בסיעתא דשמיא אנו פותחים את ספר חגי. חגי הוא אחד משלושת הנביאים האחרונים - חגי, זכריה ומלאכי - והספר שלו כולל שני פרקים בלבד. לפני שניכנס ללימוד הפרק, נקדים כמה דברים על מעמדם של נביאים אלו.
שלושת הנביאים הללו היו חוליה חשובה בשלשלת מסירת התורה מדור לדור. הרמב"ם כותב: "ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו", ובית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה - ובהם חגי, זכריה ומלאכי והרבה חכמים. כלומר, הם היו שלב ממש בשושלת העברת התורה.
יתרה מזו: אנו מוצאים בידינו הלכות ברורות בשמם. הגמרא בראש השנה (י"ט) אומרת: "העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שאם רצו לעשותן שניהם מלאים עושים". ביבמות (ט"ז): "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר: צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרים מעשר שני בשביעית, מקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודיים", ואמר רבי יעקב בר אידי: מפי שמועה אמרו, מפי חגי זכריה ומלאכי. בקידושין (מ"ג): "האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש - הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב". וכן בנזיר (נ"ג) ובחולין (קל"ז): "אמר רבי יוחנן מפי שמועה אמרה, מפי חגי זכריה ומלאכי". כמעט ואיננו מוצאים ביטויים כאלה על נביאים קודמים שקיבלנו מהם הלכות.
עוד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה - אחד שהעיד להם על המזבח, אחד שהעיד על מקום המזבח, ואחד שהעיד שמקריבים אף על פי שאין בית. ויש מי שאומר: אחד שהעיד להם על התורה שתיכתב אשורית. ומי הם? חגי, זכריה ומלאכי, הנביאים שעלו בתחילת בית שני - כפי שיבוא הדבר לידי ביטוי בתחילת ספרנו.
גם התרגום מיוחס להם: הגמרא במגילה (ג') אומרת שתרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי. על פי תרגום השבעים, חגי וזכריה כתבו כמה מן המזמורים האחרונים שבספר תהילים. והם היו הנביאים האחרונים, כדברי הגמרא בסוטה (מ"ח): משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול - מעין הד היוצא מן השמים. שימו לב שחגי כמעט אינו מופיע בציטוטים לבדו, אלא תמיד כחלק מן הסדרה "חגי זכריה ומלאכי", שהיו האוטוריטה האחרונה של תום הנבואה.
בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא אֶל־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר׃
דריווש הנזכר כאן הוא בנו של אחשוורוש, וחז"ל אומרים שנולד מאחשוורוש ואסתר. הוא זה שציווה לבנות את הבית בפעם השנייה. בתחילה, כפי שלמדנו בהרחבה בספר עזרא ונחמיה, כורש ציווה לבנות את הבית, ואז צרי יהודה הצרו להם וכתבו עליהם כתבי שטנה כאילו הם רוצים למרוד במלך, ובעקבות זה בטל בניין הבית. ההפסקה נמשכה שמונה־עשרה או תשע־עשרה שנה, ואחר כך בא דריווש ונתן שוב את האישור, ואז נבנה הבית וקם לתפארת.
כאן טעון הסבר: מה היו בעצם שני הזמנים הללו? מדוע בתחילה הייתה אפשרות לבנות והדבר נפסק, ורק לאחר מכן באה האפשרות השנייה? הרי אנו מוצאים לא פעם שטעו בחשבון הקץ - כתוב על אחשוורוש שהוציא כלים מכלים שונים לפי שטעה בחשבון הקץ, כתוב כן על נבוכדנצר, וכתוב על בלשצר שטעה בחשבון הקץ ולכן הוציא את כלי בית המקדש, ויצאה יד וכתבה לו על ההיכל "מנא מנא תקל ופרסין", "בליליא אתקטיל בלשצר" - באותו הלילה נהרג.
העלייה הראשונה בזמן כורש - זו שבה התחילו לבנות והופסקו - הייתה אמנם בתום שבעים שנה, אבל שבעים שנה לתחילת מלכות נבוכדנצר, ולא שבעים שנה לחורבות ירושלים. וזהו שנאמר: "לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם" - שימו לב, לא כתוב "אגאל" אלא "אפקוד". "לפי מלאות לבבל" הכוונה למלכות נבוכדנצר, ואז תהיה רק פקידה. פקידה היא מעין זיכרון - "והשם פקד את שרה כאשר אמר" - הקדוש ברוך הוא כביכול זוכר אותם, נותן תזכורת, מתחיל תהליך להתהוות, אבל עדיין אין זו גאולה.
שכן ישראל גלו בשנת תשע־עשרה לנבוכדנצר, ונמצא שכאשר מלאו לנבוכדנצר שבעים שנה, הם גלו בפועל רק חמישים ושתיים שנה. חסרו להם עוד תשע־עשרה שנה (ואל תתפסוני בחשבון של שנה אחת, שהשנים מקוטעות ולכן אומרים שמונה־עשרה או תשע־עשרה). כיצד הושלמו תשע־עשרה השנים הללו? כורש מלך שלוש שנים, אחשוורוש ארבע־עשרה, ודריווש עוד שנתיים - סך הכל תשע־עשרה שנה. הוסף אותן לחמישים ושתיים, וקיבלת שבעים שנה לחורבות ירושלים. ואז, כשמלאו לחורבות ירושלים שבעים שנה, הגיע זמנו של בניין בית המקדש ממש.
לפי זה נפלא מה שכותב הרד"ק: מדוע עד עכשיו לא עוררה אותם רוח הקודש? משום שעדיין לא מלאו לחורבות ירושלים שבעים שנה. עתה, משמלאו, פונה הקדוש ברוך הוא אל חגי - שכבר היה בירושלים - כדי שיעורר את זרובבל לבנות את הבית.
"פחת יהודה" - כמו פחה, כלומר שליט יהודה, מושל יהודה. ומדוע אינו נקרא מלך? אומר הרד"ק: לפי שהיו אז ברשות האומות. גם בבואם בתחילה היה זה ברשות כורש, וגם עתה ברשות דריווש - מכוח רישיון המלך, ואם כן אינך מלך עצמאי אלא כפוף לאחר. ומטעם זה לא נקראו המלכים מאז מלכים, וכל שכן מלכי בית חשמונאי, שלא היו ממש מלכים שהרי כלל לא היו משבט יהודה אלא כוהנים משבט לוי.
ועל יהושע בן יהוצדק: יהוצדק גלה עם הגולה, כמו שנאמר בדברי הימים "ויהוצדק הלך בהגלות ה' את יהודה וירושלים ביד נבוכדנצר". יהוצדק זה היה אחיו של עזרא הסופר - שניהם בני שריה. יהושע בנו היה הכהן הגדול, והוא שעלה עם זרובבל. עזרא לא עלה אז; הוא עלה רק מאוחר יותר, לאחר שמלאו לחורבות ירושלים שבעים שנה ואחרי שבנו את הבית. מי שגאל את הגאולה הגשמית והתחיל לבנות את החומות היה נחמיה, כמו שהארכנו בעזרא ונחמיה. ועל עזרא כתוב שהיה ענק בתורה, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו - עד כדי כך היה גדול בדורו.
המלבי"ם מקדים הקדמה קצרה לספר, ומביא את דברי האברבנאל, וכן כתב הוא עצמו בכמה מקומות: כבר מעת הגלות הראשונה של סנחריב התחיל להגיע הזמן הראוי לגאולה. כלומר, אף שאנו עומדים היום כאלפיים שנות גלות, דע לך שההיתכנות של הגאולה התחילה כבר אז, וכבר מאז מתנבאים הנביאים על הגאולה. והדבר היה תלוי בזכויותיהם. חז"ל אומרים שאילו היו ראויים בימי חזקיה או בימי יאשיה - היו נגאלים; רצה הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שלא היו ראויים ולא הכינו עצמם כראוי. וכן ראינו בצפניה לגבי יאשיהו: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" - ראוי היה להיות משיח ה'.
וכיוון שלא זכו, גלו לבבל כדי להסיר מהם החטאים, "לכלות פשע ולהתם חטאת". וכאשר ראה השם שאם יישארו עוד בגלות ייטמעו בין הגויים ויתרחקו לחלוטין מיהדותם - פקד אותם. ואכן ראו במה היה צריך נחמיה לטפל מיד בעלותם: בנשים הנוכריות. עמוניות, אשדודיות, "חציו מדבר אשדודית" - הגיעו לכאן אנשים עם ילדים מנשים נוכריות, בלי שום גיור, והיה צריך לראות כיצד מטפלים במפגע הזה. ומה עשו? ציוו עליהם לגרשן, וכך עשו כולם.
