פתיחה: הקדמה לנבואות הפורענות
פרק ג' בעמוס פותח בקריאה חגיגית אל העם כולו, ובה הנביא מניח את היסוד לכל הנבואות שיבואו אחריו. המלבי"ם מלמד אותנו עיקרון מרכזי: הפסוקים שמתחילת הפרק ועד פסוק ח' אינם נבואת פורענות בפני עצמה, אלא סדרה של הקדמות לנבואות שייאמרו מפסוק ט' ועד סוף פרק ד'. הקדוש ברוך הוא מבקש להכין את העם: כשתראו את הצרות באות, דעו שאין כאן מקרה ואין כאן טבע, אלא יד מכוונת, ויד שהזהירה מראש.
"על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים"
שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כׇּל־הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
מהי "המשפחה"? מבאר הרד"ק: הגוי, העם כולו, נקרא משפחה. וכך אנו מוצאים בנביא "אם משפחת מצרים לא תעלה... לא עליהם יהיה הגשם" - הרי שמצרים כולה מכונה משפחה. ומה תוכן הדברים? אני הוא שהעליתי אתכם מארץ מצרים, אני קניתי אתכם להיות לחלקי, שלא תהיו נתונים תחת השרים העליונים ותחת מערכות השמים, אלא השגחתי הפרטית דבוקה בכם.
"רק אתכם ידעתי" - הקירבה היא היא התביעה
רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כׇּל־עֲוֺנֹתֵיכֶם׃
"ידעתי" - פירושו אהבתי, כדברי רש"י. לשון ידיעה בכתוב היא לשון חיבור, לשון קירוב, לשון אהבה. והמלבי"ם מביא לכך ראיות: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", "ידעתיך בשם", "יודע ה' דרך צדיקים" - בכל אלה הכוונה שהקדוש ברוך הוא מחובר ואוהב. רק אתכם אהבתי, ואתם פשעתם בי.
לכאורה יש כאן פרדוקס: מפני שאתה בני - לכן אני מכה אותך? הרי היית מצפה שדווקא הקירבה תוליד יחס מועדף. מבאר הרד"ק: היות שידעתי אתכם ובחרתי בכם מכל עם, לכן אפקוד עליכם את עוונותיכם. אתם ראיתם את האותות והמופתים, אתם ראיתם כמה היטבתי לכם והשקעתי בכם, ובמקום לעשות את מבוקשי אתם עוד מורדים בי - על כן אפקוד עליכם. וזה מתקבל מאוד על הדעת, שהרי המלך כועס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו על מצוותו, הרבה יותר משיכעס על הרחוקים ממנו.
ממשיך הרד"ק: על משפחות העכו"ם אין הקדוש ברוך הוא חושש אם ייטיבו או יָרֵעוּ. באופן הרגיל אין השם נותן להם מוסר. רק בדברים גדולים, כחמס של דור המבול וכמעשי אנשי סדום, כביכול הקדוש ברוך הוא מתערב. אבל ישראל, מפני שהם קרובים אליי, אני מעניש אותם על עוונותיהם. וזהו שנאמר "בקרוביי אקדש", "וסביביו נשערה מאד" - דווקא הקרובים, דווקא העומדים ליד הקדוש ברוך הוא, עליהם התביעה קשה יותר. וכך אמרו חז"ל: "שאני עכו"ם דלא מפקדי דינא עלייהו".
את השורש של הדבר כבר ביארנו בלימוד נפש החיים: המציאות הרוחנית היא שישראל מחוברים אל העולמות העליונים בחבל כסף. נשמתם מן העליונים, מן המרכבה הקדושה, מהשתלשלות העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. כל פעולה של ישראל כאן למטה מזעזעת ומנענעת את העולמות כולם. לעומת זאת לגוי אין שום קשר וחיבור אל העולמות העליונים, ופעולותיו אינן מגיעות אפילו עד התקרה.
לכן, כשטיטוס החריב את בית המקדש - לא קרה כלום. אמרו חז"ל: יצאה בת קול ואמרה לו "קמחא טחינא טחנת", קמח טחון טחנת. הוא נכנס לקודש הקודשים ועבר שם עבירה חמורה על גבי ספר תורה, ולא אירע לו דבר. ולעומת זאת כהן גדול שנכנס בלי זיכוך מתאים - מוציאים אותו בשלשלת, מת במקום. כיצד? משום שזה כמו כלב שנכנס לבית המקדש: האם תחייב אותו כרת? מיתה? מה אתה רוצה מכלב. אבל אדם שנכנס למקום שאסור לו - חייב כרת, חייב מיתה. התביעה היא ביחס לאדם, שפעולתו משפיעה על כל העליונים. לכן אומר השם: רק אתכם ידעתי, אתכם אני מחובר, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם.
והמשל לאב ולבן הוא משל מצוין: דווקא בנך מקבל ממך סטירה, מפני שעשה דבר חמור (ואיני ממליץ על הרמת יד, ומביא אני זאת רק לדוגמה). ואילו בנו של השכן עשה בדיוק אותו דבר, ואולי אפילו חמור שבעתיים - ולא תרים עליו יד. ולא רק מפני שאינך רוצה להסתבך עם אביו, אלא מפני שבאמת אין לך עניין בו: שאביו יתמודד עם זה. אבל אתה בני - אותך ידעתי, על כן אפקוד עליך. כשאנו קרובים למישהו, יש לנו כלפיו תביעה; כשמישהו רחוק מאיתנו, אין לנו כלפיו תביעה.
והמלבי"ם מוסיף: אין עוד משפחה במשפחות האדמה שאני יודע אותה כמוכם, ידיעה שהיא השגחה תמידית, השגחה רוחנית צמודה. כל שאר משפחות האדמה נתונות תחת סדרי הטבע, תחת הנהגת צבא השמים וממשלת הכוכבים, ואילו אנחנו מונהגים מפי השם בכבודו ובעצמו. ארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ואילו ארצות האומות מונהגות על ידי שבעים שרי מעלה. "אינו יודע אותם" אין פירושו חסרון בידיעה חלילה, אלא שאין הקדוש ברוך הוא נותן עיניו וליבו להשגיח עליהם בהשגחה צמודה.
מכאן נובע שאתם מוזהרים הרבה יותר. ולכן ישראל מוזהרים אף על השיתוף, מה שאין הגוי מוזהר עליו. גוי יכול ללכת לכנסייה, לעבוד את השם ולהאמין גם באותו האיש, ולדעת רוב הפוסקים אין לו בכך מניעה. אבל יהודי - כנסייה היא בית עבודה זרה. ואם יאמר: הרי אני מאמין גם בהשם? הרי אתה מוזהר על השיתוף, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר. למדת מכאן: "אתכם ידעתי" - יש לי עליכם השגחה צמודה שאין לשאר האומות, ולכן אתם מוזהרים הרבה יותר מהם.
שרשרת השאלות של הנביא
הפסוקים הבאים כולם בלשון תמיהה, שאלה אחר שאלה, וכל אחת מהן נועדה להפנות מוסר אל העם. נעבור עליהן אחת אחת, ונראה בכל אחת כמה ביאורים.
הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ׃
רש"י מפרש שיש כאן תביעה כלפי העם. הם אמרו לנביאים "לא תינבאו", איננו רוצים לשמוע אתכם, אל תאמרו לנו מה השם אומר. אומר להם השם: וכי סבורים אתם שהנביא מתנבא מעצמו? כשם שאתה רואה שניים ההולכים יחדיו - באותו רגע, באותו יום, באותה מגמה ובאותה כוונה - ומבין מיד שהם תיאמו ביניהם לצאת יחד, כך תבין שהנבואה אינה באה לנביא פתאום, אלא אם כן השם הועיד לו את דבריו. הנביא אינו מתנבא מליבו.
הרד"ק מפרש את הדברים כפשוטם, ולא כמשל: בואו וראו מה קרה לכם אחרי שפשעתם בי. קודם לכן יכולתם להלך גם יחידים, והייתם בטוחים בדרך, בלא חשש ממפגעים וממרעין בישין ומאויבים. ועכשיו, אחרי שפשעתם, אין אדם יוצא לרחוב אלא אם כן נועדו שניים יחדיו. זו עדות להידרדרות: הביטחון האישי ירוד כל כך. ומהיכן הגיע הדבר, אם לא מפני שנטשתם ועזבתם את דרך השם?
הרד"ק מביא גם את פירוש האבן עזרא, ההולך בקו של רש"י בשינוי מסוים: הדברים נאמרו כמטפורה. התבוננו שנבואות הנביא אמת הן, שהרי הנביא מתנבא על העתיד והעתיד מתגשם. ומה תאמר, שזה במקרה? כשם שאתה מבין שלא ילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו, כך תבין שלא ייתכן שהנביא יאמר דבר והדבר יתקיים בדיוק כפי שהוציא מפיו, אלא אם כן מישהו הועיד אליו את הדברים ומסר לו את המסר. נמצא לפי רש"י: לא ייתכן דבר מפי הנביאים אלא אם כן נועדתי עמהם; ולפי האבן עזרא: לא ייתכן שהדברים יתגשמו אלא אם כן הם ממני. מכאן היה לכם ללמוד שלא להמרות את פי הנביאים.
והמלבי"ם, בקו השיטה שלו, מבאר שזו ההקדמה הראשונה: כשתראו שאתם מקבלים עונש, דעו שהוא ממני. אל תחשבו שזה מקרה, שזה גרמי השמים או המפה הסינופטית או כל הסבר טבעי אחר. כשתראו פתאום כמה אומות מתחברות יחד כדי להזיק לכם - אומות שהיו מרוחקות זו מזו, שלא היה ביניהן קשר, ולעיתים אף היו במתיחות זו עם זו - וכי תחשבו שאין כאן מי שהועיד אותן וקיבץ אותן לצאת נגדכם? דעו שזו תוכנית מיוסדת, הבנויה על כך שעזבתם את דרכי; לכן אספתי שניים שילכו יחדיו, כי הם נועדו ממני.
"הישאג אריה ביער"
הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם־לָכָד׃
רש"י מבאר: כשהאריה אוחז את הטרף דרכו לשאוג, ואינו שואג אלא אם כן יש לו טרף. "לכד" - תפס. וכן הכתוב אומר "ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף", "כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו" - מתי האריה והכפיר הוגים? כשיש טרף. ומי הוא האריה כאן? נבוכדנצר. יבוא אריה אשר עלה מסובכו, ישאג כנגדכם, ורחמנא ליצלן יהיה לו טרף - הוא יאכל מכם.
הסבר נוסף מביא רש"י, בדרך משל: הנביאים מדמים את רוח הקודש השורה עליהם לשאגת אריה, כפי שנאמר בהמשך "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלקים דיבר מי לא ינבא". השאגה היא הקול העליון היורד אל הנביא בשעה שהוא מקבל את נבואתו. וזהו שאומר להם: וכי תבוא רוח הקודש בפי הנביאים אלא אם כן נגזרה פורענות מלפניו? התסבור שהנביא מתנבא מעצמו בלי שיש כאן פורענות אמיתית שעליה ציוויתיו להודיע? והדברים מתאימים להפליא למה שביארנו בפסוק הקודם: וכי הנביא אומר דברים בלי שנועדתי אליו? ואם נועדתי אליו ואמרתי לו על פורענות, וכי יאמר פורענות אם אין באמת טרף, כלומר אם הפורענות לא תבוא? "היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד" - וכי ידבר הקדוש ברוך הוא דברים קשים אלא אם כן נלכדתם במוקש של עוון וחטא וסטייה מן הדרך? ודאי שנלכדתם בפשעיכם, ולכן הוא אומר דברים אלו לנביאים. ואם כן, מדוע אתם אומרים לנביאים "לא תינבאו"?
הרד"ק מפרש בדרך דומה לרש"י: האריה, כשהוא יוצא לטרף - שואג, וכששואג החיות קופאות על מקומן מרוב מורא ויראה, ואז הוא לוקח כרצונו. כך כשיבוא האויב חלילה, ייקח כרצונו, ואין מצב שילך ויחזור בלא כלום. "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" - אם ישאג, אתם תעמדו והוא ייקח אתכם לטרף, או ישבה או יהרוג. האיום הזה קרוב ואמיתי, ואל תחשבו שהנביאים בודים דברים מליבם.
ועוד מביא הרד"ק את פירוש האבן עזרא: וכי יש מנהג לאריה לשאוג על טרפו בלי שיטרוף? האם השאגה שלי תצא לחינם? הרי אמרתי דברים קשים, וכי השאגה לא תחול? הלוא מפאת השאגה הזאת הייתם אמורים לתקן את דרככם, ולא חזרתם בתשובה. ואם האריה שעלה מסובכו נותן קולו על הטרף - וכי הטרף יוכל להימלט מידו? כך גם אתם, כיצד תחשבו להימלט מגזרתי? אם אתה רואה שאריה ששואג בהכרח יוצא עם טרף, קל וחומר שכשאני גוזר - הגזרה תתקיים. הייתם צריכים אפוא לחשוש מדברי הנביאים.
אריה וכפיר - שני מהלכים, שני פנים לפורענות
המלבי"m ממשיך בדרכו ורואה כאן הקדמה שנייה לנבואות שמפסוק ט' והלאה: האריה השואג ביער יש לו ודאי טרף, ואינו שואג בחינם. וכך מלך אשור, הנמשל לאריה, כשיבוא - ישאג, ושאגתו לא תהיה לחינם, אלא יבוא ויטרוף טרף ואין מידו מציל.
ושים לב, אומר המלבי"ם: המשל כאן כפול. יש אריה ולעומתו כפיר; האריה שואג והכפיר נותן קולו; האריה שואג ביער והכפיר ממעונתו. מה ההבדל? כבר ביאר המלבי"ם בכמה וכמה מקומות, וראינו זאת לא פעם: אריה הוא האריה הבוגר, וכפיר הוא האריה הצעיר. הצעיר פחות בטוח בעצמו, ולכן הוא יושב במעונתו וממתין שיעברו לידו, וקופץ וטורף. האריה הבוגר עוצמתי הרבה יותר, ואינו חושש לצאת החוצה, ולכן הוא שואג ביער ולא ממעונתו. ועוד: הכפיר, מפני שהוא חלש וצעיר יותר, "נותן קולו", ואילו האריה "שואג" - ושאגה עוצמתית הרבה יותר מנתינת קול.
וכנגד מה הדברים אמורים? האריה הוא מלך אשור. בין מה שישאג עליהם בארצם, כלומר יצא ממקומו לבוא לכאן - כאריה היוצא ממעונתו אל היער; ובין מה שילכוד מהם "במעונתו", היינו שמלך אשור יישאר במקומו ואתם תלכו אליו. ומתי היה זה? כשיצא הושע בן אלה אל מלך אשור, ושם עצרו והשליכו לבית הכלא, ולכדו כמו כפיר כשבא אל גבול אשור. אומר השם: בין כך ובין כך אין מידי מציל.
עוד מוסיף המלבי"ם: "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" - האריה שואג כשהוא רואה את הטרף, עוד קודם שצד אותו, משום שהוא בטוח בגבורתו שילכדנו. אבל הכפיר - "היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד" - רק לאחר שכבר לכד הוא נותן קולו.
וכאן עליי להעיר על מקור שמביא המלבי"ם, שהוא תמוה בעיניי ולא הבנתיו. המלבי"ם כותב שהאריה כשרואה את הטרף ישאג, כמו שכתוב "הכפירים שואגים לטרף" - כי בטוח בגבורתו שילכדנו. והרי אתה מדבר על אריה, שרק כשהוא רואה את הטרף הוא שואג, להבדיל מהכפיר שנותן קולו רק לאחר שלכד; ובמקום להביא פסוק על אריה, אתה מביא פסוק על כפיר. אילו היה כתוב "האריות שואגים לטרף" - היה מתאים לפירושך. אבל "הכפירים שואגים לטרף" אינו מובן, שהרי הכפירים אינם שואגים אלא נותנים קולם, ואינם נותנים קולם אלא לאחר שלכדו.
ומה שעולה בדעתי: ייתכן שהמלבי"ם לומד שדווקא כשכתוב "אריה" ו"כפיר" יחד, הכתוב יוצא לחלק ביניהם - הגדול והקטן. אבל כשהפסוק מדבר על "כפירים" לבדם, הוא מדבר על המין כולו, ובדרך כלל כשמתייחסים למין מתייחסים לגדולים ולא לקטנים. וכמו שאנו אומרים הרבה פעמים "רוח": כשאני אומר "דיבר רוחו" או "נשמתו", וכי התכוונתי לחלק בין נשמה לרוח ולנפש? הרי "ויפח באפיו נשמת חיים" - וכי דווקא נשמה ולא רוח ולא נפש? אלא זה שם כולל. כך גם "כפירים" לעיתים שם כולל, ומדובר באריות. אלא שהדבר מוקשה קצת, שהרי שם עצמו מבאר המלבי"ם את "הכפירים" ככפיר כמו שהוא מבאר אצלנו, ולכן עדיין אין בידי הסבר לראיה זו.
"התיפול ציפור על פח הארץ"
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל־פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה־פַּח מִן־הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד׃
רש"י מבאר: וכי ייתכן שציפור נופלת על פח הארץ והפח אינו מכשיל אותה? כלומר, וכי אתם סבורים שתעברו עבירות והן לא יהיו לכם לפח ולמוקש, לא יגרמו לכם כישלון ונזק? "היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד" - יעלו עוונותיכם למעלה ולא ילכדו אתכם, ולא תיתפסו בגינם?
הרד"ק רואה כאן משל נוסף, שבא לומר: דעו שהאויב שיבוא לכאן לא ישוב ריקם. כשם שביאר קודם - וכי אריה אין לו טרף? וכי הכפיר לא לכד? - בהכרח שאם יבוא, יכבוש ויכה ויאכל. כך גם כאן: כשיגיע מלך אשור, הוא ילכוד, ואנחנו ניאחז בפח כציפור הנאחזת.
ומביא הרד"ק בשם החכם, שדווקא עוף השמים ניתן כאן לדוגמה, שכן על עוף אין לאדם ממשלה לתפסו ואין לו כוח שליטה עליו. בהמות הארץ קרובות אלינו וקל יותר ללכוד אותן, אבל עוף השמים רחוק מאיתנו וקשה ללכדו. "פח" הוא פח יקוש, כלשון "טמנו פח לי", מקום שהיו עושים לבעל החיים כדי שייפול בו: לבהמות ולחיות היו כורים בור ומכסים אותו בענפים דקים ובעלים, והחיה הולכת ונופלת פנימה. ו"מוקש", כפי שכבר ביארנו, פעמים היה דבר שהונח לפני הפח, שהחיה נתקלת בו ונופלת לפח.
ומה בא הכתוב לומר? שהאדם יכול בתחבולותיו ובערמתו להפיל את הציפור וללכדה בפח, אף שהיא רחוקה ממנו. אומר להם השם: אני הרי למעלה מכם - וכי איני יכול להפיל בפח אתכם, שאתם בארץ? במילים פשוטות: וכי אינכם בידי? אתה יכול ללכוד ציפור הרחוקה ממך, ואני שקרוב אליך - איני יכול ללכוד אותך? כיצד חשבתם להימלט מאת השם? אין לכם חוכמה נגדי, ואין דרך להינצל מן המוקש שגזרתי שתיתפסו בו. ומי הוא המוקש? האויב.
ואל תחשבו, אומר הרד"ק, שיכה מכה וילך לו. "היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד" - את הפח היו מניחים באדמה, וכשמעלים ומושכים אותו, סימן שיש בתוכו טרף וציד; שאם לא כן, למה לך להעלותו? הנח לו עד שייתפס בו עוף או בהמה. אם אתה מושכו ממקומו, בהכרח שכבר נלכד בו טרף. כך גם האויב: וכי תסברו שיעזוב את הארץ ולא ייקח שביה, לא יגלה אתכם ולא ייסר ויענה אתכם? כשיבוא - גם יכה אתכם מכה קשה, וגם כשיעלה מכאן ילכוד אתכם וייקח אתכם עמו.
המלבי"ם מסכם את הנקודה: כל זה בא לבטא שכאשר ישראל נלכדים ביד מלך אשור, יש כאן מי ששם את הפח ומי שטמן את המוקש. אל תחשבו שזה בא במקרה. שני מלכים נועדו יחדיו להילחם בכם - וכי לא אני יעדתי אותם? יעלה פח מן האדמה - וכי לא אני תכננתי זאת? יבוא מלך אשור - וכי אין זה ממני?
"אם ייתקע שופר בעיר"
אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם־תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה׃
רש"י מבאר: הצופה היה עומד במגדלים הגבוהים ורואה את הגייסות באים, ותוקע בשופר להזהיר את העם. ומי הם התוקעים בשופר שאני שולח? אלו הנביאים - "קרא בגרון אל תחשוך". הנביא צריך לתקוע בשופר, כלומר לזעוק בקול רם את נבואתו ואת אזהרותיו לעם. וכשם שאין מצב ששופר נתקע בעיר והעם אינם נחרדים - אלא מיד כולם נכנסים לפחד - כך היה לכם להיחרד מדברי הנביאים.
ואם נבקש משל מן המציאות שלנו היום: כשאדם שומע אזעקות עולות ויורדות, הלב מחסיר פעימה. אלא אם כן שמע מיד שהתקיים תרגיל באזור גוש דן וכיוצא בזה; אבל בלא זה - האדם נחרד. אומר להם הנביא: איך לא נחרדתם מדברי הנביאים? הרי הנביאים רוצים להציל אתכם מן הרעה. כשם שהשופר התוקע בעיר ואומר לכולם להימלט בא להציל, כך הנביא הזועק בקול גדול וקורא לכם לשוב בתשובה - בא להציל אתכם.
הרד"ק מעיר שהתרגום תרגם "אם ייתקע שופר בקרתא בלא זימני", שלא בזמנו. ומנין לו? בפסוק לא נאמר "שלא בזמנו". אלא שהרד"ק מבאר: פעמים רבות נתקע שופר בעיר בזמנו - לשמחה, לשירים, להקהיל את העם, לתקנות שאנשי העיר מתקנים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות להודיע לקהל. מתקיעות כאלה אין נחרדים. אבל אם ייתקע שופר בעיר שלא בזמנו - לא לשמחה, לא להקהיל את העם, לא לענייני תקנות - הרי מיד מבינים שיש כאן סכנה, שהאויב קרוב. ואם כן, איך אינכם חרדים לדברי הנביא ששלחתי לכם? "אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה" - איך תחשבו שתיפול רעה בעיר ולא תהיה מאת השם? הרי הנביא אמר לכם את הדברים מראש ואתם רואים כיצד הם מתקיימים, ואיך באה הרעה ואינכם שבים בתשובה?
המלבי"ם רואה כאן את ההקדמה הרביעית לנבואות שמפסוק ט' והלאה. השופר הוא סימן שחרב באה על הארץ או שצרות מתקרבות, וודאי שהעם ייחרדו. וזו הקדמה למה שייאמר בפרק ד' מפסוק ד' עד סוף העניין, ששם מובא שהשם תוקע בשופר על ידי הנביאים ומזהיר מן הצרות המתרגשות לבוא - רעב, ארבה, דבר, חרב - והם אינם חרדים ואינם חוששים, ואת כל מה שהיה הם תולים במקרה ובסיבות טבעיות. ואם אתם מבינים שהכול מאת השם, מדוע אינכם חוזרים בתשובה?
"כי לא יעשה ה' אלקים דבר"
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃
אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן גילה אותו סוד אל עבדיו הנביאים. והנה אתם רואים שעבדיו הנביאים יודעים את הסוד, ומתנבאים, ומגידים לכם את הצרות ואת העתיד לבוא. אם כן, מדוע אינכם חוששים שהנביאים האלה באמת יודעים את סוד השם ולכן הם מזהירים אתכם? לפחות היזהרו, לפחות אל תקשו את עורפכם. ולמה אתם אומרים לנביאים "לא תינבאו"? הרי הם באים להציל אתכם; ואם הם יודעים את הסוד, סימן שהם באים מאת השם, ואם הם מאת השם - הם באים להצילכם מן הנבואות הללו, ואתם ממשיכים ועולם כמנהגו נוהג.
המלבי"ם מוסיף כאן נקודה: שמא תאמרו, כבר לא יועיל דבר, הרבינו להרשיע, אין עוד טעם לשוב בתשובה, השם כבר לא יקבל את תשובתנו, הגזרה חרוצה וגזורה וממילא גם תשובה לא תועיל. על כך הוא אומר: ראו, כשהשם גוזר גזרה ודובר דבר, אין הוא מוציאה לפועל מיד. תחילה הוא מודיע לעבדיו הנביאים ושולח אותם להזהיר את העם, כדי שישובו ממעשיהם ותתבטל הגזרה ולא תצא אל הפועל. והנביא ודאי קיים את גזרת השם והלך להודיע לעם. השם אינו עושה דבר מבלי להודיע תחילה.
וכך מצאנו אצל עלי הכהן: בניו חופני ופנחס נהגו בביזיון בקורבנות ובאנשים הבאים להקריב, ושלח לו הקדוש ברוך הוא נביא להוכיחו. ולאחר מכן, כשנאמר "ולא כיהה בם" - שלא הוכיח את בניו, או על כל פנים לא הוכיחם כראוי - נמסרה נבואה לשמואל: "הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצילנה שתי אזניו", שיהיו צלצולים באוזניו מעוצם הדבר הנורא. וכולנו יודעים מה אירע: מתו חופני ופנחס, נשבה ארון האלקים, כלתו הפילה, ועלי עצמו נפל ונשברה מפרקתו. דבר נורא קרה בישראל באותו יום, כמה וכמה צרות - והכול הובא לידיעתו מראש על ידי הנביא, קיבל אזהרה והתראה על העתיד להיות. ואם כן, גם אתם - מה שקיבלתם כאן הוא מסר מאת השם לפני הצרה, כדי שתחזרו בתשובה. ולמה אתם אומרים שאין לכם עוד סיכוי? חיזרו בתשובה! למה אתם ממשיכים בדרככם ומקשים את עורפכם?
ווארט של הגר"א: "נכנס יין יצא סוד"
בהקשר לפסוק זה יש רעיון נפלא של הגר"א. אומר הגר"א: אפשר לבאר את הביטוי "נכנס יין יצא סוד" בדרך רמז. כשתבדוק היכן מוזכר עניין ה"סוד" בתנ"ך, תמצא זאת בשלושה מקומות בלבד: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהילים כ"ה), "וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (משלי ג' ל"ב), ואצלנו - "כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג' ז').
ושים לב: "סוד ה'" למי? ליראיו - אות י'. מי זוכה לסוד השם? הישרים - שוב אות י'. "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" - אות נ'. מה קיבלנו? יי"ן. נכנס יין - יצא סוד. מי זוכה לסוד? מי שהוא "יין": ירא, ישר ונביא. אלו שלושת המקומות שבהם הוזכר עניין הסוד.
"אריה שאג מי לא יירא"
אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא׃
אריה ששואג - מי לא יירא, אף שאין זו אלא שאגת בעל חיים ולא קול הקדוש ברוך הוא. כל שכן אם השם דיבר - מי לא יינבא. ודאי שאם השם מוסר מסר, הנביאים חרדים אל דברו, שומעים בקולו ומזהירים את העם. ואם כן, למה העם אינם שבים בתשובה?
על פי זה מוסיף המלבי"ם ומבאר מחדש את סוף פסוק ו'. אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו - ואם לא יחזרו בתשובה, ואחר כך תבוא רעה בעיר, דע לך שאת הגזרה הזאת לא השם עשה. ומה פירוש "לא השם עשה"? שהיא מיוחסת לכם. שהרי הזהרתי אותך, וכיצד תחשוב להינצל בלי לחרוד? נמצא ש"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה" אינו בדרך תמיהה, כפי שביארנו קודם, אלא בדרך קביעה: היות שתקעתי שופר בעיר ואתה לא חששת, ובאה הצרה ובא האסון וניזוקתם - מי אשם בנזק? אתה.
וזהו שהוא אומר: הרעה אינה מאת השם, היא ממך. אל תאמר "השם, למה עשית" - "עוונותיכם הטו אלה", מעשיך הם שגרמו. וכמו שנאמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". אל תבוא בתלונה אל השם, אלא אתה הבאת על עצמך את הרעה, והם עצמם הסבו לעצמם את הרעה. שהרי אין השם עושה דבר אלא אם כן גילה סודו אל עבדיו הנביאים והזהיר על ידם; וכיוון שהוזהרתם ולא פעלתם, נמצא שאתם הבאתם את הרעה, ואין לכם להלין אלא על עצמכם.
לסיכום:
פתיחת פרק ג' היא הקדמה כפולה ומשולשת לנבואות הפורענות שיבואו. תחילה מלמדנו הנביא שהקירבה היא שורש התביעה: "רק אתכם ידעתי" - השגחה צמודה, חיבור לעולמות העליונים, ולכן אחריות מוגברת ודין מדוקדק, שאינם נוהגים באומות העולם. ואחר כך, בשרשרת שאלות תמיהה - שניים ההולכים יחדיו, אריה השואג, כפיר הנותן קולו, ציפור הנלכדת בפח, שופר הנתקע בעיר - הוא מבסס שלוש אמיתות: שאין הצרות מקרה אלא מכוונות ומיועדות מאת השם; שהאיום אינו ריק אלא יתקיים ולא יחזור ריקם; ושהקדוש ברוך הוא אינו עושה דבר בלי להזהיר תחילה על ידי נביאיו. ומכאן המסקנה הנוקבת: הנבואה אינה גזר דין סופי אלא קריאה לתשובה, וכיוון שהוזהרנו ולא חרדנו - אין לנו להלין אלא על עצמנו.