פרק ט' הוא הפרק החותם את ספר עמוס. הוא נפתח במראה נבואה קשה של חורבן ושל חיפוש אחר הנמלטים בכל מקום מסתור, ומסתיים בנבואות נחמה על הקמת סוכת דוד הנופלת ועל שיבת ישראל לאדמתם לבלי שוב. נלך על סדר הפסוקים, ונראה את דרכם של רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והתרגום מזה, ואת דרכו המיוחדת של המלבי"ם מזה - שכן מפסוק ז' ואילך המלבי"ם מפנה את כל הכיוון מנבואת פורענות לדברי תנחומים.
המראה על המזבח
רָאִיתִי אֶת־אֲדֹנָי נִצָּב עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא־יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא־יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט׃
עמוס אומר: אני רואה במראה הנבואה את ה' ניצב על המזבח בבית המקדש. אומר הרד"ק: אני רואה את ה' מצווה למלאך שיכה את הכפתור, ועל ידי זה ירעשו הסיפים. מהו הכפתור? בשערים הקדומים היו מזוזות השער משני הצדדים, ולמעלה היה השער מעוגל כקשת, ובראשה אבן מרכזית התופסת את הקשת שלא תיפול - היא נקראת כפתור. ויש אומרים שהכפתור הוא הציור, שהיו מציירים כפתורים ופרחים בחלק העליון של השער. על כל פנים כביכול ה' עומד בבית המקדש ומבקש מן המלאך שיכה את משקוף הפתח, ועל ידי זה ירעשו הסיפים - סיפי השער - וזה מבטא את חורבן הבית. שהרי נעשו כאן דברים אשר לא ייעשו, וכיוון שכן, יחרב הבית.
"וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם" - הרד"ק מבאר שזו לשון ציווי, והמילה מלעיל. "בצע" הוא מלשון חיתוך וכריתה, כמו "ויבצעני", כמו "פתות אותה פתים", "ובצע אותה בצעים". ואת מי יבצע? את אלה שהם בראש כולם - הכהנים. אומר הקב"ה: גם אותם אמרתי למלאך להכרית. והאם רק אותם? לא. "וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג" - אם הכהנים הם הראש, שאר העם הנחותים מהם נקראים אחרית, וגם הם ימותו בחרב.
"לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט" - ולכאורה קשה: כיצד ייתכן לומר כך, והרי יש הבטחה שעם ישראל לא יישמד לעולם? לכן מסביר הרד"ק שהכוונה לאותם שנתחייבו הריגה: מאלה שנתחייבו הריגה לא יימלט אף אחד. לא יוכל להתחבא מפני האויבים, והאויבים לא יניחו אף לא אחד מהם - כל מי שנגזרה עליו מיתה, את כולם יהרגו.
הדרש: הגזל מקטרג בראש
דרש מביא הרד"ק: "ראיתי את ה' ניצב על המזבח" - שהיה עומד על הדור לזובחו, שהמזבח מבטא זביחה חס ושלום לעם. "הך הכפתור" - זה יאשיהו, שהוא החלק העליון, המרכזי והעיקרי. "וירעשו הסיפים" - אלו סנקליטין שלו, אנשי משמרתו והמלווים אותו. "ובצעם בראש כולם" - בעוון מה? אמר רבי פנחס אמר רבי יוחנן: משל לסאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? הגזל. ולכן על דור המבול נאמר "כי מלאה הארץ חמס", ובעוון זה נחתם דינם.
וכבר הסברנו מדוע הגזל מקטרג בראש: מכל עבירה שאדם עושה הוא בורא מלאך משחית, ואופיו של המלאך כאופי העבירה. עבירה של חוצפה ועזות יוצרת מלאך חצוף ועז. הגזל הוא חוצפה - ללכת ולקחת משל אחר - ולכן גם כשכל המלאכים המשחיתים רגועים ושקטים, מלאך הגזל קופץ וצועק ראשון. יש גדולים ממנו לפניו, אבל הוא קטן וצועק ראשון. וכשהוא מקטרג בראש, זה כמו בעלי חובות: די שאחד יבוא ויתחיל לקחת, ומיד כולם באים ועטים על השלל שלא יישאר כלום. כך ברגע שהגזל מקטרג בראש, ממילא כל השאר מקטרגים. וזהו "ובצעם בראש כולם" - הבצע שהם בוצעים, כלשון "בוצע ברך ניאץ ה'" שעניינו גזל, והבצע הזה בראש כל העוונות. ורבי יהודה אומר משמיה דרבי יוחנן: משל לבני אדם שהיו בהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הגדול שבהם שקול כנגד כולם. וזהו "בראש כולם" - לא רק שהוא הקופץ ראשון, אלא שהוא כנגד כולם.
ולפי זה מהו "הך הכפתור"? מביא התרגום יונתן: "חזיתי יקרא דה' מסתלק מכרוביא ושרא על מדבחא" - ראיתי את כבוד ה' מסתלק מבין הכרובים ושורה על המזבח. הרי השכינה שוכנת בין הכרובים בקודש הקודשים, ולשם אנו מפנים את מגמתנו ופנינו בתפילה. ואמר: אם לית עמא בית ישראל תייבין לאורייתא - אם אין עם ישראל שבים לתורה - "טפי מנרתא", יכבה נר המנורה, והכוונה ליאשיהו המלך שהוא המנורה הטהורה, "יתקטיל מלכא יאשיה"; "ויחרב ביתא ויתפגרון עזרתא" - העזרות יהיו שוממות; "אומני בית מקדשא בשביא יהכון" - כלי בית המקדש ילכו בשבי; "ושאר הון בחרבא אקטול, לא יערוק להון דעריק ולא ישתזב להון דמשתזב" - לא יינצל אף אחד מהם.
דרכו של המלבי"ם: המזבח שבבית אל
כל המפרשים מסבירים שהמזבח הנזכר כאן הוא מזבח בית המקדש. אך למלבי"ם קו אחר. לדעתו הדברים מקושרים למה שראינו לעיל בפרק ג': "כי ביום פוקדי פשעי ישראל ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח". המזבח הכתוב כאן הוא מזבחות הבעל, מזבחות בית אל, ויש לנו פסוק מפורש על כך.
והוא מבאר על פי מה שכבר הזכרנו כמה פעמים: הושע בן אלה רצה לבטל את העבודה זרה של העגלים, והתיר את העלייה לרגל, ביטל את הפרוסדאות וביטל את השומרים שהוצבו שם. בעקבות זה פרץ מרד בעם, והעם נחלק לשתי כיתות: כת אחת הייתה עם הושע בן אלה והסכימה למהלכו, וכת שנייה התנגדה ולא הסכימה בשום אופן שיבטל את מזבחות העגלים. אותם מתנגדים הלכו והלשינו על הושע לפני מלך אשור, במטרה שיהרוג את הושע וכך יוכלו להמשיך לעבוד את המזבחות כאוות נפשם. והתוצאה: "ויעצרהו בבית כלא", ואחר כך "ויצר על שומרון", ובעקבות זה הגלה את כולם. מה שחשבו להזיק רק לו חזר עליהם כבומרנג.
וכאן הנביא מתאר שכל העניין הזה היה בהשגחת ה'. כביכול ה' ניצב על אותו מזבח עבודה זרה שבבית אל, ואומר "הך הכפתור" - המשקוף שהיה עליו כמין כפתור - ועל ידי זה "וירעשו הסיפים", נהרס המזבח עצמו ונגדעו קרנותיו. "ובצעם בראש כולם" - על ידי זה נבצעו ונחלקו לשתי כיתות, שכן "ביצוע" פירושו חלוקה. וזו הייתה ראשית מפלתם: הבציעה והחלוקה היו הראש של הנפילה. "ואחריתם בחרב אהרוג" - אחרית המהומה הייתה שאהרוג אותם בחרב על ידי מלך אשור. "ולא ינוס להם נס" - בבריחה לא יימלט איש, וגם מי שייפלט מחרב האויב תשיג אותו החרב אחר כך, כפי שנראה בהמשך.
אין מנוס ואין מסתור
אִם־יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם־יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם׃
עתה מסביר הנביא את מה שאמר "לא ינוס להם נס": כל צורות הניסה והבריחה לא יועילו. גם אם יחתור מחתרת בחפירה עמוקה כשאול להסתתר שם - משם אקח אותם ואמסור אותם ביד האויב. "ואם יעלו השמיים" - וכי יש להם מטוסים או כדור פורח? אומר המלבי"ם: הכוונה לראשי ההרים הגבוהים שראשם בשמיים, ומשם אורידם למסור אותם ביד האויב.
וְאִם־יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם־יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם׃
בראש הכרמל היו מחילות רבות ומערות גדולות, ושם היו רגילים להסתתר. אומר ה': משם אחפש אני בעצמי ואקח אותם ואמסרם לאויב - שכן כל העניין כאן ללמדך שהכול היה בהשגחה. "ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים" - וכי צוללות? אלא הכוונה לאיים השוממים והמפורדים שבים, שאין בני אדם מגיעים לשם. ושם אצווה את הנחש; והרד"ק מפרש שהכוונה לתנין הגדול שבים, הוא הלוויתן, ובמקומות המצויים נחשים - הם ינשכו אותם. ורש"י מביא את תרגום יונתן: "עממיא דתקיפין כחויא" - עמים החזקים כנחש יסובבו אותם שם וייקחו אותם משם.
הערה: "אם ייחבאו בראש הכרמל" ולקח ההיסטוריה
אגב, "ואם ייחבאו בראש הכרמל" מזכיר דבר מעניין. כאשר צבאו של רומל היה כבר בפתחה של ארץ ישראל, סמוך למצרים, והיה חשש שהנאצים עומדים להגיע לכאן, מובא שהיישוב היהודי שבארץ תכנן תוכנית מגירה: לעלות להר הכרמל ולעשות "מעשה מצדה", כלומר אם לא נצליח להינצל - התאבדות קולקטיבית. והעניין הזה מנוגד לחלוטין להלכה, וכבר דיברנו כמה פעמים שמצדה אינה מוזכרת בחז"ל, מפני שהעניין הזה אינו יהודי. יהודי אינו מתאבד. אם בא הגוי לקחת אותך לגלות - תלך לגלות, מצוות אפשר לשמור גם בגלות. יש כאן גאווה לאומית שאין מקורה בקדושה, שהרי חיי האדם יקרים מכול.
ובזה יש גם תשובה לשואלים מדוע גדולי ישראל לא הורו לעלות לארץ: אלה שהיו כאן בארץ תכננו התאבדות קולקטיבית על הר הכרמל, ומי יודע היה אם הארץ מובטחת מן הסכנה? ואדרבה, ריכוז יהודים בארץ ישראל היה חוסך מהיטלר את העבודה הקשה לחפש אותם בכל ארצות אירופה; הוא היה מגיע לכאן ומשקיע את כל האנרגיה במקום שבו מרוכזים מיליוני יהודים, במקום לחפשם במקומות אחרים. וראית שהוא היה כבר קרוב מאוד, ורק ברגע האחרון שמר לנו ה' שריד ופליט. כך שלשאול שאלות כאלה זה לשאול בלי להכיר את ההיסטוריה.
גם בשבי תשיגם החרב
וְאִם־יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה׃
גם ההולכים בשבי. אומר הרד"ק: כאותם שהלכו למצרים עם יוחנן בן קרח, שהלכו לשם מרצונם והיו בטוחים שיינצלו שם. ירמיהו אמר להם שלא תהיה להם הצלה בלכתם למצרים, והם לא הקשיבו לו - ואתה רואה שגם שם השיגה אותם החרב כדבריו.
והמלבי"ם מסביר שכאן מתבאר מה שאמר קודם "לא יימלט להם פליט": גם הפליטים שהאויב ישאיר בחיים וייקח לשבי לא יימלטו מן החרב, כי במקומות שבהם יגלו אצווה עליהם שמדות והריגות. ושלא תחשוב שזה יקרה באופן מקרי, מפני שהסרתי השגחתי מהם וממילא פגעה בהם חרב האויב - על כן נאמר "ושמתי עיני עליהם לרעה ולא לטובה": גם זה יהיה בהשגחה, השגחה לרעה, להענישם על מעשיהם הרעים.
הנוגע בארץ ותמוג
וַאדֹנָי יֱהוִה הַצְּבָאוֹת הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג וְאָבְלוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי בָהּ וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם׃
התרגום מתרגם "דנזיף בארעא וזיעא" - ה' נוזף בארץ והארץ זזה. "ותמוג" לשון תנועה: ה' נוגע בארץ והיא מתנועעת, והגזירה הזאת ממני היא.
והמלבי"ם מבאר ש"הנוגע בארץ ותמוג" מכוון כנגד מה שראינו למעלה "העל זאת לא תרגז הארץ" - על המעשים הרעים שעשו. כאן רומז הנביא למרד שהיה ביניהם כשמרדו בהושע בן אלה, שכביכול אפילו הארץ מצד עצמה רגזה על זה. ובא ואומר: דע לך שגם זה היה על ידי ה'. מה שמרד העם - מאת ה'; מה שבאו האויבים והגלו את העם - מאת ה'; כמו היאור העולה ומכסה את הארץ, הכול מאת ה'. "ראיתי את ה' ניצב על המזבח", היינו על מזבח הבעל שהושע בן אלה ביקש לבטל - ללמדך שזה מאת ה': שיבוא הושע ויבטל את המזבח, שימרוד בו העם, ושיבוא מלך אשור ויכה את כולם.
הבונה בשמים מעלותיו
הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ׃
האבן עזרא מסביר: למה מזכיר כאן את בניין העולם? כדי שתדע שה' יצר את כל המציאות, ואם כן להיכן אתה חושב להימלט מפניו? אם ה' יצר את הכול - הוא מכיר את הכול. והנה תראה שהוא נוגע בארץ ותמוג; ומה הוא האדם, שאינו פרומיל מכלל הארץ, שאינו אלא נקודה בתוכה - האם אתה סבור שתוכל לברוח מפניו?
והמלבי"ם מבאר על פי הכתוב בתהילים ק"ד: "נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו", ו"יסד ארץ על מכוניה" - כפי שאנו קוראים ב"ברכי נפשי" בליל ראש חודש. וזה ההסבר שלמדנו כבר באיוב ובעוד מקומות, במעשה בראשית: בתחילה היה כל העולם כולו מים, ומה עשה ה' כשרצה שתהיה יבשה? "נטה שמים כיריעה". פעם לא הבינו מהו "נטה שמים כיריעה", שהרי השמיים ריק, אך היום אנו יודעים שיש אטמוספרה, מה שהמלבי"ם מגדיר "עיגול הנשימה": אותה מעטפת של כדור הארץ שבתוכה יש חמצן, ומחוצה לה אין חמצן - בירח ובשאר המקומות. כביכול נטה ה' את השמיים כמעטפת לכדור הארץ.
בעקבות זה אידה הקב"ה את המים, והמים שהיו מעורבים עם האוויר נשארו בתוך עיגול הנשימה, והוא "המקרה במים עליותיו" - שבמקום הגבוה שם מים, והוא החוק שקבע ה' בטבע שהמים עולים ונשארים צרורים בעבים. ומלבד זה יש מים גבוהים יותר; חז"ל מדברים על מים עליונים ומים תחתונים, וכבר הסברנו פעם שיש כוכבים שכולם קרח, ולפעמים מגיעים לכאן מטאוריטים של קרח, וברדתם לכדור הארץ יש חיכוך גדול והקרח נמס והופך למים, וזהו גשם. מי שירצה יוכל לקרוא על כך גם אצל הרב זמיר כהן ב"המהפך". אך כאן איננו מדברים על מים אלה, אלא על המים שבתוך עיגול הנשימה, המים שעלו למעלה ונמצאים בעבים.
ועל ידי זה "ותראה היבשה", וההרים כמו עלו מתוך התהום, "יסד ארץ על מכוניה" - כיצד? על ידי שבנה בשמיים מעלותיו, שעלו האדים לשמיים. ועל ידי זה "ואגודתו על ארץ יסדה" - שהארץ נאגדה. ומהי אגודה? אומר המלבי"ם, חז"ל אמרו אין אגודה פחות משלושה: כאן בארץ נשאר יסוד העפר אגוד עם יסוד המים ויסוד הרוח, וזהו יסוד הבניין. הייתה לאחרונה סופה נוראה בארצות הברית, "אירמה": א' ר' מ' א' - אש, רוח, מים, אדמה, כל ארבעת היסודות. ואם תרצה להוסיף י' - מי עשה את כל זה? י', הקב"ה. הכול מאתו.
ועל ידי שהעלה ה' את המים לשמיים, נאגדה האדמה עם העפר, ובזה שם לים גבול שלא ייצא מן האגד שאגד אותו עם הארץ, ועצר את המים שלא יכסו את היבשה. וזהו "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ": מי שהעלה את המים למעלה והכניס את הים למקומו - כשירצה, קורא לשמיים והם מורידים מים, וקורא לים והים מכסה את הארץ, איזה צונאמי קטן ופתאום מדינות שלמות נמחקות. ה' ברצונו יוריד את המים מלמעלה ויפזר את הים על היבשה. "ה' שמו" - הוא יכול לעשות כל זאת. ואם כן, כיצד אתם ממרים את פיו, כשכל זה בכוחו לעשות למי שממרה את פיו?
"הלוא כבני כושיים אתם לי"
הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהוָה הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר׃
המשפט הזה סתום, ומשפטים סתומים רבו בהם הפירושים. רש"י אומר: וכי למה אמנע מלהיפרע מכם? הרי אינכם חוזרים בתשובה, והרי באתם מבני נח כשאר הגויים, ואתם דומים לכושיים במעשיכם - "היהפוך כושי עורו", כשם שהכושי אינו יכול לשנות את עורו, כך אינכם משנים את מעשיכם והנהגתכם. ואומר להם: "הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים" - הוצאתי אתכם ממצרים, וכי הייתי זקוק לזה? הרי גם את פלשתים הוצאתי מכפתור, וכפתור היא קפודקיה כתרגום יונתן, עיר בטורקיה. וכשבאו הכפתורים על העווים - "והעווים היושבים בחצרים עד עזה" - כבשו גם את בני עזה ושאר סרני פלשתים תחתיהם. וכדאי שתדעו: הכפתורים היו אומה קטנה, אומה של גמדים בגודל של כפתור, והם כבשו אותם. והנה הוצאתי אותם מידם, ניצלו הפלשתים מידם אחר כך, ולא עשיתי אותם לי לעם. ואתם, שנמסרתם ביד מצרים, הוצאתי אתכם מידם ועשיתי אתכם לי לעם. וכך גם "ארם מקיר": עתיד אני להעלותם מן המקום ששמו קיר, "ויגלם קירה", לשם יגלו על ידי סנחריב, ואוציא גם אותם משם - אך האם בשביל לעשותם לי לעם? אתכם העליתי ממצרים כדי לעשותכם לי לעם, ולמה אינכם הולכים בדרכיי?
הרד"ק מביא את דברי האבן עזרא בשם יפת: נשי הכושיים הפקר, והכושיים ידועים בזימתם, וכן העבדים, ואין אדם יודע מי אביו; מי אמו - ספק גדול, ומי אביו - אינו יודע כלל. ואומר להם: אתם בני אב אחד הייתם, אינכם כפלשתים שבאו מכפתור וכארם שבאו מקיר, שכולם התערבו באומות שהיו בתוכן, ואי אפשר לדעת היום מיהו פלשתי מקורי ומיהו ארמי מקורי. אבל אצלכם לא כן, שהרי ידוע שעם ישראל לא היו מעורבים עם הגויים במצרים. וזהו "הלוא את ישראל העליתי" - הרי זו הוכחה שאני אביכם, כמו שאומר משה "הלוא הוא אביך קנך". והאבן עזרא מוסיף שהמ' של "מארץ מצרים" משרתת גם להמשך, כלומר "ומפלשתים ומכפתור", שהצלתי והוצאתי את ישראל מכל המקומות הללו.
