פרק ח' בעמוס ממשיך את המהלך שהתחיל בסוף הפרק הקודם. אמציה כהן בית אל אמר לעמוס "אל תנבא", שכן לא מצאו חן בעיניו נבואותיו של עמוס כנגד עובדי הבעל, ולא מצאו חן בעיניו הנבואות על הגלות, ולכן מנע ממנו להתנבא. כעת עמוס ממשיך ופונה אליו: מה שאמרתי לך קודם בנבואה, שישראל גלה יגלה, את הדבר הזה ראיתי במחזה. ומה ההבדל בין נבואה למחזה? מבאר המלבי"ם: מחזה מורה שהגזרה נחרצה ומוחלטת, והיא תבוא על כל פנים ותצא אל הפועל.
כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ׃
"כלוב", מסביר המלבי"ם, הוא כלי שרגילים לשים בו את העופות: הצייד צד את העופות ומניח אותם בכלוב, ובדרך כלל מדובר בעופות מתים. וכלשון ירמיה: "ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה". ואילו "קיץ" הן התאנים היבשות, מלשון קציצה או קציעות, שהיו קוצצים ומייבשים אותן, ואת אלו היה המנהג לשים בסל, לא בכלוב. כאן רואה הנביא דבר מתמיה: הנה כלוב, ובתוך הכלוב אין עופות מתים כלל, אלא תאנים יבשות.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃
כבר ביאר לנו המלבי"ם לעיל שכאשר הקדוש ברוך הוא שואל את הנביא "מה אתה רואה", הכוונה היא: איזה דבר חידוש אתה רואה במחזה הזה. עונה עמוס שהוא רואה כלוב קיץ, ובכך שני חידושים: כיצד שמים קיץ בכלוב, הרי בכלוב שמים עופות מתים ולא תאנים מיובשות. אומר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך ששני הסימנים הללו מורים על מה שעתיד לבוא על עם ישראל. "קיץ" מלשון קץ. כשם שהקיץ הוא סוף זמן אסיפת הפירות ואי אפשר לעבור את הזמן, כך הגיע הקץ האחרון שאין עוד לעבור עליו: "לא אוסיף עוד עבור לו" - לעבור את הקץ. והאבן עזרא מביא הסבר נוסף בשם יפת: "לא אוסיף עוד עבור לו" היינו לעבור על עוונו. כביכול הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון ומעביר על עוונותינו, ועתה אומר השם: לא אוסיף עוד לעבור על עוונו.
וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה רַב הַפֶּגֶר בְּכׇל מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס׃
אומר המלבי"ם: השירות שהיו שרים בהיכלות של האלילים יתהפכו ליללה, מפני שתבוא עליהם פורענות. וזהו גם פשר המחזה: הכלוב הוא כלי מיוחד להניח בו את פגרי העופות הניצודים, ולכן נאמר "רב הפגר" - הפגרים יהיו מרובים כפגרי העופות הניצודים, אלא שהם לא יישארו בכלוב אלא יושלכו ממנו ויהיו מונחים בכל מקום. זו הסיבה שהכלוב נראה ריק מעוף: הפגרים שהיו צריכים להיות בתוכו מפוזרים בכל מקום, ונבלתם מושלכת בחוצות.
על המילה "הס" אומר המלבי"ם שאין לה ביאור פשוט: מה עניינה, ומה קשרה למה שנאמר קודם? הרד"ק מסביר שכאשר היו רואים את הפגרים הרבים המושלכים, היה אחד אומר לחברו "הס" - בוא ונצדיק עלינו את הדין. תשתוק ותאמר: בדין עשה השם כך לנו, אנחנו מרינו את דברו ולכן זה מגיע לנו. ולפי זה אפשר לפרש גם: הפגרים מושלכים בכל מקום, והיות ובכל מקום השליך - הס, אל תדבר מאומה כנגד מעשה השם, אלא הצדק עליך את הדין.
