בחלק זה של הפרק עובר הנביא עמוס מן הקינה הכללית על נפילת ישראל אל שורש החולי: היחס אל התוכחה. עם שאינו סובל מוכיחים אינו יכול להיתקן, ומכאן ואילך מפרט הנביא את החטאים, את העונש מידה כנגד מידה, ואת הפתח האחרון שעוד נותר לתשובה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם.
שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ׃ (י)
הנביאים רצו להוכיח אותם, והם שנאו את הבאים להוכיחם. ומי הם המוכיחים? אומר הרד"ק: נביאי האמת והצדיקים שבהם. ומהו "בשער"? השער הוא תמיד ביטוי למקום המשפט: "השערה אל הזקנים", "וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ" - מי מטה? השופטים היושבים בשער; "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט"; "ולוט יושב בשער סדום" - אותו היום מינוהו שופט עליהם.
וצריך לדעת מדוע נקרא השער מקום המשפט. אנחנו רגילים לחשוב במושגים של היום: שער הוא שער, דלת כניסה. אבל לא כך היה. מי שמתבונן בכניסה לירושלים רואה חומות אדירות, והחומות היו רחבות מאוד, ולפעמים היה בית בנוי ממש על החומה. על החומה עצמה, במקום שבו הייתה הכניסה לעיר, בנו את מקום המשפט. לכן כל אימת שדיברו על משפט, אמרו שהשופטים יושבים בשער. אין הכוונה שישבו ליד הדלת ומפריעים לנכנסים, אלא במבנה שהיה בנוי בשער העיר, ושם התנהל המשפט.
אומר המלבי"ם: זו הייתה הסיבה לנפילתם באין מקים - "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל". הם שנאו את המוכיחים שרצו ליישר אותם ולהשיבם לדרך הנכונה. בין אם המוכיח בא על ענייני המשפט, וזה "בשער", שהרי בשער יושבים השופטים, והיינו בין אדם לחברו; ובין אם המוכיח בא על ענייני בין אדם למקום, וזהו "וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" - האומר להם תמימו דרכיכם, שהרי תמים הוא שלם, השלימו את דרככם עם בוראכם. לא לזה שמעו ולא לזה שמעו.
את מי שנאו יותר, את המוכיח על בין אדם לחברו או את המוכיח על בין אדם למקום? אומר המלבי"ם: התיעוב גדול תמיד מן השנאה, כמו שנאמר "שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה". הכלל בלשון הוא שהדברים הולכים ומוסיפים. אין אדם אומר "אני שונא שקר מאוד וגם קצת"; תמיד הסדר עולה: אני שונא, ואפילו מתעב. נמצא שתיעוב חמור מן השנאה. ולכן דייק הכתוב: את המוכיחים על בין אדם לחברו שנאו, ואת המוכיחים על מצוות שבין אדם למקום תיעבו.
ואפשר להבין זאת. מי שמוכיח על בין אדם לחברו נוגע בדברים שהשכל מבין: יש כאן גזל, יש כאן עוול, אדם מרגיש בעצמו שיש מה לתקן. אבל תוכחה על בין אדם למקום דרכה על יבלות. הוא כבר הרגיש שפטר את ריבונו של עולם, יש לו עגל, והכל מסודר. ופתאום בא מישהו ומזכיר לו שזה לא נכון. זה מרגיז הרבה יותר, ולכן "דובר תמים יתעבו".
אין שנאה בעולם כשנאת הדת, ואפשר לראות זאת עד היום. המלחמות הקשות ביותר אינן על טריטוריה. מלחמות של שנאה עיוורת, כמו דאעש, הן מלחמות דת. לערוף ראש לאדם, להכניס אנשים לכלוב ולשרוף אותם - מאין באה שנאה נוראה כזו? מכך שדתם שונה משלנו. זו שנאת הדת.
וכך גם אצל שונאי שומרי המצוות. עמלק - מפני מה בא להילחם? מנו שם חמש סיבות שבגללן אומה יוצאת למלחמה בחברתה (הארכנו בזה במלבי"ם, בדרשות לפורים ובדרשות פרשיות השבוע), וכל הסיבות הללו לא היו קיימות אצל עמלק. מה אם כן הביא אותו? דבר אחד בלבד הפריע לו: שנאת הדת. לכן נאמר "מלחמה לה' בעמלק". מה הציק לו? שהייתה כאן התעוררות לעבודת ה', "שמעו עמים ירגזון", ריבונו של עולם הוכיח את מלכותו - וזה הם לא יכלו לקבל. ולכן נאמר עליו "ולא ירא אלוהים": מה הפריע לו? שיש כאן מי שירא אלוהים. ומפני שזו שנאת הדת, נצטווינו למגר את עמלק בצורה הקיצונית ביותר.
וגם היום אפשר לראות זאת בתקשורת: כשמדברים בענייני מצוות מדברים מתוך תיעוב. אוי ואבוי, יש חשש "הדתה" בבתי הספר, כי מישהו הזכיר שם קידוש. ילד סיפר בחרדה שאחותו העירה לו שאחרי מסעדה בשרית אסור ארטיק חלבי - מניין את יודעת דברים כאלה? אמרו לי בגן. אוי ואבוי, כאלה דברים מלמדים בגן, יש כאן הדתה, ולך תדע, עוד עלולה חלילה לחזור בתשובה. וכל התקשורת חוגגת על ההדתה הנוראה המתבצעת בפיחות זוחל מתחת לפני השטח, ואנחנו לא מספיק דרוכים, ועוד יימצאו ילדינו עם מושגים ביהדות.
וכן "הדרת נשים": בצה"ל רואים יותר מדי כיפות, והחיילים הללו אינם רוצים לשמוע שירת נשים ואינם רוצים לשרת בגדודים מעורבים - ומיד יוצאים כל הארגונים הפמיניסטיים, שתמיד הולכים יד ביד עם ארגוני שונאי דת, להציל את עם ישראל מן הדבר הנורא מכל.
ומדוע פתאום מתגייסים כולם למען הרפורמים בכותל? וכי הכותל מעניין את הרפורמים? הרי הם עצמם כתבו בסידוריהם שיש למחוק "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", כי ברלין היא ירושלים - עד שבא הצורר הנאצי והראה להם מיהי ברלין. אין להם שום קשר לירושלים. עשו להם כותל, ומישהו צילם אותו בי"ז בתמוז - ריק. אפילו אחד לא בא. הרי אם באים, באים בשביל האקשן, בשביל המלחמה בדתיים. ולכן הקרן החדשה וכל הקבוצות הללו מממנות אותם שיבואו. ואז אתה רואה את אותה "צדיקה" מגיעה עם תפילין בראש. וכי בעלה הניח פעם תפילין? היא מחמירה ומהדרת בתפילין ובטלית? כל זה נועד לנגח, כי זו שנאת הדת.
ותמה: אתה איש התקשורת, הרי אתה כופר, ואם אתה כופר אתה כופר בכל, בדת הרפורמית כבדת היהודית. אז מדוע אתה מתגייס לטובתם? אלא שאם אפשר לנגח בעזרתם את האורתודוקסים ואת החרדים לדבר ה', ולפורר אותם מבפנים - הרפורמים יעשו את העבודה. בארצות הברית הם עבדו מצוין והצליחו: חמישים, שישים ובמקומות מסוימים שבעים אחוזי התבוללות, פרי עמלם. אם כן, תביאו אותם גם לכאן ויצליחו גם כאן, ואז נהיה "מדינת כל אזרחיה", ולא צריך בכלל מדינה יהודית, וממילא מה בכלל יהודי ומה ההבדל בינו לגוי.
סיפרה לי אחת: היה פיגוע במקום מסוים, ופורסם שלא היו שם יהודים. אמרה: ברוך השם שלא היו שם יהודים. קפצה עליה שמאלנית יאפית: יהודים? מה זה משנה? לא כולם אנשים? לא כולם בני אדם? נהרגו שם אנשים. נשמע מאוד מוסרי ומאוד יפה. ענתה לה: תאמיני לי שאם חלילה היה נפגע שם קרוב משפחה שלך, היית מוטרדת הרבה יותר. אמרה לה: כל יהודי הוא קרוב משפחה שלי. נתנה לה כראוי לה. את אינך מסתכלת על יהודי כקרוב שלך, לכי דעי מאיזה ערב רב את; בשבילך יהודי איננו אחיך, ואולי יש לך קשר לפלסטיני יותר מאשר למתנחל. אבל אנחנו כיהודים יודעים שכל יהודי בעולם הוא אחי. ואם כל יהודי הוא אחי, כשקורה משהו ליהודי בקצה העולם - "שה פזורה ישראל", אומר המדרש, כשכואבת לשה הרגל, כל הגוף כואב. אלא שהם אינם מרגישים כלל; מי שמרגיש עצמו חזיר ולא שה, אינו מחובר לעם היהודי, ובשבילו מת יהודי או מת גוי היינו הך. אבל מי שמרגיש שזה אחיו, כואב לו על כל יהודי בעולם, ומתגייס לעזור לו אף שמעולם לא ראהו. ואותם אנשים שאיבדו לחלוטין את רגש האחווה לאחיהם, מקבלים מימון ממדינות שונאות ישראל הרוצות לקעקע אותנו מבפנים - והכל מתוך שנאת הדת.
בזמנו השתתף הרב גפני בוועידת השמאל של "הארץ". אמר להם: אתם מדברים כל הזמן על שלום, ושואלים אותנו שוב ושוב - הרי הקו של הרב שך היה שאם יש שלום אמת ואפשר להציל חיי אדם, שטחים אינם מקדשים חיי אדם; העניין הוא שאין שלום אמת, אבל אילו היה, שטחים אינם חשובים מחיי אדם. אם כן, מדוע אינכם מצטרפים אלינו? השיב להם: אני מוכן להצטרף אליכם אם תהיו מוכנים להצטרף אלינו. כשיש הצבעות בענייני דת ויהדות - התגמשו איתנו, ואנחנו נתגמש איתכם בענייני שלום. אלא שבדברים שהם ציפור הנפש שלנו אתם גדולי הלוחמים נגד, ואילו בדברים שהם ציפור נפשכם אתם רוצים שאעזור לכם. ולמעשה לא הציע הרב גפני הצעה מעשית, שהרי מבחינת אותם יפי נפש המלחמה האמיתית היא נגד שומרי המצוות, ובשבילה ישימו את השלום כולו בצד. שאוותר על המלחמה בדת ועל "חופש מדת" בשביל שלום? מה מעניין אותי שלום, המלחמה הזאת מעניינת הרבה יותר. אין לכם מה לחשוש - הם לא יתגמשו, כי אין מלחמה ואין שנאה כשנאת הדת, והיא הסיבה לכל המלחמות שאנו רואים עד ימינו. ולכן "שנאו בשער מוכיח" בבין אדם לחברו, אבל "דובר תמים", המדבר איתם על יהדות ועל שמירת מצוות ועבודת ה' - "יתעבו", תיעוב נורא שאינם מוכנים לקבלו כלל.
לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם׃ (יא)
במילה "בושסכם" יש כמה פירושים, ואנו נסביר כדרך המלבי"ם: "בושסכם" כמו "בוססכם", מלשון מבוסס, אתם בוססים ושוסים את הדל, גוזלים ועושקים אותו, "ומשאת בר תקחו ממנו" - גוזלים ממנו את תבואתו. אומר להם הקדוש ברוך הוא: אילו היה טעם לדבר עמכם, שתשובו בתשובה, הייתי ממתין; אבל אני רואה שאין תקווה שישובו. והיות שאתם בוססים את הדל, ומן החמס הזה בניתם לכם בתי גזית, בתים מפוארים של אבן יקרה - העונש יהיה שלא תשבו בהם. ומאותו חמס נטעתם לכם כרמי חמד, גינות יפות - גם בזה תיענשו שלא תשתו את יינם, כי תלכו בגולה. מידה כנגד מידה.
כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ׃ (יב)
יש כאן כפילות: "רבים פשעיכם" ו"עצומים חטאותיכם". מה בין פשע לחטא, ומדוע על הפשעים אמר "רבים" ועל החטאים "עצומים"? אומר המלבי"ם: פשע הוא מרידה, אדם שעשה מעשהו בפשיעה - מרד. חטא, לעומת זאת, הוא חטא של תאווה, שהתגבר עליו יצרו מצד ההנאה, ואין לו כוונה למרוד. לכן חטא מבטא תמיד מעין שגגה; אף שייתכן שעבר במזיד, כיוון שיש כאן פיתוי גדול של היצר, באופן יחסי הוא נחשב כשגגה. אבל פשע הוא מעשה שנעשה בכוונה למרוד, לא מתוך תאווה שהתעוררה.
מה מצוי אצל אדם יותר, חטאים או פשעים? ודאי חטאים. פחות מצוי שאדם עושה מעשה כדי למרוד, ובוודאי אצל מי שהוא בגדר שומר מצוות. ומה חמור יותר? ודאי הפשע, שהרי עשית זאת בכוונה למרוד בה' בלי שום תאווה. כמו אמון שבא על אמו, ושאלוהו כלום הנאה יש לך, ואמר להם: וכי בעל תאווה אני? כלום אני עושה אלא להכעיס לבוראי. כלומר הוא עושה הכל "לשם שמיים" - רק כדי להכעיס את שמיים.
ועל זה אומר להם הנביא: אצלכם שני הדברים נמצאים, ושניהם במינונים מוגברים. פשעים בדרך כלל אינם רבים, ואצלכם "רבים פשעיכם" - הרביתם לפשוע. וחטאים אינם דבר עצום בחומרתם, ואצלכם "עצומים חטאותיכם" - גם באיכות. נמצא שיש כאן שני ביטויים לכך שאצלכם המצב חמור בהרבה מכל מציאות רגילה.
וכנגד "רבים פשעיכם" אמר "צוררי צדיק": אתם מטים את משפט הצדיק, ולא מצד רווח ולא מצד הנאה, אלא סתם צוררים את מי שצדיק בדינו. שהרי אדם רע ורשע המורד בה', מי שהוא צדיק אינו מתאים לו, וממילא הוא שונאו ונלחם בו. זו פשיעה במגמה לפשוע, בלי שום רווח. וכנגד "עצומים חטאותיכם" אמר "לוקחי כופר ואביונים בשער הטו". חטא הוא לשם הנאה, וכאן ההנאה היא כסף השוחד; ואם כן מדוע קרא לו עצום? אומר המלבי"ם: אילו היה השוחד להטות דיני ממונות בלבד, עוד ניחא, חטא של לקיחת שוחד להנאה, חמור אך לא נורא. אבל הם "לוקחי כופר", וכופר הוא תמיד בדיני נפשות, כמו "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות". הם לוקחים כופר על מי שהתחייב מיתה, לפדותו מן המוות ולהטות דיני נפשות. אף שזה חטא לשם הנאת ממון, איכותו קשה ונוראה, שעל ידי זה תחנף הארץ בדמים ונוצר קלקול בעולם. ומכאן גם "ואביונים בשער הטו" - האביון אין לו מאומה, ובשער, שהוא בית הדין כמו שראינו לעיל, אינו מגיע לצדקו, שכן גם דיני ממונות וגם דיני נפשות - את הכל מטים.
לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא׃ (יג)
ואולי בכל זאת יבוא מישהו ויוכיח אותם ויתקן אותם? על כך אומר הנביא: היות שכל כך הושרשתם בחטאים ובפשעים, המשכיל - אותם אנשים היודעים תורה ויודעים את מעשיכם הרעים, שאמורים לומר לכם דבר מה - ידום, שם ידו לפיו ושותק. מדוע? כי מי שמוכיח אתכם, אתם הורגים אותו; אין לכם נחת לשמוע בקול מוכיח. ואם כן אין שום סיכוי שתתקנו את מעשיכם, ולא נותר אלא להביא עליכם את הגזירה.
דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי כֵן יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם׃ (יד)
אומר הרד"ק: עדיין הוא מנסה להוכיחם, אולי ישמעו. אם תדרשו את הטוב ולא את הרע, עדיין תהיה לכם חיות. והמלבי"ם מבאר שזה המשך למה שאמר למעלה "דרשוני וחיו", ולמה שהזהיר "ואל תדרשו בית אל" - אל תלכו לחפש את העגלים ואת העבודות הזרות שעשיתם לכם; אם אתם רוצים לחיות, דרשוני, ועל ידי שתדרשו אותי תחיו. וזהו "דרשו טוב ואל רע": אל תדרשו את בית אל אלא את ה' לבדו, ואז יהיה ה' צבאות עמכם כאשר אתם מבקשים. שהרי אתם עצמכם אומרים שאתם רוצים שה' יציל אתכם ושהאויבים לא יפגעו בכם, אלא שאתם בוחרים לכם אמצעים שמרחיקים את ה' מכם.
שכן רבות מן העבודות הזרות לא נעבדו כעבודה זרה עצמאית, אלא ככלי לעבודת ה'. עובדי עבודה זרה האמינו שהקדוש ברוך הוא הוא מלך רם ונישא ואי אפשר לפנות אליו ישירות, אלא צריך לפנות דרך ה"פקידים": השמש, הירח והכוכבים, ודרכם למשוך את השפע. הם היו אומרים: ודאי שיש ה'. וכיצד אמר נבוכדנצר? "אלוה אלהין", אלוהי האלוהים - יש כוחות תחתונים והוא מלמעלה, ואינו מתעסק במה שקורה כאן, ומסר את העולם ביד כוחות הטבע. אומר להם הנביא: בתפיסה הזאת אתם עצמכם מרחיקים את ה' מכם. הרי גם העגל שעשו במדבר נעשה כדי לעבוד את ה', כמו שהוכחנו (מי שירצה ישמע בדיסק שלנו על הכוזרי, וכן הזכרנו בפרשיות השבוע), שהרי מן הפסוקים רואים זאת: "חג לה' מחר" אומר אהרן, ולא חג לעגל; והם אומרים "אלה אלהיך ישראל", ולא "זה הבעל" או "זה הצלם" - "כי נתלבש כבוד חונה בצורת גוויה", כלשון האבן עזרא. נמצא שהשתמשו בעבודה זרה פעמים רבות ככלים לעבודת האלוקים. ועל כך אומר להם: טועים אתם. "דרשו טוב", שהיא דרישת ה', ורק אז "ה' אלהי צבאות אתכם כאשר אמרתם". וזהו גם דיוק הביטוי "אלהי צבאות": אתם הולכים לעבוד את השמש והירח והכוכבים, שהם כל צבאות מעלה - והוא אלוהי הצבאות עצמם; פנו אליו ישירות ולא אל צבאותיו.
ואם תשאל: הרי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ובארץ לעולם אינך פונה לראש הממשלה בבעיות הפרטיות שלך, לא רק מפני שלא יעזור אלא מפני שיש היררכיה; וגם לא לראש העיר על שלא פינו את הזבל, שיאמר לך: יש תברואה, יש מוקד, יש למי לפנות, עזוב אותי, יש פקידים. מדוע אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כך? התשובה: באמת מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. אלא שאם המלך בכבודו ובעצמו ירד לסיור בעמו והגיע לכאן לקבלת קהל, ולי יש בקשה אישית חשובה - האם אפנה לפקידו או אליו? ודאי אליו, שהרי לפנות אל הפקיד בשעה שהמלך עומד כאן הוא ביזיון.
ובעניין זה מסופר על אחד מגדולי ישראל: היה בית כנסת שעל פי חוק היה חייב לתלות בו תמונת המלך, ותמונה כזו אכן הייתה תלויה שם. באותו יום הגיע המלך לביקור, ואחד המשכילים שהתנכל לקהילה מיהר בסתר, לפני בוא המלך, להוריד את התמונה ולהעלימה. נכנס המלך, ואין תמונה. אנשי הקהילה היו המומים, וקיוו שהדבר יעבור בשתיקה, אלא שהיה שם מי שאמר: אדוני המלך, יש חוק, וכאן בבית הכנסת לא תלו תמונה שלך, ואני סבור שאף הורידו אותה במיוחד לכבוד בואך כדי לבזותך. בא המלך בתביעה גדולה, ושאל את הרב: מה יש לך לומר? אמר לו: אדוני המלך, אתן לך דוגמה ומתוכה תבין. אנו היהודים מניחים בכל יום תפילין, קופסאות שחורות שבתוכן הפרשיות המחברות ומקשרות בינינו לבין ה'. ויש יום אחד בשבוע שאין מניחים אותן - השבת, לפי שביום הזה הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול נמצא איתנו. וכי כשהקדוש ברוך הוא עמנו נעשה לו זכר בתפילין "למען תזכרו"? כשהוא איתך, הסתכל עליו ולא על התפילין. וכך גם כאן: ביזיון הוא שכאשר אדוני המלך בא לבקר אצלנו נסתכל בתמונה, בשעה שאפשר להסתכל במלך עצמו. קיבל המלך את הדברים ואף שיבח אותם.
וזהו "החכמה תחיה בעליה". כשמדברים על מציאותו של הקדוש ברוך הוא, הדבר שונה מכל מלך. כל מלך, כשאיננו כאן, פונים אל פקידיו; אבל הקדוש ברוך הוא - "בכל קראנו אליו", הוא נמצא אצלנו באופן תמידי, לא ביקור חד פעמי. ומי שנמצא אצלך תמיד, מה לך לפנות אל פקידיו? לכן תמיד אסור לפנות לפקידים אלא לקודשא בריך הוא בלבד. וזה הטעם שאדם צריך להתפלל על הכל רק לה', ואפילו על הדברים הגשמיים ביותר: אם צריך אדם להחליף נעליים ואין לו כסף - ריבונו של עולם, דאג לי לנעליים. וכי הקדוש ברוך הוא מתעניין בנעליים שלך? כן. הקדוש ברוך הוא רוצה שבכל דבר תפנה אליו ולא אל פקידיו. ולכן אומר להם הנביא: ה' אלהי צבאות והוא איתכם; ואם הוא איתכם, אין פונים לפקידים, ומדוע הלכתם לבקש ולשאול בעבודה זרה? פנו אליו ישירות - "דרשו טוב ואל רע", "דרשוני וחיו".
שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף׃ (טו)
לאחר שאמר להם "דרשו טוב ואל רע", היינו בקשו ודרשו רק את הטוב, הוא מוסיף: לא די שתדרשו טוב, אלא שתשנאו את הרע ממש. שכן כשאדם רואה שדבר מסוים מומלץ פחות, הוא אומר "זה עדיף וזה פחות עדיף"; אבל כשהוא רואה דבר שגרם לו נזק וייסר אותו, אינו אומר "פחות עדיף" אלא "אני שונא את זה, זה הזיק לי, זה קלקל לי, זה הרס לי". אומר להם: כשתתבוננו כמה הזיקו לכם המעשים הרעים שבחרתם בהם, ממילא תשנאו את הרע, שעל ידו אתם לוקים, ותאהבו את הטוב. ולא כמו שהייתם "צוררי צדיק", ששנאתם את הצדק ואת האדם הצדיק והטוב והטיתם את משפטו; אדרבה, אהבו את הטוב, ומתוך כך "והציגו בשער משפט" - תנהגו בצדק וביושר. ומכוח זה "אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף".
ומהי "שארית יוסף"? כיוון שעיקר הדברים מכוונים לממלכת שומרון, וירבעם בן נבט היה משבט יוסף, נקראים הם בני אפרים או יוסף, לפי שהם צאצאיו. ויש גם מציאות שכלל ישראל נקראים יוסף, מפני שיוסף זן וכלכל את אחיו, ולכן נקראים כולם זרע יוסף ובני יוסף, ואז מדובר בכלל ולא דווקא בשני השבטים. אומר להם הנביא: עדיין יש לכם אולי שארית ותקווה, ואולי יחנן ה' את שארית יוסף - על ידי שתדרשו טוב, ותשנאו רע, ותאהבו טוב, ותציגו בשער משפט.
עוד מבאר המלבי"ם: "דרשו טוב" הוא בעניינים שבין אדם למקום, ו"שנאו רע ואהבו טוב" בעניינים שבין אדם לחברו. מה שאמר בפסוק הקודם לדרוש טוב - זה בינך לבין ה', לעשות הטוב והישר בעיני ה'. ומה שאמר כאן "שנאו רע ואהבו טוב" מתפרש מיד בהמשך הפסוק: "והציגו בשער משפט", היינו דינים שבין אדם לחברו, לעשות צדק. ועל ידי שתדרשו טוב, שהוא בינך לבין ה' באמונה ובמעשים טובים - "ויהי כן ה' אלהי צבאות אתכם", זו הבטחה שה' יתקרב אליכם. ועל ידי שתציגו בשער משפט, שהוא בין אדם לחברו - "יחנן ה' את שארית יוסף".
ומדוע דווקא כך? לפי שעיקר הגלות היא בגלל עבירות שבין אדם לחברו, כמו שראינו לעיל "יען בושסכם על דל", וכמו שאמרו חז"ל: מפני מה חרבה ירושלים? על קמצא ובר קמצא, על שנאת החינם שהייתה בהם. וחמור הדבר יותר משלוש העבירות החמורות, כמו שאמרה הגמרא: צא ולמד שחזרה בירה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. בית ראשון חרב בעוון שלוש עבירות חמורות ובכל זאת נבנה שוב; בית שני חרב בעוון שנאת חינם, ועדיין אנו בשנות גלות שהתמשכו לאלפיים שנה. מכאן שעניין בין אדם לחברו חמור יותר. ולכן אם "תציגו בשער משפט", שהוא בין אדם לחברו, "יחנן שארית יוסף", ותזכו לחנינה שלא יגלה אתכם הקדוש ברוך הוא.
הנביא מצביע על שורש הנפילה: עם ששונא את מוכיחיו בשער ומתעב את דוברי התמים אינו יכול לקום, שהרי אין שנאה כשנאת הדת. מתוך כך פורח העושק: בוססים את הדל, בונים בתי גזית ונוטעים כרמי חמד מן הגזל - ונענשים מידה כנגד מידה שלא יישבו בהם ולא ישתו את יינם. פשעיהם רבים אף שפשע אינו דבר מצוי, וחטאיהם עצומים אף שחטא אינו דבר עצום: צוררי צדיק בלא רווח, ולוקחי כופר בדיני נפשות ומטי דין האביון. ומשאין מי שמקבל תוכחה, המשכיל נאלץ לדום. ובכל זאת נשאר פתח: "דרשו טוב ואל רע" - לפנות אל המלך עצמו ולא אל פקידיו, ו"שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט" - לתקן את שבין אדם לחברו, שהוא עיקר סיבת הגלות, ואז "אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף".