פתיחה: מן הגזירה שבכוח אל הגזירה שבפועל
בפרק ד' ראינו שהקדוש ברוך הוא הביא על ישראל חמישה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה - שלושת הראשונים בדרך של רעב, ושני האחרונים בדרך של דֶבֶר וחרב - והם לא שבו אל ה'. מאחר שלא שבו, נותרה מידת הדין מתוחה כנגדם ומקפידה עליהם, כמו שנאמר "לכן כה אעשה לך". בפרק ז' מראה הקדוש ברוך הוא לעמוס את אותם עונשים עצמם יוצאים מן הכוח אל הפועל, במראות נבואה שונות: תחילה גזירות הרעב, ואחר כך הדבר והחרב.
מראה הגובי: כילוי התבואה המאוחרת
כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ׃
סדר גזירות הרעב שהוזכרו למעלה היה: תחילה מניעת גשם - "בעוד שלושה חודשים לקציר"; אחר כך שידפון וירקון, שהתבואה לוקה; ולבסוף הגזם, היא מכת הארבה, המכה האחרונה שבגזירת הרעב. כאן מראה לו ה' "יוצר גֹבי" - גובי הוא אחד מסוגי הארבה, והקדוש ברוך הוא יוצר אותו במיוחד לשם כך.
"בתחילת עלות הלקש" - לקש מלשון מלקוש, הוא המטר המאוחר. התבואה הגדלה מכוחו של המלקוש נקראת לקש, על שם שהיא גדלה מן המטר המאוחר. יש מפרשים שהכוונה לתחילת ירידת הגשם האחרון, והמלבי"ם מסביר שהכוונה לתחילת עליית התבואה מן הגשם האחרון; אך לכל הדעות לקש כאן עניינו מלקוש. והנה רואה הנביא: בדיוק כאשר מתחילה התבואה שעלתה מן הגשם האחרון לצמוח ולגדול, יוצר ה' את הארבה שישחית אותה.
"והנה לקש אחר גיזי המלך" - הלקש הזה בא לאחר הזמן שגוזזים את צאן המלך. הכוונה: באמצע הקיץ היה גדל הלקש, שכן התבואה התאחרה בגלל עצירת הגשמים, ואז בא הארבה. הרד"ק מפרש שהכוונה לעת שהיו גוזזים את העשב להאכיל את בהמות המלך. כך או כך, הנביא נוקב בזמן מדויק שבו יבוא הגובי ויכלה גם את התבואה שנותרה לבסוף. שהרי כשהתבואה הראשונה מתחסלת עדיין אדם מנחם את עצמו שזמן הגידול לא תם; על כן בא הכתוב ואומר שאף התבואה המאוחרת, שאחר המלקוש ואחר גיזי המלך, גם היא תאבד. במילים פשוטות: לא יישאר כלל מה לאכול.
"סלח נא" - תפילת הנביא
וְהָיָה אִם כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה סְלַח נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
מהו "אם כילה"? כל המפרשים מסבירים ש"אם" כאן במשמעות "כאשר", ומביאים ראיות ממקראות רבים. שואל המלבי"ם: אם כן, מדוע לא נאמר בפירוש "כאשר"? ומכאן הוא מלמד כלל: כל מקום שבאה המילה "אם" במשמעות "כאשר", אין המילה מאבדת את משמעותה המקורית. "כאשר" הוא ביטוי מוחלט, ואילו "אם" משאיר מקום של ספק. לכן אילו נאמר "והיה כאשר כילה", היה משמע שכילה לגמרי; ומשנאמר "והיה אם כילה", הכוונה שהגיע קרוב לכלות - כבר לקראת סיום, אך עדיין לא כילה לחלוטין.
באותה שעה, כשעדיין לא כילה לגמרי אך עומד לכלות, פנה הנביא בתפילה: "ה' אלוקים סלח נא" - סלח לעוונם ותתבטל הגזירה. ומדוע כאן עדיין שייכת בקשת מחילה? מבאר המלבי"ם: אדם שעבר עבירה פעם ראשונה, שנייה ושלישית - מוחלים לו, וזה היה העונש השלישי.