האבן עזרא הולך באותו כיוון, שהיה אחד אומר לחברו "הס", אלא שלדעתו הכוונה: אל תרבה ביללה, שכן בכך אתה מרבה את מורך לבב העם. כשהעם בוכים ומיללים נופלת אימה בליבם, אין להם גבורה והם מאבדים את הרצון לחיות. לפי האברבנאל, ה"הס" הוא פנייה של עמוס אל אמציה: כל המהלך כאן הוא פנייתו של עמוס אליו, כאומר לו: אתה חושב שאני בודה דברים מליבי, בוא ואתאר לך כיצד ראיתי את המחזה, ומחזה אמיתי הוא שעתיד להתגשם. ולכן "הס" - אל תחזור על דבריך הקודמים, שאמרת שאני רק מפחיד את העם, "לא תנבא" ו"לא תטיף על בית ישחק". אתה שתוק, ותראה עוד איזה אסון גדול עתיד להיות. כל אלו דברי המפרשים, ואנו נלך עם ביאורו של המלבי"ם.
המלבי"ם מבאר ש"הס" פירושו שהיה לנביא עוד דבר לומר, והוא בחר לשתוק: יש כאן דבר שאיני מגלה את כולו. וכבר ביאר לנו המלבי"ם בסוף הפרק הקודם שאותו דבר שעמוס העלים, גילה אותו ישעיה. ישעיה אמר בפרק ז': "ובעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם" - שישים וחמש שנה מעת נבואתו של עמוס תהיה הגלות, ועם ישראל יגלה מעל אדמתו. ואכן מעת נבואתו של עמוס עברו ס"ה שנים, ו"הס" עולה בגימטריה ס"ה, שישים וחמש.
ואם תאמר: הרי לא ראינו שעמוס נקב תאריכים מפורשים. אומר המלבי"ם: נכון, אבל הוא רמז. והרמז הוא "הס", לפי שהוא נצטווה שלא לגלות בביאור. והמלבי"ם מוכרח להסביר שהוא נצטווה על כך, שהרי נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה, ולא שייך לומר שהשם אמר לו לנקוב בשישים וחמש והוא חשש. אלא הקדוש ברוך הוא אמר לו להסתיר את הדברים ולרמוז בלבד, ומסר את הדברים בקבלה לבני הנביאים, ומשם הגיעו הדברים לישעיה. ולכן בחר הנביא במכוון במילה "הס", שעולה במספר שישים וחמש.
ומדוע באמת נצטווה לשתוק? לכאורה אם היה אומר תאריך מדויק, הדברים היו נשמעים חריפים ומעוררים הרבה יותר. אומר המלבי"ם: כאשר הנביא מתנבא על פורענות עתידה בלי לנקוב זמן, העם מסוגל לבלוע את זה. אומרים: זה עוד הרבה שנים. כמו שמדברים על מלחמת גוג ומגוג כבר אלפיים שנה, ומן הסתם זה עוד הרבה שנים. ועוד, הם יודעים שפעמים והיעודים הרעים משתנים, או שזמנם מתארך בהשתנות מעשי העם לטובה. כלומר, גם אם תאמר שהדבר עתידי ומוחלט, הרי זו נבואה לרעה ועדיין ייתכנו שינויים. וכך העם מרגיע את עצמו: עוד הרבה זמן, עוד יכולים להיות שינויים, אל תדאג, כבר נראה מה לעשות בבוא העת. זו "שיטת הסמוך", שכל ממשלה משאירה לזו שאחריה את כל הבעיות בסגנון של "יהיה בסדר", ורק אחר כך, כשקורה משהו, מתחילים בוועדות חקירה: למה לא היה מספיק ולמה לא הכינו. וכן, גם אם תאמר שזה יקרה על כל פנים, יאמרו: הנביא אמר שישים וחמש, ובסוף יהיה מאה ושלושים, כי השם האריך להם. נמצא שכאשר מדברים על דבר עתידי לשנים ארוכות, העם אינו מפחד, וכמו שכתוב "החזון אשר הוא חוזה לימים רבים".
אבל כאשר הנביא מגביל זמן מבורר, סימן שהזמן קרוב וסימן שאינו עתיד להשתנות. ולכן בנקיבת תאריך יש נבואה מוחלטת שהדברים יקרו, ומטעם זה הסתיר עמוס את התאריך. כל עוד הוא מדבר על משהו עתידי סתמי, לך דע, אולי עוד מאה שנה או מאתיים, ואולי גם אם זה אמור להיות קרוב השם ידחה או יבטל. אך כשנוקבים תאריך מדויק, ביטול הגזרה נראה כביכול כביטול נבואת השם: הנביא אמר תאריך, חיכינו, המתנו, הגיע התאריך בלוח ולא קרה כלום. לכן הוא אומר "הס" - מוטב לשתוק ולא לדבר על תאריך מדויק.
