פתיחה
המשך פרק ח' בעמוס הוא תיאור של מהלך שלם: מן ההשחתה המוסרית שבין אדם לחברו - סוחרים הרודפים אחרי הדל והאביון עד לכלותם - ועד הפורענות הבאה בעקבותיה: רעש הארץ, שטף היאור, חשכת הצהריים, הפיכת החג לאבל, ולבסוף הרעב הנורא מכולם - רעב לשמוע את דבר ה'. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, עם דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והתרגום.
"לקנות בכסף דלים" - מה ביקשו מהם?
לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר׃
התרגום מתרגם "לקנות בכסף דלים" - "בדיל די יחסנון", כלומר כדי שינחלו את ארצם. ולכאורה מה הקשר? הרד"ק שולח אותנו לעיל, ושם כבר אמרנו שלא הבנו את דעתו. רש"י מבאר את דברי תרגום יונתן: היו מטים את משפט האביון, וכיוון שנתחייב בדין ואין לו כסף, נאלץ למכור את שדהו. והאינטרס של הדיין ברור: שדותיו שלו היו מסביב, ושדה האביון הייתה תקועה לו כקוץ באמצע. על ידי הטיית הדין הוא הרוויח שדה, וקיבל את כל שדותיו כמשטח אחד שלם (בבחינת דינא דבר מצרא).
ומהו "ואביון בעבור נעליים"? שני ביאורים: האחד - "נעליים" מלשון נעילה, כדי שיוכל לנעול ולגדור את כל שדותיו יחד. והשני - "נעל" מלשון קניין, כדרך שמצאנו בקניינה של רות אצל בועז: "שלף איש נעלו" - קניין סודר הנעשה בנעל. כלומר, היו מחייבים בדין את הזכאי, כדי שהעני ייאלץ למכור את שדהו בקניין גמור, בקניין הנעל שהוא קניין חליפין.
והמלבי"ם מבאר: "לקנות בכסף דלים" - זו התכלית הסופית. הם היו מחכים עד שיגיעו הדלים למצב שיחסר להם לחם, ואז יאמרו: עכשיו נקנה את הדלים עצמם בכסף. כבר אין לאביון מה לתת - שימכור את עצמו לעבד. כמו שעשה יוסף במצרים, שכאשר לא נשאר להם מה לתת - קנה אותם. "ואביון" - האביון גרוע מן הדל, שהדל הוא מדולדל, ואילו האביון הגיע למצב שהוא מתאווה לכל דבר; ואותו נקנה "בעבור נעליים", אפילו בעבור דבר מועט.
"ומפל בר נשביר" - ואף לא נצטרך למכור להם תבואה טובה. "בר" היא תבואה, ו"מפל בר" הוא מה שנופל מן הכברה, הפסולת. וגם בעד זה נקבל מחיר יקר. וכי נבזבז עליהם תבואה משובחת? נמכור להם את הזבל של התבואה, וגם את זה יקנו - שהרי אביון כזה, המתאווה לכל דבר ואין לו מאומה, יקנה גם את הגרוע ביותר.
"נשבע ה' בגאון יעקב"
נִשְׁבַּע יְהֹוָה בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם׃
הרד"ק מביא שני פירושים. הראשון: כמו "בי נשבעתי נאום ה'" ו"נשבע ה' בנפשו" - הקב"ה נשבע בעצמו, והוא יתברך הוא "גאון יעקב", גאוותם וגדולתם של ישראל. הפירוש השני: "גאון יעקב" הוא בית המקדש. והאבן עזרא מביא קרוב לזה בשם יפת, שהכוונה לארון, שהוא גאוננו ותפארתנו, כמו שנאמר "ויתן לשבי עוזו" - הוא עוזנו, וכמו "את גאון יעקב אשר אהב סלה". וראיה לדבר ממה שראינו למעלה "מתאב אנוכי את גאון יעקב" - הרי שהכוונה לבית המקדש. בית המקדש הוא גאון יעקב, כי שם שכן הכבוד, והקב"ה נשבע בכבודו שהשכין במקדש, ואומר: אתם בעוונותיכם סילקתם את כבודי ממקום המשכן והמקדש.