וביאור נוסף הוא ביאורו של אביו של הרד"ק: "הלוא כבני כושיים אתם" - הכושי אינו משתנה בעורו כל ימיו, נולד כושי יישאר כושי, וכך גם אתם אינכם משתנים במעשיכם ונשארים אותו דבר.
המלבי"ם: מכאן ואילך דברי תנחומים
עד כאן ביאורי המפרשים, שלדעתם מפסוק ז' ועד סוף הספר בפסוק ט"ו נמשכת התוכחה. אבל המלבי"ם אומר שמכאן ואילך זו כבר לא תוכחה: עמוס רוצה לסיים בדברי תנחומים, ומכאן ואילך הדברים הם דברים חיוביים. וממילא נראה שהמפרשים יסבירו את ההמשך בכיוון שלילי, והמלבי"ם יבארם בכיוון חיובי, שכן לשיטתו עד כאן היו נבואות פורענות ומכאן מתחילות הנחמות.
"הלוא כבני כושיים אתם לי" - אתם מיוחדים לי כבני כושיים. כשם שהכושי תמיד מצוין וניכר ומיוחד לאביו, ולעולם אינו הולך לאיבוד כי הוא חריג בנוף, כך אתם ניכרים ומיוחדים לי. כלומר, אף שהתערבתם בין הגויים - לא נטמעתם בתוכם, לא נישאתם להם ולא התחברתם אליהם, ותמיד אתם ניכרים לי: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'", בני אל חי הם.
וראיה לדבר: "הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים". אף שהיו שם ימים רבים, רדו במצרים 210 שנה, ועם כל זה לא התערבו עם המצרים. העליתי את ישראל כשהוא מופרד מן הגויים, ניכר בשמו וביחוסו. אחת הייתה ופרסמה הכתוב - שלומית בת דברי - והיא היחידה שנפגמה על ידי מצרי. אבל אצל כולם כתוב "החנוכי", "הפלואי", ואומרים חז"ל שהטיל להם ה' ה' בראשו וי' בסופו להעיד עליהם שהם קדושים וטהורים, נינים ונכדים ליעקב בלי שום תערובת של אלה שנאמר עליהם "זרמת סוסים זרמתם", בלי תערובת מצרים.
וכנגד זה אומר להם: וכי את פלשתים העליתי מכפתור ואת ארם מקיר? פלשתים נכבשו בימים הקדמונים על ידי הכפתורים ואחר כך חזרו לארץ פלשתים, ואף על פי כן - האם זה עדיין "פלשתים"? הרי אותם שגלו לכפתור כבר נעשו חצי פלשתי וחצי כפתורי, וכשעלו כבר לא היו הפלשתים המקוריים. וכן ארם, שיגלה אותם מלך אשור לקיר: וכי כשאעלה את ארם מקיר יהיה זה ארם? זה ארם המעורב באנשי קיר, לא ארם המקורי. שכן בגלות התבטלו בתוך העמים, ולא יהיו עוד פלשתיים וארמיים אלא כפתוריים וקיריים, וחדלו מהיות גוי נפרד. ולא כן אצלכם: כשהעליתי אתכם ממצרים הייתם העם היהודי האותנטי, בניהם של אברהם יצחק ויעקב בלי שום שינוי. רק עם ישראל לא התחתנו ולא התערבו עמהם, ונודע בגויים זרעם.
"לא השמיד אשמיד את בית יעקב"
הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת־בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם־יְהוָה׃
לפי המלבי"ם, ה' ישים את פניו להעניש - שימו לב - ממלכה מן האומות על חטאותיה, ולכן זו נבואה טובה: אעניש את הממלכה החטאה ואשמיד אותה מעל פני האדמה, ולא תהיה עוד לעם. אבל את בית יעקב לא אשמיד. כלומר, אף שייענשו על מעשיהם הרעים, השמד לא יהיה, ותמיד יהיו ישראל ניכרים במשפחותיהם, בנימוסיהם ובהנהגותיהם.
אבל לפי שאר המפרשים, המסבירים זאת כנבואת פורענות, מדובר במלכות אפרים, ורש"י אומר: בית יהוא. שהמלכים הללו היו רעים וחטאים, מירבעם בן נבט ועד הושע בן אלה כולם היו רשעים. אומר ה': הנה פניי עליהם, על מלכות ישראל, והשמדתי אותה. ואם כן, וכי עם ישראל יכלה חס ושלום? על כן אומר: את המלכות אשמיד, אבל את בית יעקב לא אשמיד. כלומר, המלכים יישמדו - וזו עוד פעם נבואה רעה על ישראל, אך על מלכיהם - ובית יעקב, המון העם, לא יישמד, אלא שלא יהיה להם עוד מלך מן המלכים הרשעים הללו.
צדקת פזרונו בישראל
כִּי־הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל־הַגּוֹיִם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא־יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ׃
גם כאן מסביר המלבי"ם שהדברים נאמרו לטובה. בוא וראה את ההשגחה הגדולה: הקב"ה יניע אותם בכל הגויים, יהיו נעים ונדים ומפוזרים בין האומות. לפי המסבירים שזו קללה - הרי זה פיזור בין האומות. אבל המלבי"ם מבאר זאת בדרך חיוב: "צדקת פזרונו בישראל", שהפיזור עצמו הוא צדקה. שהרי אילו היינו מרוכזים, ואילו היטלר היה רוצה להשמידנו - מה היה נשאר מעם ישראל? אבל גם אם היה משמיד את כל אירופה, מה שבחסדי ה' לא עלה בידו, עדיין כל יהודי המזרח היו נשארים; ואם היה הולך לארצות המזרח, עדיין יש יהודים בארץ ישראל; ואם היה בא לכאן, יש יהודים במזרח הרחוק. בקיצור, יהודים מפוזרים בכל העולם, ולא ניתן לעולם להשמיד את כולם לחלוטין. אם כן ההנעה הזאת, שבית ישראל ינועו בכל הגויים, היא שתבטיח את קיומם: לא יתבטלו מהיות לאום, ולא תשלוט בהם שום אומה לכלותם, שהרי ילכו מגוי אל גוי ובזה יהיה להם קיום.
ועוד: "כאשר ינוע בכברה". הכברה היא מסננת. במסננת היו מסננים חיטים ושעורים ומניעים אותה כדי לנקותם מן הפסולת. הפסולת דקה ונופלת מבין נקבי הכברה, ואילו הצרור - הגרעינים המלאים שיש בהם קמח - אינו נופל לארץ אלא נשאר בכברה. ויתרון נוסף היה לגלויות הללו: על ידי הפיזור והגלויות ייפלו מהם הרשעים, והרשעים ייטמעו בין האומות, אבל הצדיקים צרורים בצרור התורה והמצווה, נשארים בנפה ובכברה ולא נופלים לארץ, ונשארים באמונתם. אם כן גם זו הבטחה טובה: אותן בחינות של ערב רב, אותן בחינות פגומות, יתרחקו מאיתנו ויישארו שם באומות. ואדרבה, עוד מן האומות יבואו ויתגיירו; וכתב אור החיים הקדוש שזה חלק מעניין הגלות, כדי שאותם ניצוצי קדושה שנפלו בין האומות יחזרו ויתחברו לעם ישראל.
הכופרים בהשגחה
בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא־תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה׃
ומה יקרה לאותם שהם בחינת פסולת הנופלת לארץ מן הכברה? "בחרב ימותו כל חטאי עמי". הם אלו האומרים "לא תגיש" - שהרעה הבאה היא מקרית, לא בהשגחה ולא בעבור מעשיהם הרעים, וכביכול אין הרעה ניגשת לבוא אליהם כדי להעניש. ומה ההבדל בין "ניגשת" לבין רעה שקרתה פתאום? "ניגש" משמעו בכוונת תחילה - "ניגשתי אליו ודיברתי איתו"; ההגשה היא פעולה הנעשית במחשבה תחילה, ואילו המקרה קורה מעצמו. הם אומרים: יש רעה, אבל אין כאן הגשה, כלומר הרעה אינה מאת ה', אינה מתוכננת ואינה בהשגחה. מה לעשות, הייתה סופה ובסופה גם אנחנו קיבלנו מכה. והם אינם מבינים שיש כאן משהו מתוכנן.
ומוסיפים "ותקדים בעדינו" - אינם מאמינים שעל ידי מעשיהם הם מקדימים את בוא הרעה. שהרי כשאתה מרבה במעשים רעים הרעה באה קודם זמנה, כי המעשים הרעים מביאים אותה. והם אומרים שעניין הרעה אינו תלוי כלל בזמן, והכול מקרי, ואינה מקדימה לבוא על הרשעים קודם שתבוא על הצדיקים. ונמצא שבזה הם כופרים בשכר ועונש.
אקים את סוכת דוד הנופלת
בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם׃
בתחילה, אומר המלבי"ם, היה בית דוד בנוי ומשוכלל - בית קבוע, שושלת מלוכה משתלשלת ובאה מדור לדור. בשלב השני זה כבר לא בית אלא סוכה, וזה היה בבית שני: כבר התבטלה מלכות בית דוד ולא היו לנו מלכים מזרעו. מי שמלך היו החשמונאים, ואחר כך הורדוס, עבד שקם למלוך - אבל לא מלכות בית דוד. ועם זאת אי אפשר לומר שהבית נחרב לחלוטין, אלא הייתה סוכה. ולמה סוכה? מפני שהיו נשיאים מזרע בית דוד: הלל היה מזרע בית דוד, רבי היה מזרע בית דוד, רבן גמליאל - עדיין היו נשיאים מזרע בית דוד. בית לא היה, אבל סוכה הייתה. נשיא אינו מלך, אבל יש בזה המשכיות. ובגלות החל הזה בטלו גם הנשיאים, ואין לנו היום נשיא מזרע בית דוד.
בא הקב"ה ומבטיח: אקים את סוכת דוד. תחילה אקים מישהו מזרע בית דוד שינהיג את העם כהנהגת הנשיאים; לא מיד תחזור המלוכה, אלא קודם כל כהנהגת נשיאים. ואומר המלבי"ם שכבר התבאר בספר יחזקאל שהשמש שתזרח לבית דוד, כשיחזור בית דוד להאיר - "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" - תהיה בשלוש דרגות. ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים שלנו ליחזקאל פרק ל"ד, שם נאמר: "הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה", "ואני ה' אהיה להם לאלוקים", "ועבדי דוד נשיא בתוכם" - שלוש דרגות בחזרת מלכות בית דוד.
דבר ראשון: האיש מבית דוד "ירעה אותם" - ינהיג אותם ויכוף אותם לעשות משפט וצדקה. בזה תתחיל לקום סוכה; זה עוד לא בניין, אבל סוכת דוד, היינו הנשיאות מזרעו של דוד, תחזור. אך הסוכה עדיין הרוסה. בדרגה השנייה עם ישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמיים ומקבלים את הנהגתו ברצון, וזהו "והוא יהיה להם לרועה". ובאמת יש כפילות בפסוק - "הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה" - והלוא זה אותו דבר? לא: בתחילה "ירעה אותם" בכוח, ואחר כך יקבלו את מלכותו ברצון, "אני לוקח לי אותו לרועה".
ועדיין אין זה השלב האחרון. ועל זה נאמר אצלנו "וגדרתי את פרציהן": על ידי שייגדרו פרצות הדור, "והריסותיו אקים". ולכן כתוב "הריסותיו" בלשון זכר ולא "הריסותיה", אף שמדובר בסוכה - כי הכוונה לדוד. ואז תהיה הסוכה שלמה ולא הרוסה. ומתי היא שלמה? כשמקבלים את הרועה ברצון. כל עוד אינך מקבל את הרועה והוא מושל עליך בכוח - זו סוכה הרוסה, שאין כוח לנשיא כשאין מקבלים את מלכותו ברצון. וכשהעם מקבלים את הנשיא ברצון - "הריסותיו אקים", סוכה העומדת כראוי. ואחר כך תתגלה מלכות שמיים, "ואני ה' אהיה להם לאלוקים", ועל ידי זה "ועבדי דוד נשיא בתוכם" - הוא יהיה מלך המשיח. ואז זו כבר אינה סוכת עראי אלא בניין קבוע, וזהו "ובניתיה כימי עולם": מלכות בנויה וקיימת, לא סוכה אלא בניין קיים, מלכות בית דוד ממש.
"למען יירשו את שארית אדום"
לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת־שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת׃
המציאות תהיה שרוב בני אדום ייפלו במלחמת גוג ומגוג, והנשארים מהם, כל הגויים שיישארו אז, נקראים שארית אדום. ועליהם נאמר "אשר נקרא שמי עליהם": אלה שיהיו מוכנים לקבל את מלכות ה' ואת אמונת האמת שילמדם המשיח, עד ששם ה' ייקרא עליהם. שכן מי שלא יקבל את מלכות ה' יושמד במלחמת גוג, ומי שיקבל - שם ה' יהיה עליו, וכל זה יהיה ירושה למשיח.
וכאן ביאורו של המלבי"ם מחודש. המפרשים, האבן עזרא והרד"ק, אומרים שיש לגרוס את הפסוק כאילו הוא הפוך: "למען יירשו אשר נקרא שמי עליהם את שארית אדום" - כלומר עם ישראל, שנקרא שמו של ה' עליהם, יירשו את שארית אדום. שהרי כפשוטו כתוב ששארית אדום היא שתירש, ולכן אמרו שאין זה מסודר. אומר המלבי"ם: לפי הפירוש שביארנו אין צריך לכך. אלא "למען יירשו" - שארית אדום הם אלה שייקרא שמי עליהם, לא ישראל; שארית אדום גם הם ייקרא שמי עליהם, ואת כולם יירש המשיח.
ימי השפע
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה׃
תראה עד כמה יהיו הימים האלה ימי טובה: התבואות והפירות יתרבו כל כך, עד שהקציר יימשך זמן ארוך ולא יספיקו לסיימו עד שיגיע זמן החרישה. כשיש לך מעט לקצור - קצרת בשבועיים ונגמר, ועוד יש זמן עד החריש. אבל כשהכמות גדולה, אתה קוצר וקוצר חודשים, וכבר אומרים לך: אדוני, הגיע הזמן לחרוש את האדמה לגידולי העונה הבאה. וכן דריכת הענבים תתארך עד שיגיע זמן הזריעה, והכול מרוב תבואה וענבים. וזהו שכתוב בתורה "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע" - תדושו והנה כבר עונת הבציר, תבצרו והנה כבר עונת הזריעה.
והדבר יהיה נפלא כל כך, שמרוב ריבוי התבואה ושבחה יטיפו ההרים עסיס מדבש הפירות שינטוף מן ההרים; ורש"י מפרש עסיס - יין טוב ומתוק. "וכל הגבעות תתמוגגנה" - הגבעות שרועים בהן בקר וצאן, יתמוגגו מרוב חלב, כמו שכתוב "והגבעות תלכנה חלב". ואף שלא נאמר כאן "חלב" במפורש, כבר ביארו המפרשים - האבן עזרא ואחריו הרד"ק - שהכתוב סומך על המבין, וכך דרך המקראות בהרבה מקומות, והרד"ק מביא על כך כמה וכמה ראיות. ולמה בהכרח נפרש כך? מפני שהדבר מפורש במקום אחר, "תתמוגגנה חלב", ולכן גם כאן הכוונה לריבוי חלב, שיהיה הרבה בקר וצאן וממילא ירבה החלב.
ושבתי את שבות עמי ישראל
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם׃
"ושבתי את שבות עמי ישראל" - ה' ישיב אותם למעלתם ולדרגתם. ויש כאן קושי: הרי אמרת "ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע" - והיכן כל זה? כאן, בארץ הקדושה. ואם כן מהו "ושבתי את שבות עמי ישראל", והרי העם כבר כאן? לפי מציאות ימינו אפשר ליישב זאת בפשטות: זו בדיוק המציאות שלנו. הפירות כאן בארץ הם מן המניבים ביותר בעולם וכבר זכו בכמה פרסים, והנה יש מציאות שכל הגבעות תתמוגגנה מחלב, ועדיין לא שבה שבות עמי ישראל, שהרי רוב עם ישראל עדיין לצערנו בגולה. אפשר אפוא ליישב שהשפע כאן הוא עדיין לפני שישובו כולם.
אבל המלבי"ם מבאר ש"ושבתי את שבות עמי ישראל" היינו שה' יחזירם למעלתם. כלומר, לא רק שיחזרו לכאן ויהיה שפע כלכלי. הרי יכול להיות שפע כלכלי ואתה למרמס בעיני הגויים: נשיא כזה או אחר בארצות הברית אומר לך אם תבנה כאן מרפסת בירושלים או לא. ומה אם כן מציאותך? אומנם יש שפע, אך מה לעשות ואתה שפל תחת הגויים. אומר ה': אשיב את שבות עמי ישראל - אשיב אותם למעלתם ולדרגתם. ועל ידי זה "ובנו ערים נשמות": אף אחד לא יקבע לך היכן לבנות, לא האיחוד האירופי, לא אמריקה ולא הקונגרס, ואף אחד לא יאמר לך "זה שטח כבוש" - ערים שהיו שוממות תוכל לבנות. והמלבי"ם מציין שהשבת השבות שהיא השבה למדרגה היא כייעודים המופיעים בירמיהו פרק ל"א פסוק י"ח.
והרד"ק מסביר את "ושתו את יינם" ו"ואכלו את פריהם": עדיין אין די בבנייה ובנטיעה, שהרי ייתכן מאוד שיבואו אויבים וייהנו ממה שיש כאן. וכבר ראינו פעמים רבות שהשפע הכלכלי רק עודד את האויבים לבוא ולקחת מכאן את התבואה, כמו בימי גדעון, שהיו הולכים וקוצרים והיו באים המדיינים ואוספים את הכול. לפיכך מבטיח הכתוב: ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם - הגוי לא יבוא וייקח מאומה, אתה תיטע ואתה תיהנה. וכשלא עשית את רצון ה' אכן היו הגויים באים ולוקחים, אבל כאן, כשתעשה את רצון ה', יהיה כמו שנאמר בישעיה: "ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים".
חתימת הספר
וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
"ונטעתים" - כעץ נטוע, שכשם שהעץ הנטוע אינו זז ממקומו, כך אומר להם ה' שלא תהיה עוד גלות. שבמציאות הזאת, לאחר הגאולה, יהיו עושים את רצון ה' באופן תמידי, לא יהיה עוד יצר הרע, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", וממילא אין עוד צורך בגלות. "אמר ה' אלוקיך" - כאן הפנייה היא מאת ה' לעמוס: את זה אני אומר לך. ולא יינתשו ולא ילכו עוד בגלות לעולם. יגאלנו ה' גאולת עולמים. סליק ספר עמוס.
לסיכום:
פרק ט' נפתח במראה ה' ניצב על המזבח וגזירת חורבן שאין ממנה מנוס - לא בשאול, לא בשמיים, לא בכרמל, לא בקרקע הים ולא בשבי - ללמד שהכול בהשגחה ולא במקרה. המפרשים העמידו את המזבח על מזבח בית המקדש ואת הדברים על תוכחה ופורענות, ואילו המלבי"ם העמידם על מזבח בית אל, על המרד בהושע בן אלה ועל חלוקת העם לשתי כיתות שהייתה ראשית מפלתם; ומפסוק ז' ואילך הוא הופך את הכיוון לדברי תנחומים: ישראל מיוחדים וניכרים לה' כבני כושיים ולא נטמעו בגויים, הממלכה החטאה תישמד ובית יעקב לא יישמד, ופיזורנו בין האומות הוא עצמו ערובת קיומנו - שהפסולת נופלת מן הכברה והצרור נשאר. ובסיום: הקמת סוכת דוד בשלוש דרגות - רועה בכוח, רועה ברצון, ומלכות קבועה כימי עולם - ימי שפע שבהם ישיג חורש את הקוצר, השבת ישראל למעלתם ולדרגתם, ונטיעה על האדמה שלא תינתש עוד לעולם.