פרק ה' בעמוס נפתח בקינה. הקדוש ברוך הוא כביכול אומר: כיוון שאינכם רוצים לשוב אליי - שמעו את הקינה. "קינה" היא לשון קינון על אבל, ואכן הביטויים בפרק זה קשים מאוד. אך כפי שנראה, גם בתוך הקינה החריפה ביותר מסתתרת קריאה חוזרת ונשנית: "דרשוני וחיו".
שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
נָפְלָה לֹא־תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל־אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ׃
הנבואה התקיימה כאשר גלו עשרת השבטים בימי הושע בן אלה. מאז הם לא הוסיפו קום - כלומר לא חזרו. עשרת השבטים נעדרים מאיתנו עד היום ועדיין לא שבו. "נטשה על אדמתה" - כדבר המוטל, מנופץ ונטוש על פני השדה, ואין מי שירים אותו.
אלא שהרד"ק מזהיר: אל תבין "לא תוסיף קום" לעולם, שהרי אם כן משמע חלילה שעשרת השבטים אבדו לנצח. אלא הכוונה לזמן ארוך. ומניין לו? מכוח מקורות נוספים בתנ"ך: על ארם נאמר "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל", ואחר כך כתוב שקיבץ בן הדד את כל מחנהו ובא על ארץ ישראל. וכן "ולא אוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו", ולאחר מכן כתוב "וחיל פרעה יצא ממצרים". הרי ש"לא יוסיף" פירושו לאותה תקופה, ולא לנצח. כך גם כאן: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" נאמר על התקופה שלצערנו אנו עדיין בתוכה, אבל לעתיד לבוא ודאי תוסיף קום. אין שום ספק שעם ישראל עתידים להיגאל.
פעם שאלו את המלבי"ם: הרי נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", ואם הבית השני נקרא "האחרון", משמע שאין בית שלישי. איך אתם אומרים שעתיד להיבנות בית שלישי? לשאול שאלה כזאת את המלבי"ם זה נקרא להסתבך. אמר לו המלבי"ם: למדת פעם חומש? בראשית למדת? הנה שם כבר יש תשובה לשאלתך. כתוב "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" - הרי לך אחרון שיש אחריו עוד אחרון. "אחרון" אינו בהכרח אחרון מוחלט, כמו שאומרים "אחרון אחרון חביב". הבית השני נקרא אחרון, ואחריו יבוא עוד אחרון - הבית השלישי. כך גם "לא תוסיף קום": באותו זמן לא יוסיפו קום, אבל לעתיד לבוא כן.
המלבי"ם מסביר את דיוק הלשון. אדם שנופל נפילה קלה, שאינה מסוכנת, נופל וקם מיד בכוחות עצמו. אדם שנפל נפילה מסוכנת, קשה לו לקום לבדו, וצריכים לבוא אנשים מן הצד ולעזור לו להתרומם. וכאן נאמרו שני דברים: "לא תוסיף קום" - נפילתה כה קשה עד שאינה יכולה לקום מעצמה; "נטשה על אדמתה אין מקימה" - וגם הקרובים לא באו לסייע לה, והיא מוטלת נטושה ואין מי שיתמוך בה ויקים אותה.
והנמשל: בימים הראשונים, כשעם ישראל נפלו - הייתה אחר כך התחזקות. נפלו שוב, והתחזקו שוב. לפעמים היו זקוקים לסיוע ולעזר, אבל בסופו של דבר קמו. כך היה בימי השופטים: עשו הרע בעיני ה', הביא עליהם אויבים, ואז העמיד להם שופט שהצילם מיד הרודים בהם, ושבו בתשובה ונשארו בארץ. אבל כאן אומר בורא עולם "לא תוסיף קום" - כאן בארץ כבר לא יקומו, אלא המציאות תהיה מציאות של גלות.
ולמה נקראת "בתולת ישראל"? אומר הרד"ק: בתולה הייתה כל עוד לא בעלוה אדונים זרים. עד עתה לא היה לאיש שלטון עליה, ומעתה תהיה כביכול בעולה, בכך שתגלה לבין הגויים והגויים ישלטו בעם ישראל.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃
כאן הוא מבאר את "לא תוסיף קום": לא תהיה להם תקומה מצד עצמם. בוא וראה - עיר שהייתה מוציאה מתוכה אלף אנשים לצבא, תוציא רק מאה, שכן תשעים אחוזים כבר מתו. ועיר שהוציאה מאה, תוציא רק עשרה. "העיר" כאן הכוונה לאנשי העיר המוציאים מתוכם. באופן טבעי אין להם עוד אפשרות תקומה.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ׃
עתה יסביר לנו הכתוב מדוע אין מי שמקים אותה. אל תחשוב שזה משום שהקדוש ברוך הוא כבר אינו חפץ בהם - שעד עכשיו התעניין בהם ולכן הקימם ועזר להם, ועכשיו נהפך להם לאויב ולכן שוב אינה קמה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: עדיין רצוני בכם, ועדיין אני אומר לכם "דרשוני וחיו". אם תדרשו אותי, כלומר תשובו אליי - תחיו. רש"י מפרש "דרשוני" - עלו לרגל לשלם נדריכם בירושלים. והמלבי"ם מסביר שזה נאמר כנגד מה שאמר להם שנותר מהם אחד מעשרה: אם תדרשו את ה', יהיו לכם חיים ארוכים.
וְאַל־תִּדְרְשׁוּ בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית־אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן׃
שימו לב לשינוי הלשונות: בבית אל נאמר "אל תדרשו", בגלגל "לא תבואו", ואילו בבאר שבע - "לא תעבורו", אפילו לא לעבור. מדוע? רש"י מביא מדרש שבבאר שבע עצמה לא הייתה עבודה זרה. אלא כל זמן שאחד מבני עשרת השבטים יצא לדרוש - והדרישה יכולה להיות את ה' או להבדיל עבודה זרה - ועדיין לא עבר את באר שבע, אפשר לומר שהוא עוד עשוי לפנות לכיוון ירושלים, שהרי יש משם דרך המוליכה לירושלים. אך מי שעבר את באר שבע, משם הדרך מוליכה אל העגל שבבית אל או אל העגל שבדן, כלשון הכתוב "חי אלהיך דן". לכן נאמר דווקא "ובאר שבע לא תעבורו" - שאם עברת אותה, כבר ברור לאן הגעת. וכאן גם הרווחנו את יישוב הקושי: לא ידוע לנו שהיה עגל בבאר שבע. עגלים היו בבית אל ובדן, ובגלגל ראינו שהיו פשעים. אלא שבאר שבע הייתה צומת - עברת אותה, הלכת לעגלים; לא עברת אותה, עדיין אתה יכול ללכת לירושלים.
"כי הגלגל גלה יגלה" - ודאי שמתם לב למשחק המילים: גלגל, גלה יגלה. "ובית אל יהיה לאון" - אומר רש"י: לפי שמו קללתו. סמוכה לבית אל עיר הנקראת בית אָוֶן, ואומר לה הנביא שתיהפך לאָוֶן. ומהו אָוֶן? דבר שאין בו ממש, שקר ושווא. כלומר לא יישאר מהם מאומה.
המלבי"ם מזכיר את שראינו לעיל, שהיו מכריזים "בואו בית אל ופשעו, הגלגל הרבו לפשוע". אלה היו המקומות שבהם עברו עבירות. ובגלגל עשו עבודה זרה דווקא משום שבגלגל הייתה התגלות אלוקית. וזה כלל: כל מקום שבו הייתה התגלות אלוקית, היו הגויים באים ובונים שם בית עבודה זרה, כדי שמכוח קדושת המקום ימשכו אליהם את המאמינים. כמו שבנו האסלאם את המסגד שלהם על הר הבית, וכמו שהשתלטו על קבר יוסף, על מערת המכפלה ועל כל המקומות המקודשים לנו.
הדבר דומה לאדם שפתח עסק וחנות, ולבסוף סגר אותה - ומיד ממהר איזה סוחר ממולח לפתוח את אותו עסק באותו מקום ממש, כדי ליצור רושם שהנה החנות המוכרת בעלת המוניטין, הנה זה אני. בדיוק כך עשו: כדי למשוך קליינטים, פתחו את מקומות התפילה שלהם דווקא במקומות שכבר שרתה בהם קדושה קודם לכן. על זה מזהיר אותם הנביא: אל תדרשו את המקומות הללו, שכן הם שגרמו שלא נשאר מכם אלא אחד מעשרה. הייתם דורשים את בית אל - דרשו את ה'! זהו "דרשוני וחיו", ולא לדרוש מקומות שבהם מתרחקים מאת ה'.
דִּרְשׁוּ אֶת־יְהֹוָה וִחְיוּ פֶּן־יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין־מְכַבֶּה לְבֵית־אֵל׃
למעלה נאמר להם "ותהיו כאוד מוצל משרפה" - עדיין יש לכם סיכוי להינצל, כחתיכת עץ שמצילים אותה מן השריפה, ואף על פי כן "ולא שבתם עדי". עכשיו אומר להם: יודעים אתם מה עלול לקרות? שהאוד הזה יישרף עד שיתכלה. "בית יוסף" הוא אפרים, שבטו של ירבעם בן נבט, ולכן עשרת השבטים מכונים על שם אפרים - שהמלך הראשון שלהם היה מאפרים. "ואכלה ואין מכבה" - לא יישאר מהם מאומה.
ומעבר לכך, אומר המלבי"ם, יש כאן רמז לדבר שהזכרנו כמה פעמים גם בספר הושע. בימי הושע בן אלה פרץ מרד, ומדוע? משום שהושע בן אלה ביטל את עבודת העגלים. כל אותם גורמים שלא אהבו את הביטול נלחמו בו, הלשינו עליו למלך אשור שקשר קשר עם מלך מצרים, ובעקבות זאת בא המלך והגלה את כולם. נמצא שהם עצמם היו הגורמים לגלותם, שהרי נלחמו במלך שדווקא החל להיטיב, ביטל את העגלים ונתן אפשרות לעלות לבית המקדש.
וזה "פן יצלח כאש בית יוסף" - אין זו אש מבחוץ, אלא הם עצמם. מלחמה פנימית היא שהרסה אותם: מתנגדי הושע בן אלה, אותם רשעים שרצו להמשיך בעבודה הזרה שבבית אל, נלחמו בו, והמלחמה הפנימית אכלה אותם. הם נלחמו זה בזה, אפרים כנגד מנשה ומנשה כנגד אפרים, כלשון ישעיהו בפרק ט': "ויהי העם כמאכלת אש איש אל אחיו לא יחמלו... מנשה את אפרים ואפרים את מנשה". וזהו "בית יוסף" - אפרים ומנשה. וכשם שהאש, עץ אחד מבעיר את הקרוב לו, כך הם הבעירו זה את זה ואכלו זה את זה. אומר להם ה': עדיין אני נותן לכם הזדמנות - "דרשו את ה' וחיו", פן תהיו אתם עצמכם הסיבה למפלתכם.
ומהו "יצלח"? אומר המלבי"ם: הצלחת האש היא כשהיא מוצאת עצים ושורפת אותם ועושה את מלאכתה. כשאין עצים - היא דועכת, ואין זו הצלחה. "פן יצלח כאש" פירושו שהאש תשרוף ותצליח במלאכתה. וכן בכל מקום: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", "ותצלח רוח אלהים רעה" - כל דבר שהצליח במלאכתו נקרא צלח.
הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ׃
כאן נותן להם סיבה נוספת מדוע נפלו ואין מקים. קיומם של עם ישראל תלוי בשני דברים: משפט וצדקה. "משפט" - אלו המצוות שבין אדם לחברו, שכל ענייני הארציות יתנהלו ביושר, בלא גזל ובלא עושק. "צדקה" - מלשון צדיק, היינו להיות צדיק בעבודת ה', ולא במובן של נתינת צדקה, וכלשון "ולך תהיה צדקה" ו"צדיק ה' בפי אומרים" - אלו העניינים שבין אדם למקום. ההצלחה תלויה בשני הדברים יחד. אם עם ישראל נאמנים וישרים בבין אדם לחברו ועובדים את ה' בבין אדם למקום - יש להם קיום. אבל אם חסר אחד מהם - הגונים בבין אדם לחברו ולא בבין אדם למקום, או להפך - כבר יש כאן צרה שעלולה לגרום אפילו לגלות.
"ההופכים ללענה משפט" - לענה הוא דבר מר. משפט הנעשה ביושר ובצדק הוא כדבר מתוק; משפט מעוות הוא מר כלענה. "וצדקה לארץ הניחו" - כשאדם עובד את ה', מעשיו הטובים עולים לשמים; וכשהוא מניח את עבודת ה', נשארת הצדקה בארץ, בארציות.
מספרים על אדם שנכנס לבית כנסת שאנשיו היו מדברים בתפילה, ובקיצור - יותר מושב לצים מאשר בית כנסת. אמר להם: אני נכנס לכאן ומרגיש שהמקום ממש מלא קדושה. התפעלו: באמת? זה לא בדיוק הסמל של המקום הזה. אמר להם: תבינו, בכל מקום שאדם מתפלל התפילה עולה לשמים, וכאן היא אינה עוברת את התקרה, הכל נשאר בפנים - ולכן המקום נשאר מלא קדושה, שהרי לא יצא מכאן כלום. וזהו "וצדקה לארץ הניחו": מצוותיהם אינן עולות לשמים, ואם כבר עושים משהו טוב - זה מתוך תועלת ארצית, מפני שיוצא להם מזה משהו כאן, ולא מתוך רצון לעשות את רצון האלוקים.
עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי־הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ יְהֹוָה שְׁמוֹ׃
הביטויים כאן חלקם סתומים וההקשר אינו ברור מיד. רש"י מביא שחז"ל דורשים את הפסוק על דור אנוש, שהציף עליהם הקדוש ברוך הוא את מי האוקיינוס. נתחיל ברד"ק. כימה וכסיל הם כוכבים, וכאן בא הכתוב להראות כיצד הקדוש ברוך הוא עושה את ההפכים, דבר והיפוכו. בימי הקיץ הופך ה' את החושך לאור - בחורף כבר בחמש שקיעה, ובקיץ בשמונה עדיין אור, הימים ארוכים והלילות קצרים. ובחורף להפך, הופך את האור לחושך. זהו "הופך לבוקר צלמות" - צלמוות הוא הלילה, צל הלילה וחשכת המוות - "ויום לילה החשיך". וראה שהקדוש ברוך הוא עושה דבר והיפוכו, וזה עצמו צורך קיומו ותיקונו של עולם.
וכן "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ". הרד"ק מסביר כאן כיצד נוצרים העננים: הים מתאדה, ומזה נוצר הענן, והענן מוריד גשם. אלא שלכאורה הים מלוח והגשם מים מתוקים - כיצד נעשה הקסם? כאשר המים מתאדים, המלחים שוקעים ונשארים למטה, והמים הקלים עולים. היום בונים על סמך עיקרון זה מתקני התפלה. נמצא שהקדוש ברוך הוא לוקח מים מלוחים והופך אותם, על ידי העננים, למים הראויים לשתייה. "הקורא למי הים" - קורא להם אל השמים ואל העננים, "וישפכם על פני הארץ" - ומשקה אותה במים מתוקים. הרי שה' הופך את הדברים השליליים לטובה, ואילו אתם הופכים את משפטי ה' הטובים לרעה ועושים נגד ציוויו. זו התביעה כלפיהם.
המלבי"ם מסביר: הם מהפכים מתוק למר, את האושר השמימי הם הופכים לדבר ארצי, והופכים את הסדרים שסידר ה' להצלחת העולם ולקיומו. בוא וראה שהקדוש ברוך הוא סידר את העולם בדרך הטובה ביותר: "עושה כימה וכסיל" - שני מזלות, שני צבירי כוכבים המנוגדים זה לזה. כסיל מביא חום ויובש, וכימה מביאה קור ומים. אמרו חז"ל: אלמלא חמה של כסיל אין העולם יכול לעמוד מפני צינתה של כימה. כימה משדרת קור, וחימומו של כסיל הוא היוצר את האיזון.
ויש מדרש שכאשר הביא הקדוש ברוך הוא את המבול, נטל שני כוכבים מכימה - ובהם הביא מבול לעולם. וכתוב שבשנת המבול היה חושך, ולא שימשו המאורות (ויש אומרים ששימשו אלא שלא ניכרו), ונח היה לו אבן טובה שבה היה מאיר בתיבה.
שמעתי פעם הרצאה מד"ר אברהם לוי מ"ערכים", והוא אומר שאנשי המדע כולם מסכימים שהיה מבול - עצם קיומו של המבול מוסכם, ויש תיעוד לכך לא רק ביהדות אלא גם בתפיסות אחרות, וכן תיעוד לכך שבמקומות רבים בארץ, גם במדבריות ובמקומות רחוקים, היו מים והכל היה מוצף, מכל מיני סימנים שנמצאו במאובנים וכדומה. וכיצד לדעתם נוצר המבול? כדור הארץ היה סובב בצורה קבועה, ובעקבות התנגשות של שני מטאוריטים הוא סטה ממסלולו ונעשה אלכסוני יותר ופחוס יותר, וסיבובו כיום שונה מכפי שהיה. והנה זה בהתאמה מלאה לדברי חז"ל: הם מדברים על שתי פגיעות של מטאוריטים, וחז"ל אומרים שנטל שני כוכבים מכימה וכסיל. עוד הם אומרים שהפגיעה ביקעה את מעטפת כדור הארץ, וכתוצאה מכך זרמו מלמטה לבה ומים רותחים כלפי מעלה, וההתחממות האדירה יצרה אדים עצומים ועננות גבוהה, שהורידו גשמים במשך תקופה ארוכה מאוד, ומרוב הפיח שרר חושך על פני כדור הארץ. וכל זה מתאים לדברי חז"ל שבמשך שנה לא שימשו המאורות, ושהקדוש ברוך הוא דן אותם ברותחין מלמטה ובצוננין מלמעלה.
ומכאן גם תפקידו של הכסיל: הוא שומר את סדר הבריאה שלא יתגברו המים וישטפו את הארץ, שכן הוא מביא חום ויובש. והיום, לצערנו, החל הכסיל לעבוד חזק יותר: אנו רואים מדפי קרח שלמים מתנתקים מאנטארקטיקה, וקרחוני ענק שנסחפים אל מים חמים יותר ונמסים. וכשהם נמסים מי הים עולים, וזהו שינוי עצום בכל מציאות העולם - ערים הנמצאות בקו החוף ובמקומות נמוכים עלולות להיות מוצפות. כבר היום ישנם איים שהיה עליהם תיעוד של טייסים לפני עשרים ושלושים שנה, והיום הם כבר אינם נראים, שהמים עלו וכיסו אותם.
כך גם "הופך לבוקר צלמות": ה' שברא את האור הפך את הצלמוות לבוקר, זמן שהיה ראוי להיות לילה עשהו בוקר. וכל אלו דוגמאות כיצד הקדוש ברוך הוא לוקח דברים שהם לכאורה שליליים והופך אותם לטובה. אבל כיוון שאתם עושים רע - יעשה ה' את ההפך. כנגד שברא את הכסיל כדי שלא תתגבר רעתה של כימה להביא מבול לעולם, עתה אדרבה: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" - יקרא למי הים וישפכם על הארץ, מעין מבול.
על מבול נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא, אבל על צונאמי לא נשבע. וראינו בדור אנוש שהציף עליהם אוקיינוס. אין לנו הבטחה שלא יהיה שיטפון; ההבטחה היא שלא יהיה מבול. נמצא שכאשר אתם מסריחים את דרכיכם והופכים את מצוות ה' הטובות לרעה, ואומרים שרע לכם עמהן ואינכם רוצים בהן - אומר ה': גם אני את הדברים הטובים שעשיתי בעולם אהפוך עליכם לרעה.
הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל־עָז וְשֹׁד עַל־מִבְצָר יָבוֹא׃
מהו "המבליג"? רש"י מפרש מלשון הגברה, כמו "מבליגיתי עלי יגון" - שעניינו התגברות, וכמו "ואבליגה מעט". גם היום אנו משתמשים בביטוי "הבלגה", שעניינה התגברות: אני רוצה להגיב, ואני מבליג. ו"שוד" לפי רש"י הוא אדם שדוד, אדם חלש. כלומר: ה' מגביר את השדוד על העז. וזה היפך הטבע, שהרי העז תמיד מושל על השדוד ועל החלש. "ושוד על מבצר יבוא" - מגביר את החלשים על התקיפים, "ובזוזין על כרכי תקיפין משליט": אותם בזוזים, מלשון ביזה, פתאום מתגברים על המבצרים ושולטים בהם. הרי שהקדוש ברוך הוא נותן לחלשים כוח להתגבר על החזקים מהם, והופך את סדרי הארץ.
הרד"ק מסביר שכאן נאמרה תשובה לאותם שהיו אומרים: מה מפחידים אותנו בצרות ובאויבים? יש לנו מבצרים, יש לנו קו ביצורים, אנחנו מוגנים, הכל בסדר. אומר להם: "המבליג שוד על עז" - הקדוש ברוך הוא יביא את השודד, הוא האויב, על עם עז, על אלה החושבים עצמם עזים. "ושוד על מבצר יבוא" - גם את מבצריכם ייקח, גם עליהם יוכל. וכיצד אתם סבורים שיהיה לכם משגב באותם מקומות? אם ירצה ה', עם המבצר שלך ועם כל עוצמתך יפילך לפני השודדים והאויבים.
והמלבי"ם מסביר: היות שהפכו ללענה משפט - המשפט הוא היושר, והם עשאוהו מר ועיוותו אותו - אומר להם הקדוש ברוך הוא: גם אני אעוות את סדרכם, והשוד יתגבר גם על העז וגם על הגיבור. ומהו "שוד" לדבריו? אדם המעוות את הדין שודד את העניים והאביונים, את החלשים והנדכאים, שהרי כנגד החזקים אינו יכול. ולכן ראינו תמיד בנביאים תוכחה על עושק הדלים, וגם בהמשך פרקנו ידבר בזה. נמצא שעיוותם את הדין ושדדתם את הדלים - והשוד הזה עצמו הוא שמביא עליכם את הצרה.
וכפי שדיברנו לא פעם: "תיסרך רעתך". אדם עושה עבירות ויוצר בכך מלאך משחית, והמלאך נפרע ממנו, והוא פונה בטרוניה: ריבונו של עולם, למה עשית לי, מה עשיתי לך? אלא "תיסרך רעתך" - רעתך שלך היא המייסרת אותך. וכן "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - האיוולת שלך היא המייסרת. מי שהיה שודד, השוד שעשה נפרע ממנו. וזהו "המבליג שוד על עז": השוד עצמו מתגבר עליהם, המעשים הרעים של אותו שוד וגזל הם שיתגברו עליכם להכריעכם.
מספרים שהחפץ חיים היה באחד הכינוסים הגדולים של אגודת ישראל, ולנו במלון. הוא היה צריך נייר, וביקש נייר מאחד האדמו"רים, ובא לשלם לו כמה אגורות. אמר לו האדמו"ר: מה פתאום, אלו כמה פרוטות בלבד. אמר לו החפץ חיים: אתה מזלזל בגזל של כמה פרוטות? דע לך שמגזל של כמה פרוטות נברא מלאך משחית שיכול לפורר את כל חומות פטרבורג. ואם כך מגזל של פרוטות, תבינו איזה מלאכי חבלה יוצר שוד ממש.
הפרק נפתח בקינה קשה: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" - נפילה שאין ממנה קימה עצמית, ואף הקרובים אינם באים להקים. אך "לא תוסיף" אינו לנצח אלא לזמן ארוך, וסופה של בתולת ישראל לקום. ובתוך הקינה נשמעת פעמיים הקריאה "דרשוני וחיו", "דרשו את ה' וחיו" - סימן שעדיין רצונו בנו: אל תדרשו את בית אל ואת הגלגל, ואל תעברו את באר שבע שממנה הדרך אל העגלים, אלא דרשו את ה' עצמו. חטאם היה הפיכת המשפט ללענה והנחת הצדקה לארץ, פגיעה בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום כאחד. וכנגד זה מראה להם הנביא שהקדוש ברוך הוא הוא המהפך תמיד רע לטוב - כימה וכסיל המאזנים זה את זה, לילה שנהפך לבוקר, מי ים מלוחים שנעשים גשם מתוק - ואם יהפכו הם את טובו לרעה, יהפוך גם הוא את הטוב לרעה, ישפוך את מי הים על הארץ, ויגביר את השוד עצמו על העז ועל המבצר. תיסרך רעתך: המעשים הרעים עצמם הם המכריעים את עושיהם.
עדיין נשאר הפתח פתוח: דרשוני וחיו.