המלבי"ם מפרש כפירוש הראשון שברד"ק - נשבע ה' בשם קודשו. ו"אם אשכח לנצח כל מעשיהם" - כוונת הדברים שאף אם לא אעניש אותם מיד, סופם לקבל את עונשם.
רגז הארץ ושטף היאור
הַעַל זֹאת לֹא־תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִשְׁקְעָה כִּיאוֹר מִצְרָיִם׃
אומר הקב"ה: וכי על זאת לא תרגז הארץ? איך אשכח את מעשיהם, והלא גם אם ארצה כביכול לשכוח - הארץ עצמה תזכיר. הארץ תרגז ממקומה לבלוע את יושביה, עד שיהיה אבל כל יושב בה. פירושו של דבר: כאשר העם פועלים בקלקול כזה, במעשים נוראים כאלה גם בהנהגה שבין אדם לחברו, כשיש השחתה גדולה כל כך - גם הארץ תובעת מהם את הדין, גם הטבע עצמו מבקש לכלותם.
הנביא מתאר את הפורענות בשלושה ציורים מליציים. הראשון: "תרגז הארץ" - הארץ רוגזת ורועשת כשהיא רואה מעשים נוראים כאלה. השני: "ועלתה כאור כולה" - כיאור השוטף ומכסה את הארץ, וכמפורש בסוף הפסוק "כיאור מצרים", כיאור הנילוס המכסה את האדמה. ומכוח מה הוא בא? מכוח הגשמים היורדים בהרי כוש. האדים עולים ממצרים, שהיא מדינה חמה, ומגיעים כעננים להרי כוש, ושם הופכים לגשם ושוטפים בנהרות, והמים יורדים וחוזרים דרך הנילוס עד מצרים.
ולכן נקרא כאן "כאור" - על שם הגשמים הבאים מן האוויר. רש"י מתקשה לפרש "אור" כ"יאור", ומעדיף לבאר שאור הוא לשון גשם, כמו "יפיץ ענן אורו", "על כפיים כיסה אור". והרד"ק מחבר את שני הדברים: אור הוא גשם, וכאן "ועלתה כאור כולה" היינו היאור המתגדל מחמת הגשם - שהרי בסוף הפסוק כתוב מפורש "כיאור מצרים", ועל כן גם ראשו של הפסוק ביאור עוסק, אלא שהוא קרוי "אור" על שם הגשם שממנו הוא בא.
ומה קורה בשלב הבא? מי היאור מים עכורים הם, שהיאור שוטף וסוחף עמו את החול, ומעלה רפש וטיט. וכשהמים שוקעים - נשאר על השדות הרפש והטיט. זהו המשל.
והנמשל, אומר המלבי"ם: בתחילה היה מרד פנימי כנגד הושע בן אלה. כבר הזכרנו כמה פעמים בפרקים הקודמים שהושע בן אלה ביקש לבטל את העגלים, פתח את הפרוזדאות ואפשר לעלות לירושלים. אנשי התקשורת שבדור לא אהבו את זה - לקחו להם את כל העגלים - והלכו והסיתו מרד כנגדו. וכדרכם היום כן מאז, הלכו בדרכי הלשנה: הלכו לבבל ואמרו, ראה, הושע בן אלה מרד בך, שלח מלאכים לסוא מלך מצרים, הרי שאינו מקבל את מלכותך. המרד הפנימי הזה הוא הנמשל של "ותרגז הארץ" - הרעש מתחיל מבפנים, מתוך הארץ עצמה, קושרים קשר ושולחים למלך אשור. והשליחות למצרים היא הנמשל של האור והמטר העולה מן הארץ אל כוש - כשם שהאדים עולים מן הארץ ומגיעים לכוש ומשם חוזרים כגשם למצרים, כך שלח שליחים למצרים שתגן עליו מפני מלך אשור.
ועל ידי זה הגיע מלך אשור כנחל שוטף, כלשון ישעיה: "הנני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים... את מלך אשור". והוא בא וגירש רפש וטיט ושטף את הארץ. ואחר השטיפה - הטיט שוקע למטה: הוא הגלה את כל יושביה, וכמו שנאמר ביחזקאל "אז אשקיע מימיהם", לא נמצא שם רגל אדם ובהמה, והארץ שוממה וחרבה. הכל ישקע ולא ייוותר מאומה. ומהיכן התחיל הכל? מ"ותרגז הארץ" - ומה ששלחתם הלשנה למלך אשור, בסופו של דבר גם אתם ניזוקתם בכך, שהרי בא ושטף את כולם.
"והבאתי השמש בצהריים"
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר׃
"ביום ההוא" - ביום חורבן הארץ. "והבאתי השמש" - לשון שקיעה, כמו "כי בא השמש". אומר הקב"ה: הצרה תהיה כה גדולה, עד שבאמצע היום תשקע השמש. אמצע היום הוא הזמן שבו אדם מצפה לכך הכי פחות, ודווקא אז תבוא השקיעה. בשעה שהייתם בשיא השמש וההצלחה - ברגע אחד הכל ייכבה. אומר רש"י: יהיה להם שלום גדול, ופתאום תהיה מפלה.
ואמרו חז"ל שזהו יומו של יאשיהו, שמת בחרב של שלום. יאשיהו היה בטוח שדורו צדיקים כמותו. כשבא פרעה נכה מלך מצרים וביקש לעבור דרך ארצו, ואמר לו: "לא עליך בית מלחמתי", איני בא להילחם בך, רק לעבור - לא הסכים בשום אופן, ואמר לו: פן בחרב אצא לקראתך. ומיד יצא מלך מצרים להילחם - דבר שלא היה כלל בתוכניתו. ובמה טעה יאשיהו? הוא היה בטוח שכשם שהוא צדיק כך דורו צדיקים, ובתורה יש הבטחה "וחרב לא תעבור בארצכם", ואמרו חז"ל אפילו חרב של שלום. אמר: מה פתאום שיעבור, אני יכול לו. אבל טעה, ובעקבות זה עשאוהו ככברה, וקונן עליו הנביא "רוח אפינו משיח ה'" - נלכד בשחיתותם של העם, בעוד שהוא עצמו היה צדיק. וזוהי החרב של שלום, וזהו "והבאתי השמש בצהריים": השמש היא מלכות בית דוד שנמשלה לשמש, "וכיסאו כשמש נגדי", המאירה לכל העולם - תבוא השמש ותשקע בצהריים, יתבטל כוחו של יאשיהו ותהיה שקיעה.
והמלבי"ם מבאר שזהו הציור והדוגמה השלישית: בחינה של חושך בארצם. מלמעלה - השמש המאירה תשקע, שכביכול הקב"ה מסתלק מעליהם, והשפע העליון נפסק, יחשך מזלם והצלחתם. ומלמטה - "והחשכתי לארץ", חושך מצד הארץ, ענן וערפל, שהוא החושך התחתון. והמשל בזה הוא שהקב"ה יסכל את עצתם ויכשיל את גבורתם שלא כדרך הטבע: בדרך הטבע אתה גיבור, אבל יהיה ענן וערפל, ובצהריים, באמצע יום האור, תבוא לפתע שקיעה.
"והפכתי חגיכם לאבל"
וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר׃
לפי רש"י ממשיך הפסוק בעניין מיתתו של יאשיהו. "והפכתי חגיכם לאבל" - כמובא בדברי הימים, שכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו. "וכל שיריכם לקינה" - כמו שנאמר שם "ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם", שקוננו הרבה על מותו.
והמלבי"ם מדקדק בסדר הביטויים: בחג אין מתאבלים על העבר, שהרי גם כשיש סיבה להתאבל אין מתאבלים ביום טוב על מה שהיה; החג נהפך לאבל רק מחמת צרה שבהווה או בעתיד. וזהו שאומר - החג ייהפך לאבל, כלומר תהיה כאן אבלות תמידית. "ושיריכם לקינה" - והקינה היא דווקא על העבר. "והעליתי על כל מותניים שק" - השק היו לובשים לתפילה ולצום על צרה שבהווה או על העתיד. "ועל כל ראש קרחה" - הקרחה נעשית על העבר, על מת שכבר מת, שהיה גוזז ומורט שער ראשו לאות אבל. נמצא שאמר להם הכל: יקוננו ויעשו קרחה על העבר, ויתאבלו וילבשו שק על ההווה ועל העתיד.
"ושמתיה כאבל יחיד" - כאדם המתאבל על בנו היחיד, שאין לו עוד בן להתנחם בו. "ואחריתה כיום מר" - אדם שמת בנו עדיין מתנחם בכך שהוא עצמו חי, אבל כאן אומר להם שאחריתה תהיה כיום המוות, שבו אבדה כל תקווה.
"והשלחתי רעב בארץ" - הרעב לדבר ה'
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה׃
ראשית שימו לב ללשון: "וְהִשְׁלַחְתִּי" בחי"ת, מלשון שילוח, ולא "והשלכתי" כפי שרבים טועים לקרוא. ושנית, רבים מצטטים פסוק זה כדבר חיובי וטוב - "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" - אבל המפרשים כאן מבארים שאדרבה, דבר שלילי נאמר כאן. אומר להם הקב"ה: אתם מאסתם בנבואה. הרי ראינו מה אמר אמציה לעמוס: "לא תנבא" - אל תתנבא כאן נבואות. אם כן, עוד יבואו ימים שתתאוו לנבואת ה' ולא תמצאו; תבקשו נבואה, תבקשו מסר מאת ה' - ולא ימצאו.
המלבי"ם מעמיד זאת כנגד מה שייאמר בפסוק י"ג, "ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא", שהוא צמא ממש למים בימי הגלות. אומר הקב"ה: עוד יבואו ימים שהרעב שאשלח לא יהיה רעב ללחם, והצמא לא יהיה צימאון למים כמו בזמן הגלות, אלא רעב וצמא מסוג אחר - לשמוע את דבר ה'. ומתי יהיה זה? בבית שני. שהרי בבית שני פסק חזון, ודבר ה' היה יקר בימים ההם; אחרי הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתם כל חזון. ואף על פי כן עדיין הייתה ביניהם רוח הקודש והיו משתמשים בבת קול, ועדיין היו דורשים את דבר ה' וצמאים לשמוע את דבריו.
וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד־מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־יְהֹוָה וְלֹא יִמְצָאוּ׃
האבן עזרא מפרש "מים עד ים" - מן הים הדרומי שהוא ים סוף, עד הים הגדול שבמערב ארץ ישראל, הוא הים התיכון. והרד"ק אומר שמנה כאן את ארבע הרוחות הגובלות בארץ ישראל, להודיעך שלא מצאו נבואה בכל ארץ ישראל. ובחוץ לארץ ודאי שאין על מה לדבר, שהרי בחוץ לארץ לא הייתה נבואה, אלא למי שהתחיל להתנבא כאן ונתנבא שם, או לנבואה שהיא לצורך הארץ. והוא אומר שאפילו בארץ כבר לא תהיה נבואה. והם ינועו ויתפזרו לארבע רוחות השמים, ובכל המקומות ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שכן אחרי החורבן, אומר המלבי"ם, תיפסק גם הבת קול ורוח הקודש.
מדוע הרעב לדבר ה' הוא רעב שלילי
חז"ל מונים עשרה מיני רעבון שבאו לעולם, והרעב העשירי שמונה המדרש הוא רעב זה - "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". שואל הרב כהנמן: הרי אין זה דומה לשאר מיני הרעב שנמנו שם - הרעב שבימי אברהם, שבימי פרעה, וכל הרעב שהיה בהיסטוריה, כולם רעב גרוע, ואילו כאן לכאורה מדובר ברעב חיובי, מה נפלא, אנשים רעבים וצמאים לדבר ה'.
ומשיב הרב כהנמן, שגם ברעב זה יש מן השלילה. שהרי כולנו יודעים: כשאדם שבע ודשן ומביאים לו לאכול, הוא אומר - לא, אני מעדיף משהו אחר, יש לך צלוי? הוא מחפש סגנון מסוים. אבל כשאדם רעב באמת, הוא אומר: תביא מה שיש. קליפות תפוחי אדמה? תביא, והכל הוא אוכל. מסופר על אחד מניצולי אושוויץ שערך סיור עם תלמידים במקום, ואמר להם: היום אתם רואים את אושוויץ כגן פורח, הכל דשאים; כשאנחנו היינו שם לא היה עשב אחד, כי אם היה צומח עשב אחד - מיד היו אוכלים אותו. הרי לכם איזה רעב היה שם, עשב שאינו ראוי לאכילה, "כבהמות יאכלו עשב".
נמצא שהרעב הזה שלילי במובן מסוים. שכן אילו לא היה האדם בדרגה של רעב, היה יודע לבקש את דבר ה' אצל אנשים הגונים, אנשים ראויים, בעלי תורה. אבל כיוון שיהיה רעב נורא לרוחניות, יאכלו ויקחו מכל הבא ליד: כל "באבא", כל פסאודו מקובל, כל מתחזה. היום יש נערות זוהר, נערות הלומדות זוהר - אצל מי? יש אחד שהוא "הרב הדוקטור", ועוד כל מיני כאלה, אנשים שאין להם ריח של תורה. אבל כיוון שיש רעב - חוטפים הכל, אוכלים הכל, ואין האדם יודע להבחין בין מקובל למקבל שלמונים. הרי שגם ברעב הזה יש מינוס.
עתידה תורה שתשתכח - הגמרא בשבת
אמרו בגמרא בשבת קל"ח ע"ב: תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ... ונעו מים עד ים... לבקש את דבר ה' ולא ימצאו". דבר ה' - זו הלכה; דבר ה' - זה הקץ; דבר ה' - זו נבואה. ומה יבקשו וישוטטו? אמרו: עתידה אישה שתיטול כיכר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לדעת אם טמאה היא אם טהורה היא, ואין מבין. עד כדי כך לא תהיה הלכה ברורה. והגמרא מקשה שהרי דברים מפורשים הם, ומעמידה שמדובר בספק שבדקות הדין.
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שהרי יש לנו הבטחה - "כי לא תשכח מפי זרעו". אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"? שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ומפרש רש"י: הלכה ברורה בטעמיה, שלא תהיה בה מחלוקת.
וזה מה שאנו רואים היום: בכל דבר שתשאל מה הדין - יאמרו לך זו מחלוקת ראשונים, שיטת זה כך ושיטת זה כך, לפי זה דאורייתא ולפי זה דרבנן, ולפי איך שהבין ברמב"ם יוצא שאף הרמב"ם סובר שזה דאורייתא. אין כמעט דין שתוכל לומר עליו: זהו, כאן מוסכם, כאן כולם מודים, כאן אין מחלוקת. ודאי שיש פרטים כאלה, כגון שהתפילין צריכות להיות שחורות, הלכה למשה מסיני. אבל האם בדיני תפילין ההלכה ברורה? היכן הפרשיות, "הוויות" באמצע או בסוף - רש"י ורבנו תם; כיצד עושים את התפילין, מהיכן יוצאות השערות, וכן הלאה. שאלו את הגר"א מדוע אינו מניח תפילין של רבנו תם, והשיב: אם ארצה לצאת ידי חובת כל הפוסקים, אצטרך להניח ביום שישים וארבעה זוגות תפילין. ואין כוונתי לרפות ידי מניחי רבנו תם - אדרבה, לפי הזוהר יש עניין להניח גם רש"י וגם רבנו תם וחובה להניח את שניהם, ולכן הרב עובדיה יוסף תמיד היה מעורר ומעודד על כך; רק שתבינו מדוע הליטאים אינם מניחים תפילין של רבנו תם. ועל כל פנים, ראה: אפילו בדבר פשוט ומקובל שנהגו בו דורות, כהנחת תפילין, נתגלעו מחלוקות. זהו "לא תהיה הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".
ואגב, מעניין הדבר שעל שני הביטויים הללו חוברו ספרים: "משנה ברורה" - הוא ספרו של החפץ חיים, שנכתב לבני אשכנז; והרב דוד יוסף חיבר את "הלכה ברורה", מעין משנה ברורה לפי מנהגי ספרד ולפי דעת אביו הרב עובדיה יוסף. הרי שכדי שימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, חוברו ספרים אף בזמננו.
"ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות"
בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא׃
אומר האבן עזרא: "ביום ההוא" - שלא ימצאו דבר ה'. והתעלפות פירושה, כמבאר הרד"ק, עייפות ויגיעת הנפש, שאין האדם יכול לעמוד על עצמו וכמעט תצא רוחו - מה שאנו קוראים היום התעלפות, וכמו "ותך השמש על ראש יונה ויתעלף".
ומדוע דווקא הבתולות היפות, וכי המכוערות לא תבכינה? אלא אומר האבן עזרא: אפילו הבתולות היפות. שכן הצער פוגם ביופיו של אדם - כשאדם מצטער פניו רעות, "מדוע פניכם רעים", והוא נראה לא טוב. מי שמלכתחילה אינו נאה, ודאי שהצרה מכערתו; אבל מי שנאה, היה מקום לומר שהצרה לא תשנה בו כל כך. על זה אומר הכתוב: הצרה תהיה קשה כל כך, שאפילו הבתולות היפות תבכינה ויופיין יתגנה מחמת הצער - שגם בהן ייכר גודל הצרה. וכן הבחורים, שהם תמיד חזקים - אומר הקב"ה, סר מעליהם. כמו שהיה אצל שאול, "ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים"; ה' סר מעליהם, ומשראינו שדבר ה' לא יהיה מצוי, ממילא לא תהיה להם הצלחה.
והרד"ק מבאר שנקטו דווקא בתולות יפות ובחורים, לפי שדרכם להתעסק בתענוגי העולם: הבתולות היפות מתעסקות ביופיין, והבחורים בהנאותיהם ובתענוגות העולם. ואומר הכתוב שאף הם יצמאו לשמוע את דבר ה' ולא ימצאוהו. כלומר, אפילו אלו שעיקר עיסוקם בתענוגי העולם ופחות מתעניינים בדבר ה' - גם הם יתעלפו בצמא, באותו צמא שדיברנו עליו, לשמוע את דבר ה'. הרי שלפי הרד"ק מדובר כאן בצמא רוחני: מבקשים נבואה, מבקשים לשמוע את דבר ה'.
אך המלבי"ם הולך כאן בקו אחר. "ביום ההוא" - כל הנאמר למעלה על הרעב לדבר ה' יהיה בימים הבאים לעתיד; אבל "היום ההוא" שדיברנו בו למעלה, "והילילו שירות היכל ביום ההוא", "והיה ביום ההוא... והבאתי השמש בצהריים" - הוא היום המיועד לגלות עשרת השבטים בעוד שישים וחמש שנה. ובאותו יום לא הזקנים ודורשי ה' יצמאו, ולא צמא לדבר ה' יהיה שם, אלא הבתולות היפות והבחורים תתעלפנה בצמא ממש למים. כלומר יש כאן הבחנה: עד עכשיו דובר בצמא רוחני, וזה עניינם של הזקנים, האנשים היודעים באמת מה היא נבואה, והם יתעלפו ויבקשו נבואה ורוח הקודש; אבל ביום ההוא של הגלות, כשעל ידי הצרות יתהפכו השירות והתשבחות לעבודה זרה ליללות, הבחורים והבתולות - שאין דבר ה' מעניין אותם - יהיה להם רעב וצמא ממש. אינם צמאים לדבר ה' כלל, אלא הם "הנשבעים באשמת שומרון".
הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד׃
לסיכום:
הפרק מוליך אותנו מן ההשחתה שבין אדם לחברו - סוחרים שתכליתם לקנות את הדל בכסף ואת האביון בעבור נעליים, ולמכור להם אף את מפל הבר - אל שבועת ה' שלא ישכח את מעשיהם. ומשם לפורענות בשלושה ציורים: רגז הארץ (המרד הפנימי), שטף היאור (מלך אשור השוטף ברפש וטיט ומגלה את יושביה), וחושך עליון ותחתון (שקיעת השמש בצהריים, כיומו של יאשיהו שמת בחרב של שלום). החג נהפך לאבל והשיר לקינה, אבל עבר והווה ועתיד כאחד, כאבל על בן יחיד שאחריתו כיום מר. ולבסוף הרעב הקשה מכל - לא ללחם ולא למים, אלא לשמוע את דבר ה': פסק חזון, נפסקה בת קול, ולא נמצאה הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. וכפי שלימדנו הרב כהנמן, גם ברעב הרוחני הזה יש מן השלילה, שהרעב אינו בורר - ומי שרעב חוטף מכל הבא ליד. הלקח: להישמר מלמאוס בדבר ה' בשעה שהוא מצוי, ולבקשו אצל בעלי תורה אמיתיים, כדי שלא נגיע לימים שבהם ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו.