פתיחה
בחלק זה של פרק ז' אנו עוברים מן החזיונות שראה עמוס אל העימות הגלוי: נבואת החורבן על במות העגלים ועל בית ירבעם, ובעקבותיה עלילתו של אמציה כהן בית אל, שניגש אל המלך כדי להסית אותו נגד הנביא. מתוך הדברים נלמד כיצד מעוותים דברי נביא, מדוע לא קיבל ירבעם את לשון הרע, ומהי הנבואה האישית שקיבל אמציה עצמו.
"ונשמו במות ישחק" - מי הוא ישחק?
וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרׇבְעָם בֶּחָרֶב׃
"ונשמו במות" מובן: הבמות שבהן הקריבו לעבודה זרה תהיינה שוממות. מה שאיננו מובן הוא המילה "ישחק". הרד"ק מבאר שישחק הוא יצחק, שהרי השי"ן והצד"י מתחלפות בהגייתן, והראיה: "שחק" ו"צחק" משמעות אחת להם, ושניהם עניינם צחוק. והרי יצחק נקרא כך על שם "צחוק עשה לי אלוקים", ואם כן אין מניעה לכתוב "ישחק" במקום "יצחק".
אלא שקושי אחר עומד לפני הרד"ק: תמיד מכנים את עם ישראל "יעקב", כפי שראינו לעיל "מי יקום יעקב כי קטון הוא". ומדוע? משתי סיבות. האחת, שאנו צאצאיו של יעקב. והשנייה, שליצחק היה בן נוסף - עשיו, וכשמדברים על "זרע יצחק" משתמע שמדובר גם בעשיו. מאותו טעם איננו נקראים "בית אברהם", שהרי אברהם הוליד גם את ישמעאל, ונכדו עשיו. ועוד, "יעקב" מאפיין לשון עקבה, ומרמז על עם ישראל בדרגתו הנמוכה. ואם כן, מדוע נכנס כאן יצחק לעניין?
מוסיף הרד"ק שבשני מקומות בספר הזה מכונה עם ישראל "בית יצחק", ומסביר שייתכן מאוד שהנביא בא להזכיר להם: זכרו מי היה אביכם יצחק. יצחק פשט את צווארו על גבי המזבח, מוכן להיעקד למען שמו יתברך - ואתם מכעיסים את ה' במזבחותיכם ובבמותיכם. זהו "במות יצחק": אתם צאצאיו של זה שהקריב עצמו לה', והולכים ומקריבים לעבודה זרה. בכך מתבטא גודל התביעה שכנגדם.
המלבי"ם מבאר אחרת לגמרי: "ישחק" כאן אינו יצחק כלל, אלא מלשון שחוק ולעג. הבמות שעשו לעגלים הן במות של שחוק וליצנות, כמו שמצאנו בעבודה הזרה שנקראה "מפלצת" - מפליא לליצנות, מרבה ליצנות. סוגי העבודה הזרה מכונים בגדר של ליצנות, שחוק ולעג. ולכן: "ונשמו במות ישחק" - אותן במות של לעג תהיינה שוממות. "ומקדשי ישראל" - המקומות שהיו מקודשים אצלם, כלומר העגלים שבבית אל ובדן, "יחרבו".
"וקמתי על בית ירבעם בחרב" - שימו לב לדיוק המלבי"ם: ירבעם עצמו ימות כדרכו, על מיטתו, אבל בית ירבעם ימות בחרב. ואין להתבלבל: אין מדובר בירבעם בן נבט, אלא בירבעם בן יואש, שהיה דורות רבים אחריו. וכך אכן התקיים: זכריה בן ירבעם בן יואש הומת על ידי שלום בן יבש, ככתוב במפורש בפסוקים. הרי שהנבואה "וקמתי על בית ירבעם בחרב" נתקיימה בבנו.
אמציה כהן בית אל מסית את המלך
וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרׇבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כׇּל דְּבָרָיו׃
גם אז היו "גלים" של הסתה, גם אז היו גופים שעסקו בלי הרף בהסתה וביצירת שנאה לכל דבר שקשור ליהדות. אמציה, כהן בית אל, שומע נבואה שאינה נעימה לאוזניו: "ומקדשי ישראל יחרבו", העגלים שבדן ובבית אל יחרבו. בית אל הוא מקום העגלים והוא הכהן שם - משמע שהוא עומד לאבד את פרנסתו. לכן הוא ניגש אל ירבעם מלך ישראל ואומר לו: יש כאן מישהו שמסית נגדך, "קשר עליך עמוס".
ולכאורה, היכן קשר? וכי התארגן עמוס עם אנשים להפיל את ירבעם? אומר המלבי"ם: על ידי שהוא מתנבא שירבעם ימות בחרב, הוא מעורר קשר כנגדך. אנשים שומעים שהנביא אמר שירצחו את המלך, וזה מעודד ונותן להם רעיונות בראש: אולי כדאי להתארגן ולעשות משהו. זהו "קשר עליך עמוס".
אלא שהאמת, אומר המלבי"ם, היא שהדבר אינו נכון. עמוס לא אמר שירבעם ימות בחרב, אלא דיבר על "בית ירבעם" - בניו. ירבעם עצמו מת על מיטתו. אם כן אין כאן נבואה המעוררת מישהו לרצוח את המלך. ומכל מקום, ודאי שיש בדברים ששומע ירבעם עכשיו סיבה להתרגז, שהרי מה הוא שומע? שהוא עומד למות בחרב. והיסטורית דבר כזה כבר גרם למיתה: יהוא, בעקבות נבואת הנביא, הלך והרג את יהורם מלך ישראל ואת אחזיה מלך יהודה, מפני ששמע מהנביא שהם ימותו. בדיוק זה מה שעומד לקרות כאן, טוען אמציה.
"לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו" - הוא מדבר דיבורים שאפילו הארץ אינה יכולה לסבול. ו"הארץ" אינה הקרקע אלא עם הארץ, יושבי הארץ. שהרי לכאורה יאמר המלך: הנבואה היא נגדי, ליושבי הארץ אין מה לדאוג, אם לא זה יבוא עריץ אחר, מה אכפת להם? על כך אומר לו אמציה: גם העם אינו מסוגל לסבול את נבואותיו, שהרי הוא מתנבא פורענות וצרות גם על העם. ממילא, אם תהרוג אותו - אין לך לחשוש מדעת הקהל; לא זו בלבד שהתקשורת איתך, אלא גם העם יסכים להריגתו. וכדברי האבן עזרא: "והנה אם תמיתהו - ושמחו הכל". תהיה מנהיג פופולרי, כולם ישמחו שסוף סוף פינה המלך את הנביא הנודניק הזה.
וכך הוא מצטייר בעיניהם: כל הזמן רק דברים קשים - צרות, אסונות, מוות, חרב, רעב, ארבה. כל הזמן רק תחזיות אפוקליפטיות. וכי אין לך משהו טוב לומר לעם? זה בדיוק מה שאומרים היום: למה הרבנים כל הזמן רק גוג ומגוג? אמרו לעם דברים טובים, יש לנו עם נפלא, נוער נהדר. זה תמיד הקו של התקשורת, וזה היה קו נביאי השקר מאז ומקדם. אלא שבדברים ה"נעימים" האלה מביאים אסון וצרה על העם. בינתיים שיהיה נעים, ואחר כך יבוא אסון - זה כבר לא מעניין אותם. העיקר שיהיה נעים.
העיוות המכוון של דברי הנביא
כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרׇבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
כאן מפרט אמציה את שתי טענותיו. כנגד "קשר עליך עמוס" הוא אומר: "בחרב ימות ירבעם". וכך גם רש"י אומר שעמוס לא אמר כן כלל, אלא "וקמתי על בית ירבעם", שזה בנו זכריה שהרגו שלום בן יבש. אבל אמציה מוכן לעוות את המציאות, ובלבד שיסית את ירבעם כנגד עמוס. וכנגד "לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו" הוא מביא: "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" - הרי שהוא מנבא רעה גם על העם היושב בארץ.
אומר המלבי"ם: כל זה היה שקר. לא אמר עמוס שירבעם ימות בחרב אלא על בית ירבעם, וגם לא הזכיר כלל "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו". את הכול בדה אמציה מליבו. ומכאן תבינו מדוע עמוס ממשיך להתנבא ומדוע ירבעם אינו פועל לחסלו. הרי למלכים בזמנם לא הייתה בעיה לרדוף נביאים - איזבל הרגה את כל הנביאים חוץ מאותם שהוחבאו במערה. אלא שירבעם לא קיבל לשון הרע: הוא בדק את העובדות, ומצא שאמציה אינטרסנט בתיאור הדברים, ושאין זה מה שאמר עמוס. ומשהתברר לו ששקר דיבר, לא פגע בנביא.
