בפרקים הקודמים עסק הנביא במוקש של עבודה זרה, ובפרק ד' הוא פונה אל מוקש נוסף שנלכדו בו ישראל: העושק והגזל שהיה בידיהם. המלבי"ם מבאר שכאן חושף הנביא את השורש החברתי של החטא - חיי מותרות ופינוק של שכבת השרים, שמומנו על חשבונם של הדלים והאביונים.
שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה׃
בביאור "פרות הבשן" יש שני כיוונים. הכיוון הראשון: מדובר בנשות השרים והסגנים. כשם שבבשן הפרות שמנות וטובות, כך נשי המלכים היו נשים מעודנות ומעונגות, מפוטמות מרוב זלילה ושובע, ובעלות "סטייל" גבוה מאוד. את אותו סטייל היה על הבעלים לממן, ומהיכן? "העושקות דלים הרוצצות אביונים" - לא שהן בעצמן עשקו, אלא שהן גרמו לכך. "האומרות לאדוניהם" - הם בעליהן - "הביאה ונשתה", דהיינו תביא עוד כסף, תשיג עוד ממון. מתוך הלחץ הזה היו הבעלים עושקים את הדלים ורוצצים את האביונים. "רוצצות" הוא לשון שבירה, כמו "קנה רצוץ", והחלשים והדלים לא היה בהם כוח להינצל מידם.
הכיוון השני הוא של תרגום יונתן, שרש"י מביאו, ולפיו "פרות הבשן" הוא משל לעשירים עצמם ולא לנשותיהם: "עתירי נכסיא דבטורא דשומרון" - עשירי הנכסים שבהרי שומרון, "דעשקין מסכניא ואנסין חשיכיא" - שעושקים את המסכנים ואונסים את העניים, "דאמרין לריבוניהון אשלטונא ונבז" - האומרים לאדוניהם השליטנו ונבזוז ככל העולה על רוחנו.
המלבי"ם מדייק בשני התארים שבפסוק: "העושקות דלים" ו"הרוצצות אביונים". מהו ההבדל? הדל הוא אדם שהיה לו ממון ונידלדל, ועדיין נשאר בידו מעט. האביון הוא מלשון תאווה - מרוב עניותו הגדולה הוא מתאווה לכל דבר, וכל מה שתביא לו יספק אותו. נמצא שמצבו של האביון קשה יותר משל הדל. לכן את הדלים היו "עושקות", שכן עדיין נותר להם ממה לעשוק; ואילו את האביונים, שאין להם כלום, לא שייך לעשוק, ולכן היו "רוצצות" אותם - שוברים אותם בגופם, כדי שיעבדו ויביאו ממון.
נִשְׁבַּע אֲדֹנָי ה' בְּקׇדְשׁוֹ, כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם, וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה׃
"נשבע ה' בקודשו" - הקדוש ברוך הוא כביכול נשבע בשמים, כמו "כי אשא אל שמים ידי", וכמו "למעון קודשו לשמים". זהו גזר דין שיש בו שבועה.
תרגום יונתן מפרש "ונשא אתכם בצינות" - "יטלון יתכון עממיא על תריסיהון", מלשון מגן וצינה, כמו "צינה וסוחרה אמיתו": יבואו האויבים ועל גבי מגיניהם ישאו אתכם, ביטוי לכך שאנשי המלחמה יגלו אתכם. "ואחריתכן" - בניכם ובנותיכם, כמו "ותחת לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו", שהכוונה שלא תישאר המלכות לבניו; ואותם ישאו ויגלו "בסירות דוגה", בספינות הדייגים, הנקראות כך על שם שדגים בהן דגים.
פירוש נוסף: "בצינות" מלשון צינים וקוצים. שיבוא האויב וייסר אתכם וימשוך אתכם בקוצים, כדרך שמושכים את הדג בקרס - שהרי הקרס הוא מין קוץ, כמו "ונתתי חחים בלחייך" ו"ובחוח תיקוב לחיו". ולפי זה כל הפסוק בנוי על משל נטילת הדגים: כשם שנוטלים את הדגים בקוץ ומשליכים אותם לסירות הדוגה, כך ייקחו אתכם ואת בניכם אחריכם.
המלבי"ם מפרש אחרת לגמרי: "צינות" הן מרכבות כבוד, כמו "ובאו עליך חוצן רכב וגלגל" ו"באו בניך בחוצן", שעיקרו "צין" - מרכבה. האויבים ישאו אתכם במרכבות מכובדות; ותכף נראה שהכבוד הזה מפוקפק מאוד. "ואחריתכן" - ולבסוף תהיו בזויים כל כך, שלא יוליכו אתכם בספינה של בני אדם, שיש בה מושבים וחדרים, אלא "בסירות דוגה". "סירות" לדעת המלבי"ם הוא מלשון סיר ולא מלשון סירה: כעין סיר שמוליכים בו את הדגים ומרביצים אותם זה על גבי זה. כשם שזורקים דגים לתוך סיר, כך יזרקו אתכם אל תוך הספינות ויגלו אתכם.
וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ, וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם ה'׃
רש"י והרד"ק מבארים שמרוב גודל הצרה יחפש כל אחד לברוח. בדרך כלל מי שרוצה לברוח מן העיר צריך לחפש את הפתח שבחומה, אך כאן החומה עצמה כבר תהיה פרוצה ומנוקבת מכל צד בידי האויב, ולכן "אישה נגדה" - כל אחת תצא ישירות כנגד המקום שהיא עומדת בו, בלי לחפש פתח. וזה עצמו מראה עד כמה הצרה גדולה, שהאויב כבר פרץ פרצות בכל היקף החומה.
"והשלכתנה ההרמונה" - רש"י מפרש: תשליכו מעליכם את הגאווה ואת השררה שנטלתם. "הרמונה" כמו "הורמנותא דמלכא", שפירושו צו המלך ורשות המלך. הן היו נשות השרים והשופטים, נשות החשובים, ואותה שררה וחשיבות תושלך מהן.
הרד"ק מבאר בשם אביו ש"ההרמונה" הוא כמו "הארמונה": תושלכנה מארמון המלך שבצד החומה ותצאנה. וכעין זה מצינו אצל צדקיהו, שכאשר בא האויב ברח דרך מנהרה תת קרקעית מארמונו אל מחוץ לחומות ירושלים, והיה בטוח שלא ייתפס. ובדרך הטבע אכן לא היה נתפס, אלא שבדיוק עבר שם צבי, וחיילי האויב רדפו אחריו - כנראה רצו אותו לארוחת הצהריים - ולפתע ראו את צדקיהו יוצא מתוך האדמה, והקדוש ברוך הוא הסגירו בידם.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו. לכאורה תמוה: אם מדובר בנשים מרושעות, מדוע יישאו אותן במרכבות של כבוד? על כך הוא אומר: אוי לאותו כבוד. "הרמון" בספרי המזרח הוא כינוי לבית הפילגשים, המקום שבו החזיק המלך את נשיו ופילגשיו, מעין בית הנשים של אחשוורוש שהיה שעשגז ממונה עליו. הווה אומר: בתחילה לוקחים אותן במרכבות כבוד, כדי שיעלה מחירן, ולבסוף "והשלכתנה ההרמונה" - תושלכנה אל מקום הנשים והפילגשים והזונות. לשון "והשלכתנה" כבר מבטאת את מה שעובר עליהן: חשבת שזו מרכבת חשיבות, ולבסוף להרמון משליכים אותך. זהו עונשם של אותם אנשים - ביזיון תמורת השררה והגאווה שנהגו בהן כלפי העניים והדלים.
ומקורו של המלבי"ם לפירוש זה הוא בתיבת "פרצים": מלשון פריץ ופרוץ, כמו "הוליד בן פריץ", דהיינו נשים פרוצות. וכוונת הפסוק: כשתגענה הנשים הללו, תצאנה מן ההרמון נשים פרוצות לקבל את פניהן, "אישה נגדה" - אישה לקראת רעותה, כביכול לקראת התפקיד שיועד להן, השם יצילנו. ואז תושלכנה אל אותו מקום של פריצות וזנות.
בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ, וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם׃
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ, כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה'׃
הפסוק תמוה: וכי הנביא קורא להם לעבור עבירות? אלא רש"י מבאר, וכן הוא קו הרד"ק, שזה "כאדם האומר לבן בליעל: עשה עשה עד שתתמלא סאתך". והרד"ק מוסיף שאין זה ציווי של רצון, שכביכול רצונו שכך יעשו, אלא דרך גיזום והגזמה, כמו "שמח בחור בילדותך".
מדוע דווקא בית אל והגלגל? בבית אל היה העגל, ובגלגל כבר ראינו את רעתם - "בגלגל שוורים זיבחו". והטעם: בגלגל שרה המשכן בתחילה, ושם היו ההתאספויות וההתגלויות האלוקיות, ולעם הייתה משיכה טבעית אל המקום. לכן נתפסו תמיד למקומות שהייתה בהם קדושה קודם לכן, ושם קבעו את עבודתם הזרה, באומרם שזה מקום שהרצון האלוקי שורה בו. וזה עצמו הטעם שהקימו את אל אקצא על מקום הר הבית: המקום קדוש, והמאמינים מחוברים אליו ממילא, ובאמצעותו מושכים אנשים. וכן במערת המכפלה, שהקימו עליה מסגד. ואף שיטענו מצד "איברהים", עיקר העניין הוא לעלות על הגל של קדושת המקום. ואגב, גדולי הדור אמרו שמסר ה' עולמו לשומרים - שטוב שהוקם שם מסגד ולא כנסייה, שהרי כנסייה היא עבודה זרה ומסגד אינו עבודה זרה; ועוד, שאילו לא היה שם מסגד הייתה נעשית שם תיירות להר הבית, ואנשים תמימים שכוונתם לשם שמים היו נכשלים באיסור כרת. אין אנו שמחים במסגד, אך זהו הרע במיעוטו. ועל כן אומר הנביא "הגלגל הרבו לפשוע": לא די שקבעתם עבודה זרה בבית אל, אלא גם בגלגל הרביתם לפשוע.
לכאורה מה עניין "והביאו לבוקר זבחיכם לשלושת ימים מעשרותיכם"? מה נפקא מינה מתי מביאים? כאן נחלקו הדרכים. רש"י מבאר שהכמרים של העבודה זרה רצו לעשות חיים קלים לעובדיהם, ואמרו להם: למה לך להקריב לבית המקדש? בוא ועבוד את העבודה זרה שלי, היא ליברלית יותר, פחות מחמירה, פחות קיצונית. זו בדיוק אותה סיסמה שאוהבים מרשיעי הברית לומר היום: "יהדות מקרבת, יהדות מחבקת" - שבדרך כלל באה על חשבון ההלכה. עבודה זרה מקרבת, רפורמית כזאת.
ובמה זה בא לידי ביטוי? בתורה נאמר "לא ילין לבוקר חלב חגי", והם אומרים "והביאו לבוקר זבחיכם". בתורה נאמר בקודשים קלים "ביום זבחכם יֵאכל וממחרת", והם אומרים "לשלושת ימים מעשרותיכם" - מעשר בהמה - שלושה ימים מותר לאכול את הבשר. בתורה נאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו", והם אומרים "וקטר מחמץ תודה", הקטר את התודה מלחם חמץ. בתורה נאמר "לא תאחר לשלמו", ואילו הם אומרים "וקראו נדבות השמיעו" - הכריזו והשמיעו על כל מי שמתנדב נדבה, ומי ששכח ועדיין לא הביא את קורבנו, ייתן אל ליבו ויזכור, ואצלנו אין הקפדה על האיחור. כלומר: העבודה הזרה משתלמת לכם יותר מעבודת ה'.
הרד"ק מבאר בדרך הפוכה לגמרי: כל מה שאתם עושים לעבודה זרה היה לכם לעשות לעבודת ה'. את הגלגל ובית אל, מקומות של עבודת האלוקים, הפכתם לבתי עבודה זרה. "והביאו לבוקר זבחיכם" - כל בוקר ובוקר אתם מביאים את זבחיכם לשם במקום לבית המקדש. "לשלושת ימים מעשרותיכם" - "ימים" כאן הוא שנה, כמו "תשב הנערה איתנו ימים או עשור", וכמו "ימים תהיה גאולתו", והכוונה ל"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך". כלומר, לרד"ק אין מדובר במעשר בהמה כפירוש רש"י, אלא במעשר תבואה. ועל כך תמה הנביא: את הקורבנות והמעשרות אתם מביאים לבית העבודה זרה במקום להביאם אליי - ומדוע העדפת ללכת ולעבוד לעבודה שאין בה ממש?
וכן ב"וקטר מחמץ תודה". לרש"י אין דבר כזה בתורה, שהרי אין שום קורבן שעולה חמץ על גבי המזבח; בקורבן תודה יש שלושים לחמי מצה ועשרה לחמי חמץ, אך הלחמים אינם עולים למזבח כלל, אלא הבעלים אוכלים אותם. ולפיכך לרש"י הכמרים אומרים: אצלי מותר גם להקטיר לחם, מה שהתורה אוסרת. אבל לרד"ק, שכל הפסוק הוא כנגד מה שהיה להם לעשות לעבודת ה', אכן התורה התירה, שהרי נאמר "על חלות לחם חמץ יקריב קורבנו" - ואין הכוונה להקטיר את הלחם עצמו על המזבח, אלא להקריב את הקורבן כאשר מביא עמו גם חלות לחם חמץ, והלחמים עצמם נאכלים. ואף שאין מקטירים מן החמץ, מן הקורבן הבא על החמץ, שהוא התודה, כן מקטירים את האימורים - החלקים הפנימיים של הבהמה, הנשרפים כליל על גבי המזבח.
פרק ד' נפתח בתוכחה על מוקש העושק והגזל: "פרות הבשן" - נשות השרים המעונגות (או העשירים עצמם, לתרגום יונתן) - הדורשות "הביאה ונשתה", ומתוך כך עושקות את הדלים שעוד נותר להם מעט, ורוצצות את האביונים שאין להם כלום. על כך נשבע הקדוש ברוך הוא בקודשו שיגלו אותם: לפירוש תרגום יונתן על מגינים ובסירות דייגים, ולמלבי"ם במרכבות כבוד שסופן ביזיון - שיושלכו אל ההרמון, ויובלו בספינות כדגים המושלכים לסיר. "ופרצים תצאנה" - החומה תהיה פרוצה מכל צד, ולמלבי"ם נשים פרוצות תצאנה לקראתן. ולבסוף באה התוכחה הצינית "בואו בית אל ופשעו", בשני מסלולי הביאור: לרש"י, פיתוי הכמרים בהקלות שאין התורה מתירה; ולרד"ק, האשמה בכך שכל מה שהעניקו לעבודה הזרה היה מקומו בעבודת ה'.