ואגב, קראתי לאחרונה על שר הביטחון שאמר שצריך להיות גמישים יותר בעניין הגיור, שהרי היו בעיות קשות גם בזמן עזרא ונחמיה שהגיעו עם נשים גויות "ומצאו פתרון לכולם". חביבי, תפתח ספר ותקרא מה עשו ומה קבעו! הם ציוו אותם לגרשן, והם בכו וגירשו את נשותיהם. נמצאת מביא ראיה לסתור - טובה לך שתיקתך. תראו עד כמה יש בורות, וגם אף כתב לא יעמידו על טעותו, כי גם הכתב אינו יודע. דור של רייטינג - מדברים בלי ללמוד, ואף אחד לא מעמיד על הטעות, שהרי ממילא אין יודעים.
אומר המלבי"ם: התבונן, הזמן ההוא היה ירוד מאוד, והיה חשש שייטמעו ויתחברו עם האומות - דור שני ושלישי וגמרנו, אין עוד יהודים. לכן פקד אותם השם פקידה מועטת על ידי כורש, ועמם עלו אנשי כנסת הגדולה והשיבו עטרה ליושנה והחזירו את התורה. ואף שעדיין לא היה זמן הגאולה, הייתה כאן על כל פנים התחלה.
ומוסיף המלבי"ם: הנה דניאל ראה ארבע מלכויות שימשלו בישראל, וכמה נביאים מודיעים על "קץ הפלאות", ומשתמע מזה שהוא דבר רחוק. ועם כל זה - אילו היו שבים בתשובה שלמה ועולים כולם כחומה בצורה בבת אחת, הייתה מגיעה אז הגאולה. ואין זו תיאוריה בעלמא, שכן הגמרא בסוטה (וכן בברכות) דורשת: "עד יעבור עמך ה'" - זו ביאה ראשונה, של יהושע; "עד יעבור עם זו קנית" - זו ביאה שנייה, בימי עזרא. אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שנייה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. ופירש רש"י: לעשות להם נס - לעלות בזרוע ולא יהיו משועבדים למלכות. הייתה אמורה להיות כאן גאולה שלמה, אלא שגרם חטאם בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות, כמו שכתוב "מי בכם מכל עמו".
ואומר המלבי"ם: גם כאשר נבנה בית המקדש עדיין הייתה אפשרות הגאולה תלויה ועומדת. אילו היו שבים בתשובה - זרובבל היה המשיח, והמקדש היה מכון לשבתו עולמים. ובמקום אחר כותב המלבי"ם שאילו היו עוברים בהצלחה את תקופת המבחן של בית שני, לאחר ארבע מאות שנה היה יורד הבית הנצחי, השלישי, בנוי באש. אבל לא זכו לכך, ואדרבה - בבית שני קלקלו עוד יותר, בשנאת חינם ובלשון הרע, והדבר גרם שגלו עד למציאות שלנו היום.
ולכן, אומר המלבי"ם, זרח להם עוד הפעם אור הנבואה על ידי הנביאים האחרונים: חגי, זכריה ומלאכי עוררו אותם לבנות את בית המקדש ולשוב בתשובה. וכיוון שלא זכו, חזר זרובבל לבבל ושם נפטר, ובאמת אין אנו מוצאים אזכור שלו לאחר מכן. והוא עתיד להצמיח צמח מבניו באחרית הימים - וזהו מה שאומרים התימנים בסיום תקיעת שופר: "יתא זרובבל בר שאלתיאל ויתקע בשופרא רבא דיליה", יתקע בשופר הגדול שלו ויגאל גאולת עולמים.
המלבי"ם בדברי הימים א' (ג', י"ט) מביא מחלוקת בדבר. הרד"ק סובר שזרובבל היה בנו של פדיה, נכדו של שאלתיאל ונינו של יהויכין. ואם כן מדוע נקרא "זרובבל בן שאלתיאל", והלא היה זרובבל בן פדיה בן שאלתיאל, ושאלתיאל היה הסבא? אלא, אומר הרד"ק, בני בנים הרי הם כבנים, ופעמים רבות נקרא הבן על שם הסבא - ובפרט כאשר הסבא נחשב יותר. וייתכן ששאלתיאל היה נכבד יותר מפדיה. וכן אתה מוצא בזכריה, שנקרא "זכריה בן עידו" אף שהיה זכריה בן ברכיה בן עידו - לפי שהסבא היה מוכר ומפורסם וחשוב, קוראים לנכד על שמו.
האבן עזרא כותב שזרובבל היה בנו של פדיה ונכדו של יהויכין, ושאלתיאל היה אחיו של אביו, כלומר דודו. ומדוע ייקרא הבן על שם הדוד? מפני ששאלתיאל מת בלא בנים, ופדיה אחיו ייבם את אשתו והוליד ממנה את זרובבל, ועל פי התורה "יקום על שם אחיו המת ולא יימחה שמו מישראל" - ולכן נקרא "זרובבל בן שאלתיאל", על שם הנפטר. אלא שאצלנו נותן האבן עזרא טעם אחר: שאלתיאל היה דודו, ונקרא על שמו לפי שגידלו - שכן המגדל את חברו נקרא הלה על שמו כאילו ילדו. נמצא שהאבן עזרא נותן שתי אפשרויות מדוע נקרא על שם הדוד: או מחמת ייבום, או מחמת שהדוד גידל את בן אחיו.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת־בֹּא עֶת־בֵּית יְהֹוָה לְהִבָּנוֹת׃
הקדוש ברוך הוא חוזר כביכול על טענת העם: לא הגיע הזמן לבניין בית המקדש. ומדוע? מסביר רש"י: לפי שהאויבים ביטלו את כוונתם הראשונה בימי כורש, אמרו: הנה ראו, השם לא קיים דברו. הרי אמר שלמלאות שבעים שנה ייבנה הבית, ובאנו והתחלנו ובנינו - והפסיקו אותנו. ואם כן אין טעם להתחיל שוב. ומה שלא ידעו, אומר רש"י, הוא שאותה פעם הייתה רק פקידה: שבעים שנה לנבוכדנצר הן פקידה בלבד, וכדברי המלבי"ם - כדי שלא ייטמעו בין האומות. אבל זמן הגאולה הוא עכשיו, שכן בניין הבית אינו תלוי במלכות בבל אלא בחורבות ירושלים, שהן מאוחרות שמונה־עשרה שנה, כמו שהגמרא במגילה אומרת שגלו בשמונה־עשרה, גלו בתשע־עשרה וכו'. לכן שולח השם את חגי להודיע להם: עתה הגיע הזמן, ומה שנפסק אז - משום שלא הייתה אלא פקידה, ומשנפקדו נגמר העניין; אבל עתה זמן גאולה, ותתחילו לפעול לבניין הבית.
המלבי"ם מבאר שסיבת רפיון הידיים הייתה מטעם אחר: מקובל היה בידי האומה מפי הנביאים שלפני הגאולה האמיתית צריכים להיות מופתים בשמים ובארץ, וצריכה להיות מלחמת גוג ומגוג, כמו שניבאו הנביאים על אחרית הימים. והם הסתכלו ואמרו: אין מופתים לא בשמים ולא בארץ, אין כאן גוג ואף לא מגוג - ובקיצור, נראה שהזמן עדיין לא הגיע.
ובעניין זה שאלו פעם את הרב מבריסק: רבי, כתוב להמתין בכל יום לביאת המשיח, והרי כתוב ששלושים או ארבעים יום קודם ביאת המשיח יבוא אליהו הנביא לבשר את הגאולה, ואם אליהו לא בא - אין לנו למה לחכות היום. ועוד: וכי יש מצווה להמתין למשיח בשבת או בערב שבת? והלא אמרו שאין משיח בא לא בשבת ולא בערב שבת - בערב שבת מפני טרחת ההכנה לשבת, ובשבת מפני תחומין. אמר להם: שאלות מצוינות שאלתם, כשיבוא המשיח נשאל אותו גם את זה. תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות - כולל בעיות אלו. ועלינו להאמין בתמימות: שבת או ערב שבת, בא אליהו או לא בא, צריך להאמין בתמימות. אבל העם שם אחזו שזו קושיה: הרי צריכה להיות מלחמת גוג ומגוג, צריכים להיות אותות ומופתים בשמים ובארץ, ולא חווינו כל זה - סימן שלא הגיע זמן הגאולה.
