לאורך כל נבואותיו של עמוס אנו רואים תנודתיות קבועה: עונש ואחריו התראה, עונש ואחריו התראה. הנביא מדבר איתם תמיד על שני הכתבים הללו: ראשית, תבינו אילו צרות עומדות לבוא; ושנית, הנה מה שהשם מבקש מכם. ושוב פעם צרות, ושוב פעם מה שהשם מבקש. וכל זה בדרך הזו כדי לומר להם: אינני בא לבשר צרות כדי שהן יבואו. אני מתנבא על הצרות כדי שתתקנו את דרכיכם. אין שום עניין לבוא ולהגיד דברים רעים, מה זה נותן? כל עניינן של הנבואות הרעות הוא שישובו העם מדרכם.
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי, בְּכׇל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכׇל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ, וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי׃
כיוון שאינכם שבים בתשובה, אומר להם הנביא, יהיה מספד בכל הרחובות. המלבי"ם מסביר שפסוק זה הוא הקדמה למה שיבוא בהמשך: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה'". מקובל היה ביניהם מפי הנביאים, שיש יום שבו הקדוש ברוך הוא יתגלה, והוא הנקרא "יום ה'" - היום שבו תהיה לישראל תשועת עולמים. יואל כבר התנבא עליו: השמש ייהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. ועם ישראל מתאווים שכבר יגיע היום הזה, היום שבו יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאל אותנו, ייקח את כל הגויים לעמק יהושפט וישפוט אותם על כל הרעות שעשו לעם ישראל, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
אומר להם הנביא: אתם חיים בדמיונות. אומנם יום ה' בוא יבוא, אבל לא כאשר אתם עושים מעשים רעים. יום ה' יבוא כאשר תיישרו את דרכיכם, ואז יהיה ראוי להיפרע מן הגויים המייסרים אתכם. אבל כעת אינכם ראויים לישועה, וכעת אם יעבור השם בקרבכם, לא יהיה זה יום של אורה אלא יום של חושך ואפלה, יום של פירעון שבו ייפרע מכם, יכלה אתכם ויגלה אתכם. וזהו "כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ" - אומר המלבי"ם שהוא כמו "ועבר ה' לנגוף את מצרים". אעבור בקרבך לא לישועה, אלא לייסורים ולצרות.
הביטויים "הו", "הוי", "אוי" ו"נהי", כולם ביטויים של מספד, יללה, זעקה וכאב. ומה ההבדל בין רחובות לחוצות? המלבי"ם מסביר את זה בכמה מקומות: רחובות הוא מה שנמצא לפני הבתים, מה שאנחנו קוראים היום רחוב. חוצות, לעומת זאת, הוא מה שנמצא מאחורי הבתים. הבתים שלהם היו בנויים בצורת האות מ', ובפנים הייתה חצר, ומהבתים היו יוצאים אל החצר ומשם החוצה. מי שלמד מסכת עירובין מכיר את ריבוי הדוגמאות למבואות, כך זה היה בנוי, ומי שמכיר את ירושלים רואה שעד היום יש חצר שממנה נכנסים לבתים. המקום הפנימי הזה נקרא חוצות, והחלק החיצוני נקרא רחוב.
לפיכך: "בכל רחובות מספד" - שם בחוץ, במקום שהעם מתאספים, שם יספידו על הצרות. "ובכל חוצות יאמרו הו הו" - במקום הצר יותר שמאחורי הבתים, שם נמצאים בני המבוי ובני החצר, הנשים והילדים שלא היו יוצאים לרחוב, וגם הם יקוננו. וזה כדרך שהיה מקובל בזמנם, שאחד אומר והשני עונה. כך מקובל עד היום אצל התימנים בדרך השירה, אחד אומר קטע והשני עונה לו, וזו הייתה שירה מקובלת מאוד בימי הביניים ואף בתקופות קדומות יותר. הגמרא מביאה: "שרן מזמרן גברי ועניין נשי, כאש בנעורת" - רואים שכבר בזמנם היה מקובל שחלק שרים וחלק עונים בפזמון. אף כאן: ברחובות יאמרו הגברים מספד, ובחוצות יענו להם הנשים "הו הו", ביטויים של צער, אבל וצרה.
מסביר המלבי"ם שדרכם הייתה לעשות קודם מספד ואחר כך אבל, כמו בכל מצב של מת: קודם לוויה והספד, ואחר כך יושבים שבעה. וכך כתוב: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד, ויעש לאביו אבל שבעת ימים" - תמיד המספד קודם לאבל. כאן זה יהיה הפוך: קודם אבל ואחר כך מספד. למה? כי כשיש מלחמה, אנשים מתים ויש אבל, אבל אי אפשר להספידם בעיצומה של המלחמה. רק אחרי שהמלחמה מסתיימת מתחילים בהספדים.
"וקראו איכר אל אבל" - האיכר, האדם הפשוט שעובד בשדה, הוא הראשון שפוגש את האויב והראשון שנופל, ולכן הוא זה שפותח את האבלות. ועוד: בזמן האבל היו בטלים ממלאכה, כמו היום. ובאופן רגיל עובדי האדמה לא היו באים להתאבל, שהרי יש להם עבודה בשדה ואינם יכולים לעזוב את אדמתם. אבל כאן אומר להם: קראו גם לאיכר שיבוא להתאבל, שהרי ממילא האדמה תהיה שוממה ולא תהיה לו מלאכה, ואינו מתבטל ממלאכתו כשיבוא לשבת עמכם.
ומהו מקור המילה "איכר"? אומר המלבי"ם: השדה נקרא כר, "הכרים ילבשו צאן", השדות נקראו כרים. ממילא האיכר הוא מי שעובד את השדה ועסוק בענייני הכרים.
"ומספד אל יודעי נהי" - אלה שיודעים להרים קול בנהי, להספיד בקול בוכים ולהגדיל את מרירות המספד. הכוונה למקוננות: היו נשים שהיה להן כישרון מיוחד, הן ידעו להשמיע קולות בכי עד שכולם היו מורידים דמעות. זו הייתה מומחיות, ואף שילמו להן על כך. זה היה מקצוע: כמו שמביאים תזמורת לחתונה, כך הביאו מקוננות ללוויה, ועוד עם תזמורת. הגמרא מביאה שהיו מביאים חלילים ומחללים בהם, כדי לעורר את הציבור לבכי ולהבנת האבדה.
עוד מביאה הגמרא שדרכם של דרשנים וספדנים הייתה לעורר לבכי, ומסופר על אותו חכם שאמר למספידו: כאשר תספיד אותי תעורר לבכי, "דהתם קאימנא" - שם אני עומד, אני נמצא שם. המת שומע את דברי המספידים, אומרת הגמרא, כמו מתוך חלום. והוא נמצא ושומע מה אומרים עליו, וכשאנשים כואבים את מותו יש לו בזה נחת רוח. לכן גם כאן: קראו מספד אל יודעי נהי, אל תביאו מתלמדים אלא מומחים ממש, כאלה שיודעים את מלאכת הנהי והם יגדילו את מרירות המספד.
וּבְכׇל כְּרָמִים מִסְפֵּד, כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר יְהֹוָה׃
הכרמים הם מקום של שמחה ושל יין. תמיד היו יוצאות וחולות בכרמים, ובזמן הבציר היו עושים יום טוב ושמחה. עכשיו במקום שדרכו היה לשמחה יהיה מספד. "כי אעבור בקרבך" - כמו שהסברנו, כמו "ועבר ה' לנגוף את מצרים": אעבור בקרבך כדי לייסרך על המעשים הרעים שעשית.
הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהֹוָה, לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהֹוָה, הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר׃
חז"ל מביאים על זה משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה. אמר התרנגול לעטלף: מה לך לצפות לאורה? אתה הרי עיוור. אני מצפה לאור כי על ידו אני רואה, אבל אתה, מה ייתן לך האור? כך גם כאן: "הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה'" - יום ה' הקשור אליכם? הרי יום ה' הוא אור, ובשבילכם יהיה חושך ולא אור, שהרי אתם הולכים בחושך.
זה מה שהסביר המלבי"ם: הם היו מצפים מתי יבוא השם וייפרע מן האויבים ויעמידם למשפט. אומר להם: כאשר אעבור בקרבכם לא יהיה זה יום של גאולה, אלא אדרבה, יום של חושך, של מספד ושל צרות. יום ה' עניינו להיפרע מן הרשעים, ובסרט הזה אתם הרשעים. וכתוב שיהיו הרשעים קש ו"ליהט אותם היום הבא" - אז איפה אתה חושב שתהיה בתמונה? מה לך להתאוות ליום ה'? מתוך החושך של הצרות יהיה אור רק לצדיקים, בעת התיקון, אבל לכם יהיה רק חושך ולא אור.
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ׃
אתם תצאו מצרה לצרה. אדם נס מפני הארי הרודף אחריו, וכשחשב שהגיע אל המנוחה פוגע בו הדוב. ממשיך לברוח ונכנס לתוך הבית, וכשהוא נרגע מעט ונשען על הקיר, יוצא ממולו נחש. סרט אימה ממש. ומה בא לומר להם בזה? הם חושבים שאולי תבוא צרה ותעבור. אומר להם: לא. תבוא גלות ראשונה ואחריה גלות שנייה, גלות ראשונה על ידי מלך אשור ואחר כך יבוא בשנית, כך שמי שיימלט מן הארי עדיין יהיה לו דוב. ואחר כך תבוא גלות שלישית, כך שמי שיימלט מן הדוב עדיין יבוא הנחש. וכמו שכתוב בישעיה: הראשון הקל והאחרון הכביד.
הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהֹוָה וְלֹא אוֹר, וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ׃
לכאורה כופל הנביא את דבריו במילים שונות: חושך ואופל שניהם ביטויי חשיכה, אור ונוגה שניהם ביטויי אור. אלא שהמלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא. הנוגה אינו האור העצמי. גם בעברית המדוברת אנחנו אומרים שלירח יש נוגה, ההילה שמסביבו. ולמעשה, אומר המלבי"ם, כל אור הירח הוא בבחינת נוגה, שהרי אינו מקור אור עצמי אלא רק מחזיר את אור השמש. וכן הכוכבים, אין להם אור עצמי אלא התנוצצות והחזרה של אור השמש.
לפיכך ייתכן חושך שיש בו נוגה. הדוגמה: הלילה. יש חושך, אבל יש כוכבים ויש ירח, הרי שאומנם חושך אבל נוגה לו. אבל אפלה פירושה שאין כלום, אף לא נוגה, וזה גרוע הרבה יותר מחושך, שהרי אפלה היא מצב מוחלט וגמור שאין בו לא כוכבים ולא לבנה. וכך כתוב: "נקווה לאור והנה חושך, לנגוהות באפלה נהלך" - ההפך מן האור הוא החושך, ואולם בחושך עדיין ייתכנו כוכבים וירח. ועל כך אומר: לנגוהות קיווינו, לאור הכוכבים והלבנה, והנה באפלה נהלך. הרי שהאפלה היא ההפך מנגוהות.
וכמה נפלא הוא מבאר בזה את מאמר הגמרא על הפסוק "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו": אי לדבר מצווה הלך, נוגה לו; ואי לדבר הרשות הלך, אין נוגה לו. הגמרא שם מדברת באדם שהיה רגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, והקדוש ברוך הוא שואל עליו: מה קרה, איפה פלוני, למה לא הגיע? "מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים". מהו הלך חשכים? שלא בא לבית הכנסת. ואיני מדבר במי שהלך לקולנוע, שזה ודאי חשכים, שיושבים שם בחושך ובאפלה, אלא אפילו הלך לכל מקום של רשות - זה הלך חשכים. אבל ייתכן מאוד שלא הלך לדבר רשות אלא לדבר מצווה, ואז אומנם לא בא, אך "נוגה לו": אף שזה חושך, הרי זה חושך שיש בו אור, כי המצווה מאירה. ואם לא הלך לדבר מצווה - "אין נוגה לו", חושך גמור, בבחינת אפלה. וזהו שכתוב בפסוקנו: לא די שיהיה חושך ולא אור, שהשמש לא תאיר, אלא דע לך שגם הלבנה לא תאיר - "ואפל ולא נוגה לו", שגם נוגה הלבנה והכוכבים לא יהיה.
שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם׃
אומר הרד"ק שכנגד מלכות בית יהודה נאמרו הדברים, שהרי עמוס התנבא בימי עוזיהו מלך יהודה. ולמה אנו צריכים לומר כן? כי אם תאמר שנאמרו כנגד מלכות שומרון, כיצד הוא מדבר איתם על עולות, מנחות וזבחים כפי שנראה בפסוק הבא? הרי אין להם בית מקדש תחליפי בשומרון, יש רק בית מקדש ביהודה. לכן הנבואה הזאת נאמרה בזמנו של עוזיהו כנגד יהודה.
הוא אומר להם: אתם בוטחים בקורבנות. וכבר הסברנו את העניין כמה פעמים, שהם היו אומרים "היכל ה' היכל ה' המה" - אל תדאג, בית המקדש יציל אותנו, הקורבנות יגנו בעדנו, השם לא ייצר לנו ולא יגלה אותנו. הם בטחו בקורבנות ובעבודה שבבית המקדש, והיו בטוחים שמכוחם תהיה להם ישועה והצלה. במילים פשוטות, הם הסתכלו על זה כאילו הקדוש ברוך הוא זקוק למשהו ממך ואני משחד אותו: ריבונו של עולם, הנה קח קורבן ותעזוב אותי, עשיתי מה שביקשת ועכשיו תניח לי, ומכוח זה יש לנו הגנה ולא תבוא צרה. ועל כך מתריע הקדוש ברוך הוא בכמה וכמה מקומות ואומר להם: טעות בידכם.
שימו לב לדיוק המלבי"ם: שנאה היא בדבר שהוא שנוא מעיקרו, ואילו מאיסה היא בדבר שפעם אהבתי ועכשיו אני מואס בו. ודוגמה לזה אצל אליאב: כאשר בא שמואל למשוח את אחד מבני ישי, בתחילה חשב שאליאב הוא הראוי ואמר "אך נגד ה' משיחו", והקדוש ברוך הוא אמר לו "כי מאסתיהו". אומרים חז"ל: מלמד שהיה אהוב בתחילה ונמאס, בגלל הכעס שהיה בו. מצד עצמו היה ראוי, אלא שלאחר מכן כעס ובעקבות זה נמאס. אומר המלבי"ם: מאסתי הוא ההפך מבחרתי, ואילו שנאתי הוא ההפך מאהבתי, והוא שנאה מראש.
לפיכך אומר להם השם: יש חגים ששנאתי אותם מלכתחילה. ואם תאמר, את החגים שהם לה', שאותם ציוויתי, אותם ודאי אתה רוצה? על כך אומר: אומנם אהובים היו בתחילה, אך בעקבות מעשיכם גם אותם מאסתי. "ולא אריח בעצרותיכם" - גם בימים שאתם נעצרים לפני השם ומקריבים קורבן, כלשון "עצרת תהיה לכם", גם זה אינו לריח ניחוח אצלי. וכמו שכתוב "אשר בחר ה' בהם וימאסם".
כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט׃
אומר הרד"ק שזה כמו שמובא בישעיה "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'", והמלבי"ם מביא את הכתוב בירמיה "עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי". פירושו של דבר, שאין עניין בקורבן מצד עצמו, וכמו שהוכיח שמואל את שאול: "הלא שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". חלב האילים והקורבן, כמו שמסביר שם המלבי"ם, אינם מטרה בפני עצמה, אלא כל עניינם שאמרתי ונעשה רצוני. אומר הקדוש ברוך הוא: וכי אני צריך את הקורבן שלך? "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה"? וכבר דיברנו שאם אתה חושב שהקדוש ברוך הוא חסר משהו, יש לך ריבונו של עולם קטן: הוא זקוק לך, הוא צריך אותך. והרי אנו אומרים שהוא מלך עוד בטרם כל יציר נברא, ואינו זקוק לך כדי להיות מלך. ולמה ברא אותך? לטובתך. אם כן, כשאתה מקריב קורבן, הקשבת בזה לרצון השם, ובזה נעשה ריח ניחוח לפניו, שנעשה רצונו. אבל אם אתה הולך להקריב קורבן ואינך עושה את רצונו, זה תרתי דסתרי, מזויף מתוכו.
משל למה הדבר דומה? לאדם שנותן לאשתו מתנות בכל יום, אבל מחרף אותה ומגדף אותה ואומר לה דברים קשים, ורק מביא לה מתנות. לא ייקח הרבה זמן עד שתזרוק לו את הכול בפרצוף. ולעומת זאת אם יביא לה אפילו פרח אחד, אבל יאמר לה מילה טובה, ייתן לה הרגשה טובה ויבטא הערכה, יהיה זה חשוב ויקר בעיניה מכל המתנות. למה? כי כל המתנות נועדו רק להשקיט לו את המצפון, כדי שיוכל להמשיך לגדף ולפגוע ולהתנהג בצורה מחפירה, ואז עוד מתנה ועוד מתנה. תיקח אותן ואל תפגע בי. וזה בדיוק מה שאומר הקדוש ברוך הוא. ואצל אשתך המתנה לפחות נותנת לה משהו, ועדיין מתנה עם סטירה אינה נרצית; אצל הקדוש ברוך הוא, שאינו נהנה ואינו חסר, וכל עניין המתנה והזבח הוא רק להראות שיש לך רצון במעשי האלוקים - על אחת כמה וכמה שאין לזבח מטרה ותכלית בפני עצמה.
אומר המלבי"ם: בחגים היו מחויבים להביא עולות ראייה ושלמי חגיגה, ועם העולה היו מביאים גם מנחה, ולכן אומר "ומנחותיכם". גם את העולות וגם את המנחות איני חפץ. ואף שהעולה באה לרצות על מצוות עשה - אדם שביטל עשה מקריב עולה, ומי שעבר על לא תעשה תלוי במה: יש שמביאים חטאת אם יש בו כרת, ויש שאר עבירות שעליהן באים אשמות, אשם מעילות, אשם גזילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר - אומר להם הקדוש ברוך הוא: גם זה לא ירצה עליכם. וכל שכן השלמים, "ושלם מריאיכם", והמריאים הם הקורבנות המפוטמים, כלשון "וחלב מריאים". כל אלה אינם לרצון ולא ערבו לי.
הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע׃
הלויים היו משוררים על גבי הדוכן, והן משוררים בפה והן מזמרים בכלי נגינה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: גם בזה איני מעוניין, היות ואתם מורדים בדבריי. ומהו "המון שיריך"? אומר המלבי"ם שהמון הוא ביטוי של גנאי, כמו שאומרים "עיר הומייה", שיש בה רעש. אומר הקדוש ברוך הוא: השתק את הרעש של השירים שלך. אדם חושב שהוא שר במנגינות ערבות, ולאמיתו של דבר הוא עושה הרבה רעש. זו אינה שירה אלא צרמוניה. את ההמיה של השירים שלך הסר מעליי, אין זה נעים לאוזניי. "וזמרת נבליך לא אשמע" - גם את השיר שבכלי לא אשמע.
וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן׃
"ויגל" לשון גילוי, וכמו שראינו לעיל "עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" - עשיית צדקה ומשפט משובחת ונבחרת יותר מהקרבת זבחים. המשפט, כפי שדיברנו כמה פעמים, הוא בין אדם לחברו, והצדקה היא תמיד בין אדם למקום, שאין הכוונה לנתינת צדקה אלא להיות צדיק, לצדק את מעשיו בינו לבין השם.
מסביר המלבי"ם: המים הם מקור הנובע מעצמו, מעיין הנובע מצדו שלו. והמשפט דומה למעיין נובע. וזה ביאור נפלא: כשאנו משווים בין עבודת השם לבין בין אדם לחברו, איזה חלק נתפס אצלנו בשכל? בין אדם לחברו. לא לגנוב, לא לגזול, לא לרצוח. זה קומון סנס, היגיון בריא, וכבר אמרתי לכם פעם שאין זה רק היגיון בריא אלא הקדוש ברוך הוא טבע אותו בנפש האדם. אין קבוצה בעולם שאומרת שלרצוח זה לגיטימי. יש שיאמרו לך שלרצוח את פלוני לגיטימי, ואת ההוא מצווה לרצוח ואפילו לקדש ג'יהאד כנגדו, אבל גם הם יסכימו שלרצוח אחד את השני אינו לגיטימי. וכן אין קבוצה בעולם שאומרת שלגנוב לגיטימי, ואין מדינה בעולם שהחוק שלה הוא תגנוב. הייתה אחת כזו, והקדוש ברוך הוא מחה אותה - סדום. ואף שיש מדינות שבהן הגניבה מצויה יותר, כאותה בדיחה על צדקיהו שהסתובב עם פנס מארץ לארץ לחפש את הצדק, וכשהגיע לרומניה התחיל לחפש את הפנס, אין מקום שיאמר לך שאצלנו החוק הוא שאדם צריך לגנוב. עיקרן של עשרת הדיברות, לא כולן אבל עיקרן, הם דברים של היגיון פשוט המקובל על שכל כל בן אנוש.
ואפילו קניבל האומר לך שאצלנו מקובל לאכול אנשים, אין כוונתו לזה שיושב באוהל לידו, אלא לאנשים מבחוץ, לא לאנשים שלנו. ויתרה מזו, הוא עוד יטען שהוא נוהג בצדק וביושר יותר ממך. פעם אחת מישהו מאמריקה שפגש קניבל ביערות העד באפריקה החליט לקחת אותו לאמריקה שיראה ציוויליזציה. הגיעו לאמריקה, והיה זה בדיוק בזמן מלחמת הצפון והדרום. שומע הקניבל יריות, וזה מוריד לו את הראש ואומר לו: תתכופף, מסוכן, אתה עלול לקבל כדור. רואה הקניבל גופות מוטלות כזבובים, ושואל: תגיד לי, מה עושים עם כל הגופות? זה מה שמעניין אותו כקניבל. אומר לו: מה זאת אומרת, לוקחים וקוברים. אומר לו הקניבל: תסלח לי, אתם אנשים מושחתים. למה? אצלנו לפחות הורגים אדם כדי לאכול, ואתם הורגים בשביל מה? זו מושחתות לשמה. הרי שאפילו קניבל יכול להרגיש מוסרי לידך, אבל כולם מבינים שלהרוג סתם אין דבר כזה, זה מנוגד לחוק האנושי שהקדוש ברוך הוא טבע בכולנו.
וזהו "ויגל כמים משפט": המשפט, שהוא בין אדם לחברו, מקובל אצל כולם, ואין מדינה שסבורה שאפשר להתקיים בלי חוק ומשפט בין אדם לחברו. זה נובע כמים נובעים, מתפרץ מעצמו, אין צריך ללמוד זאת ולא להסביר זאת, ההיגיון הפשוט מחייב שיהיה משפט. לעומת זאת הצדקה, שעניינה להיות צדיק בבין אדם למקום, דומה לנחל. כיצד זורמים המים בנחל? הם מתקבצים ממקום אחר. וכבר הסברנו כמה פעמים שאת עבודת השם, מהי הדרך הנכונה, מהי דרך המוסר, מהי דרך יראת השם - את זה צריכים לקבל מאת השם ומפי נביא, ואין האדם יכול להגיע לזה מעצמו. מי אמר לך שצריך תפילין? מי אמר לך מה מוסרי ומה אינו מוסרי? כל אלה אני חייב לקבל מאת השם. וזה בדיוק כנחל, שמקבל את מימיו מערוצים ומהפשרת שלגים וממקומות אחרים, ואינו מקור הנובע מעצמו. ולכן "וצדקה כנחל איתן".
וכוונת הדברים, אומר המלבי"ם, שעיקר העלייה לרגל והקורבנות מטרתם ללמוד שם את חוקי השם ולהידבק במשפטיו, כמו שכתוב "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך". המטרה הסופית היא צדקה ומשפט. וכי המטרה הסופית היא שתיקח בהמה, תשחט ותעלה למזבח? זה החלק הטכני. המטרה הסופית היא שתלמד צדקה ומשפט. ולכן זה קשור למה שנאמר קודם: אל תעלו לי עולות ומנחות, ושלם מריאיכם לא אביט, כי מה שאני מחפש הוא "ויגל כמים משפט". ואם אינך עושה כן אלא ממשיך במעשי הרשע שלך, מה המטרה בכלל בקורבן?
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
לכאורה תמוה: האם לא הקריבו זבחים במדבר? הרי הקריבו במשכן, הנשיאים הקריבו קורבנות, ואת הפסח הקריבו. אלא שרש"י מסביר: וכי לזבחים ולמנחות רצוני? הלא במדבר לא דיברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים, אלא אמרתי "אדם כי יקריב" - כשירצה להקריב, ולא חייבתי בהקרבת קורבן. ואם תשאל על הפסח, כתוב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", מגיד שלא עשו ישראל במדבר אלא אותו פסח לבד, ולאחר מכן לא הקריבו קורבנות פסח. וכן מביא הרד"ק מנבואת ירמיהו: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח".
וזה מה שאומרים חז"ל בעניין העולה שנעשתה בהר סיני. רבי אליעזר אומר: מעשה עולה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, כלומר אמת שבסיני נצטוו גם על עולה, אך במדבר לא הקריבו. ורבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה, גם במדבר קרבה. ואם כן כיצד יתיישב הפסוק שלנו? אלא שכך מקיים: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" - בית ישראל, ולא שבט לוי. שבט לוי הוא כיחידה נפרדת, והם אלה שהקריבו, ולא בית ישראל. וכך אומר רבי שמעון בר יוחאי: ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב? שבטו של לוי, שעליהם נאמר "ישימו קטורה באפך", ונאמר "מי לה' אליי ויאספו אליו כל בני לוי". אבל ישראל, שעבדו עבודה זרה, לא הקריבו, שהרי מי שעבד עבודה זרה, ואפילו כוהן שעבד עבודה זרה, נפסל עולמית מן המזבח. נמצא שהיחידים שהקריבו היו שבט לוי, שלא עבדו עבודה זרה.
והמלבי"ם מסביר שכוונת הדברים היא שלא היה להם ריבוי בהמות אז לקורבנות, ולא יין לנסכים - שהרי לנסכים צריך יין וענבים וכרם, ומניין להם במדבר? ולכן עיקר עבודתם אז היה משפט וצדקה. וזה מה שהוא מבקש מהם: כמו במדבר, שלא היו לכם הרבה קורבנות ולא הרבה יין לנסכים, ומה עשיתם שם? "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". זה מה שאני מבקש מכם גם עכשיו: צדקה ומשפט. הקורבן אינו העיקר, וכמו שבמדבר לא היו קורבנות רבים ואף על פי כן עשיתם שם את רצון השם.
וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם, כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם׃
כאן מתחבטים המפרשים בהבנת הפסוק. רש"י מסביר שהנביא חוזר לפורענות: אמר למעלה חושך ולא אור, ועתה אומר שתיקחו איתכם בגולה את הגילולים שלכם. אותם אלה שעבדת ולא הושיעו אותך, עוד תישא אותם על כתפיך ותלך איתם לגולה. וסיכות, וכיון, וכוכב - כל אלה, אומר רש"י, שמות של עבודה זרה.
ולמה נקרא "מלככם"? מסביר הרד"ק: מכיוון שעשאו לו עבודה זרה והוא קורא לו מלך - ממי אתה מקבל הוראות? מיהו המלך שלך? העבודה זרה הזאת. או שמדובר בכוכב גדול בצבא השמיים, שהוא כמלך על צבאו, ולכן מכנה אותו מלך, כמו שכתוב "לקטר למלכת השמיים", שגם שם הכוונה מלשון מלכות. ומהו "סיכות מלככם"? אומר הרד"ק שיש מסבירים מלשון "הסכת ושמע", מלככם שאתם מסכיתים ושומעים לו. ותרגום יונתן אומר "ונטלתון ית סיכות פת כומריכון", שמלככם כאן הם הכמרים שלכם, וכמו שכתוב "וקילל במלכו" שתרגומו כמריא, והכמרים היו המנהיגים שלהם, וכן "והנשבעים במלכם" - נשבעים באותם כמרים ובאותה עבודה זרה.
ומהו "כיון צלמיכם"? מביא הרד"ק שיש מסבירים מלשון "לעשות כוונים", שאף זה היה חלק מעבודה זרה. והכוונים הם מיני אוכל שהיו מביאים תקרובת לעבודה זרה, כמו המעשה המפורסם בצלמים של תרח שרבו ביניהם על התקרובת שהביא אותו אדם, כפי שסיפר אברהם לאביו. ועוד מביא הרד"ק שכיוון הוא שם עבודה זרה בלשון ישמעאל ופרס, ועשו דמותו לעובדו, שהעבודה זרה הייתה מוכרת בשם כיוון, ועד זמנו היא מוכרת בשם הזה בלשון הפרסים והישמעאלים.
והמלבי"ם אומר שזה חוזר על מה שראינו למעלה, חושך ולא אור: אתם תגלו בגולה, כל הקורבנות שהקרבתם לא יועילו לכם וכל האלילים שעבדתם לא יצילו אתכם, ואתם תישאו את סיכות מלככם. שהיו עושים לעבודה זרה כמין סוכה, וכמו שמצאנו "ואנשי בבל עשו את סוכות בנות", ובמקום ההוא היו עובדים את העבודה זרה. והיו עושים כוונים, וזהו כיון: הנשים היו לשות בצק, ומן הבצק היו עושים צורת הצלם ואותו היו עובדים, וזהו "כיון צלמיכם" - דבר העשוי בכיוון ובדמיון לאותו הצלם.
ומה מעניין מוסיף המלבי"ם: כשיצאו ממצרים, במה ישבו? "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ומה לקחו איתם? "את בצקם טרם יחמץ". ועכשיו, בצאתכם מירושלים, בואו וראו מה אתם לוקחים איתכם: את הסוכות שעשיתם לעבודה זרה, ואת הבצק שעשיתם בצורת המלך שלכם. זה ההפך הגמור מן הסוכות ומן הבצק שהיו לכם ביציאת מצרים.
וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק, אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
אל תחשבו שאתם עומדים לגלות לסביבה הקרובה, מה שנקרא קרוב לבית. אומר להם: לא ולא, אגלה אתכם רחוק מאוד. וכמו שהסביר המלבי"ם לעיל בפרק ג' פסוק י"ב, שבתחילה הגלה חלק לדמשק, וגלות זו לא הייתה נוראה כל כך בעיניהם, כי דמשק הייתה סמוכה לגבול, ובימי ירבעם בן יואש הייתה ממש בגבול ישראל. לכן אומר: דעו לכם שאגלה אתכם מהלאה לדמשק, לחלח ולחבור ולנהר גוזן, מקומות רחוקים מאוד. וכמו שכתוב "יביא ה' עליך גוי מרחוק, גוי אשר לא תדע לשונו" - גויים הבאים ממקום רחוק, ואין זה מקום שממנו אוטוטו נחזור, אלא רחוק לגמרי, המייאש מן האפשרות לשוב.
הרד"ק לעומת זאת מסביר שהזכיר דמשק לפי שדמשק הרעה לישראל מאוד, כמו שנאמר שם על רצין מלך ארם "ואת ההרותיהם יבקע", רחמנא ליצלן, שהיה מבקע את הנשים ההרות. הייתה שם אכזריות נוראה. ומי שרוצה להבין למה דמשק היום כולה בוערת, יקרא מה עשו לנו בדמשק ויבין שהגיע יום ה'. קרובים אנו מאוד למה שכתוב בנביא "משא דמשק", שהקדוש ברוך הוא ייפרע מדמשק על כל מה שהצרה לנו, וכן ייפרע מבבל על כל מה שהצרה לנו, כמו שכתוב על בבל "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" על כל המעשים הנוראים שעשו לנו. והנה בבל בוערת והנה דמשק בוערת, וכל מי שעיניים לו יכול לראות שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות הללו, כל אומה כפי המעשים שעשתה לנו.
אומר להם אפוא: לא אגלה אתכם לדמשק, שהם היו רעים, אלא עוד מהלאה לדמשק, שזה גרוע יותר. "אמר ה' אלוקי צבאות שמו" - כל הצבאות שלו, וממילא יכול הוא להוציא כל רצונו אל הפועל.
בחלק זה של הפרק מגיע עמוס לשיא התוכחה. הוא מתאר מספד ברחובות ובחוצות, אבל שמקדים למספד ומקוננות שיוזעקו לאחר המלחמה, ואף בכרמים, מקום השמחה, יהיה מספד, כי "אעבור בקרבך" לפורענות ולא לישועה. ומכאן הוא פונה אל המתאווים ליום ה': אתם כעטלף המצפה לאורה, שכן בשבילכם יהיה יום זה חושך ולא אור, אפל ולא נוגה לו, וצרות תוכפות כארי ודוב ונחש - שלוש גלויות זו אחר זו. עיקר טענתו היא שהביטחון בקורבנות ובעבודת המקדש בלא תיקון המעשים הוא ביטחון שווא: אין הקדוש ברוך הוא זקוק לזבחיך, וכל עניין הקורבן הוא ביטוי לכפיפות לרצון האלוקי. מה שהוא מבקש הוא "ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" - משפט שנובע מעצמו בשכל האדם, וצדקה שאותה מקבלים ממקור עליון. וכשם שבמדבר, בלא ריבוי קורבנות, עשו את רצון השם, כך נדרש מהם עתה. ואם לא, סופם שיישאו את סוכות אליליהם ובצק צלמיהם אל הגלות, היפוכם של סוכות ובצק יציאת מצרים, ויוגלו מהלאה לדמשק בידי מי ששמו אלוקי צבאות, שכל הצבאות שלו ובכוחו להוציא כל רצון אל הפועל.