פתיחה: תקיעת השופר שאיש אינו חרד ממנה
בפרק הקודם הציב לנו הנביא כמה הקדמות, ובהן: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" - כלום ייתכן שיישמע קול מתריע המודיע על צרה הבאה, והעם לא ייבהל? כעת, מבאר המלבי"ם, בא הנביא ופורט אצלנו את הנמשל של אותה הקדמה רביעית. הקדוש ברוך הוא שלח את נביאיו, הם תקעו בשופר, הודיעו לעם את פשעיהם ואת הפורענויות העתידות לבוא - והנה העם אינו חרד ואינו משנה את דרכיו. הפרק שלפנינו הוא תיאור מסודר של חמש תקיעות שופר, חמש התראות שהקדוש ברוך הוא התרה בעם, וכל אחת מהן מסתיימת באותה נקודת כאב: "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'".
"בּוֹאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ" - הכרוז של הנביאים
בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ, וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ, כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה'.
המלבי"ם מפרש את המילה "הַשְׁמִיעוּ" כפנייה אל הנביאים: לכו והשמיעו בבית אל, הכריזו שם את כל מה שציווה ה'. ובגלגל היו חוטאים יותר מבבית אל, וכמו שנאמר "כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל", ולכן "הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ". והשמיעו להם גם את סדרי העבודה שהם נוהגים בהם: שיביאו זבחים בכל בוקר, ומעשרות בכל שלושה ימים, ושיקטירו תודה מחמץ - כדרך שבבית ה' הקריבו את קרבן התודה על חלות לחם חמץ. בקו זה, הקרוב לדרכו של הרד"ק, הכוונה היא: הודיעו ופרסמו את הדברים כדי שיחזרו בתשובה. אתם הנביאים הרי אוהבים את עם ישראל - אדרבה, קרבו אותם והחזירו אותם בתשובה. וזהו "כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", פנייה אל הנביאים האוהבים את ישראל.
לעומת זאת, לפי הרד"ק כל הפסוקים הללו הם המשך פנייתו של הנביא אל העם עצמו, והם נאמרים בדרך של ציניות: בואו בית אל ופשעו, הגלגל הרבו לפשוע - הרי זה מה שאתם אוהבים, אלה הם הדברים שאתם חפצים בהם. תמשיכו בקלקוליכם, ותראו מה תקבלו על כך. ומיד לאחר מכן מגיע העונש.
ולעניין "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש פירוש נוסף בתרגום יונתן: "ומגבן מאונס תודתא". התרגום מפרש "חמץ" מלשון חמס, כמו "אַשְּׁרוּ חָמוֹץ" - שעניינו לדון את הגזלן, ו"חמוץ" הוא הגוזל והמעוול. לפי זה כוונת הנביא: את קרבן התודה אתם מקטירים ממה שחמסתם וגזלתם מאחרים.
"נִקְיוֹן שִׁנַּיִם" - תקיעת השופר הראשונה
וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל עָרֵיכֶם וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם, וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'.
זהו כנראה המקום היחיד בתנ"ך שבו מופיע הביטוי "ניקיון שיניים", ואין כאן עניין למברשת ולמשחת שיניים, אלא ניקיון שיניים בדרך קללה. הרד"ק מבאר: אתם חיסרתם את הקרבנות והמעשרות ולא הבאתם את המוטל עליכם לביתי - לפיכך תחסרו לחם ובשר בכל עריכם ובכל מקומותיכם. ומה עניין ניקיון השיניים לכאן? כשאדם אוכל נדבק לו מאכל בין השיניים והוא זקוק לקיסם כדי להוציאו, אבל הרעב והצם - שיניו נקיות, שהרי אין שום אוכל שייתקע בהן. וכעניין שנאמר "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם", שהוא ביטוי לשפע; וכשאין מאכל, השיניים נקיות.
התרגום יונתן מתרגם "אקהיות שינין" - קהות שיניים. שכן בשעה שאדם אוכל הוא כמו משחיז ומחדד את שיניו בשימוש, וכשאינו אוכל השיניים אינן בשימוש ומאבדות את חודן. רש"י מביא את שני הפירושים: "אקהיות שיניים", ודבר אחר - חוסר אכילת בשר הנכנס בין השיניים. ולפי רש"י אין כאן כפילות: "ניקיון שיניים" מוסב על הבשר, שרוב הנתקע בין השיניים הוא בשר, ו"חוסר לחם" הוא הלחם. ואילו לפי הרד"ק יש כאן כפילות, שניקיון שיניים היינו שאין מה לאכול, וחוסר לחם היינו הך. ולפי רש"י הדברים עולים בהתאמה מלאה לפסוקים הקודמים: כיוון שחיסרתם את הזבח, שהוא הבשר, ואת החמץ, שהוא הלחם, מבית ה' - כנגד זה תחסרו בשר ולחם.