ואם תשאל, מדוע ישעיה כן נקב תאריך מדויק? אומר המלבי"ם: ישעיה היה בימי אחז, והוא כבר היה קרוב לזמן. הוא מפרש שמילת "הס" פירושה בעוד שישים וחמש שנה מזמנו של עמוס, ואצלו כבר מדובר בזמן קרוב ממש. יוצא אפוא מדברי המלבי"ם שלעמוס הייתה בעיה: אם היה אומר "בעוד שישים וחמש שנה", היה העם אומר: שנים ארוכות, אין לנו מה לדאוג. לכן העדיף שלא לנקוב תאריך כלל. לעומתו ישעיה נוקב תאריך, כי הזמן כבר קרוב, ודברים קרובים העם לוקח יותר לתשומת ליבו. לסיכום: הן כשהנביא מדבר בלי תאריך, והן כשהוא נוקב תאריך רחוק, העם אינם חוששים; רק דיבור על זמן קרוב יוצר רתיעה. לכן ישעיה נקב תאריך קרוב, ואילו אצל עמוס, שהתאריך רחוק, עדיף היה שלא לומר תאריך כלל, שהרי בזה העם רגועים ואינם חוששים.
שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ׃
"השואפים אביון" - רוצים לבלוע את האביון, כלשון "כשאפני אנוש" ו"שואף צמים חילם", שהם כביכול בולעים אותו. הם נוטלים את ממונו במרמה ובהונאה, והם היו העשירים אוצרי הפירות, כפי שנראה בהמשך בצורה מפורשת יותר. ומטרתם "להשבית עניי ארץ": על ידי שנוטלים את ממונם הם משביתים אותם ומבטלים אותם מן העולם. הרד"ק מעיר שכתוב "ענוי ארץ" וקוראים "עניי ארץ", לפי שברוב המקרים העניים הם גם הענוותנים: "ועשיר יענה עזות" ובעל הגאווה הוא משום שיש לו כסף, ואילו העני, כיוון שאין לו, אדרבה הוא שפל בהליכותיו ובדרכיו ויש בו יותר ענווה.
המלבי"ם אומר שכאן חוזר הנביא למה שהתחיל לומר לעיל, "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", ואחד מהם "על מכרם בכסף צדיק": נחתם גזר דינם על שעשקו את העניים והאביונים, והיו מוכרים את הצדיק, את העניים הצודקים בדינם, תמורת כסף ומאבדים את ממונם בדין, והשופטים היו רשעים. והוא אומר להם: שמעו את הדברים הללו, אתם השואפים ומתאווים לבלוע את האביון, ומשתדלים שהעניים ישבתו ממלאכתם. ומה האינטרס של העשיר בכך? את זה נראה בפסוק הבא.
לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה׃
מה הייתה שאיפתם? שתתייקר התבואה, ואז יוכלו למכור לעניים במחירים מופקעים וליטול בתמורה את שדותיהם, כפירוש רש"י. ובעניין "יעבור החודש" מביא רש"י מתרגום יונתן: "תתעבר השנה". כאשר השנה מתעברת יש חודש נוסף, ובכך "עובר החודש", מלשון העברת המועד. שהרי התבואה החדשה מותרת רק מעת הקרבת העומר בט"ז בניסן, וכשמעברים את השנה נדחה ט"ז בניסן בחודש, ויש עוד חודש שלם שבו אוכלים מן התבואה הישנה. לעניים כבר אין מה לאכול, התבואה נגמרה אצלם, ולעשירים זה משתלם מאוד.
שכן מה היו העשירים עושים? היו אוצרי פירות. היה ממלא מחסנים בתבואה, ואז האנשים מחפשים תבואה. בתחילה עוד אפשר להשיג, אך לאט לאט המצב הולך ומידרדר עד שאי אפשר להשיג, ובינתיים קיבלנו עוד חודש שבו אי אפשר לאכול מן התבואה החדשה. כולם הולכים לחפש תבואה, ולמי יש? לאלה שאגרו כמויות. ואלה מקפיצים את המחיר בשיטת הבורסה: מה שעלה קילו תבואה עשרה דינרים, אומר לך מי שרוצה תבואה - שלושים דינרים הקילו. ואין לך ברירה, שהרי זה מה שיש לאכול. אלה נקראו אוצרי פירות. ועל שבתאי אצר פרי מביאה הגמרא "זורו רשעים מרחם", כלומר כבר מן הרחם היה ידוע עליו שהוא רשע, כמו שמסופר שם על אימו שהלכה ליד מקום שהריחה ריח ולא יכלה להתגבר ואכלה. אלה היו רשעים אוצרי פירות. ומעתה מובן "לאמור": הרשעים האלה היו אומרים מתי יעבור החודש - מתי תתעבר השנה ויבוא חודש העיבור - ואז "ונשבירה שבר", נמכור להם ברווח גדול.
"והשבת ונפתחה בר" - מתי תבוא כבר השמיטה, שבת הארץ, שאז התבואה תתייקר ונפתח את אוצרות הבר שלנו. והרד"ק מסביר "מתי יעבור החודש" על חודש הקציר: בחודש הקציר עוד היה לעניים מה לאכול, שהיו להם מתנות עניים, לקט שכחה ופאה, והיה העני הולך ואוסף מן השדה. אבל כשיעבור חודש הקציר, כבר אין בשדה כלום והעני מוכרח לקנות. ולכן היו אומרים: מתי יעבור חודש הקציר, שלא יהיו עוד מתנות עניים בשדות, וייאלצו העניים לבוא לקנות מאיתנו שבר. המלבי"ם, אגב, מביא את שני הפירושים ומבאר על פי שניהם: גם חודש העיבור שברש"י וגם חודש הקציר שברד"ק. וגם לאחר שעבר החודש ובאו העניים לקנות, עדיין לא היו אוצרי הפירות פותחים את אוצרותיהם, שכן היו ממתינים ל"שבת", לשנת השמיטה, שבה אין תבואה כלל והמחירים מזנקים לשמיים, ואז היו עושקים את העני וגובים ממנו מחירים מופקעים. ולפי רש"י "השבת" היינו שנת השמיטה, ואילו לפי הרד"ק הכוונה עוד שבוע ועוד שבוע, עד שתתייקר התבואה ויוכלו למכור ביוקר.
הרד"ק מביא דבר מעניין: המוכר תבואה נקרא "משביר", כמו "ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ", ו"אוכל בכסף תשבירני ואכלתי". ולמה נקרא כך? לפי שהתבואה שוברת את הרעב. וכן "שבר רעבון בתיכם" - שובר את הרעב אשר בבתיכם, וכן "ישברו פראים צמאם" - הפראים שוברים את צמאונם על ידי השתייה. ומכאן, אגב, גם מקור הביטוי באנגלית לארוחת בוקר: Breakfast, שפירושו שבירת הצום, שבירת הצום של כל הלילה. היום אנשים אוכלים גם בלילה, אבל פעם היו אוכלים רק בזמני הסעודות הקבועות, ולא הייתה סעודה מתמשכת מהבוקר עד הלילה. נמצא שהכול מבחינת "שבר רעבון בתיכם".
הנביא מתאר עוול נוסף: היו מוכרים במידה קטנה ודורשים תמורתה שקל גדול. וזה בדיוק מה שקורה היום: האריזות קטנו והמחירים התייקרו. פעם קיבלת קילו, והיום מוכרים לך שמונה מאות ושבעים גרם ולא שמת לב. האריזה מבחוץ נשארת באותו גודל, ורק היום חייבים לרשום על פי חוק שמדובר באריזה מוקטנת, שאם לא כן אדם רגיל הקונה אבקת כביסה באריזה של חמישה קילו לא ישים לב שפתאום יש בה ארבעה קילו ומאתיים. ולרוב מנסחים את זה במספרים שאי אפשר לחשב בהם: שברי גרמים, כדי שלא תדע כמה עלה לך הקילו קודם וכמה עכשיו. לכן דורשים היום גם לכתוב את המחיר לקילו, שהרי זה מוכר קילו בעשרים וחמישה, וזה ארבעה ומאתיים, והשלישי שלושת אלפים ושבע מאות גרם, ויצאת מסובך לגמרי וצריך מחשבון מדעי. הברקודים הם מן היחידים שעדיין עושים זאת, ורואים אנשים בסופר מוציאים את הפלאפון הכשר ומתחילים לחשב כמה יוצא לקילו, ולפעמים מתברר שהאריזה הקטנה משתלמת יותר מן הגדולה. כל מיני קומבינות, שהיום צריך להמציא חוקים כדי לעקוף אותן. ואומר לך הנביא: הקומבינטורים היו כבר אז - "להקטין איפה", מקטין לך את המידה, "ולהגדיל שקל", דורש תשלום בשקל גדול, כלומר במשקל גדול או שדורש מעות מרובות יותר.
