פרק ו' בעמוס פותח בקריאת "הוי" על השאננים בציון ועל הבוטחים בהר שומרון, ומוליך אותנו אל שאלה גדולה שעומדת ביסוד כל הפרק. המלבי"ם מגלה לנו שכל תחילת הפרק נמשכת אל מה שייאמר בהמשך בפסוק ז': "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". הנביא עומד על תופעה שאינה הגיונית כלל: עם ישראל הוא הראשון שגולה, ורק אחריו גולות שאר האומות.
כך היה בגלות עשרת השבטים בידי מלך אשור. אמנם מלך אשור הגלה גם את שאר האומות - כרכמיש, כלנה, ארפד, חמת, דמשק - אבל עשרת השבטים היו הראשונים, הם היו בראש הגולים. וכך גם אצל נבוכדנצר, מעיר המלבי"ם: הוא לא הגלה את אדום, עמון, מואב ופלשתים אלא רק לאחר שהגלה את יהודה. הן ביחס לשומרון והן ביחס ליהודה, הגלות שלנו קדמה לגלות שאר האומות, והמלך שהגלה אותנו הגלה אותם רק אחר כך.
הנביא תמה על כך: על פי דרך הטבע היה ראוי שמלך כובש יתחיל דווקא מן הממלכות הקטנות והחלשות, ורק לאחר מכן יפנה אל הממלכה הגדולה והבצורה. וההיגיון פשוט: מלך שרוצה להטיל אימה צריך רזומה של הצלחות וכיבושים. אם ילך מיד בתחילה על הממלכה הגדולה וייפול שם, איבד את הכל. אין לוקחים סיכון כזה. מתחילים מן הממלכות הקטנות, כובשים אותן, ואז מגיעים אל הגדולה כבר בתור מנצח שיש לו היסטוריה של כיבושים. אם כן, מדוע הוא מגיע קודם לכל אל שומרון ואל ציון, שהן ממלכות אדירות ובצורות?
הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן, נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
מה ההבדל בין "שאנן" לבין "בוטח"? מבאר המלבי"ם: שאנן הוא אדם שאין לו שום הפרעה, שום הטרדה, שום מלחמה ושום מחריד, לא מבחוץ ולא מבפנים. מקור המילה שאנן הוא היפוכו של "שאון" - שאון הוא רעש, ושאנן הוא ההפך, יושב בהשקט ובשלווה. לעומת זאת הבוטח אינו בהכרח שאנן. ייתכן שיש מלחמה, ייתכן שאינו רגוע כלל מבחינת המצב, אלא שיש לו כוח והוא בוטח בכוחו שיציל אותו.
לפיכך, אומר המלבי"ם, בני ציון - כלומר ממלכת יהודה, ירושלים ובנימין - לא הייתה להם אז מלחמה כלל. מלך אשור לא עלה על יהודה עד השנה הארבע עשרה לחזקיהו, ואילו גלות שומרון הייתה בשנת שש לחזקיהו, שמונה שנים קודם לכן. ומכאן שעשרת השבטים גלו תחילה. על כן הוא קורא לבני ציון "שאננים": אין עליהם שום איום, אין מצור ואין פחד. אבל בהר שומרון כבר מאוימים, כבר יש מצור סביבם, ואף על פי כן הם "בוטחים" - בוטחים בהר שומרון, בעיר הבצורה שלהם, בכך שיהיה קשה לכובשם. ואכן כתוב ששלוש שנים צר מלך אשור על שומרון, ומכאן שבאמת לא היה פשוט לכבשה, והיה להם כביכול על מה לבטוח.
"נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם" - כמו "אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת", כלומר שמם נקוב, מפורסם וידוע, והם בשיא המעלה והגדולה, מפורסמים בהיותם ראשית הגויים. ואם כן, "וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" - איך ייתכן שבית ישראל, שהם ראשית הגויים במעמדם ובפרסומם, הולכים ובאים אל הגויים, גולים אליהם תחילה? הרי בתחילה הגלה אותם מלך אשור אל הגויים הסמוכים להם, הגלה אותם לדמשק, ולכן בתחילה אף לא חששו מן הגלות ואמרו: מה, דמשק? זה קל"ב, זה קרוב לבית, אוטוטו חוזרים, ולכן לא נבהלו. ובכל זאת נשאלת השאלה: איך הם באו אל הגויים שהיו סביבותם, כלומר גלו לפניהם?
עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה, וּרְדוּ גַת פְּלִשְׁתִּים, הֲטוֹבִים מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה אִם רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם׃
כאן אומר להם הנביא: התבוננו, יש כאן השגחה. לא בכדי אתם גליתם ראשונה, הן שומרון קדמה לשאר הערים והמדינות שסביבה, והן יהודה קדמה לשאר המדינות שסביבה. הנה, "עברו כלנה וראו" - בתחילה עברו מקצת הגויים בגלותם למקום ששמו כלנה. "ולכו משם חמת רבה" - לאחר שכבש מלך אשור את כלנה, הגלה אותם משם לחמת שעדיין הייתה בשלווה. והרי תראו: הוא כבש את כלנה עוד קודם לחמת. ואחר כך כשכבש את חמת, אומר להם "ורדו גת פלשתים", שעברו אז לגת שעדיין ישבה בשקט. במילים פשוטות: כל כיבוש שלו גרם להם לעבור למקום אחר, ואתם רואים את כולם שלווים בשעה שאתם כבר גולים.
אם כן, יש כאן דבר המצריך התבוננות. מה קרה שאתם גליתם בראש גולים? למה השם משגיח שישראל יגלו תחילה ויעברו דרך הממלכות הללו ויראו כיצד כולם שלווים ושוקטים, ורק אתם בטלטול ובגלות? למה אינכם מתבוננים שהדבר הזה אינו מקרי ואינו קורה מעצמו? על זה הוא אומר: "הטובים מן הממלכות האלה" - וכי הממלכות האלה טובות יותר מציון ומשומרון, ולכן לא הגלה אותן מלך אשור תחילה? "אם רב גבולם מגבולכם" - אולי פחד להילחם בהן בתחילה מפני שגבולן גדול יותר? והרי המציאות אינה כזאת כלל. וכי היה קשה יותר להילחם בכלנה, בחמת רבה ובגת פלשתים? אלו אינם מקומות שקשה יותר לכבשם. מה אם כן ההיגיון שהתחיל דווקא בנו?
וכבר הסברנו לא פעם יסוד גדול: כאשר אתה רואה דבר שאינו מובן על פי ההיגיון ואינו נתפס על פי השכל, ואף על פי כן הוא קורה - זה מורה על השגחה. דבר שקורה על פי השכל וההיגיון, אני יכול לומר שקרה מפני שהגיוני שכך יקרה. אבל דבר המנוגד לשכל ולהיגיון מלמד שמישהו עשה אותו והשגיח שכך יקרה. כמו קיומם של עם ישראל: אילו היו ישראל יושבים ושוקטים על אדמתם והייתה הבטחה שלא יכלו, לא הייתה זו הבטחה מפליאה, שהרי היא עם ההיגיון. אבל כאשר עם ישראל מפוזר בכל העולם, שאין פזורה כפזורה היהודית, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא אומר שירדפו אותם בכל מקום, שלא ייטמעו במקומות שבהם הם נמצאים, ואף על פי כן לא יכלו - זה פרדוקס על גבי פרדוקס על גבי פרדוקס. וכך אומר הקדוש ברוך הוא: התבוננו, יש כאן משהו לא הגיוני. מה פתאום אתם הנכבשים תחילה, בשעה שהגויים האחרים הם שהיו צריכים להיכבש קודם לכן, וכולם שוקטים ושאננים כאשר אתם כבר מיטלטלים וגולים.
הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע, וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס׃
כלל הוא בידינו: כאשר הפסוק סתום, רבו בו הפירושים. המלבי"ם אומר שכאן כבר באה התשובה לשאלה. מדוע אתם גליתם תחילה ואילו האומות אינן גולות תחילה? מפני שהאומות "מנדים ליום רע". לנדות פירושו להרחיק: אישה נידה היא אישה מרוחקת, ו"מי נידה" הם מים שמזים אותם, מי נידוי והזאה. וביסודו נידה הוא מלשון לנוד, כמו "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ", שהאישה הנידה נדה מבעלה ולעיתים אף הולכת לבית אחר. אם כן "המנדים ליום רע" - האומות הללו השתדלו מאוד להניד ולהרחיק מעליהם את יום הרע, שלא יגיע אליהם במהירות. אבל אתם "תגישון שבת חמס" - אתם מגישים ומקריבים את ההשבתה שלכם על ידי חמסו של מלך אשור, שיבוא ויחמוס הכל וישבית אתכם.
הביאור של המלבי"ם מוכרח בפסוק: לכל אורך הדרך הנביא מדבר אלינו בלשון נוכח, ואם כן מדוע כאן נאמר "המנדים" בגוף שלישי? בהכרח שאין הוא מדבר עלינו אלא על האומות. אמנם רש"י אינו מסביר כך, אלא שכל הביטוי מדבר על עם ישראל: אתם ישראל "מנדים ליום רע", כלומר מנידים ומזיזים את עצמכם ומביאים את עצמכם ליום רע, "ותגישון שבת חמס" - ואתם מגישים את עצמכם לשבת בגלות שתחמוס אתכם, כמו שכתוב "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה", וכך מביא רש"י ממדרשו של רבי שמשון.
ועוד הסבר, וכן מסביר הרד"ק: "המנדים ליום רע" - כאשר היו אומרים להם שתבואנה צרות, שיהיה חורבן, שיהיו דברים נוראים, היו אומרים: לא, יש עוד זמן, זה לא יקרה בזמננו. היו מרחיקים מעליהם את התיאורים הרעים, מנידים וזורקים את היום הרע למרחק, כמו "יַדּוּ אֶבֶן בִּי". זה לא עתיד לבוא עלינו, הנבואות הללו הן לעקבתא דמשיחא, יש עוד זמן, לא מדובר עלינו. "ותגישון שבת חמס" - ומאידך גיסא את החמס דווקא אתם מקרבים: אתם יושבים בשער, שכבר ראינו לעיל שהשער הוא מקום המשפט, ומגישים שם חמס, מרמים ומשקרים במשפט ושופטים שלא בצדק. נמצא שהנהגתכם הפוכה ממה שצריך היה להיות: במקום להרחיק את החמס ואת השקר ולהבין שיום הרע קרוב, אתם עושים להפך - את יום הרע אתם מרחיקים, ואת השקר ואת החמס ואת הרשע אתם מקרבים ועושים באופן מיידי.
הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם, וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק׃
כאן מתאר הנביא את מעשיהם הרעים. מבאר המלבי"ם: המיטה נעשתה כדי לשכב עליה בין ביום בין בלילה, ואילו הערש היה מיוחד למשכב הנשים, או הקטנים, או החולים, או המעונגים, והיה מעודן ומפונק יותר מן המיטה. ועליה נאמר שהיו שוכבים "סרוחים על ערשותם". ומהו סרוחים? אומרים חז"ל: היו מחליפים נשותיהם זה עם זה ומסריחין ערשותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם. וכן מבאר המלבי"ם: זונות סרוחות המסריחות משכבת זרע. והיו מתפנקים ב"אוכלים כרים מצאן", במאכלים ערבים, שהלכו אחר תאוות והנאות העולם הזה עד הקצה האחרון, זוללים וסובאים עם אותן זונות. "כרים" הם הצאן השמנות, ואת העגלים היו לוקחים מתוך המרבק, מקום שבו היו הבהמות מפוטמות והעגלים שמנים. ומדוע נקרא מרבק? אומר המלבי"ם שהיו מפטמים את העגלים כדי שייראו כמו בקר, ו"מרבק" הוא כמו "מבקר" - הופכו לבקר, שייראה גדול כבקר. הרי לך כמה נהו אחר התאוות ואחר ענייני הגשמיות.
