פרק ג' בעמוס נפתח בסדרת הקדמות שבהן הנביא מניח את היסודות לתוכחה: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ", "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ", "הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ". מפסוק ט' ואילך מתחילות הנבואות עצמן, והמלבי"ם מראה כיצד כל אחת מן ההקדמות מתפרשת והולכת בגוף הנבואה. נלך אפוא על סדר הפסוקים ונראה כיצד ההקדמות מקבלות את פשרן.
"השמיעו על ארמנות באשדוד" - הזמנת הגויים לחזות במפלה
הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאִמְרוּ: הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ׃
פשט הדברים: אתם הפלשתים ואתם בני מצרים, הכריזו את הדבר בארמונותיכם, שיתאספו כולם על הרי שומרון ויראו מעל ההרים אילו מעשים רעים נעשים כאן. אתם תזמינו את כולם שיבואו ויראו. הרד"ק מדייק יותר: מדובר כאן במלכים וברוזנים היושבים בארמונות, והם אלה שיכריזו "האספו על הרי שומרון" - שיראו מה מתרחש בשומרון, מקומם של עשרת השבטים, שגלו ראשונה.
ומעיר הרד"ק: זה ההפך הגמור ממה שאמר דוד "אל תגידו בגת... פן תעלוזנה בנות פלשתים". אל תספרו על מפלותינו בגת, שהיא מקום הפלשתים, כדי שלא יחלקו סוכריות ויעשו חגיגות על מה שקרה אצלנו רחמנא ליצלן, כדרך שהם עושים אחרי כל פיגוע. אל תשמחו את הגויים, שהרי כשאתה רואה את הגוי שמח על מפלתנו - זה כואב עוד יותר, זה מכעיס עוד יותר. וכאן נאמר הפוך: המפלה שלכם תהיה כה גדולה, שכל הגויים יבואו וישמעו וישמחו למפלתכם. הגויים יאמרו זה לזה: בואו והיאספו על הרי שומרון, שהם הרי ישראל, וראו כיצד השם נפרע מהם. וזה כעניין שנאמר "ישמח עליך אויב" - שהאויב שמח כשהוא רואה את שברנו ואת עונשנו.
"הרי שומרון" - מבאר הרד"ק, שומרון היא הר אחד, אלא שהיו עמו הרים נוספים סביבו, ולכן נקרא "הרי שומרון". "וראו מהומות רבות בתוכה" - ותדעו על ידי זה שהם לוקים בעוונם מפני החמס אשר בקרבם, וזהו "ועשוקים בקרבה": היו כאן עשוקים ועושי חמס, ומשום כך הקדוש ברוך הוא נפרע מהם.
המלבי"ם קושר את הפסוק להקדמה הראשונה - "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו": האם שני מלכים הולכים יחד להיפרע מכם בלי שמישהו ייעד אותם וחיבר אותם לכך? אמר להם השם: אני חיברתי את הגויים להתאסף ולצאת כנגדכם על המעשים הרעים שעשיתם. ועתה הוא מפרט מי הם המתחברים: הנה אשדוד ופלשתים, ואדם עומד בארמון - מקום גבוה, שכן המכריז עומד תמיד במקום גבוה - ומשמיע את הכרוז, וכן בארמונות מצרים, והם קוראים לעמים להתאסף יחד למלחמה על שומרון. ושם תראו שהם מדברים זה עם זה שראוי לכלות את שומרון, בגלל שבשומרון יש עבירות בין אדם למקום ובין אדם לחברו: "מהומות רבות בתוכה" - אלו הדברים שבין אדם למקום, "ועשוקים בקרבה" - אלו הדברים שבין אדם לחברו. ואם כן, ראו כיצד הגויים מתאספים - הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? האם אין זה מסר שאני אספתי כאן את הגויים כדי שתיקחו מוסר ותשובו בתשובה?
"ולא ידעו עשות נכוחה" - עולם הפוך
וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה נְאֻם ה', הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם׃
גם כאן שני החלקים מקבילים. "לא ידעו עשות נכוחה" - זה בעניינים שבין אדם למקום. מהי "נכוחה"? אומר המלבי"ם: זה ההפך מ"מהומות". נכוחה פירושה למול, לנוכח - לנוכח פני השם, כלשון "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". הם אינם הולכים נכוחה לנוכח השם, אלא סרים מאחריו, וזהו גדרה של מהומה: אדם הולך ורוגש ומסתובב ואינו הולך נכוחה נגד השם, והרי זו מהומת רוע מעשים. וכנגד החלק של בין אדם לחברו - "האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם", שבתוך ארמנותיהם אצורים אוצרות של חמס ושוד. את זה יאמרו הגויים: אנחנו בהלם, איזה חמס ושוד יש שם בשומרון, אילו דברים נוראים יש שם.
ומוסיף המלבי"ם: זה ההפך הגמור ממה שהיה בעבר. הקדוש ברוך הוא הוציאנו מארץ מצרים כדי שלא נלמד מתועבות מצרים, והשמיד את האמורי מפנינו - ובכללם הפלשתים - כדי שלא נעשה כתועבות שבע האומות שהיו כאן בארץ, "כתועבות ארץ כנען לא תעשו". הובדלנו מהם כדי לשמור על רוממותנו, ועכשיו הם עומדים המומים מן הקלקול שלנו ורואים אותנו פחותים מהם. הם עומדים מול החמס והשוד והעושק ומול זה שאין הולכים נכוחה נגד השם - ותמהים. אומר להם השם: מי אסף את האומות הללו שנתייעצו בעצה אחת ללכת להרי שומרון? הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? וכי אינכם מבינים שהקדוש ברוך הוא ייעד אותם לעניין הזה?
הרד"ק מוסיף נקודה: לאחר שהגויים מדברים על הדברים החמורים שנעשו בישראל, יכול היה אדם לומר - אולי אינם הולכים תמיד בדרך רעה, אלא פעמים עושים רע ופעמים עושים טוב. על זה בא הכתוב לומר: הם אינם עושים טוב מעולם, "לא ידעו עשות נכוחה" כלל, ו"האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם" - זו דרכם התמידית.
"צר וסביב הארץ" - האויב מקיף מכל עבר
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ, וְהוֹרִיד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ׃
רש"י מפרש: הצר מוכן, הוא כבר סביב הארץ לבוא ולתקוף. והרד"ק מוסיף: הצר יבוא ויחנה מסביב ולא יהיה לכם מנוס ממנו - "סביב" היינו שהוא עוטר ומקיף את הארץ, שלא תחשוב שתוכל לברוח. "והוריד ממך עוזך" - אותם אוצרות שהזכיר קודם, "האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם", אתם חושבים שיהיו לכם למעוז ולהגנה? האויב ייקח ממך את הכול, וזהו "ונבוזו ארמנותייך".
המלבי"ם מבאר: אומות שונות יבואו כנגדכם, והצר יוריד ממך עוזך ויבוז את הארמונות. ואם תשאל, הרי לא מצאנו בכתובים שפלשתים ומצרים באו על שומרון, כיצד מתואר כאן מצב כזה? משיב המלבי"ם: תדע לך שבסיפורי המלכים לא נמצאים כל הפרטים, אלא רק העניינים הכלליים, וזה מכלל הפרטים שלא באו בכתובים. ומן הסברא: לאחר שפלשתים פשטו ביהודה בימי אחז, כשעלה מלך אשור על פקח בן רמליהו, ההיגיון נותן שאחר כך באו גם בגבול ישראל. וגם אם אין לכך ביטוי מפורש בכתובים, כשאנו רואים איום כזה - סימן שהדבר אכן התרחש. וכן במצרים: הייתה להם באותו זמן דריסת רגל כאן, היו מגיעים ובאים לארץ, ומסתבר מאוד שגם הם צרו עלינו.
"כאשר יציל הרועה מפי הארי" - מה יישאר משומרון
כֹּה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן, כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׂק עָרֶשׂ׃
אריה שבא לטרוף שה מן העדר - כמה יצליח הרועה להציל מפיו? בקושי שתי כרעיים, או בדל אוזן, קצה האוזן. מסביר הרד"ק: הכרעיים הן החלק האחרון שהאריה אוכל, שכן כשהוא טורף את השה הוא מתחיל מן הראש והגרון, כיוון שבתחילה הוא רוצה לחנוק אותו, ורק אחר כך עובר לחלקים האחוריים עד שמגיע לכרעיים. וכל שכן האוזן, שהיא סחוס קשה - וכתרגום "חסחוס דאודן", סחוס האוזן - שאין בה בשר, ואין האריה מתענג עליה. את זה הוא משאיר לקינוח, אם יישאר רעב ויצטרך לסגור כמה פינות. אבל בדרך כלל זה רק מה שנותר בסוף.
רוצה לומר: כמעט לא יישאר כלום. מה שיישאר הוא בגדר שיריים שאחרי טריפת האריה, וזה מה שיישאר ממלכות שומרון - אותם מעטים שהאויב לא יחוש להם, שלא יהיה אכפת לו מהם וממילא לא יהיה אכפת לו להשאירם. אבל כל החזקים והגיבורים - את כולם ייקח. ושומרון נזכרת כאן משום שהייתה ראש הממלכה: היא תיכבש באחרונה, והנשארים בה יהיו מועטים, כעניין "נשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל". מלכות שומרון הייתה מלכות הרשעה, לא היו בה מלכים צדיקים מעולם, שם עשו את העגלים, שם קלקלו ביותר - ולכן שם יישארו רק מועטים.
ומי הם אותם מעטים? "בפאת מיטה". אומר הרד"ק: כאשר החולה שוכב במיטה ובא האויב, הוא דוחק את עצמו אל הפינה כדי שלא יפגע בו. אלו הם החולים השוכבים במיטה, הנדחקים אל פאתה - זה מה שיישאר.
ומהו "ובדמשק ערש"? רש"י מביא את תרגום יונתן: "בתקוף שולטן ועל דמשק רחיצן", ומבאר שפשטות התרגום מכוונת לימי יהואחז בן יהוא, שנאמר בו "כי לא השאיר ליהואחז עם כי אם חמישים פרשים ועשרה רכב ועשרת אלפים רגלי, כי איבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש". הם הגיעו למצב של כמעט מחייה. מה זה חמישים פרשים? גם אם נחשיב כל פרש כטנק - איך עושים מלחמה עם חמישים טנקים? ועשרה רכב, ורגלים עשרת אלפים, אך עדיין אין זה צבא שאפשר לצאת עמו למלחמה. ושם נאמר "ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל, ויושיעם ביד ירבעם" - ירבעם הושיעם במעט, שלא יגיעו למחייה טוטאלית. ואין זה ירבעם בן נבט, אלא ירבעם שהיה לקראת סוף מלכות ישראל. וזהו "בפאת מיטה" - רש"י מפרש פינת הבית, ולמה נקראת פאה? לפי שהפינה היא המקום החזק, כמו "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", וכמו "פינות צבאות רומי שקי" שהכוונה לחשובים שבהם. הפינה היא תמיד המקום החשוב, חוזק הבית - ובה יישאר מעט, וזה מה שיותיר מלך ארם.
שמינית שנותרה - דברי חז"ל
חז"ל דורשים: רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע, אלו עשרת השבטים שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ועל יהודה ופלטו עמהם. מתוך עשרת השבטים היו שהלכו למלכות יהודה, שגלתה רק שנים מאוחר יותר, ומלכיה היו באופן יחסי צדיקים - לא כולם, אבל היו בהם צדיקים. ולכן חלק ממלכות ישראל ברחו למלכות יהודה, והם אותם הנזכרים כאן: "היושבים בשומרון בפאת מיטה" - אלו שברחו להינצל במלכות יהודה, הם שנותרו. וכמה הם "פאת מיטה"? אומרים חז"ל: מלמד שלא נשתייר מהם אלא אחד משמונה שבהם, שמינית. ושאר ה"ערש" - היכן הם? "ובדמשק ערש", שאר המיטה גלו לדמשק.
ומניין החשבון של שמינית? מביא רש"י פירוש בשם רבנו מנחם: כמה פאות יש למיטה? ארבע. אם כן "פאת המיטה" היא רבע. אבל כשנאמר "בפאת המיטה", היינו מקצת מן הפאה ולא כל הפאה - הרי חצי מן הרבע, ונמצא שמינית. שמינית הם אלה שנסמכו ונותרו, ושבע השמיניות הן "שאר הערש" שגלה לדמשק.
ורש"י מביא פירוש נוסף בדברי רבי מאיר: "בפאת מיטה" - בעוון אחזיה בן אחאב ששלח לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון, ונאמר לו "המבלי אין אלוהים בישראל". אחזיה היה רשע כזה, שכדי לשאול על מחלתו שלח לדרוש בבעל זבוב - יש נביא בישראל, והוא שולח לשאול כל מיני זבובים למיניהם? ולכן נאמר "בפאת מיטה": בעוונו של השוכב בפאת מיטה, אחזיה שכשהיה שוכב חולה על מיטתו שלח לשאול בעבודה זרה - בעוונו נענשו. ולעומתו "ובדמשק ערש": בן הדד מלך ארם שלח לדרוש באלוקי ישראל. עולם הפוך ראיתי - מלך ארם שולח לשאול באלוקי ישראל, ומלך ישראל שולח לשאול בעבודה זרה, בבעל זבוב של ארם. שני ההפכים הקיצוניים הללו רמוזים כאן.
מדוע לגוי קל לפנות לאלוקי ישראל
כבר הסברנו פעם, שלא יהיה קטרוג, כיצד ייתכן שמלך מכאן הולך לשאול שם, ומשם באים לשאול כאן. צריך לדעת: לגוי אין שום בעיה להאמין גם באלוקי ישראל, כי אין הדבר מחייב אותו בכלום. אם תאמר לו שיש שם מי שיכול לפתור לו את בעייתו, הוא ילך לחפש את המזור שם. ולכן גם לנעמן לא הייתה בעיה להגיע לכאן ולמצוא תרופה על ידי הנביא. זה לא סותר לו שום אג'נדה, שכן הגויים ידעו שיש אלוקים ושיש כוחות רבים בבריאה, ולא הייתה להם בעיה עם זה.
אבל אנחנו, בתור יהודים, מתוך מידת האמת שבנו - אדם יודע שהאמת היא עבודת השם. ואם ישאל בעבודת השם, הרי זה גורם מחייב: אתה בן של ריבונו של עולם, ריבונו של עולם נתן לך פתרון והנביא הושיע אותך, אז איך אתה עושה מעשים נלוזים כאלה? נמצא שכלפי היהודי הייתה זו קושיה גדולה וסתירת לחי גדולה, ולכן העדיף ללכת ולשאול באלוהי זבוב ולא לשאול באלוקי ישראל. אבל הגוי - מה אכפת לו? זה לא מחייב אותו, הוא אינו בן של אלוקי ישראל, יש בעולמו כוחות רבים, וממילא אינו מרגיש מניעה לפנות גם לאלוהויות אחרות. ומלכי ישראל לא דאגו לחילול השם, כיוון שהיו שקועים במצב ירוד כל כך מבחינה רוחנית, עובדי עבודה זרה ממש.
וזה כמו שנתאר לעצמנו היום אחד מהכופרים, מראשי התקשורת, מגדולי המנאצים במדינה, שיעשה פתאום פעולה שיש בה אמונה וביטחון בהשם - זו סתירת לחי לכל מה שהטיף כל הזמן ולכל סדר היום שלו, והוא לא יוכל להרשות לעצמו דבר כזה. לעומת זאת לנשיא ארצות הברית, למשל, לא תהיה שום בעיה לבוא ולומר תודה להשם, כי מבחינתו הכול בסדר - יש השם, ומה זה נוגע לחיי המעשה? כלום. אבל אצלנו, אם יש השם - אז אולי תצטרף לאגודה? אז למה שלא תעבוד את השם במרץ? ולכן זה מהווה עבורו סתירת לחי, ואינו מרשה זאת לעצמו. זה בעצם מה שקרה עם מלכי ישראל.
ההקדמה השנייה: "הישאג אריה ביער"
ההקדמה השנייה הייתה "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ", והמלבי"ם אמר שהביאור יתבאר בהמשך. כל אמירה כזו באה כתוכחה ויש בה מסר, וכעת מתבאר: "כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי". מי הוא האריה השואג עליהם? כבר ראינו לעיל שזהו מלך אשור, שכבר התכונן לבוא לכאן למלחמה. הישאג אריה ביער וטרף אין לו? האריה שואג כשיש לו טרף - ואם הוא בא לכאן, סימן שהוא יצא מכאן עם טרף. ולא ייתכן שיציל הרועה את השה שנטרף; מה יוכל להציל? שתי כרעיים או סחוס אוזן. אבל את השה בכללותו אי אפשר להציל.
ופירוש מעניין למלבי"ם: מה התועלת בהצלת שתי הכרעיים או סחוס האוזן, מה תעשה בהם? אלא שכתוב "אם טרוף יטרף יביאהו עד" - כשהשומר טוען לבעל הבית שהפקיד אצלו את הצאן שהצאן נטרפו, עליו להביא עד, לתת שרידים. כמו שאמרו השבטים ליעקב "הכר נא, הכתונת בנך היא". ואם יש שרידים, יש בהם עדות שאכן טרוף טורף, ועל ידי העדות הזאת נפטר השומר מבעל הבית ואינו משלם על מה שנטרף באונס.
וכך אומר להם: דעו לכם, אלה שיינצלו הם רק החלשים, "היושבים בשומרון בפאת מיטה" - רק הם יינצלו שלא ייהרגו. "ובדמשק ערש" - אלה היושבים בדמשק בפאת ערש. ומסביר המלבי"ם: על הערש שוכב החולה הגמור, ואילו במיטה שוכב גם מי שהוא רק קצת חלש ואינו בגדר נפל למשכב ממש. כלומר, בישראל יינצלו גם אלה השוכבים בפאת מיטה, שהם חולים מעט; אבל בדמשק לא יינצלו אלא רק השוכבים על ערש - כלשון "ערש דווי", חולה גמור - ואילו החולים מעט גם עליהם לא יחמלו.
נמצא שיש כאן שני שלבים: שלב אחד שבו יכה בישראל, ושלב שני שבו יכה בדמשק. ואכן, אומר המלבי"ם, אלה היו שני השלבים: בתחילה הגלה מלך אשור רבים לדמשק, ונאמר שם "את ארם הגלה קירה", והושיב את בני ישראל תחתם בדמשק - תחילה הגלה את ארם למקום שנקרא קיר, ואחר כך הגלה לשם את עשרת השבטים. או ייתכן מאוד, אומר המלבי"ם, שרבים מבני ישראל הלכו והתיישבו שם בעצמם, שהרי כתוב על ירבעם בן יואש שהשיב את דמשק לישראל, כמופיע בספר מלכים, ואחר כך הגלה אותם מלך אשור מדמשק. וזהו שנאמר "והגליתי אתכם מהלאה לדמשק" - שמדמשק העביר את עשרת השבטים לחלח וחבור ונהר גוזן ושאר המקומות שלשם גלו. ובדמשק אפילו את החלשים לא ישאיר, רק את החולים השוכבים ממש על ערש דווי. ומנין שהביטוי "ערש" מיוחד לחולים? מן הפסוקים "ה' יסעדנו על ערש דווי", "מרבדים רבדתי ערשי", "הנה ערשו ערש ברזל" - הרי שזו בחינת המיטה המיוחדת לחולים.
ההקדמה השלישית: "התיפול ציפור על פח"
שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב, נְאֻם אֲדֹנָי ה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת׃
אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים: לכו והעידו בבית יעקב. וכאן, אומר המלבי"ם, מתבארת ההקדמה השלישית - "הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ". אם אתם רואים שנפלתם בפח, בפח היקוש של מלך אשור, סימן שיש כאן מוקש. ומהו הפח? כתוב בהושע "ויהי אפרים כיונה פותה, מצרים קראו אשור הלכו, כאשר ילכו אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם".
וכבר ביארנו שם: הושע בן אלה ביטל את המזבחות לעבודה זרה, והדבר גרם תסיסה, שכן עובדי הבעל ואנשי התקשורת למיניהם לא אהבו זאת. יצאו כנגדו והלכו והלשינו למלך אשור - כדרכם, כן היום וכן מקדם - שהושע בן אלה מורד בו, שהוא פנה לקבל סיוע ועזר ממצרים ואינו מקבל עוד את מלכותו. וכל זה מפני שביטל להם את מזבחות העבודה זרה. בעקבות ההלשנה בא מלך אשור לכאן לטפל במי שמרד בו, וכששמע זאת הושע בן אלה ירד לקראתו - לאחר ששלח מלאכים לקרוא למלך מצרים לעזרה - כדרך שהציפור הולכת אל הרשת. וזהו "אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם". ואת הפח הזה הקשו לו רשעי עמו: הרשעים שהיו עמו הם שעשו לו את הפח, ועל ידם נפל.
נמצא שהמוקש העיקרי היה חטא עבודת העגלים, והוא שגרם בסופו של דבר לירידת הושע בן אלה אל מלך אשור ולתפיסתו כציפור ההולכת אל המכלאה. וזהו "התיפול ציפור על פח ומוקש אין לה". אבל אל תחשבו שאותם מבעירי הבערה יצאו נקיים: מלך אשור הגיע ולקח את כולם, וגם את המלשינים. גם אלה שחשבו שישרפו את הושע בן אלה ואצלם לא יקרה מאומה - הדר בבית זכוכית אל ישליך אבנים, ובסופו של דבר זה הגיע גם אליהם. ומי שמחטט באש, סופו שיישרף.
"ופקדתי על מזבחות בית אל"
כִּי בְּיוֹם פׇּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו, וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ׃
מתי הוא היום הזה? אומר הרד"ק: זהו יום הרעש שהיה בימי עוזיהו - רעידת אדמה - ועליו נאמר "ביום פקדי". "ופקדתי על מזבחות בית אל" - כעניין שנאמר "ובאלוהיהם עשה ה' שפטים". כאשר הקדוש ברוך הוא נפרע מעובדי עבודה זרה, הוא נפרע גם מן העבודה הזרה עצמה, להראות שאין בה ממש. ולכן הראשון שלקה במצרים היה היאור, שהרי האמינו שהיאור הוא אלוה, ולאחר מכן בכל אלוהיהם עשה השם שפטים. וכך גם כאן: גם מזבחות בית אל ייפקדו, שכשהיה הרעש התפוררו כולם.
"ונגדעו קרנות המזבח" - קרנות המזבח הן העמודים, וכפי שאמרנו הקרן היא הפינה, המקום החזק והיציב של הבניין, פינות הבית. לפעמים בית רועד ולפחות העמודים המרכזיים מחזיקים, וכאן אפילו קרנות המזבח, שהן החלק החזק, לא יחזיקו מעמד וייפלו. והסבר נוסף: קרנות המזבח הן מרכיב מרכזי בעבודה, כמו בעבודת ישראל ולהבדיל אלפי הבדלות גם בעבודת הבעל - שהרי זריקת הדמים היא על קרנות המזבח. הכהן פונה לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, והולך ומזה על קרנות המזבח, שתיים שהן ארבע, וארבע שהן ארבע. מהו "שתיים שהן ארבע"? הוא הולך לקרן המזבח וזורק את הדם על הפינה, וזו זריקה המשתברת לשני הצדדים, ומאחת יוצאות שתיים; ואחר כך הולך לפינה שכנגדה וזורק גם שם, וגם היא משתברת - הרי שתי זריקות שהן ארבע, על ארבעת צדדי המזבח. ו"ארבע על ארבע קרנות" - שהולך לכל קרן וקרן ונותן שם את הדם, ארבע זריקות נפרדות. על כל פנים למדנו שהיו זורקים את הדם על קרנות המזבח, ולכן נאמר "ונגדעו קרנות המזבח" - קרנות מזבח הבעל ייגדעו, שכן שם היה עיקר העבודה.
והמלבי"ם מבאר: ביום פקדי את פשעי ישראל אעניש אותם על העוונות, ואפקוד על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח - זה מה שראינו קודם, שהושע בן אלה, לפני שהלשינו עליו, גדע את קרנות המזבח, ועל הזמן הזה מדבר הכתוב. ועל ידי זה לא זרקו את דם זבחיהם על קרנות המזבח - ונמצא שמוקש חטא העבודה הזרה גרם למוקש אחר: אתם הלשנתם עליו, ובעקבות זה בא מלך אשור והשמיד אתכם.
"והכיתי בית החורף על בית הקיץ"
וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ, וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם ה'׃
בזמנם לא היו לכולם מזגנים, מקסימום קולר. מה היו עושים? היה להם בית חורף ובית קיץ. בית החורף היה בנוי בבידוד גבוה מאוד, נמוך, עם אח ואמצעי חימום וחלונות קטנים. בית הקיץ היה בנוי הפוך: במקום גבוה שיש בו זרימת רוח, עם תקרה גבוהה וחלונות גדולים, כדי שיהיה אוורור רב ולא יתבשלו שם בקיץ, והרבה פעמים בקירות אבן ושיש, שידוע שהם מצננים יותר. וכך אנו רואים אצל כמה מלכים שהיו להם בית חורף ובית קיץ - יושב בבית החורף אצל האח המבוערת, והכוהו שם בבית הקיץ.
אומר המלבי"ם: "והכיתי בית החורף על בית הקיץ" - המורדים הרסו את בית המלך, בין את בית החורף של הושע בן אלה ובין את בית הקיץ. "ואבדו בתי השן" - מהם בתי השן? מפרש תרגום יונתן: בתים שהיו מרובדים בשן הפיל, שנהב, שבו היו מצפים את הקירות בחיפוי מיוחד, דבר יוקרתי ביותר. וזהו אגב מקור הביטוי "מגדלי השן", שהיו מרפדים ומרבדים את המגדל בשן הפיל, שהוא דבר יקר. רוצה לומר: גם הארמונות ייפלו.
"וספו בתים רבים" - מהו "רבים"? הרד"ק מביא שני פירושים: או רבים במספר, או רבים במובן גדולים, מלשון רב ורבה, והכוונה לארמונות ולבתים הגדולים. והמלבי"ם מפרש שעל ידי המהומה שהייתה ביניהם עצמם החריבו בתים רבים, כמו שכתוב "ויהי העם כמאכולת אש", מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, השם יצילנו מחרב איש ברעהו. או על ידי שהלשינו על הושע בן אלה למלך אשור, ואז יצא אליו והכניסוֹ לבית הכלא - וזה היה המוקש שהביא את הפח שבו נלכדו כולם בסופו של דבר.
נמצא אפוא שחטא העבודה הזרה שהיה בידם הוא היה עיקר המוקש שבו נלכדה הציפור, היא אפרים ושבטי ישראל, ועל ידי כן "וספו בתים רבים נאום ה'".
לסיכום:
מפסוק ט' ואילך פורש עמוס את ההקדמות שהניח בתחילת הפרק. "הילכו שניים יחדיו" - השם הוא שייעד את פלשתים ומצרים להתאסף ולקרוא "היאספו על הרי שומרון", עד שהגויים עצמם עומדים המומים מן המהומות שבין אדם למקום ומן העושק והחמס שבין אדם לחברו, ההפך הגמור מן התכלית שלשמה הובדלנו מהם. "הישאג אריה" - זה מלך אשור, שלא יניח טרף מפיו, ולא יינצל אלא כשתי כרעיים ובדל אוזן: החלשים שבפאת המיטה בשומרון, וחולי ערש הדווי בדמשק, שמינית שנסמכה על מלכות יהודה. "התיפול ציפור על פח" - המוקש הוא חטא העגלים והעבודה הזרה, שגרר את ההלשנה על הושע בן אלה ואת נפילת הכול בפח, ובסופו של דבר נגדעו קרנות המזבח, נהרסו בית החורף ובית הקיץ, אבדו בתי השן וספו בתים רבים. והמסר אחד: כל הזימון הזה של האומות אינו מקרה, אלא קריאה לשוב בתשובה.