אלא שעדיין יש לשאול: הרי לא שבו בתשובה, ומדוע מגיע להם? על כך אומר הנביא "מי יקום יעקב כי קטון הוא" - לא תהיה לעם ישראל תקומה אחרי מכה נוראה כזו. "כי קטון הוא" - הן במובן הגשמי, שהם במצב של חולשה, ורעב עכשיו יחסל אותם לגמרי; והן במובן הרוחני, שהם בדרגה נמוכה. שהרי כדי שהכאה תועיל, צריך אדם לאחוז באיזו דרגה, ואז המכה תשנה אותו לטובה; אבל מי שקטון בדרגתו הרוחנית, המכה עלולה להביאו להתרסה יתירה ולא להפכו לצדיק. נמצא שגם פיזית הם חלשים מכדי לעמוד במכה, וגם רוחנית הם ירודים מכדי שהמכה תביאם לשינוי.
ומטעם זה נקט "יעקב" דווקא. לעם ישראל שני שמות: כשהם בדרגה גבוהה נקראים ישראל, מלשון שררה, ששוררים ומתנשאים על כולם; וכשהם בדרגתם הנמוכה נקראים יעקב, מלשון עקב - נמוכים מכולם, ומלשון עקבה, "ויעקבני זה פעמיים". לכן אמר "מי יקום יעקב" - עם ישראל קטן וחלש פיזית ורוחנית, ועל כן "סלח נא כי קטון הוא".
נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת לֹא תִהְיֶה אָמַר יְהֹוָה׃
נתרצה ה' לתפילתו של הנביא, ניחם על הרעה ואמר "לא תהיה" - נתבטלה הגזירה.
מראה האש: "קורא לריב באש"
כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יֱהֹוִה וַתֹּאכַל אֶת תְּהוֹם רַבָּה וְאָכְלָה אֶת הַחֵלֶק׃
במראה הנבואה רואה הנביא כביכול את ה' קורא למלאכיו - מלאכי אש - לבוא ולריב עם ישראל. והאש גדולה כל כך עד ש"ותאכל את תהום רבה", היא אוכלת ושורפת הכל.
"ואכלה את החלק" - לשון סתומה היא. מבארים שהכוונה לחלקה, חלקת השדה, וה"א הידיעה מלמדת על חלקת השדה המיוחדת, כמו "אחד העם" שהוא המיוחד שבעם. ומיהו המיוחד? המלך. הרי זו חלקת השדה אשר למלך, כשם שנאמר למעלה "והנה לקש אחר גיזי המלך".
ומה בא הדבר לרמז? שהעוון היה תלוי במלך. מסביר הרד"ק: כשהיה המלך טוב, היה העם הולך בדרך טובה, שהמלך מדריכם בדרך ישרה; וכשהיה המלך רע, היו העם מרשיעים ולומדים ממעשיו הרעים. וכבר עמדנו על כך למעלה, שזה היה הסימן שלנו לחשב את שבעים שנות הגלות כנגד שבעים שמיטות שהרשיעו בהן: כיצד ידענו באילו שמיטות הרשיעו? עשינו חשבון אילו מלכים רשעים מלכו בשנות השמיטה, שכן ברגע שהמלך רשע - יודעים שהעם הרשיע. ירבעם, בתוך זמן קצר, לקח עם של עובדי ה' והפך אותו לעובדי עבודה זרה. וכן להפך: חזקיהו קם למלוך אחרי אביו אחז, שאחז דלתות בית המדרש ומנע מלעסוק בתורה, ובימי חזקיהו מדן ועד באר שבע היו תינוקות בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, שהן ההלכות הקשות. מלך רשע - עם רשע; ומיד אחריו בנו מלך צדיק - והעם צדיקים. הכל תלוי במלך. לפיכך כשבא הנביא לומר בעוון מי תבוא הפורענות, הזכיר את "גיזי המלך" ואמר "ואכלה את החלק" - החלק המיוחד והמובחר, חלק המלך, ייאכל באש הגדולה הזו.
ומה היא אותה אש? הרד"ק מביא שייתכן שהיא משל לחום השמש החזקה השורפת: כשאין גשם, השמש שורפת הכל, מייבשת את הצמחים ומייבשת את הנהרות, והנביא רואה כיצד הכל נשרף ומתייבש מחמת מניעת המטר. ומביא הרד"ק בשם אביו שהאש כמשמעה: שהקדוש ברוך הוא רצה ממש לדון אותם באש וגופרית, כמו סדום ועמורה, אלא שהנביא התפלל ומכוח תפילתו בוטל הדבר. וראיה לכך ממה שאמר ישעיה "כמעט כסדום היינו" - עוד רגע קט והיינו כסדום, שהשם רצה לבערם באש כדרך שהיה בסדום ועמורה.
המלבי"ם מסביר שכאן מראה לו ה' את שתי הגזירות האחרונות - הדבר והחרב - והן מצוירות כאש אוכלת במחנה, כלשון "ותהי כאוד מוצל משרפה". "ותאכל את תהום רבה" מרמז על אותם שהלכו למצרים לבקש מהם עזרה וסיוע, שאותם כילתה האש תחילה, כמו שנאמר "שילחתי בכם דבר בדרך מצרים" - שההולכים בדרך מצרים אחזם הדבר, וכן "הרגתי בחרב בחוריכם". ולמה נקראת מצרים "תהום"? לפי שארץ ישראל גבוהה, "ומעלה אתכם מעוני מצרים" אל הארץ הקדושה, והיורד מן הארץ יורד לתהום. ועוד, שעצם הליכתם למצרים מכנה הנביא "ותשפילי עד שאול" (ישעיהו נ"ז), ושאול הוא תהום - הרי שמדובר בשפלות ובירידה. ואחר כך "ואכלה את החלק" - החלק שממנו באו הדבר והחרב לארץ ישראל, הוא חלקם ונחלתם של ישראל, הארץ הקדושה, כמו "בוססו את חלקתי". תחילה תאכל האש את היורדים למצרים במדבר, ואחר כך את הנותרים כאן בחלק המיועד לנו.
"חדל נא" - העוון הרביעי
וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא׃
שוב התפלל הנביא, אלא שהפעם ביקש "חדל נא" ולא "סלח נא". מבאר המלבי"ם: למעלה היה זה אחרי שלושה עוונות, ועל שלושה עדיין שייכת סליחה; אבל כאן זהו עוון רביעי, ועל הרביעי אין מוחלים. לכן לא ביקש סליחה אלא חדילה - שעם כל זה יחדל ה' מן הפורענות, לא מדין סליחה, אלא מצד ש"מי יקום יעקב", שלא תהיה להם תקומה. הרד"ק אף הוא מתקשה בשינוי הלשון, ומיישב שסליחה וחדילה היינו הך, שאם יסלח להם ממילא יחדל; אך לפי המלבי"ם יש לנו ביאור נפלא: שם עוון שלישי ושייכת סליחה, כאן עוון רביעי ואי אפשר לבקש סליחה, אלא לכל הפחות שיחדל.
נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
בעקבות התפילה ניחם ה' גם על הגזירה הזאת, ושמע - אומר האבן עזרא - את תחינת הנביא פעמיים. "גם היא לא תהיה", ובזכות תפילתו של עמוס ניצלו ישראל גם מגזירה זו.
מראה האנך: חומת אנך ובידו אנך
כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ׃
ראשית, מהו אנך? רש"י כותב שהוא לשון ערבי, חוט קו המשקולת של עופרת שבו מביט בונה החומה ליישר את הדימוס. בלשון ימינו: פלס או "פיון". כשהבנאי רוצה לדעת אם הקיר שהוא בונה ישר, הוא לוקח חוט ומשקולת ומוריד אותם מלמעלה. אם החוט מתוח והמרחק בינו לבין הקיר שווה לכל אורך החומה - סימן שהחומה ישרה. אם החוט שוכב על החומה, או שלמטה המרחק ארבעה סנטימטרים ולמעלה סנטימטר אחד - סימן שהחומה עקומה והולכת ונוטה כלפי חוץ. זה נקרא אנך, על שם שהוא מודד אנך.
בפסוק שני דברים: "ניצב על חומת אנך" - חומה שהיא ישרה ומדודה באנך; "ובידו אנך" - שגם בידו של הקדוש ברוך הוא אותו כלי מדידה. הדבר מרמז מיד על שקילה ומדידה, על משקולת ועל משפט, שיש כאן הנהגת הדין. וכלשון רש"י: "חומת אנך - שורת הדין"; חומה היא שורה, ואנך הוא דין. הרד"ק אומר שהאנך הוא בדיל, שבלשון ערבי נקרא אנק בכ"ף דגושה, והוא משקולת הבניין, וכביכול בזה שוקל הקדוש ברוך הוא את מעשיהם. ומה בא להורות לו? שאין השם עושה בהם כלה כראוי למעשיהם הרעים, לפי שבידו להטות לחסד ובידו לעשות דין - ביד הקדוש ברוך הוא לעשות כך או כך, והוא כביכול שוקל את הדברים במשקולת שבידו.
המלבי"ם מעמיק יותר ומבאר את הכפילות. החומה היא חומת אנך, שנבנתה בפלס ונמדדה באנך, והיא מתארת את כלל הבריאה שברא הקדוש ברוך הוא - כעין חומה המקפת את כל המציאות. בא הכתוב ללמדנו שהעולם מבוסס על הדין: הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו במידת הדין ובאנך המשפט, ופלס ומאזני משפט נטויים על כלל המציאות לדון כל אדם כמעשיו ולראות כל דבר כפי הנצרך, וזהו "כי מלך במשפט יעמיד ארץ". הכל נברא בהשגחה, וההשגחה היא המשפט - והשגחה זו כללית היא, שכל הנעשה בעולם ייעשה כמידת המשקולת, בדיוק כפי הראוי וכפי הרצון האלוקי.
ומעבר לכך ראה הנביא שגם "בידו אנך" - לאחר שהחומה כבר בנויה, עדיין המשקולת בידו. מה בא הדבר לומר? שכביכול השם מודד מחדש. לאחר שיש חומה ישרה ועולם הקיים על פי הדין, הקדוש ברוך הוא משגיח עתה השגחה אישית על פי מעשי בני האדם המשתנים מעת לעת ומזמן לזמן. בריאת העולם כבר הייתה, והעולם נבנה ונברא ביושר ובדין ובמשפט; אבל בהנהגה נובעים שינויים היוצאים מכוח מעשי בני האדם, ואותם צריך לבדוק תמיד מחדש. לכן בידו אנך - למדוד ולבדוק אם מה שנותן ה' לעמו הוא ביושר ועל פי שורת הדין, ולהעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת, כפי המשפט הפרטי, מעבר להשגחה הכללית שהיא החומה המבטאת את בניין העולם.
"מה אתה רואה עמוס" - ההשגחה הפרטית
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃
מבאר המלבי"ם: במראה היו שני דברים - חומת אנך ואנך שביד ה'. שאלת ה' "מה אתה רואה עמוס" פירושה: על מה נתת את לבך, מהו הדבר שהוא חידוש בעיניך? שהרי כשאדם מביט, מה שצד את עינו הוא הדבר הבלתי רגיל, החידוש, הדבר המשונה. אדם נכנס לביתו או למקום המוכר לו, ומיד קולטת עינו את השינוי: מי הזיז את השולחן לשם? החידוש הוא המושך את העין.
ענה עמוס: "אנך" - אני רואה את האנך אשר ביד ה'. כלומר: חומת האנך אינה מפליאה אותי ואינה חידוש בעיניי, שכן היא ההנהגה הכללית שבה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו על פי דין ומשפט, וזה דבר ידוע ומוכר לי, שהכל נברא במידה, בדין ובמשקל. מה שאני מתפלא עליו הוא שנגמר הבניין ועדיין אתה אוחז אנך בידך. הדבר מורה שאתה עומד להעניש בעונש פרטי, שהרי האנך שביד ה' מלמד שמידת הדין ומשקולת המשפט ממשיכות גם אחרי שסיים הקדוש ברוך הוא את בניין עולמו - היינו דין פרטי, ועל פיו עומד אתה להעניש בעונש שאינו קשור לדין הכללי. זה מה שאני מדקדק בראייתי.
ואמר לו הקדוש ברוך הוא: נכון מה שאתה רואה - "הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, לא אוסיף עוד עבור לו". שוב לא יישפטו ישראל על פי הדין הכללי.