ובדרך אגב, כל מקום שמדובר בו על "שן" הכוונה לשנהב, לשן של פילים. היו להם מיטות מיוחדות ומפוארות ביותר.
ויש ביאורים נוספים ב"סרוחים על ערשותם". רש"י והרד"ק הולכים בכיוון ש"סרוח" הוא מלשון עודף ותוספת, כמו "סֶרַח הָעֹדֵף", וכמו "וְהַיְרִיעָה תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן" - שמתארכת. וכיוצא בזה אמרו "חכמת סופרים תסרח". ההבנה הפשוטה היא שאנשים ימאסו בחכמת הסופרים, בחכמת התורה. אבל מפרשי העין יעקב מבארים בדרך צחות לפי היסוד של "היריעה תסרח", שהוא כשמלה של כלה המתארכת: חכמת סופרים תסרח - כשהחכם יעלה לדרוש, יאריך ויאריך, מדבר ומדבר ומדבר ואין מי שיעצור אותו.
פעם אחת דרשן אחד דיבר שעות. שאלו אותו: מה קרה לך, אינך רגיל לדבר כל כך הרבה, מדוע הפעם הארכת? אמר להם: אני מצטער, באתי היום בלי שעון. אמרו לו: מילא באת בלי שעון, אבל הרי יש מאחוריך לוח שנה. ופעם הייתי בשבע ברכות, והיה שם ראש ישיבה שכנראה מסר שיחה קודם לכן לבחורים בישיבה, והחליט למסור אותה גם בשבע ברכות - שיחת מוסר של שלושת רבעי שעה בלי גוזמה. אדם צריך היגיון ושום שכל, לדעת מה אומרים ואיך אומרים ומתי אומרים וכמה אומרים. לפעמים כל החכמה נמצאת דווקא ב"כמה אומרים".
וזה כמו הסיפור הידוע באותו מוכיח שבא בתביעה אל הגבאי ואל הרב של בית הכנסת שהוא יתקע השנה בשופר. אמרו לו: מה פתאום, צריך שהתוקע יהיה ירא שמיים וכו'. הלך והוציא אישור מן המושל שהוא יתקע. משלא מסתבכים עם המושל, אמר לו הרב: אתה תתקע ביום הכיפורים, שהרי גם בסוף יום הכיפורים יש תקיעה. התעצבן האיש והלך אל המושל. קרא המושל לרב ושאל מה העניין, וענה הרב: נתתי לו את היום הקדוש ביותר בשנה, את יום הכיפורים. אמר לו האיש: אדוני המושל, הוא עובד עליך - בראש השנה יש מאה קולות, וביום הכיפורים כמה תוקעים? פנה אליו המושל ואמר: איני מבין. אם נתנו לך את השופר, והשופר בידך, תתקע כמה שאתה רוצה, תתקע אפילו אלף. פעם הביאו את הרב גלינסקי לדרוש ואמרו לו לדבר בנושא מסוים והגבילו אותו, וסיפר את הסיפור הזה וסיים: מוריי ורבותיי, עכשיו המיקרופון בידיים שלי, ועכשיו אני אתקע כמה שאני רוצה. יש כאלה שבאמת מרגישים שהמיקרופון בידיהם, וזהו, אתה תקוע ומקורקע. זוהי "חכמת סופרים תסרח".
ונחזור לענייננו: לשון "סרוחים" לפי דרך זו היא מלשון התארכות, כיריעות הסורחות מאחורי המשכן. ורש"י מסביר כפשוטו: היו שוכבים על מיטתם בפישוט ידיים ורגליים, ביטוי לשכיבה של שיא הנוחות. וכל זה בא לבטא את כל ההוויה שלהם, שהיא לקיחת ההנאות והגשמיות עד הקצה האחרון, את המקסימום האפשרי, בין בדברים המותרים ובין בדברים האסורים. ולכן אל תתפלא מדוע גלו בראש גולים.
הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר׃
מהו "לפרוט על פי הנבל"? רש"י מביא שמנחם חיברו עם "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ" - "פרט" מלשון יחיד ובודד, כמו כלל ופרט, פרט מתוך הכלל, ואומר רש"י "ורואה אני את דבריו". ולפי זה אין הכוונה, כפי שאנו רגילים לחשוב, לנגן בנימי הנבל, אלא שהמשורר על פי כלי הזמר מחתך את הדיבור בפרטרוט, הכל על פי נעימות קול הכלי, להגביה ולהנמיך. כלומר, לפרוט על פי הנבל הוא לשיר בפיך לפי הצליל שהנבל מוציא: הנבל נותן טון ומקצב, ואתה מנגן לפיו. כמו שבעלי השיר יודעים שאם הכלי בדו אינך יכול לשיר ברה או במי או בכל תו אחר, אלא אתה צריך להיות באותה רמה שהכלי מנגן. הייתה להם אפוא מומחיות לפרוט על פי הנבל, לחתוך את הדיבור בדייקנות שיהיה בדיוק ברמת נגינת הנבל. נמצא שהפסוק מדבר כאן על השיר ולא על הניגון בנבל.
ויש הסבר נוסף, קרוב יותר למה שאנו מבטאים היום "לפרוט במיתרים". אומר הרד"ק: פורטים מיתרי הנבל כל אחד לפי הניגון. מיתרי הנבל הם כחטיבה אחת, וכשהמנגן מנגן הוא כביכול פורט ומפריד אותם לפרטים - עכשיו מנגן בזה, עכשיו מושך את זה, עכשיו נותן מכה בזה, נותן לכל מיתר את המשיכה שלו כפי הניגון הראוי לו. ועוד הסבר: "פורטים" מלשון פרוטה, שכל אחד היה נותן פרוטה למנגן כדי שיבוא לנגן לו. וזה היה מקובל מאוד בספרד וכדומה: מגיע אחד עם הכינור, נותנים לו סכום כסף והוא פורט ומנגן מתחת לחלון.
ומעשה שהיה, ואולי זה היה בנודע ביהודה או באחד מן הגדולים, שבאו שניים לדין. אותו מנגן הגיע עם כינורו והתחיל לפרוט מתחת לחלון. זה הוציא את ראשו ומתענג, והשני מוציא את ראשו מן הצד האחר וגם הוא מתענג. התחילו להתווכח: זה אומר מה אתה מתערב, אותו שלחו בשבילי, וזה אומר מה פתאום, בשבילי. ומרוב קולות הוויכוח כבר לא ניתן היה לשמוע את פריטת הכינור. החליטו ללכת לדין תורה. וידוע שלפני דין תורה היו משלישים, כל אחד נותן דמי פסק, סכום מסוים עבור הרב המבטל מזמנו לשמוע את עניינם. נתנו שניהם את הסכום, טענו לפני הרב, פסק הרב את שפסק, ובסוף, לפני שיצאו, הביט על הכסף שעל השולחן ואמר: כעת מסתבר שבשבילי בא המנגן לנגן. מי שיצא מורווח מכל הסיפור - זה אני. כך או כך, היו נותנים פרוטה או סכום כסף למנגן, לא רק לאותו נגן עם האקורדיון והארגז הפתוח שבעיר, אלא כל מנגן היו נותנים לו פרוטה שיבוא וינגן להם, וזהו "פורטים" מלשון פריטה.
וכעת אומר הנביא: "כדויד חשבו להם כלי שיר" - היו בטוחים שהם יודעים לנגן כדוד, שנאמר עליו שהיה יודע נגן ויודע את מיני הניגון בכל כלי שיר, וחשבו שהם יודעים כמותו. אבל אומר רש"י: כלל לא דומה, שדוד היה לשמיים ואלו להתענג. וכי יש מה להשוות את נגינתך לנגינתו? נגינת דוד הייתה לשם שמיים, ואלו עושים זאת לתענוג. וזה שאומר הרד"ק: לומר לך שכל עסקיהם בכל מיני תענוג, ואת השם יתברך לא זכרו.
ומכאן תשובה לכל הזמרים למיניהם ולכל המתעסקים במוזיקה, שכל אחד הולך עם כיפה ורוצה להראות לך שמה שהוא עוסק בו הוא מלאכת שמיים, ואומר לך שעולם הנגינה קרוב לעולם התשובה ואולי אף גבוה ממנו, ושהוא מתעסק בעולמות רמים ונישאים. אם כך, מדוע רוב העוסקים בנגינה נמוכים מאוד מאוד ברוחניות? הם היו צריכים להיות המתמידים של הדור, הצדיקים של הדור, יראי השמיים של הדור, ולצערנו אנו רואים שלרוב הם בצד השני. אלא כפי שאומר הרד"ק: כל עסקיהם בכל מיני תענוג ואת השם יתברך לא זכרו, וכפי שאומר רש"י: כלי שיר של דוד היה לשמיים ואלו להתענג.
כאשר אתה עושה כדוד, על נגינה כזו אתה צודק. על שירת הלויים כתוב שהשומע אותם היה ליבו נשבר בקרבו וחוזר בתשובה. הכהן היה רואה אדם שמגיע כפוף, אומר ללויים לתת קולם בשיר והיו מנגנים, והאדם שומע את הלויים ומתחיל לבכות ונשבר ליבו. שירים כאלה מדברים - לא על מיקסים ודאנסים ורוק וכל מיני דברים מסוג זה. וגם אם גיירת את השיר ונתת לו מילים מתהילים, עוד התורה חוגרת שק על מה שעשית, שהרי לקחת פסוק והפכת אותו לניגון של גויים שכולו יצרים ושלהוב, ההפך הגמור מדעת תורה. אז לבוא ולומר "הנה שירה, הנה נגינה, זה גבוה" - אכן זה גבוה, ואתה יכול לקבל גלות על הגבוה הזה כאשר הורדת אותו כל כך נמוך.
הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף׃
ולפני הביאור, הערה טכנית: בפסוקים ה' ו-ו' מי שיפתח את הספרים יראה, וגם בתוכנות בדקתי, שכולם מביאים את המלבי"ם של פסוק ו' על פסוק ה' בטעות, ואינם מביאים מלבי"ם על פסוק ה'. איני יודע אם הטעות נובעת מכך שלא היה מלבי"ם על פסוק ה' ולכן נדבק שם ביאור פסוק ו', או שהיה מלבי"ם על פסוק ה' ואבד לנו. המלבי"ם שם מבאר בביאור המילות ש"הפורטים" הוא מעניין כלל ופרט, אך אינו מסביר את כל הפסוק. מסתבר שהיה ביאור מלבי"ם על פסוק ה' ואבד לנו, אבל בכל הספרים שבדקתי, גם בהוצאות מלפני מאה שנה, מביאים את ביאור המלבי"ם של פסוק ו' ומחברים אותו בטעות לפסוק ה'.
ומהו "שותים במזרקי יין"? מסביר הרד"ק: במקום לשתות בכוס קטנה היו שותים בכוס גדולה, כוס שהוא מזרק גדול. ומהו מזרק? כלי שבו היו זורקים ושופכים את הדם על גבי המזבח, ולכן נקרא מזרק מלשון זריקה (ואין לבלבל עם מזרק של רופא), וכלי גדול היה. אומר לך הנביא: האנשים הללו אינם שותים בכלים קטנים, לא כוסית קטנה, אלא כמו אותן כוסות בירה גדולות, כעין חצי דלי עם ידית. היו מחפשים כוסות גדולות כדי למצות את ההנאה עד תום, וכן מסבירים רש"י והרד"ק והמלבי"ם.
ויש הסבר נוסף שמביא רש"י מחז"ל במסכת שבת, שהיו זורקים כוסותיהם זה לזה. כנראה היה להם סוג של תענוג והנאה, שהיו מוזגים לאדם כוס והוא היה זורק אותה לחברו והלה היה תופסה ושותה, מין תענוג ומשחק. וייתכן מאוד שזהו עניין הקשת הכוסות, שהיו מקישים כוס בכוס והיין נשפך מזה לזה ומזה לזה, וכך ראיתי פעם ביאור, אם כי כעת לא ראיתי מי שמסביר כן. ואם כך, יש להיזהר בזה היום. ויש הסבר נוסף ש"מזרקי יין" הוא על שם כלי שהיו לו שתי פיות, כלי גבוה וארוך ושתי פיות מימין ומשמאל כמין קשים, ושניים היו שותים ממנו יחד, ונקרא מזרקי יין לפי שכביכול נזרק מפיו של זה אל פיו של זה: כשזה מושך ומפסיק רגע, היין יורד ונזרק פנימה ועולה אל חברו. נמצא שגם על היגיינה לא בדיוק שמרו, ואת זה כבר ראינו מ"סרוחים על ערשותם" - גם ההיגיינה לא הייתה בראש מעייניהם.
"וראשית שמנים ימשחו" - היו מושחים את גופם בשמנים המובחרים והטובים, שהוא שמן אפרסמון הנחשב לראשית שמנים, הראש והמשובח שבכל השמנים ושמן יקר מאוד. "ולא נחלו על שבר יוסף" - לא שמו ליבם לצרת הכלל, לא התאבלו על הרעות העומדות לבוא ועל השבר העתיד ליוסף. וכבר ראינו לעיל "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף", שהביטוי לכלל אנשי שומרון הוא יוסף. ולפעמים מכנה את כלל ישראל יוסף, לפי שיוסף היה מנהיג הכלל והוא שזן והחיה את כולם בשבר שהם שוברים על ידו, ולכן נקרא מנהיג להם. וראינו הסבר נוסף, שהיות וראשית הממלכה הייתה מאפרים, שזה ירבעם, לכן מכנה אותם יוסף.
ומדייק המלבי"ם: יש הבדל בין "לא חלו" לבין "לא נחלו". "נחלו" הוא בניין נפעל. "חלו" הוא חולי גמור, ואילו "נחלו" הוא מעט חולשה. והנביא בא לומר עליהם שאפילו חולשה קלה לא נהייתה בהם. לפחות שיכאב לך על שבר יוסף, לפחות תהיה חולה קצת על שבר יוסף - וגם זה לא היה.
לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים, וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים׃
לאחר שתיאר את כל ההידרדרות הנוראה שלהם, זוהי הסיבה שהם גולים תחילה לכולם. "יגלו בראש גולים" - האומות, כפי שראינו בתחילת הפרק, גלו רק לאחר מכן, ועם ישראל גלה ראשונה, לפי שאצלם היה הקלקול גדול יותר ופגום יותר מאשר אצל שאר האומות. וזה כמו שאמרו חז"ל, שעם ישראל כשהם יורדים יורדים עד התהום, וכשהם עולים עולים עד השמיים. אין בעם ישראל אמצע. אי אפשר להיות כמו גוי, סטטי. הגוי יכול להישאר סטטי אפילו אלפיים שנה, אבל אצל עם ישראל אין דבר כזה: או שאתה ברום ממשלה, או שאתה בתחתית וירוד לפני כולם, אבל מצב סטטי אין.
ולכן "יגלו בראש גולים" - שמצבנו גרוע יותר ממצב האומות. שהרי האומות, כפי שראינו בביאור המלבי"ם, "המנדים ליום רע", חשבו מחשבות ועשו פעולות להרחיק מעליהם את יום הרע ולא הרבו במעשים המקולקלים. ואילו אתם, עם ישראל, הרביתם את הקלקול, "תגישון שבת חמס", אתם מקרבים את החמס של סנחריב או של נבוכדנצר שיבוא עליכם במהרה.
ומהו "וסר מרזח סרוחים"? מסביר המלבי"ם: על ידי שהוגלו מארצם נפסק המרזח והמשתה שהיו עושים לאותן הסרוחות. שהרי ראינו שהיו מביאים זונות סרוחות על מיטותיהם ועושים משתאות ומרזחים בכל יום, וכעת יוסר המרזח הזה.