המלבי"ם מבאר: "וגם אני" - אף אני תקעתי בשופר. גזרתי עליכם רעב ונתתי לכם ניקיון שיניים, והנה תראו שהדברים לא השפיעו. קראתי לנביאים, הנביאים הוכיחו אתכם, ולאחר שהוכיחו - באו הצרות בפועל, ועם כל זה לא שבתם עדי. הייתכן שכל כך הרבה התראות, ואיש אינו חרד ואינו משנה דרכו? ועל הכפילות "בכל עריכם" ו"בכל מקומותיכם" מבאר המלבי"ם: בערים הגדולות לא יימצא מאכל כלל, ולכן השיניים נקיות לחלוטין; ובמקומות, היינו המושבות והכפרים הקטנים שבהם עוד אפשר למצוא מיני פירות שהרי הם מקומות של גידולים - שם יהיה "חוסר לחם", שהדגן שעושים ממנו לחם לא יימצא, ואף אם יהיו שאר פירות, לחם לא יהיה.
"וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם" - תקיעה שנייה
וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר, וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ.
מכאן ואילך מתאר הנביא כיצד תקע הקדוש ברוך הוא בשופר חמש פעמים: שלוש גזירות של רעב, פעם אחת גזירת דבר, ופעם אחת גזירת חרב - ועם כל זה "ועם לא יחרדו". וכאן ההתראה: מנעתי מכם את הגשם בעוד שלושה חודשים לקציר, בזמן שהארץ זקוקה למטר. אך לא מנעתי את הגשם לחלוטין, כדי שתדעו שהדבר בא מאיתי. שהרי אדם עלול לראות בצורת ולא לקשור אותה כלל לריבונו של עולם: אתה בא לדבר איתו על השגחה, והוא עונה לך שעל פי המפה הסינופטית זו התחזית לשנה זו. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: תראו את ההשגחה בחוש - על עיר אחת ירד גשם ועל רעותה לא ירד; ולא עוד, אלא מופת גדול מזה, חלקה אחת תמטר וחלקה הסמוכה לה תיבש. האם יש לכך הסבר טבעי?
והמלבי"ם מוסיף שאין זו סתם הוכחה להשגחה כללית, אלא השגחה מדוקדקת על המעשים: אותה חלקה שיורד עליה מטר היא חלקתו של אדם ששב בתשובה או שפשעיו מועטים, והחלקה שתיבש היא של מי שהרשיע. וכן בערים: עיר שעוונותיה מרובים לא ירד עליה גשם, ועיר שעוונותיה מועטים ירד עליה. יהיה ניתן לראות בעיניים שזה מאת ה' ובהשגחה על מעשיכם - ואם כן, מדוע אינכם לומדים מכך מוסר?
לכאורה יש כאן קושי: הרי הפרשה עוסקת בעונש, וכיצד עיר שקיבלה מטר קיבלה שפע? לפי המלבי"ם אין קושי, שהרי אלו ששבו בתשובה קיבלו את הגשם בדין. אבל רש"י מביא יישוב אחר מן הגמרא במסכת תענית: "אמר מר: שתיהן לקללה" - זאת תרקב וזאת תיבש. כלומר גם העיר שירד עליה מטר לוקה, שירד עליה גשם עז כל כך עד שמרוב מים תרקב התבואה. נמצא ששתיהן קללה. ולפי המלבי"ם אין צורך להגיע לכך.
עוד מבאר המלבי"ם דיוק בלשון: שלא תטעה לומר שאם על חלקה אחת ירד מטר, אפשר יהיה להוליך ממנה מים לחלקה השנייה. לכן נאמר "חלקה אחת תמטר" - המטר יירד בצמצום, רק כפי הצורך של אותה חלקה בלבד, ולא יישארו עודפים; וממילא החלקה השנייה תיבש לחלוטין.
ודעו שדבר זה היה במציאות. שנינו במשנה במסכת תענית פרק ג' משנה ג': "וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, דכתיב 'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר' וגו' - אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות; רבי עקיבא אומר: מתריעות ולא מתענות". אותה עיר שהיא בבעיה גדולה מתענה ומתריעה, ואלו שסביבה מתענות בלבד.
והגמרא בתענית דף ט' מביאה שיש מציאות שמטר יורד אפילו בשביל יחיד, ולא סתם בשביל יחיד אלא כמעט על פי הזמנה. "ואף ריש לקיש סבר מטר בשביל יחיד, דאמר ריש לקיש: מניין למטר בשביל יחיד? שנאמר 'שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ, ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה'. יכול לכל? תלמוד לומר 'לאיש'". ותניא: אי "לאיש", יכול לכל שדותיו - תלמוד לומר "שדה", אפילו שדה אחת; יכול לכל השדה - תלמוד לומר "עשב", אפילו לעשב אחד. כלומר, אף אם כל שדותיו מושקים היטב ורק חלקה אחת צריכה מים, או אפילו גידול אחד - יורד לו מטר ממוקד וממוען.
ואין זו תיאוריה, שהרי אומרת הגמרא: "כי הא דרב דניאל בר קטינא, הוה ליה גינתא" - ולא שדה ולא בקעה, אלא גינה. "כל יומא הוה אזיל וסייר לה", בכל יום היה יוצא לסייר בגינתו ואומר: הערוגה הזאת צריכה מים, והערוגה הזאת אינה צריכה מים. "ואתא מיטרא וקמשקה כל היכא דמיבעי ליה מיא" - היה בא מטר ומשקה בדיוק במקום שהיה צריך. הרי לך "חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש".
ובדקדוק הלשון יש להעיר: "חלקה אחת תמטר" מובן, שהוא בבניין נפעל; אך "וחלקה אשר לא תמטיר עליה" - היה ראוי לומר "אשר לא אמטיר". מבאר הרד"ק שזה פועל יוצא לשני. המדבר בעדו אומר "אני אמטיר", הנוכח "אתה תמטיר", והנסתר "הוא ימטיר". וכוונת הכתוב: אשר העבים והגשם לא ימטירו עליה, או אשר השכינה לא תמטיר עליה - והחלקה הזאת תיבש. ויש עוד ביאורים, ודי לנו בזה.
וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל עִיר אַחַת לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא יִשְׂבָּעוּ, וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'.
ינועו תושבי שתיים שלוש ערים אל אותה עיר שירד עליה המטר, כדי לשתות מים. בשר כבר אין, לחם אין, ועכשיו גם מים אין. ואף כשיגיעו לשם לא ישבעו, כי תבוא מארה במעיהם. וניתן גם להבין זאת כפשוטו, שהרי אמרו חז"ל שבזמן רעב אדם תמיד רעב. כשיש לאדם פת בסלו הוא שבע ואינו מרגיש צורך לאכול; אדם הולך לעבודה עם הכריך שלו, ומרוב לחץ וקליינטים הוא נזכר לאוכלו רק בשתיים בצהריים ואף מדלג על ארוחת עשר. אבל ביום שבו שכח את הכריך בבית - כבר בתשע בבוקר הוא רעב ולחוץ ומחפש היכן לקנות משהו. זו מציאותו של זמן רעב: אין פת בסל, ולכן האדם רעב תמיד. כך גם בבצורת: ילכו ויטלטלו את עצמם וישתו, ולא יהיה להם שובע ולא ייהנו ממה ששתו. והנה עוד התראה - ולא שבתם עדי.
"הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן" - תקיעה שלישית
הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם, וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'.
הנה תקיעה שלישית, ורעב קשה יותר: ה' מכה את התבואה בשדפון ובירקון, ואת פרי העץ שעוד נותר אוכל הגזם. אל תאמרו שלא הוכחתי אתכם - הנה התריתי בכם, ואוזניכם ערלות.
ויש כאן קושי: הרי לעיל דיברת על מציאות של "ניקיון שיניים" וחוסר לחם, שאין דבר כלל; ואיך כאן מדובר במצב שיש כרמים ויש זיתים ויש תבואה, אלא שהשדפון והירקון והגזם מכלים אותם? מתרץ הרד"ק: מדובר בשנה אחרת, שנה שבה כן ירד מטר, אבל המכות בה אחרות. יחסר לחמכם מחמת שדפון וירקון בתבואה, והגזם יאכל את הפירות.
ואגב, עצם הגיוון של המכות בא להוכיח שהכל בהשגחה. כשם שלמעלה "חלקה אחת תמטר" והשנייה לא - כדי להראות שזו השגחה, כך גם כאן. אם הייתה תקופה ארוכה של צרה אחת, אדם היה אומר: היו בהיסטוריה תקופות של רעב, ותקופות של דבר, ותקופות של שדפון וירקון. אבל כאשר מישהו מחליף לך בכל פעם את הקסטה ושם לך דיסק אחר - סימן שיש כאן מי שרודף אחריך, שמבקש ממך משהו, שרוצה שתתעורר ותשים לב. ועם כל זה - לא שבתם עדי.
"שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם" - תקיעה רביעית
שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם, הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם, וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם וּבְאַפְּכֶם, וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'.
רש"י מפרש: שילחתי בכם דבר כדרך ששילחתי בכם במדבר בצאתכם מארץ מצרים. אין הכוונה למאורע שאירע בדרך למצרים, אלא: שילחתי בכם דבר במקומות מושבותיכם כשם ששילחתי אז, שכמה פעמים שילח בהם ה' חרון אפו והייתה מגפה בישראל.
הרד"ק מפרש קרוב יותר לפשט: מחמת הרעב ירדו למצרים לחפש מזון, ושם שילחתי בכם דבר ואת חרב האויב בדרך - הלכתם לחפש לעצמכם פתרונות טבעיים, ניקח ממצרים, נביא משם, ולא שבתם אליי. "הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם" - לפי רש"י, שהרגו גם את הסוסים; ולפי הרד"ק, שהשליחים שנשלחו להביא תבואה ממצרים היו הבחורים, והאויבים היוצאים לקראתם היו הורגים את הבחורים ושובים את הסוסים. "ואעלה באוש מחניכם ובאפכם" - שהיו הולכים סיעות סיעות, וכשנפלה הסיעה הראשונה בחרב ונשבו סוסיה, באה הסיעה השנייה והגופות המרקיבות של הראשונים מעלות באוש וסירחון באפם. הרחתם בעצמכם את ריח ההרוגים, והדבר היה אמור לעורר אתכם - ואף על פי כן לא שבתם עדי.
המלבי"ם ממקד את הדברים לתקופתו של הושע, שבה רבים מעשרת השבטים ירדו למצרים מפני חמת המציק, ושם שילח ה' בהם דבר, כמו שנאמר "מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם, מֹף תְּקַבְּרֵם" (ומוף היא עיר במצרים, כמו נוף ותחפנחס). ובדרך הרג אותם מלך אשור בחרב, כמו שנאמר "כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי... כִּי יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם". והרי הם הלכו למצרים כדי לקבל ממנה עזרה נגד מלכות אשור, ולכן המלך הרודה בהם הפך לצנינים בעיניהם, ויצא והיכה בהם. ועל ידי שנהרגו בחרב עם שבי סוסיהם עלה הבאוש של פגרי האדם והסוסים שנפלו בשדה - וזה לא היה רק ריח רע, שכן במקום שבו גופות אינן נקברות יש סכנה גדולה של מגפה, ומאותו באוש התפשט הדבר עד ארץ ישראל. זו התראה רביעית, "ולא שבתם עדי".
"הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים" - תקיעה חמישית
הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה, וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'.
כאן מדובר בגלויות שהגלה מלך אשור מארצם, שעל ידיהן נחרבה ארץ ישראל; ואחרי שתי הגלויות הראשונות לא נשארו אלא שומרון ובנותיה, ונותרתם כאוד מוצל משרפה - כעץ שמשני צדדיו אכלה האש ותוכו ניחר, וכך ניצל מן השרפה. ואם כך ניצלת - שוב בתשובה! ואף על פי כן לא שבתם עדי. רש"י מפרש "אוד" מלשון שחור וחשוך וקודר, והרד"ק מבאר שהדימוי לסדום ועמורה עניינו שלא נותרו אלא מעטים, כאוד מוצל משרפה. ועם כל זה - לא שמעתם בקולי.
"הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל, עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ, הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
לאחר חמש התראות שלא הועילו: הואיל ולא שבתם עדי, ואתם שומעים מפי נביאיי ואינכם שבים - לכן אעשה לך את כל הרעות שהתריתי בכם. מלשון רש"י משתמע שכל האמור לעיל היה עדיין בגדר התראה, ומאחר שלא שמעתם אאלץ להביא זאת עליכם; ואילו מלשון הרד"ק, וכן מדברי המלבי"ם, משתמע שכל הרעות הללו כבר באו בפועל, וקיבלתם את הסטירות ולא התעוררתם.
ולפי הרד"ק, מה פשר "הכון לקראת אלוהיך ישראל", והרי כבר הביא עליהם את כל הצרות? לפי רש"י הכוונה: שוב מרשעתך כדי שלא יבואו; ולפי הרד"ק הכוונה: אם תשוב מרשעתך, ה' יהפוך לך את הרעה לטובה. כלומר שוב בתשובה, ועל ידי זה לא יהיה גרוע יותר. ומה גרוע יותר? הגלות. הרי עדיין אתם כאן, עדיין לא גליתם; כל אלה צרות שנועדו לעורר אתכם, ואם תתעוררו בזמן לא תקבלו את הגלות.
המלבי"ם מסכם: כל התיאור הזה הוא נמשל של "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ושל "אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה". הנה הודעתי מראש והצרה הגיעה, ובזה נתגלה שהכל בהשגחה. וכפי שראינו: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". ומדוע הקדוש ברוך הוא מודיע מראש? מפני שהרעה איננה מטרה בפני עצמה, אלא כלי לעורר לתשובה. מי שרוצה להרע לחברו אינו מודיע לו מראש אלא מחפש הזדמנות של הפתעה; ומי שאינו רוצה שיבוא הרע - אדרבה, מתרה בו מראש. ותכלית הפורענות היא שתדע שאני הוא העושה לך זאת, ועל ידי כך תתעורר. שהרי כשאדם נמצא בצרה ואינו יודע מהי "הכתובת", מה כבר אפשר לצפות ממנו? אבל אם הודעתי לך מראש שעתידה לבוא צרה ואמרתי לך שאני הכתובת - בוא אל הכתובת כדי לראות כיצד מבטלים את הצרה. וראינו לעיל שלא רק שלא באו, אלא הלכו לחפש פתרונות מרחוק, למצרים ולשאר מקומות, ובלבד שלא לפנות אל ה'. לכן אומר להם: הכון לקראת אלוהיך ישראל - הכן את עצמך, פייס בתשובה ובמעשים טובים, אל תחכה שתבוא אליך הרעה אלא צא לקראתו עוד לפני כן.
שני עונשים: "שכר עבירה עבירה"
יש בפסוק כפילות שקשה להבינה: "לכן כה אעשה לך ישראל, עקב כי זאת אעשה לך". מבאר המלבי"ם בדרך רמז: הקדוש ברוך הוא אינו חפץ להביא עליך רעה, אלא אדרבה - רצונו להיטיב ולהשפיע חסד, שהרי הוא שלמות הטוב. וכשאתה גורם לקדוש ברוך הוא להביא עליך רעה, אתה מכריח כביכול את ה' לעשות דבר שהוא נגד רצונו. נמצא שאתה מצער את השכינה כפליים: אחת, שכאשר יהודי מצטער השכינה מצטערת עמו, "קלני מראשי קלני מזרועי", "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"; ושנית, שהכרחת את שלמות הטוב להביא עליך רע. וזהו "שכר עבירה עבירה" - העונש עצמו שאתה מקבל הוא עבירה נוספת, שהרי מאין בא העונש? מאת ה'. וזהו "עקב כי זאת אעשה לך": היות שאני נצרך לעשות לך זאת, על עצם הדבר הזה תיענש - על שהכרחת אותי להצטער ולהביא עליך רעה. ולכן ההמלצה: הכון לקראת אלוהיך ישראל.
ושימו לב להבדל בין שני ביאורי המלבי"ם. לפי הביאור הראשון, הכפילות מלמדת על תכלית: "לכן כה אעשה לך" - כל הרעות אינן במטרה להרע, אלא כדי ש"עקב כי זאת אעשה לך", בעקבות ההכרה שאני הוא העושה, "הכון לקראת אלוהיך ישראל". ולפי הביאור השני, יש כאן שני עונשים: אחד על עצם העבירה, ואחד על שהצרכת את הקדוש ברוך הוא שהוא שלמות הטוב להביא עליך רע, שזה עצמו צער לקודשא בריך הוא.
"כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ"
כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
האבן עזרא מבאר: ה' יוצר הרים - וההרים עומדים לנצח, ובזה נרמז תוקפו של הקדוש ברוך הוא. ובורא רוח - שהרוח אינה עומדת כהרים, אלא נעה וזעה מכוח רצון ה'. ומגיד לאדם מה שחו - שעל ידי זה מגלה ה' לאדם את רצונו. "עושה שחר עיפה" - הופך את האור לחושך, ש"עיפה" עניינה חשכה, כמו "וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה", וכמו "אֶרֶץ עֵפָתָה... תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" - שהחשכה תהיה מאירה כבוקר. ועוד מבאר האבן עזרא בשם יפת, וכן הולך הרד"ק: שהכתוב בא להראות שעוצמת ה' היא בלי גבול. ההרים נראים לעין, והרוח שבגוויות אינה נראית, ומחשבת האדם ושיחו שבלבו נסתרים לגמרי - ובכולם שולט ה'. כוחו מעל לכל כוח גשמי שאתה יכול לתפוס. ואם כן, בכוחו גם להפוך את הרעה לטובה, וכל מה שהראיתי לך קודם בצרות ובאסונות - ביכולתי לשנותו ולהופכו, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל.
והמלבי"ם מבאר כאן ביאור נוסף, שיש בפסוק ראיה להשגחת ה'. בתחילת הבריאה היה הכל מים, "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" - יסוד המים כיסה את כל כדור הארץ. ובביאורו למעשה בראשית מאריך המלבי"ם שבתחילה היה יסוד העפר בלול ביסוד המים, היינו בוץ במילים פשוטות, ולא היה עפר נפרד ומים נפרדים, וזהו "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". וגם יסוד הרוח היה בלול במים ולא היה בחינה נפרדת. וההבדל: יסוד העפר היה בלול במים בחלקם התחתון, ויסוד הרוח בחלקם העליון - וזה הגיוני, שהרוח קלה מן העפר. ואחר כך, בכוח התפשטות הרוח והאוויר ועל ידי האור, נפרש יסוד הרוח מיסוד המים, ונתגלו ראשי ההרים. ולאחר מכן צמצם הקדוש ברוך הוא את המים עוד, "יִקָּווּ הַמַּיִם... וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה", ונוצר ההבדל בין יבשה לים.
וזהו "יוצר הרים ובורא רוח": על ידי שנפרש יסוד העפר לבדו נעשו ההרים ניכרים והעפר ניכר לעצמו, ועל ידי שנפרש יסוד הרוח נעשה האוויר מציאות בפני עצמה. וכל זה מפני שרצה ה' להכין מקום ליישוב אנושי, שהרי אי אפשר להתיישב במקום שאין בו עפר. ועל זה אנו מברכים בכל יום "רוקע הארץ על המים" - אלמלא רקע ה' את הארץ על המים, על מה היינו עומדים? ואף אילו רקע את הארץ, אלמלא החמצן במה היינו מתקיימים? על כן היה צריך להפריש הן את העפר והן את האוויר, כדי שתיווצר אפשרות לחיים על פני כדור הארץ.
ומכאן התבונן שהשגחתו של הקדוש ברוך הוא צמודה. אם כל זה נברא כדי שהאדם יוכל להתקיים כאן, הבן שההשגחה מדוקדקת עד כדי כך ש"מגיד לאדם מה שחו". ומהו "שיחו"? מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין דיבור לשיח: שיח הם התנועות או הדיבורים הנפלטים מן האדם מתוך רגשת הנפש, דברים שאדם פועל באופן אמוציונלי בלי כוונה מיוחדת ובלי התבוננות במה שיוצא מפיו - וגם את זה הקדוש ברוך הוא יודע ומגיד לאדם, שהכל גלוי לפניו. וכעניין "וְכִי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ" שנאמר באליהו בהר הכרמל, שאמר לעובדי הבעל לזעוק בקול רם.
וכשם שהקדוש ברוך הוא ייסד בהשגחה מלאה את הטבע ואת הבריאה וברא הכל לטובת האדם, כך ברצותו יוכל ברגע אחד להרוס ולהחריב את הכל: "עושה שחר עיפה" - יהפוך את זמן האור לחושך, ויבטל את האור שברא בראשית הבריאה, שמכוחו הופרש האוויר מן המים, וממילא תחזור הרוח ותיבלע במים, וזה היפוכו של "בורא רוח". "ודורך על במותי ארץ" - ישקיע את ההרים בחזרה פנימה, וזה היפוכו של "יוצר הרים", וממילא יחזור העפר להיבלל במים. מי שעשה כן יכול להחזיר הכל לקדמותו; ברצונו קיימה וברצונו יבטלה. ומזה תבין שעליך לשנות את מעשיך ולבטל רצונך מפני רצון קונך. והמלבי"ם מוסיף ש"עיפה" מלשון חשכה, וקשורה למילה עפעף - שכשאדם סוגר את עפעפיו יש לו חושך, וכמו "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ", שה' יסגור בעד האור ויהיה חושך.
ונזכיר בסיום את דברי רש"י המביא את תרגום יונתן: "ארי הא מתגלי דיצר טורייא וברא רוחא, לחוואה לאנשא מה עובדוהי" - ה' יצר הרים וברא רוח כדי להגיד לאדם מה מעשיו; "לאתקנא נהור לצדיקיא כנהור צפרא" - לתקן אור לצדיקים כאור הבוקר; "ולאיתאה חשוכא לרשיעיא למתבר רשיעי ארעא" - ולהביא חושך לרשעים כדי לשבור רשעי ארץ. הרי שה' תיקן אור ותיקן חושך: אור לצדיקים, שזו בחינת העולם הבא, וחושך לרשעים, שזה חושך הגיהינום.
"אפילו שיחה קלה" - דרשת חז"ל והבן איש חי
ידועה דרשת חז"ל על פסוק זה: "יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו - אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין". ושואל הבן איש חי: מה עניין "יוצר הרים ובורא רוח" לכאן? ומבאר: התבונן, ההרים הם דבר עצום ואדיר, ועם כל זה אמרו חז"ל "רוח עקר טורא" - יש מציאות שהרוח שוברת הר ואף עוקרת הרים. ראה הוריקנים מפחידים ומחרידים, שאחריהם אתה מוצא פתאום רכב על גג של בית, ואין ברור כיצד הגיע לשם; והרוח מביאה שיטפונות, וצונאמי או רעידת אדמה שגובים מאות אלפי נפשות ברגע אחד. ואם ישאלו אותך: מהי בכלל רוח? האם אתה יכול לתפוס אותה? הרי זה דבר שאינו נתפס כלל, סתם אוויר. ואף על פי כן - הרוח עוקרת את ההר.
ומכאן, אומר הבן איש חי: הבן מהו כוחו של הדיבור. מה הוא הדיבור? רק רוח, "רוח ממללא". אדם אומר: מה כבר עשיתי, הרי לא נגעתי בו, רק אמרתי! אבל אותה רוח ממש היא זו שעוקרת הרים. לדיבור יש עוצמה כזו, "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" - אדם יכול בדיבורו לירות חיצים שנונים שהורגים את הנפש. כמה צריך אדם להיזהר במה שמוציא מפיו. וזהו "ומגיד לאדם מה שחו": מגלים לו לאדם את משמעות שיחו - אתה חושב שרק דיברת? דע שרוח עוקרת הרים.
לסיכום:
הפרק מציג את הנמשל של "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו": חמש תקיעות שופר תקע הקדוש ברוך הוא בעמו - רעב וניקיון שיניים, מניעת גשם בצורה שמוכיחה השגחה מדוקדקת, שדפון וירקון וגזם, דבר וחרב בדרך מצרים, ומהפכה כסדום ועמורה - וכל אחת חותמת ב"ולא שבתם עדי". הנביאים הוזהרו להשמיע ולהכריז כדי שהעם ישוב, והצרות עצמן לא באו אלא ככלי לעורר, שהרי "לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים", ומי שרוצה להיטיב מתרה מראש. לכן נחתם הפרק בקריאה "הכון לקראת אלוהיך ישראל" - צא לקראתו בתשובה ובמעשים טובים לפני שתבוא הרעה. ומי שעליו מוטל להיכון הוא אותו יוצר הרים ובורא רוח, שברצונו קיים את העולם וברצונו יבטלו, והיודע אף את שיחו הקל של האדם - ומכאן אזהרה נצחית עד כמה כוחו של דיבור, שרוח כל שהיא עוקרת הרים.