ומה ההבדל בין המשפט על פי הדין הכללי, שהוא החומה, לבין המשפט על פי הדין הפרטי, שהוא האנך שביד ה'? מבאר המלבי"ם שני הבדלים. האחד: כשהשם דן על פי הדין הכללי, אין הוא דן כל אחד ואחד בפרטות, אלא את כל העולם כולו בכללותו. השני: לפעמים בדין הכללי אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם היחיד כפי מעשיו, ומעבירים לו על הדין. כיצד? אם עתה שנות שובע, אף אם לך באופן פרטי מגיע רעב, כיוון שעל פי הדין הכללי יש שובע - אתה נהנה עם הכלל. וכן אם על פי הדין הכללי יש שלום, אף שלך מגיעה מלחמה וצרה, הקדוש ברוך הוא כביכול עובר על הדין הפרטי שלך. אין זה אומר שלא ידון אותך כלל - מה שלא דנים כאן דנים למעלה - אלא שכיוון שהדין הכללי אינו מאפשר זאת, ממילא אינך ניזוק.
ולפעמים, אומר המלבי"ם, השם עובר על העוון ועל העונש כאשר אין הזמן הכללי מסכים לרעה, שהרי בדין הכללי יש הנהגות כלליות: אין זה מתאים עכשיו שתבוא רעידת אדמה שתהרוס את כלל המדינה. ואז ממתין הקדוש ברוך הוא להיפרע מאותו אדם עד שעל פי הדין הכללי תגיע פורענות, ואז ימצא בעל החוב מקום לגבות את חובו - ייפרעו גם ממך באופן פרטי, שהרי לך יש חוב ישן הממתין זמן רב, ורק משום שלא הגיעה צרה כללית לא נדונת. וכשתגיע הצרה הכללית, תיענש עמהם.
אבל כאן אומר לו הקדוש ברוך הוא: "הנני שם אנך" - אנך חדש, מידה מיוחדת, ולא החומה. אנך הדן ושוקל בכל עת לפי הדין הפרטי, כל אחד ואחד מה מגיע לו ומה הוא ראוי. ובשני דברים נבדל הדבר מן הדין הכללי. האחד: "בקרב עמי ישראל" - אדון ואשפוט כל אחד ואחד בהשגחה פרטית על פי מעשיו ומשפטו האישי, לכל אחד יהיה האנך שלו וימדדו אותו באופן פרטי, לא על פי הדין הכללי אלא על פי ההנהגה הראויה לו. השני: "לא אוסיף עוד עבור לו" - שאף אם עדיין לא יוכשר הזמן הכללי, לא יעבור עליו הקדוש ברוך הוא. שהרי בדין הכללי, אם לך מגיע ולכלל אינו מגיע, אין שופטים אותך; אבל בדין הפרטי, גם אם לכולם לא מגיע - אותך יענישו באופן פרטי. לכולם יהיה טוב ולך יהיה רע, לפי שהדין הוא דין פרטי, ו"לא אוסיף עוד עבור לו".
ועוד, לפעמים על פי הסדרים הטבעיים אלו שנות שובע, ולך מגיע רעב. מה עושה הקדוש ברוך הוא? באופן אישי יהיה לך רעב - אמדוד כפי העולם בהשגחה פרטית: לא יהיה לו כסף ולא במה לקנות, ויגיע לעניות נוראה, שאף שיש אוכל בעולם, לו אין מה לאכול. אין צורך להמתין לשנים שבהן ממילא יהיה רעב, אלא על פי הדין הפרטי, לך באופן אישי יהיה רעב.
לסיכום:
שלושה מראות מציג הפרק לפנינו. במראה הגובי מתגלות גזירות הרעב המכלות אף את התבואה המאוחרת, ותפילת הנביא "סלח נא" מבטלת אותה - שעל שלושה עוונות עדיין מוחלים. במראה האש מתגלות גזירות הדבר והחרב האוכלות את היורדים למצרים ואת חלקם של ישראל בארץ, ומפני שזהו עוון רביעי אין הנביא מבקש סליחה אלא "חדל נא", ואף היא מתבטלת - בשני המקרים מכוח הטענה "מי יקום יעקב כי קטון הוא", חולשה בגוף וקטנות ברוח. ובמראה האנך מתגלה מהפך בהנהגה: החומה הישרה היא ההשגחה הכללית שבה נברא העולם בדין ובמשפט, והאנך שביד ה' הוא ההשגחה הפרטית, שאינה ממתינה לעת פורענות כללית ואינה מעבירה על הדין, אלא מודדת ושוקלת כל אחד ואחד לפי מעשיו - "הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו".