פתיחה
בחלק זה של הפרק עובר הנביא עמוס מן התוכחה על השאננות והתענוגות אל גזר הדין עצמו: שבועת ה' על הגלות, תיאור מחריד של המגפה שתפקוד את הבתים, המשל של הסוסים בסלע, והחשבון עם אותו דור ששמח בניצחונותיו וייחס אותם לכוחו ועוצם ידו. נלך על סדר הפסוקים, ונעמיד בעיקר את ביאורו של המלבי"ם לצד רש"י והרד"ק.
"מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב" - שבועת ה'
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּנַפְשׁוֹ נְאֻם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי, וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ׃
"נשבע ה' בנפשו" - הכוונה ברצונו, שהרי רצון ה' הוא הפועל את הכל. "מתאב אנוכי את גאון יעקב" - אין לי חפץ ורצון בו. ומהו "גאון יעקב"? זה בית המקדש. אומר הקדוש ברוך הוא כביכול: איני חפץ בו. ולכן "וארמנותיו שנאתי", ואני אסגיר עיר ומלואה ביד צרים.
שואל המלבי"ם: מאיזה לשון נגזרה המילה "מתאב"? והוא מבאר שזהו ההפך מן "תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ". יש בלשון הקודש פעלים הפוכים, כמו "משרש" שהוא ההפך ממשריש, וכמו "לסקל" שהוא ההפך מלסקול. כך גם כאן: "תאבתי" הוא רצון בדבר, ו"מתאב" הוא ההפך - שאיני רוצה בו. ורש"י מסביר ש"מתאב" הוא בהתחלפות אל"ף בעי"ן, כלומר "מתעב", וכן משמע מתרגום יונתן שתרגם "מנבל". נמצא שבתחילה ה' איווה בבית המקדש, ועתה הוא אומר: לא אובה בו עוד. ואילו את הארמנות - אותם שנא מתחילה.
"אִם יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד"
וְהָיָה אִם־יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ׃
רש"י מבאר: אם יותרו מן הדבר ומן החרב עשרה אנשים בבית אחד - סופם שימותו, על ידי שהאויבים ישרפו את בתיהם עליהם. נמצא שאף מי שנותר מן הדבר וריחם עליו ה', ימות בשריפה. המלבי"ם לעומתו מבאר להפך: אם יותרו עשרה אנשים שהאויב לא הרגם, והם יישארו בבית אחד - לדוגמה האב ותשעת בניו - ימותו כולם על ידי הדבר שיהיה בעיר. הרד"ק מוסיף שמספר "עשרה" אינו דווקא, אלא הוא בא להפליג בגודל הצרה והאסון: אף הנותרים ימותו.
"וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ" - פסוק סתום
וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן־הַבַּיִת, וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ, וְאָמַר אָפֶס, וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהֹוָה׃
הפסוק הזה מורכב וטעון הבנה, ויש בו מילים חדשניות במקרא, שאין להן רֵע וחבר, וזה מגדיל את הקושי. הרד"ק מביא בשם מקצת המפרשים ש"מסרפו" הוא דודו אחי אמו: שכן "דודו" סתם הוא אחי האב, וכשהכתוב מוסיף "ומסרפו" אני מבין שזהו מין ממיני הדוד - אחי האם. אין לזה דמיון ממקום אחר ולא מצאנו לזה מקורות, אלא הלימוד הוא מתוך הבנת הכתוב בעצמו.
לפי זה: הדוד נושא את המת "להוציא עצמים מן הבית" - מדובר בבית שנשרף ונחרב, והוא בא להוציא ממנו דברים. "ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך" - הוא שואל אם נשאר עוד מישהו בפנים, "ואמר אפס" - לא נשאר כאן איש. ומהו "ואמר הס כי לא להזכיר בשם ה'"? מבאר הרד"ק: חברו אומר לו הס, שתוק, אל תקונן. ומדוע? משום שזו עצמה סיבת הצרה: שכל מי שהיה מזכיר בשם ה' היו משתיקים אותו ואומרים לו הס, אל תדבר, אל תזכיר בשם ה'. בגלל זה באה עלינו הצרה, ולכן אני אומר לך: נשים יד לפה, נסבול ונשתוק. מה שבישלנו - אכלנו.