ומהו מרזח? רש"י מסביר, וכן מביא מן הספרי, שמרזחאות הן מלשון משתאות, ובית מרזח הוא מקום שעושים בו משתאות. זהו ביאור אחד. לעומת זאת חז"ל מסבירים שמרזח הוא אבל: אותם שהיו סרוחים על ערשותם, כעת יבוא ויתקרב אליהם מרזח, יום אבלות. ולכאורה "יסור" משמעו יתרחק? על כך מסביר הרד"ק שהוא כמו "סוּרָה שְׁבָה פֹּה" וכמו "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה", שהרי "לסור" הוא גם ביטוי של התקרבות. ואם כן יתקרב אליהם מרזח של אבלות, לאותם שהיו סרוחים על ערשותם ומתענגים.
ועוד הסבר מביא הרד"ק: "שר מרזח", מלשון שררה - שהאבל יושב ומסב בראש. ומיהם ה"סרוחים"? אלו שנשארו כאן אחר מיתתו של פלוני, שהנותר נקרא סרח עודף, כביכול נותר אחר מותו. והאבל הוא השר והיושב בראש הסרוחים, בראש הנותרים לאחר פטירתו של אותו אדם. והסבר שלישי: מרזח מלשון שמחה והילולים, ולא מלשון אבל, וזה מתקשר יותר למה שהסביר רש"י שמרזחאות הן משתאות. שהרי אם נאמר שהאבל יסור מהם, אומר הרד"ק שאין זה שייך לומר, שהרי הנביא בא לומר עליהם דבר רע. ולכן מפרש שמרזח הוא שמחה והילולים, ו"וסר מרזח סרוחים" פירושו שמאותם הסרוחים על מיטותיהם תסור השמחה וההילולים.
וכבר ראינו את הפירושים הללו במרזח לעיל, והבאנו כיצד המלבי"ם יוצר חיבור בין כל הפירושים. אומר המלבי"ם: מרזח הוא משתה, ואת המשתה הזה היו עושים בשני מצבים - או בשעת שמחה או בשעת אבלות. לנחם את האבל היו מביאים יין, "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ", וגם אדם שהיה בשמחה היה מביא יין. נמצא ששני הפירושים נכונים, שהמרזח הוא ביטוי לפעולה שהיו פועלים אותה הן באבלות והן בשמחה.
ויש הסבר נוסף במילה מרזח, שהיא מן הפעלים המרובעים. וידועה המחלוקת אם יש דבר כזה שורש מרובע, ויש מי שאומר שאין שורש מרובע כלל וכל שורש מרובע מורכב משני שורשים כפולים. ולכן גם כאן, "מרזח" - מ' ר' ז' ח' אינו שורש, ולכן יש שאומרים שהוא מורכב משתי מילים: "מר" ו"זח". "מר" הוא מרירות, ו"זח" עניינו הסרה והזזה, כמו "להזיח", וכמו "זָחָה דעתו עליו", וכמו "מְזִיחַ אֲפִיקִים", וכמו "לֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן" - הכל מלשון הסרה והזזה. ואם כן, על ידי שאדם מגיע אל המשתה ושותה יין, מרירותו זחה וסרה ממנו, וזהו מר-זח, שהמרירות זחה והולכת.
הפרק פותח בתמיהה גדולה: מדוע ישראל גלו בראש גולים, לפני כל האומות שסביבם, בניגוד לכל היגיון של מלך כובש? ותשובת הנביא היא שדווקא חוסר ההיגיון הזה מוכיח שיש כאן השגחה. "עברו כלנה וראו" - התבוננו וראו שאין כאן מקריות. והסיבה מתבררת בהמשך: האומות "מנדים ליום רע", משתדלות להרחיק את הרעה, ואילו ישראל "תגישון שבת חמס" - מרחיקים את יום הדין ומקרבים את החמס. ומכאן ואילך מתאר הנביא את שיא ההידרדרות: מיטות שן וערשות סרוחות, זוללות וסביאה במזרקי יין, נגינה שכולה תענוג ולא לשם שמיים, ומשיחה בראשית שמנים - ובכל זאת "ולא נחלו על שבר יוסף", אפילו חולשה קלה של כאב על צרת הכלל לא נמצאה בהם. לכן "עתה יגלו בראש גולים" ויוסר מהם המרזח והמשתה, שכן עם ישראל אין בו מצב סטטי: או ברום המעלה, או בתחתית לפני כולם.