דבר נוסף: היו מעוותים את המאזניים, כך שיראו תוצאה מעוותת. היו להם כמה שיטות. דוגמה אחת: מוט המאזניים היה עשוי מתכת או עץ, אבל חלול, ובתוכו הניחו ג'ולת ברזל, ובאמצע המוט הייתה מגרעת שבה נחה הג'ולה. כשהיו באים לשקול, היו שמים משקולת של קילו בצד אחד ואת הפירות בצד השני, ואז היה המוכר מטה את כף המאזניים לכיוון הפירות, והג'ולה נופלת לאותו צד. נמצא שבצד הפירות יש ג'ולה השוקלת חמישים גרם ועוד תשע מאות וחמישים גרם פירות, ואתה בטוח שקיבלת קילו שהרי המאזניים מאוזנות, ואינך יודע שהג'ולה היא שהכריעה. וזו רק דוגמה אחת. הייתה להם שיטה נוספת: היו לוקחים את משקולת הקילו ומניחים אותה במלח, ועל ידי כך היא הייתה מתמעטת ומאבדת ממשקלה באופן שאינו ניכר. ולפעמים היו מניחים מגנט מתחת לכף המאזניים כדי שתכריע לצד אחד. דרכים רבות היו להם לעוות את המשקל.
וכבר סיפרתי לכם על בעל מאפייה שהיה קונה חמאה מאדם שהיו לו פרות והיה מפיק חמאה ומוכר לו. היו שם מאזניים, ובכל פעם היה שוקל ולוקח קילו חמאה למאפייה. יום אחד תבע אותו לדין. אמר: אדוני השופט, תמיד הייתי בטוח שאני קונה ממנו קילו חמאה, החלטתי לעקוב בחודשים האחרונים, וגיליתי שבאופן קבוע במקום קילו הוא נותן לי תשע מאות גרם. לך חזור עכשיו שלושים שנה אחורה וחשב את כל מה שמכר לו. שאל השופט את מוכר החמאה: מה יש לך לומר להגנתך? אמר לו: אגיד לך את האמת, אדוני השופט, אין לי משקולת של קילו. אני תמיד קונה מן האופה פת לחם הנמכרת במשקל של קילו, מניח אותה בכף המאזניים האחת ואת החמאה בשנייה, וזה מה שיוצא. נמצא שכולם רמאים: אצל זה הקילו אינו קילו, ואצל זה החמאה אינה חמאה, והדרך כולה דרך של רמאות. זהו "מאזני מרמה".
נמצא אפוא שהייתה כאן הונאה בשלושה פנים: ראשית, היו מקטינים את האיפה; שנית, היו מגדילים את השקל; ושלישית, היו מעוותים את מאזני המרמה, שהיא הונאת המשקל בכף המאזניים.
הפרק נפתח במחזה מוחלט שאין ממנו חזרה: כלוב שבו קיץ, המורה שבא הקץ על ישראל ושלא יוסיף עוד השם לעבור לו ולעבור על עוונו. הכלוב הריק מפגרי עופות מלמד שהפגרים יהיו מושלכים בכל מקום, ושירות ההיכל תיהפכנה ליללה. במילה "הס" רמז עמוס, על פי המלבי"ם, לשישים וחמש השנים שגילה ישעיה, ונצטווה להעלים את התאריך, לפי שזמן רחוק אינו מעורר רתיעה בלב העם, ואילו ישעיה שעמד סמוך לזמן נקב בתאריך במפורש. ומכאן עובר הנביא אל עצם החטא שבגללו נחתם הדין: אוצרי הפירות השואפים לבלוע את האביון, המצפים לחודש העיבור ולשנת השמיטה כדי להפקיע מחירים, ומוסיפים על כך הונאה משולשת - הקטנת האיפה, הגדלת השקל ועיוות מאזני המרמה.