הקו של האבן עזרא שונה. מפירושו משתמע שהבין שכך באמת הייתה הנבואה, שהרי איננו רואים שהמלך אומר לאמציה "שקר דיברת, לא כך אמר עמוס". אלא שעל דרכו קשה: היסטורית לא מצאנו שירבעם מת בחרב, שהרי בפסוקים מפורש שזכריה בנו הוא שמת. על כך אומר האבן עזרא: הגם שלא מצאנו כתוב שירבעם מת בחרב, ידענו כי דבר ה' אמת, והדבר התקיים. מכל מקום, הקו המוכח יותר מן הכתובים הוא של רש"י והמלבי"ם, שלא על ירבעם עצמו הייתה הנבואה אלא על בית ירבעם, ולכן גם לא מצאנו שירבעם עצמו מת בחרב.
"לך ברח לך אל ארץ יהודה" - האיום והביזיון
וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכׇל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא׃
כשראה אמציה שאינו מצליח לרתום את המלך לחיסולו של עמוס, עבר לאיומים. "חוזה" הוא כינוי לנביא, זה שחוזה את העתידות. הוא אומר לו: ברח לך לארץ יהודה, כי כאן יש סכנה שהמלך יהרוג אותך. אמנם המלך לא עשה לו דבר, אבל אמציה רומז: עוד מעט והמלך באמת יקום ויפעל.
מעבר לכך הוא פוגע בו: "ואכול שם לחם". בזמנם היה מקובל שההולך אל הנביא מביא לו מתת, כמו שראינו אצל שאול שאמר "מה נביא לאיש", ונערו השיב שיש בידו רבע שקל כסף. אומר לו אמציה: אתה מתנבא כדי לקבל סעודה, ללחם אתה מכוון - אז לך לשם, שם יתנו לך. כאן האנשים אינם מאמינים, כאן אולי עוד ירביצו לך, אבל מתת או סעודה בעבור נבואתך לא תקבל. דיבור של זלזול גמור. וכדברי רש"י: לשון ביזיון אמר לו - שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם.
ועוד הוא אומר לו: אם כוונתך להחזירם למוטב, כאן לא יועיל לך. בארץ יהודה נבואותיך נופלות על אוזן קשבת, שם יניחו לך להתנבא וישמעו לך. יהודה היו בדרגה רוחנית גבוהה יותר מישראל, מעשרת השבטים. עשרת השבטים היו בדרגה נמוכה מאוד, ומאז מות שלמה לא היה להם אפילו מלך אחד צדיק, בעוד שביהודה היו מלכים צדיקים. ולכן: "ושם תנבא" - אבל כאן, מי יקשיב לך?
וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא׃
בבית אל אין מזכירים שם שמים אלא שם של עבודה זרה. "כי מקדש מלך הוא" - שם נמצא המקדש של המלך, כלומר העגלים, שהמלך עשה מהם תחליף לבית המקדש. שם עובדים את העבודה הזרה שלו, וממילא כאן לא יפרנסו אדם שבא ומתנבא נגד העגלים. מי ייתן לך פרנסה במקום שכל הבאים אליו באים לעבוד את העגלים? וכנגד המטרה השנייה, לייַשר את העם, הוא אומר לו: "ובית ממלכה הוא" - זהו בית המלך, והקו שאתה מתווה מנוגד לקו של המלך. המלך בעד העגלים, בעד העבודה הזרה, והמוסר שלך אינו נופל כאן על אוזניים קשובות. והיות שכן - לך לך לארץ יהודה.
תשובת עמוס: "לא נביא אנוכי"
וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים׃
רש"י מסביר: אינני מנביאי השקר שלכם הנוטלים שכר כדי להתנבא. אני איני זקוק לכך ואיני נוהג בדרך הזאת. עמוס היה אדם עשיר, בעל נכסים, בקר וצאן, והרי היה "מן הנוקדים", כלומר רועה צאן. לא היה זקוק למישהו שיזרוק לו פרוסת לחם. "בוקר" - רועה בקר. "שקמים" - אילנות שבשפלה.
ומהו "בולס"? רש"י מבאר שבולס כמו בולש, מחפש. היה בודק בשקמים: איזה אילן הגיע זמנו לקצוץ ענפיו, ואיזה ענפים ראויים לקורות - שהיו קוצצים בתולות השקמה. ולמה נאמר "בולס" ולא "בולש"? אומר רש"י: עמוס מגמגם בלשונו היה, ולכך נקרא שמו עמוס - שהיה עמוס בלשונו. יש אדם המדבר צחות, ויש אדם שנשמע כאילו יש לו אוכל בפה, ודיבורו אינו ברור. זהו אדם "עמוס" בלשונו. וחז"ל אמרו שהיו קוראים אותו "ישראל פסילוס", כלומר מגמגם, שפיו כביכול פסול ואין דיבורו דיבור צח. ואולי מכאן הגיע גם הביטוי המוכר לנו "בולס", על אדם שמכניס לפיו כמות גדולה כמו בולמוס, שפיו עמוס במאכל - אף שלפי רש"י כאן אין זה מלשון עמוס אלא מלשון בלישה.
הרד"ק מבאר: "לא נביא אנוכי" - איני נביא מנעוריי; "ולא בן נביא אנוכי" - אינני בן לנביא שילמדני את דרכי הנבואה. אלא "בוקר אנוכי", רועה בקר. ואת "בולס" הוא מפרש בשתי דרכים: או כמו בולש, מחפש; או מלשון עירוב - שמערב את השקמים עם דברים אחרים לצורך הבקר. שכן מצאנו בחז"ל "בלוס" במשמעות מעורב: "איני אוכל פיתו מעיסה בלוסה", כלומר עיסה שאינה נקייה אלא מעורבת עם הסובין והמורסן, כל מה שמפרידים כדי להוציא פת נקייה - והעני אוכל הכול מעורבב. היום קוראים לזה לחם בוטיק, לחם בריאות, עם שיפון וגרעינים, ומשלמים עליו פי שניים ופי שלושה, חמישה עשר שקלים לכיכר. אבל בזמנם זו הייתה פת גרועה, פת בלוסה. ואם כן "בולס שקמים" פירושו שהיה מערב את השקמים בתערובת מאכל לבהמותיו. והשקמים הם ממיני התאנים, כמו שנאמר בתהילים "ושקמותם בחנמל".
המלבי"ם מוסיף כוונה נוספת בדברי עמוס: אתה חושב שאני מתנבא כדי שיהיה לי שם בנביאים, כדי להתפרסם? "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" - אין זו אומנותי ולא אומנות אבותיי, ואיני מחפש בזה שם. אדם המעוניין להתפרסם בדבר - מפני שהוא מקצועו; אם אני עוסק בדפוס, אני רוצה שכולם ידעו שיש בית דפוס במקום פלוני. אבל אם יש לי תחביב לצלם מדי פעם, איני רוצה כלל להתפרסם כצלם - שלא יזמינו אותי לצלם אירועים, שהרי זה רק לשם הנאה. אדם מבקש פרסום בדבר שהוא עיקר תפקידו, ועמוס אומר: זה אינו עיקר תפקידי. וכן לעניין הפרנסה: ברוך השם יש לי מקור פרנסה ואיני נזקק לכך - יש לי בקר רב ויש לי יער שבו צומחים העצים, ואני בולס שקמים. גם המלבי"ם מפרש בולס כמו בולש, אלא שלדעתו הוא מחפש בשקמים לראות שיגדלו היטב. ובאמת כל הפירושים כיוון אחד להם: בדיקה ובלישה אחר השקמים, בין לראות שיגדלו היטב, בין לראות מה ראוי לקורות, ובין לראות מה ראוי למאכל.
"ויקחני ה' מאחרי הצאן"
וַיִּקָּחֵנִי יְהֹוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
אל תחשוב שעזבתי את מלאכתי ברצוני כדי ללכת ולהתנבא, ושיש בזה חיפוש שם ופרסום. לא כך היה: היה לי מה לעשות בחיי, הייתי רועה צאן, והקדוש ברוך הוא משך אותי ולקחני בעל כורחי מאחרי הצאן, השרה עליי נבואתו והכריח אותי להתנבא. ואם כן, כיצד אתה אומר לי לא להתנבא, בניגוד לציווי אלוקי מפורש? ה' אמר לי "לך הנבא אל עמי ישראל" - וישראל היינו עשרת השבטים, לעומת יהודה שהם מלכות יהודה ובנימין. ה' לקחני ובחר בי נגד רצוני, וציווה אותי להתנבא דווקא לעשרת השבטים ולא לשבט יהודה. כיצד אשנה את הציווי האלוקי?
"אתה אומר לא תנבא" - נבואה והטפה
וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק׃
"ועתה שמע דבר ה'" - יש לי כעת נבואה חדשה, שלא התנבאתי קודם, נבואה אישית בשבילך. עד עכשיו היו נבואות כלליות, ועתה תקבל ממני דבר מאת ה' המכוון אליך. והרי אני מתנבא עכשיו "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו", נבואה שהתחדשה לי כעת - וכיצד תאמר לי "לא תנבא על ישראל", שלא אודיע להם את העתיד?
ומהו ההבדל בין "תנבא" ל"תטיף"? אומר המלבי"ם: הטפה קטנה מנבואה. נבואה עניינה להגיד מה שאמר ה', והטפה היא אפילו נתינת מוסר בלבד, וכלשון שאנו משתמשים בה היום "מטיף מוסר". ואתה אומר לי גם "לא תטיף על בית ישחק" - ומדוע? מפני שהם "בית ישחק", הם ישחקו מדבריך, ודבריך יהיו להם לשחוק וללעג. רש"י מפרש "להטיף" לשון נבואה, כמו "הטף אל דרום" שנאמר ליחזקאל. והרד"ק מפרש לשון דיבור, כמו "וכן היה מטיף אל העם הזה", "אל תטיפו יטיפון", והתרגום מתרגם "תליף" - לשון לימוד.
הנבואה האישית לאמציה
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
"אשתך בעיר תזנה" - מידה כנגד מידה. כשעם ישראל עובד עבודה זרה הרי הוא כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה, ולכן תמיד מתואר הקשר לעבודה זרה בלשון זנות. אומר לו עמוס: אני מבקש להשיב את כנסת ישראל אל אוהב נעוריה, את הרעיה אל הדוד, ואתה מזנה אותה אחר אלוהים אחרים - לפיכך אשתך תזנה.
ואל תחשוב שייקחוה בשבי ושם תזנה, שזה ביזיון פחות. לכך נאמר "בעיר תזנה". אומר המצודת דוד: "בעיר" - חזקתה שזה היה ברצון. שכן מצאנו בדין האונס, שאם היה הדבר בעיר היה עליה לצעוק, ורק בשדה אין אנו יכולים לדעת, שמא צעקה ואין מושיע לה. אבל בעיר, אם לא צעקה - ודאי היה ברצון. הרי שנאמר לו: אשתך תזנה ברצון, לא בשבי ולא באונס.
וכיצד התקיימו הדברים? מבאר המלבי"ם: לאחר שנהרג זכריה בן ירבעם, עמד שלום בן יבש וביקש לבטל את עבודת העגל, וכפי שהזכרנו כבר מהושע, גם שלום וגם הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים. בעקבות זאת נוצרה תסיסה ומרד בעם - מה פתאום המלך מבטל את העגלים? עד עכשיו היו לנו עגלים, מה יש לו נגדם? והלכו והלשינו למלך אשור, מתוך שחששו שייפרע ממנו, ובסופו של דבר בא מלך אשור והגלה את כלל העם.
ובעקבות ביטול העגלים נסגר "המפעל" של אמציה. אין עגלים - ומה תפקידו של כהן גדול לעגלים? ברח הכהן ומת בחוצה לארץ, כנראה מפני שגם הוציאו להורג את כוהני הבעל. וזהו "ואתה על אדמה טמאה תמות" - מחוץ לארץ תמות. ובניו ובנותיו נהרגו בסופו של דבר על ידי המלך, ואשתו הייתה זונה ומופקרת. וכידוע היה מקובל בזמנם, שכאשר אדם התחייב בנפשו למלך היו מפקירים את אשתו, רחמנא ליצלן, וזה כלול בעונש שנגזר כאן.
ולבסוף "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" - כאן נחרצה הגזירה. וכמבואר בישעיה פרק ז', נאמר שהדבר יהיה בעוד שישים וחמש שנה. אומר המלבי"ם שעמוס לא כתב זאת במפורש מפני שהיה ירא מן המלך, אלא רמז את הדבר בפרק הבא, שם הוא אומר "הס" - ו"הס" בגימטריה שישים וחמש. כלומר: בעוד "הס" שנים תהיה הגלות. לומר זאת בפירוש חשש, ולכן רק רמז את העניין.
לסיכום:
הנביא מבשר על שממת במות הלעג ועל מפלת בית ירבעם, ואמציה כהן בית אל - שפרנסתו תלויה בעגלים - הופך את דברי הנבואה על פיהם ומסית את המלך, בטענה שעמוס קושר קשר ושאפילו העם אינו יכול לסבול את דבריו. ירבעם לא קיבל את לשון הרע, בדק את העובדות וגילה את השקר, ולכן לא פגע בנביא. משנכשל, עבר אמציה לאיומים ולביזיונות: ברח ליהודה ושם תאכל לחם. עמוס משיב שאינו נביא לפרנסה ולא לשם פרסום, אלא בעל בקר ושקמים שנלקח בעל כורחו מאחרי הצאן בציווי ה' להתנבא דווקא לעשרת השבטים. ועל שביקש לסתום את פי הנביא נגזרה על אמציה נבואה אישית מידה כנגד מידה - אשתו, בניו, אדמתו ומיתתו על אדמה טמאה - ועל העם נחתמה גזירת הגלות, שנרמזה בתיבת "הס" - שישים וחמש שנים.