ויש טעם נוסף שלא לקונן: כדי שלא לשבור את לב העם. הקינה יוצרת משבר ותחושה שהכל נגמר ולא נותר אלא לקונן. לכן בעת מלחמה אין יושבים לבכות את ההרוגים, שכן זה נותן מורך ותחושת תבוסתנות; את ההרוגים תבכה לאחר המלחמה, ובשעת המלחמה צריך שיהיה כל העוז לנצח.
וטעם שלישי: כדי שלא ישמעו האויבים. כאשר האויבים שומעים ורואים את משברנו ואת צרותינו - הם שמחים. וכמו שנאמר: אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים. עצם הקינה, כשהאויב יודע ממנה, היא בשבילו סיבה לשמחה ולצהלה. והתפיסה הזאת מקובלת מאוד עד היום אצל הערבים: כשאחד מהם נהרג כלוחם אין הם מקוננים, אדרבה, עושים תהלוכות שמחה ומחלקים סוכריות, מפני שקינה מבטאת בעיניהם חולשה. ולהפך, כשאצלנו בוכים, הם מפרסמים את התמונות של חיילים בוכים כדי להראות חולשה. אצלנו הבכי הוא ביטוי לאנושיות - שאדם המסוגל לעמוד בשדה הקרב מסוגל גם לבכות על חבר קרוב שאבד; ואצלם זה נחשב חולשה. אותם פלשתים ערלים הם ההמשך של אותה תפיסה.
רש"י מביא ש"הס" פירושו: השלך את הכל ואל תדבר, מפני שאת זה הם קיבלו על שלא רצו להזכיר בשם ה'. נמצא שזו קובלנה כלפי אותם שהיו בבית: מגיע להם, קיבלו את המגיע להם.
ביאור המלבי"ם: הדוד היורש והמשרת שבירכתי הבית
המלבי"ם מבאר את הפסוק אחרת לגמרי. הוא מתאר מצב של אב, בניו ואחיו - כל הקרובים הראויים לרשת מדיני ירושה - שכולם מתו בדבר, כהמשך לתיאור המגפה שלמעלה. לא נשאר קרוב שיטפל במתים לקוברם, ולא נשאר קרוב שיירש אותם. הנותר היחיד הוא דודו של בעל הבית. ולהלכה הדוד יורש, כמו שנאמר "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" - ולפי סדר הכתובים למדים שאחי האב יורשים. זהו שאומר הכתוב: לא נשאר אלא הדוד, והוא זה שייטול אותו לקבורה.
ומהו "ומסרפו"? לדעת המלבי"ם אין בכל המקרא מושג כזה של דוד מצד האם, אלא "מסרפו" הוא מלשון שורפו. ואף שלכאורה לשון שריפה נכתבת בשי"ן וכאן נכתב בסמ"ך, אין זו קושיה גדולה, שהרי מצאנו במקומות רבים ששי"ן וסמ"ך מתחלפות, וכמו במילה סיד וכיוצא בה. ולמה נקרא כך? מפני שהוא זה ששורף את העצמות, כמו שנאמר בגוויית שאול "ויקחו את גוויית שאול... וישרפו אותם". ואיננו גויים ששורפים את מת, אלא הרד"ק מבאר שחניטת העצמות בבשמים, שהיו מייבשים בהם את העצמות, היא הנקראת שריפה, שכן לשרוף פירושו לייבש - האש שורפת ומייבשת. ובפרט כאן שמדובר בעת מגפה: הדבר הראשון שעושים במגפה הוא לבער את הגופות, שאם לא כן הריקבון הפושה בהן מגדיל את המגפה ואת הזיהום, והיו שופכים סיד על העצמות כדי שלא יתפשט מהן הנגע הלאה.
"להוציא עצמים מן הבית" - היות שהדוד הוא היורש, הוא רוצה להוציא את החפצים שבבית, ולשם כך הוא צריך לטהר אותו תחילה מן העצמות. "ואמר לאשר בירכתי הבית" - יש אחד ממשרתי הבית ששרד בחיים והוא נמצא בירכתי הבית. ומהם ירכתי הבית? מבאר המלבי"ם שהיה להם בית גדול ובסמיכות לו בית קטן, והמשרת ישב בבית הקטן שבירכתיים, מפני שהיה פחד לשבת בבית הגדול, שמא יתמוטט. וגם הדוד עומד מבחוץ ואינו נכנס פנימה, אלא שואל מבחוץ: "העוד עמך" - האם נשאר עוד מישהו שנמלט מן המגפה? והמשרת עונה: "אפס" - לא נותר איש.
ואז אומר המשרת לדוד: "הס כי לא להזכיר בשם ה'". כיצד? דרכם הייתה להזכיר שם שמים על המתים ולהצדיק את הדין: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". ויתר על כן: אדם שנפטר קרובו והוא יורש אותו - מברך שהחיינו. שמעו ותתפלאו: קרובו נפטר והוא מברך שהחיינו? אכן כן, שהרי במותו ציווה לנו את החיים, והשאיר לו ירושה נכבדה. וכך הלכה בשולחן ערוך: מברך "דיין האמת" על פטירת אביו, ומברך "שהחיינו" על הירושה שנפלה בחלקו. והנה המשרת רואה את הדוד עומד לברך, ואומר לו: הס, אין זה הזמן להזכיר בשם ה'.
"וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים"
כִּי־הִנֵּה יְהֹוָה מְצַוֶּה, וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים׃
וזה טעמו של המשרת: הרי ה' מצווה והכה את הבית הגדול רסיסים - אין זה זמן של תפילה וברכה אלא זמן של סכנה, שהבית עומד ליפול. ולכן ישב המשרת בבית הקטן שבירכתיים, שאין בו סכנה כל כך, שהבית הקטן יוכה רק בקיעים - סדקים קטנים - ולא יישבר לרסיסים כבית הגדול. וממילא אומר לו: על מה אתה מברך שהחיינו, על הירושה? מיד יתברר לך שלא נשאר לך כלום, שהבית יהיה למפולת ולא תירש מאומה. אם כן אין כאן מקום לברכה.
"הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים" - משל הארץ והלב
הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם־יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים, כִּי־הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה׃
הסלע הוא הר קשה וחד, שאינו ראוי למאומה. אי אפשר לסלול בו דרך שירוצו בה סוסים - הסוסים ייתקלו בחודיו. וכי הסוסים אילות הם שירוצו בסלעים? ואם תאמר, שמא יהיה ראוי לחרישה ולגידולים - "אם יחרוש בבקרים", וכי אפשר לעשות שדות תבואה בסלע? והנמשל: הארץ נעשית לכם כסלע, כצור החלמיש. במקום הזה לא תוכלו להילחם כדי להינצל מן החרב - שהסוסים הם סוסי מלחמה - ובמקום הזה לא תוכלו לזרוע תבואה כדי להינצל מן הרעב.
ובדרך פנימית יותר אומר המלבי"ם, שזה רמז על לבם שנעשה כסלע: לב אטום, לב קשה כאבן, שאינם יכולים לעמוד במלחמת היצר. המוסר הוא כזרע הנזרע באדמה ומנביט אילנות טובים, אבל אצלכם אף אם זורעים את זרע המוסר - הוא מתייבש, ככזורע בסלע ובמקום צחיח שאינו מצמיח מאומה.