וזהו "לֹא עֶת־בֹּא עֶת" - ולכאורה כפילות היא, אלא יש עת שהיא הכנה לעת האמיתית שהיא הזמן עצמו. והם אומרים: עדיין לא הגיעה אפילו העת הראשונה, שהיא ההכנה לעת שבה ייבנה הבית. העת הראשונה היא זמן ההכנה, והשנייה היא זמן הבנייה. כיצד תרצו שניגש לבניין הבית אם עדיין לא באו הסימנים הקודמים לו? ועוד הבינו שצריכה להיות להם מנוחה מן האויבים קודם בניין הבית, כמו שהיה בבניין שלמה: לדוד אמר הקדוש ברוך הוא שלא יבנה את ביתו לפי שדמים רבים שפך, ושלמה יהיה "איש מנוחה" והוא יבנה. מכאן הסיקו שצריך להיות איש מנוחה, בלא רדיפת אויבים, ואילו הם משועבדים למלכי מדי ופרס. הרי לך שני טעמים לרפיון ידיהם: אחד, שלא הגיע זמן הגאולה שהרי לא באו האותות והמופתים ומלחמת גוג ומגוג; ושני, שאינם אנשי מנוחה.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
פירושו של דבר: התעורר אור הנבואה לזרוח - סימן שאם ישובו בתשובה תשוב אליהם הנבואה כמקדם ויגיע זמן התיקון. הייתה הפסקה בנבואה, וכעת היא חוזרת מחדש, וזה מה שמדגיש הכתוב: הנה מתחיל כאן משהו שלא היה קודם. ואכן כבר עמדו על כך שבספר חגי חוזרים ונשנים ביטויים רבים של "היה דבר ה' אל חגי" - הכתוב רואה צורך להדגיש שוב ושוב שהייתה כאן נבואה מאת השם. ומדוע? לפי שלא האמינו: הרי הנבואה כבר פסקה, מה פתאום עכשיו? לכן חוזר ומדגיש: דעו לכם, זו באמת נבואה מאת השם.
הרד"ק לעומת זאת רואה כאן נבואה חדשה: הנבואה הראשונה נמסרה לזרובבל ויהושע, והנבואה השנייה נמסרה לעם. יש כאן נבואה לזרובבל - תזיז עניינים, בידך נמסר הכוח; ויש נבואה לעם - התעוררו גם אתם ובואו והתחילו לבנות.
הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב׃
"הַעֵת" בפתח - בסימן שאלה. האם זהו זמן ראוי שתאמרו שלא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש, וכי ראוי שתשבו ספונים בבתיכם והבית חרב? הטוב בעיניכם לעשות כדבר הזה? כמו שאמר דוד המלך: איך אני יושב בבית ארזים וארון ה' בתוך היריעה?
ודע ש"ספונים" הוא אחת הדוגמאות לשיבוש בשימוש שלנו בביטוי. אנו אומרים "פלוני ספון בביתו", ומשמע כאילו הוא מתחבא או טמון בביתו. אבל כל המפרשים כאן מסבירים ש"ספונים" הוא כלשון הכתוב על הבית שהיה ספון בארזים - הבתים היו מקורים ומצופים בארז. "ספונים" אינו חוזר עליכם אלא על הבתים: בבתיכם הספונים בארזים אתם יושבים, בבית מפואר עם עץ יקר, ובית המקדש חרב? זו הטענה כלפיהם.
המלבי"ם רואה כאן עומק נוסף בשאלת "העת". העם טענו "לא עת בוא עת בית ה'", וכנגד זה משיב להם הקדוש ברוך הוא: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם?" אתם אומרים שאין זו העת לבניין הבית - אמור לי, האם כן העת שהבית שלך יהיה בנוי? הרי גם לזה צריכה לבוא העת, שכן הנביאים ייעדו שיהיו בשלווה ויהיו ספונים בבתיהם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הלכת ובנית לך בית והתיישבת לך יפה מאוד בלי לשאול אם זו העת, ורק על בניין בית המקדש אתה שואל אם הגיעה העת?
וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל־דַּרְכֵיכֶם׃
אומר להם הנביא: עתה עליכם לראות ולבחון שמוטל עליכם לבנות את בית המקדש, אם תשימו לבבכם על דרכיכם. התבוננו ותראו שמעשיכם אינם רצויים, שהרי אין במעשה ידיכם ברכה - ומדוע אין ברכה? מחמת חורבן הבית. ומיד הוא מפרט:
זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב׃
"זרעתם הרבה והבא מעט" - היפך דרך הטבע. אדם זורע מעט כדי לקצור הרבה; אין מציאות שאדם זורע הרבה כדי לקצור מעט. זו מארה, זו קללה. וכי אינכם מתבוננים לראות שאין ברכה במעשה ידיכם? אינכם חוקרים על מה ומדוע?
ולא זו בלבד, אלא שגם במעט שאתם מביאים אין ברכה: "אכול ואין לשבעה". "שתו ואין לשכרה" - ולכאורה מה בכך, וכי טוב שיהיו שיכורים? אלא כבר מסבירים הרד"ק והאבן עזרא ששכרות היין היא שביעת היין, לסבוע מן היין. ודאי שיש גם מי שעובר את החוק ומשתכר עד שתשתבש דעתו, אבל כאן הכוונה שבע מן היין - אתם שותים יין ואין בו טעם ואין מגיעים בו לשובע. "לבוש ואין לחום לו" - גם הלבושים אינם מחממים. "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" - גם בשכר, בכסף, יש קללה: הרווחת, נכנס כסף, אבל כאילו הצרור נקוב. מה שאתה מכניס לכיס נופל ונופל. היו צוררים את הכסף במטפחת וקושרים, ולכן נקרא צרור; ואתה רואה שיש שם חור הלוקח את כל הנכנס. וזו מציאות של הרבה אנשים שעובדים בשבת, ושל הרבה העושים דברים נגד ההלכה - במאזן רואים שנכנס כסף, אבל היכן הוא? אינני מגיע אליו, הכסף יוצא כשם שנכנס.
ורש"י מביא כאן מדרש חז"ל: "זרעתם הרבה והבא מעט" - בעוון הביכורים שבטלו, שהרי ביכורים מביאים ממה שזורעים ומגדלים בשדה. "אכול ואין לשבעה" - בעוון המנחות שבטלו, שאין בית מקדש ואין מקריבים מנחות, והמנחות רובן ככולן מן החיטים. "שתו ואין לשכרה" - ניטל טעם היין, בעוון הנסכים שבטלו, שהיו מנסכים יין על גבי המזבח. "לבוש ואין לחום לו" - בעוון בגדי הכהונה שבטלו; בגדיך אינם מחממים אותך לפי שאין כואב לך על כך שאין בגדי כהונה ואין בית מקדש. "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" - כל רווח הולך וכלה, כאדם הנותן מעותיו לצרור נקוב.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל־דַּרְכֵיכֶם׃
מכל זה תבחינו ותראו שהקדוש ברוך הוא מעוניין בבניין הבית. ותבינו שכל מה שחשבתם - שלא הגיע הזמן, ושצריכים להיות אותות ומופתים, ושצריכה להיות מלחמת גוג ומגוג - כל זה תלוי בתנאי שתשימו לבבכם על דרכיכם, על דרכי הנפש, ותשתדלו לשוב בתשובה. ואז תהיה הגאולה, גם אם אינכם רואים את כל האותות והמופתים והסימנים.
עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה־בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר יְהֹוָה׃
עלו ההר והביאו עצים לבניין הבית, "וארצה בו" - יהיה הבית רצוי לפניי, "ואכבדה" - יהיה כבוד ה' שם בבית המקדש. אלא ששימו לב: הכתיב הוא "ואכבד" בלא ה"א, והקרי "ואכבדה". ומדוע נחסרה ה"א בכתיב? אומרים חז"ל: כנגד חמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא היו במקדש שני. במקדש ראשון היו עשרה דברים ובשני רק חמישה, ואלו שחסרו: ארון, אורים ותומים, אש היורדת מן השמים, שכינה, ורוח הקודש. ולכן כתוב שאלה שהכירו את הבית הראשון ובאו וראו את השני - היו בוכים, שכן הכירו את הבית הראשון בתפארתו, וכעת ראו בית מקדש של עניים, וראו את הקדושה שחסרה בו לעומת הראשון, ועל זה כאב ליבם.
פָּנֹה אֶל־הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר־הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ׃
לאחר שהודיע להם שהקללה שחלה עליהם עד עתה היא מחמת שחסר להם בית ה', שממנו הברכה וממנו השפע, מודיע להם עתה: מעכשיו, כשאתם כבר שומעים מן הנביא שיש ציווי לבנות ואתם מסרבים - תהיה המארה בהשגחה. עד עכשיו הייתה המארה באופן טבעי, כלומר כשאינך עושה רצון השם ממילא השמים עוצרים טלם. אבל עתה, כשאתם שומעים את הציווי ומסרבים, אומר השם: "ופניתי אני עליכם", רחמנא ליצלן, כמו שכתוב בקללות - שהמארה לא תהיה רק מצד הסתר פנים, אלא השם יפנה אליהם להביא עליהם את המארה.
וזה חמור הרבה יותר. כאשר המארה באה מצד הסתר פנים - וכפי שדיברנו לא פעם, והמלבי"ם הזכיר זאת לעיל - אם על פי המערכה והטבע זה זמן של שפע, יהיה שפע; הסתר פנים משמעו כביכול "איני מתעסק עמך", ואז ייתכן שיצליח וייתכן שלא, ואם לא יצליח יהיה זה גרוע מאוד, שהרי הסיר השם השגחתו ממנו. אבל כאשר "ונתתי פניי באיש ההוא" - כביכול לוקחים אותו בשמים כפרויקט ומשגיחים עליו להזיק לו, ואז אין זה תלוי בטבע כלל: ייתכן שעל פי הטבע זה זמן ברכה, ולאיש הזה עצמו תהיה מארה, כי השם נותן פניו בו. וזהו שאומר להם הקדוש ברוך הוא: כך יהיה עתה.
ודרך אגב, קראתי על אדם שפתח עסק במקום ששכר בבניין. באותו בניין עשה מישהו הרחבה, ואת ההרחבה השכיר לו, והוא העביר לשם עסק שעד אז התנהל מביתו. הוא מספר שמביתו עבד העסק יפה מאוד, ואילו שם היה המצב גרוע: יש הכנסות ועוברים מזומנים, אבל אינם נשארים - כסף שעובר ושב. אחרי שנה התחיל להתבונן מה קרה כאן, ודיבר עם אחד השכנים ואמר לו: אולי יש כאן בבניין מי שכל העניין אינו מוצא חן בעיניו. התברר לו שאכן יש כמה שהקפידו מאוד - בנו את התוספת בלא רישיון, ועוד הביאו לכאן עסק המרבה דריסת הרגל, כלשון הגמרא, שאנשים נכנסים ויוצאים. מספר הלה: עוד באותו חודש סיימתי שם את השכירות ועברתי למקום אחר. כעבור כמה חודשים מתקשר אליו רואה החשבון ושואל: עשית משהו בעסק? אתה במאזן שונה לחלוטין, יש לך רווחים גדולים מאוד - עשית פרסום? אמר לו: לא, מסיבות אחרות. ראו כמה לא פשוט להיות במצב של קפידה, שמישהו מקפיד עליך - הדברים מדשדשים ואינם הולכים.
וזהו "פנה אל הרבה והנה למעט". שימו לב לדיוק: קודם נאמר "זרעתם הרבה והבא מעט" - זרעתם הרבה והכנסתם הביתה מעט, ומובן שמי שמכניס מעט יש לו מעט. אבל כאן אין מדובר בזריעה אלא בהכנסה: הכנסת הביתה הרבה, ובכל זאת יהיה למעט, יתקלל ויתמעט. שהאדמה תגדל פחות - זה קורה, יש שידפון וירקון ויש מצבים שהאדמה אינה נותנת תבואה כראוי. אבל מצב שכבר קצרת והכנסת הרבה, ופתאום נעשה מעט - זו בוודאי השגחה, בוודאי מארה משולחת. וגם אחרי שתביא את התבואה אל הבית - "ונפחתי בו", אשרוף אותו ברוח פי.
"יען מה" - מה הסיבה? "יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו". עד עתה, שלא עוררתי אתכם אל הבניין, ממילא לא שרתה הברכה מחמת הסתר פנים. אבל עתה שעוררתי אתכם ואינכם עושים, ביתי חרב ואתם רצים איש לביתו - הרי אתם עושים בכוונה, ולכן גם אני אעשה לכם בכוונה. אתם מתעלמים במוצהר, אף אני אתעלם מכם במוצהר.
עַל־כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ׃
אומר להם השם: לכן עונשכם הוא ש"כלאו שמים מטל" - בארצות הגויים ירדו גשם וטל, ובארצכם כלאו השמים כאילו הם עוצרים את הטל ואינם מורידים. וכן נאמר בקללות "ונתתי שמיכם כברזל". "עליכם" - דווקא עליכם ולא על שאר האומות.
והמלבי"ם מדייק: עד עתה לא הייתה הקללה בהשגחה מיוחדת מאת השם, אלא "עליכם כלאו שמים מטל" - על ידי השמים והמערכת לא נתנו טלם. כלומר עונש שלא בהשגחה, אלא על פי סדרי הטבע: יש שנים של בצורת ויש שנים של גשמים מרובים, והארץ באופן טבעי כלאה את יבולה. אבל מעתה יהיה העונש בהשגחה:
וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל־הָאָרֶץ וְעַל־הֶהָרִים וְעַל־הַדָּגָן וְעַל־הַתִּירוֹשׁ וְעַל־הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל־יְגִיעַ כַּפָּיִם׃
"חורב" עניינו יובש, וכמו שמסביר הרד"ק: האוויר יהיה יבש ולא תהיה לחות ממי התהום. והדיוק הוא ב"ואקרא" - זו כבר השגחה. עד עתה היה העונש מצד המערכה וגרמי השמים, ואילו עכשיו אני קורא לחורב, על ידי קריאתי ופקודתי ולא על ידי השמים. החורב יהיה על הארץ ועל ההרים ועל הדגן ועל התירוש - אף שיהיו דגן ותירוש, יתייבשו ויתקלקלו; "ועל אשר תוציא האדמה" - האדמה תוציא יבולה, אבל כל מה שיגדל יגדל ביובש, כלומר לא כראוי.
"ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע כפיים" - לא רק האדם והבהמה, אלא גם יגיע כפיים. ויגיע כפיים לכאורה אין השמים יכולים לתת בו מארה, שהרי הוא מה שאני עושה בידיי - בניתי שולחן, זהו יגיע כפיים. אומר לך: בחורב שאני קורא, הקללה שאוריד מן השמים תהיה גם בזה. והרד"ק מסביר מדוע הזכיר דגן תירוש ויצהר - לפי שהם שלושה דברים שהם עיקר חיי האדם, ואחר כך כלל את כל אשר תוציא האדמה. ומדוע הזכיר אדם ובהמה - לפי שיבשות האוויר מולידה חלאים רעים באדם ובבהמה.
וַיִּשְׁמַע זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְכֹל שְׁאֵרִית הָעָם בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וְעַל־דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָעָם מִפְּנֵי יְהֹוָה׃
זרובבל ויהושע שומעים בקול אלוהיהם, אף שחגי לא התנבא להם אלא לעם (כדברי הרד"ק לעיל) - שהרי הם הראשים, ומי שהוא הראש הוא האחראי והוא הנתבע לבנות את בית המקדש. והם רואים שאינם מצליחים בכל מעשיהם, שיש חורב ושכלאו שמים מטל, ומבינים שאין הצלחה במעשיהם לפי שאינם דואגים לבניין בית ה'. ובתורה נאמר "אם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", וכדברי הרמב"ם - שלא יאמרו מקרה הוא: הרי באופן טבעי יש זמנים של בצורת, ומה נעשה. מזה התעוררו להבין שהכל בהשגחה, ושעליהם לקיים את רצון השם ולבנות את בית המקדש.
המלבי"ם מדייק: "זרובבל ויהושע וכל שארית העם" - אלו הגדולים שבעם, והם השומעים אל דברי חגי הנביא; ואילו "וייראו העם" מדבר בהמון העם. ואומר המלבי"ם: "וייראו העם מפני ה'" - יראים היו מפחד העונש, ועם כל זה לא התחילו בבניין. ומדוע? לפי שיראו יותר מן המלך, פחדו מדריווש, ולא רצו לעשות פעולה שתעורר דובים מרבצם, שמא יבוא עליהם בחילותיו.
וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהֹוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהֹוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃
"מלאכות ה'" היינו שליחות השם, ולכן נקרא מלאך - שמלאך הוא שליח. בשליחות השם נשלח לומר להם: אני אתכם. ומבאר המלבי"ם: אל תחששו, לכו ובנו, ואל תמתינו לרישיון המלך - לא שתצטרכו להוציא רישיון ולגשת לעירייה. לך ובנה את בית המקדש, כי השם עמכם להושיעכם, ועל ידי כן לא תבוא עליכם רעה מאת המלך.
וַיָּעַר יְהֹוָה אֶת־רוּחַ זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶת־רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת־רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה בְּבֵית־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם׃
"פחת יהודה" - שר יהודה, כמו פחה, לשון שר וחשוב, וכמו "הקריבהו נא לפחתך". והשם מעורר את רוחו, היינו ברוח גבורה: עד עתה היה בהם פחד מפני המלכות, וכעת הם צריכים הארת רוח לחזק את ליבם ולעורר בהם רוח גבורה ויראת השם. ואז באו ועשו במלאכה, והתחילו להזמין את מלאכת הבניין.
בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ׃