ועל ידי כן תהיה הגאולה השלמה והעתידה במהרה בימינו אמן.
לסיכום: נבואת כ"ד בכסלו פותחת בשאלה הלכתית ומסתיימת בחזון הגאולה. חגי שואל את הכהנים שתי שאלות בטומאה וטהרה - ולפי הגמרא נחלקו רב ושמואל אם נשאלו על רביעי בקודש וטעו או על חמישי וצדקו, ואילו המלבי"ם מפרש "בשר קודש" כפשוטו ומעמיד את שתי התשובות כנכונות. ומכאן המשל: נגיעה חיצונית בקודש אינה מקדשת, ואילו נגיעה חיצונית בטומאה מטמאת - וזו תוכחתו לדור: אתם נדבקים בטומאה ואינכם נדבקים בקדושה, משום שאת הקודש אתם לוקחים בחיצוניות בלבד. לכן "אין אתכם אליי" ולכן הוכו מעשה ידיהם במארה. ומרגע ששמו אבן אל אבן ונתנו את לבם בהיכל ה' - "מן היום הזה אברך". וחותמת הנבואה בהבטחה לזרובבל, שממנו תצמח הגאולה, ובה לימוד גדול בכוח התשובה: מי שנגזר עליו "ערירי" ו"לא יהיה חותם על יד ימיני", זכה שמזרעו ייאמר "ושמתיך כחותם כי בך בחרתי". תם ונשלם ספר חגי.