ובמה הדבר תלוי? "כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה". אומר המלבי"ם: תנאי הניצחון במלחמה הוא שיעשו משפט בין אדם לחברו, וכמו שמצינו ביהושפט בדברי הימים ב' פרקים י"ט-כ', שכאשר העמיד שופטים בכל עיר ועיר ניצח את אויביו. וכן אמרו חז"ל: חרב באה לעולם על עיוות הדין. וכשאין אתם עושים משפט - יש חרב ויש מלחמה. "ראש" פירושו רעל וסם המוות, כמו "ישקנו מי ראש". המשפט ממתיק את כל המרורות, שכאשר יש משפט החיים מתוקנים וראויים והגונים, ואדם יודע שאם עשה שלא כהוגן ייתן את הדין - "מלך במשפט יעמיד ארץ". ואתם הפכתם את המתוק למר.
וכדי שהזריעה תצליח והתבואה תצמח צריך את זכות הצדקה. והצדקה, כמו שהסברנו כמה פעמים, עניינה בין אדם למקום - לא במובן הרגיל של נתינת כסף לחברו, אלא להיות צדיק. ולכן תמיד באים השניים יחד: צדקה ומשפט. צדקה - להיות צדיק בינך לבין ה' ולהצדיק מעשיך; משפט - להיות צדיק בין אדם לחברו. וכשיש צדקה בין אדם למקום, אתה מתפלל והקדוש ברוך הוא מוריד גשם, וממילא יש שדות ותבואות. אבל אתם הפכתם פרי צדקה ללענה - עבדתם עבודה זרה, ולענה היא כסם המוות וכמרורות. וברגע שאין מטר, הארץ תהיה שוממה.
"הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר" - הטעות הגדולה של הדור
הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר, הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם׃
המלבי"ם מקדים הקדמה ממלכים ב' פרק י"ד, בעניין ירבעם בן יואש. אף שהיו מלכים שעשו הרע בעיני ה' והוא היה בכללם, ואף שהייתה זו תקופה ארוכה של הרשעה, מובא עליו שבימיו הייתה הרווחה: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר... כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאוד... ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש". אם תחפש זכויות - מנין להם הזכות להשיב את גבול ישראל, לנצח במלחמות ולכבוש כיבושים? הרי דור מרשיע היה.
אלא אומר המלבי"ם: הסיבה היא שעדיין לא נגזר עליהם גזר דין. גזר הדין של הגלות לא נחרץ עד ימיו של עמוס, ובימיו נחרצה הגזירה כגזירה קבועה. וכמו שנאמר בישעיהו פרק ז': "ובעוד שישים וחמש שנה יֵחַת אפרים מעם" - בעוד שישים וחמש שנה תהיה גלות. ואם נמנה מן העת שניבא עמוס "גלה יגלה ישראל מעל אדמתו", נמצא שנחרץ דינם לגלות לאחר שישים וחמש שנה. אבל בימי ירבעם בן יואש עדיין לא הייתה גזירה, וזהו שכתוב "ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל" - עדיין לא היה דיבור למחותם. וה' ראה שהם מעונים ביותר, ואם יניחם ביד הטבע וביד המערכה - יכלו מאליהם. וכליה עדיין לא מגיעה להם, שהרי לא נגזרה. לפיכך הושיעם הקדוש ברוך הוא ביד מי שאינו ראוי, כדי שלא תהיה כליה, וכביכול הוכרח להושיעם עוד בטרם זמן.
והישועה הזו נאמרה בנבואה מראש, ביד יונה בן אמיתי - אותו יונה המוכר לנו מספר יונה, שיש לו ביטוי נוסף במלכים ב' פרק י"ד. והוא אמר להם: דעו לכם, מה שה' הושיע אתכם אינו מחמת זכויותיכם, אלא מפני שה' לא דיבר לכלותכם. וכיוון שלא נגזרה עליכם כליה - הושיע אתכם; שאילו נגזרה כליה, מה טעם להושיע את מי שעומד לכלות מיד?
וכאן הייתה טעותם. הם שמחו "ללא דבר" - על כך שלא היה דיבור, שלא הייתה גזירה עליהם. הם לא חשבו שמה שהתגברו על האויבים והושב גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה היה מחמת שה' דיבר וגזר להושיעם, אלא הבינו שה' כביכול שתק בלבד ולא אמר להפילם. במילים פשוטות: לדעתם הייתה כאן ישועה מפני שה' היה פסיבי - הוא לא גזר שניפול. ואם לא גזר שניפול, מכוח מה הצלחנו? "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כיוון שה' לא פעל שנצליח וגם לא פעל שניכשל - ההצלחה מנוכסת לנו.
אבל זו טעות גמורה, ולא הבינו את דברי יונה הנביא. שכן כוונתו הייתה להפך: ה' דיבר שתצליחו, וזה היה היפך המערכה - שעל פי גזירת המערכה, כלומר על פי דרך הטבע, הייתם אמורים להיכשל, אלא שהקדוש ברוך הוא דיבר וגזר שתצליחו, מפני שלא רצה שתכלו. והם תרגמו זאת: ה' לא דיבר שניכשל, וההצלחה מכוחנו. וזהו "השמחים ללא דבר, האומרים הלוא בחוזקנו לקחנו לנו קרניים" - בעוצמה שלנו. וקרניים הוא ביטוי לניגוח, וכלשון "את צמח דוד עבדך" שבקרן דוד ינגח את אויביו. כלומר: בכוחנו השבנו את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, ולא בגזירת ה', שהוא רק לא גזר שניפול.
"כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם... גּוֹי" - מידה כנגד מידה
כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי, וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל הָעֲרָבָה׃
אומר הקדוש ברוך הוא: יהיה עמכם מידה כנגד מידה. הגוי שאקים עליכם לא יהיה "ללא דבר", בלי דיבור, אלא יהיה כאן דיבור אלוקי מפורש - "נאום ה' אלוקי הצבאות" - שאני אומר ומצווה וחורץ את הגזירה, שיקום גוי וילחץ אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה. ממש באותם גבולות שקיבלתם בכוח דיבורי, שהרי לא זו בלבד שלא דיברתי רעה, אלא עוד דיברתי טובה וקיבלתם. ואתם במקום להכיר טובה ולהעריך, אמרתם שה' רק לא הזיק לנו ותכלס הצלחנו מכוחנו. אם כן, אומר ה': אראה לכם שאני מדבר - ובכוח דיבורי תפסידו את מה שקיבלתם בכוח דיבורי. כשם שהדיבור האלוקי הוא שהשיב לכם אז את הגבול והנחיל לכם ניצחון במלחמה, כך עתה יהיה דיבור אלוקי שתפסידו את אותם גבולות ותפסידו במלחמה.
לסיכום:
הנביא נשבע בשם ה' שאין לו עוד חפץ ב"גאון יעקב", ומתאר את חורבן הבתים והמגפה שתשאיר אחריה דוד יורש הבא להוציא עצמות מבית עומד להתמוטט, שאין בו אפילו מקום לברכה ולהזכרת שם שמים. המשל של הסוסים בסלע מלמד שארצם נעשתה להם סלע שאין בו לא מלחמה ולא זריעה, ולבם נעשה סלע שאין בו קליטת מוסר - וכל זה מפני שהפכו את המשפט לרעל ואת פרי הצדקה ללענה. ולבסוף מתגלה שורש הקלקול: דור ששמח "ללא דבר", שייחס את ישועת ירבעם בן יואש לכוחו ולעוצם ידו ולא לדיבור ה' שהצילם בטרם עת. ועל כך באה התשובה מידה כנגד מידה: הפעם יהיה דיבור מפורש - "נאום ה' אלוקי הצבאות" - להקים עליהם גוי שילחצם באותם גבולות עצמם.