הפרק שלפנינו ממשיך את מסכת התוכחה של עמוס, וכעת החרב מופנית אל ישראל עצמם. הנביא מונה את קלקוליהם לפי שלוש העבירות החמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, ומראה כיצד בכל אחת מהן הגדילו לקלקל. לאחר מכן מעמיד הקדוש ברוך הוא כנגדם את כל ההכנות שהכין להם כדי שלא ייכשלו בדיוק בחטאים הללו, ומסיים בתיאור המועקה והעונש שיבואו עליהם. נעסוק כאן בפסוקים מן הפסוק השביעי ועד סוף הפרק.
הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי׃
הרד"ק מסביר שהדברים מוסבים על השופטים. הם שואפים ומביטים ומכוונים שיהיה עפר הארץ בראש הדלים: מכריחים את העני לתת, גובים ממנו בכוח, ואם אינו מוכן - השוטרים שהיו המוציאים אל הפועל אוחזים אותו בשער ראשו, מפילים אותו ארצה ורומסים אותו. הרי זה ממש עפר הארץ בראש הדלים. וזה כעין מה שאמר מיכה: "ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה" - ניתנה הוראה שישלם והוא לא משלם, מיד עולם תחתון וקידשו עליו מלחמה.
"ודרך ענווים יטו" - מטים את דינם במשפטיהם, בגלל השוחד שהעשירים היו משלמים לדיינים. ו"דרך" כאן, מבאר הרד"ק, הוא במובן משפט ועסק האדם, כמו "הדרך אשר ילכו בה", "ויוקח צדיק דרכו". כלומר את הדרך הנכונה ואת המשפט והיושר הם מטים. "ואיש ואביו ילכו אל הנערה" - שהבן אינו מתבייש לבעול את בעולת אביו, וזהו חילול שם קודשי: אני אמרתי להם "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' מקדשכם", והם מחללים את קדושתם. אתם נקראים בשמי, "עם קדוש אתה לה' אלוקיך", וכשאתה מחלל השם במעשיך - חיללת את שמו של הקדוש ברוך הוא.
המלבי"ם מדייק בלשון "השואפים". שאיפה היא לשון תאווה יתרה לבלוע דבר, כדרך שאדם שואף אוויר אל קרבו, וכפי שאנו אומרים היום שיש לאדם "שאיפות". וכלשון הכתוב "כעבד ישאף צל". פעם העירו לי בדרך צחות שהפסוק הזה מדבר על מעשן כרוני: הוא שואף כעבד, עבד של הסיגריה, ואין לו בעיה להעלות עשן ולהרעיל את הסביבה. אך לפשוטו של מקרא מלמדנו כאן המלבי"ם מי היו אותם אנשים שנתנו את השוחד ושכרו עדי שקר. אלו היו השואפים והתאבים על עפר ארץ: לדל הייתה כברת ארץ, והעשיר השתוקק לחמוס אותה. מה היה עושה? מעליל על הדל עלילה, ומכוח אותה עלילה היו מורידים את ראשו והורגים אותו, וממילא זכה הוא בקרקעו. זהו "השואפים על עפר ארץ בראש דלים" - הוא שואף לקבל את עפר הארץ של פלוני, ותמורת זה נותן את ראש הדל. הוא משלם שוחד לדיין, ומקבל את הקרקע. ולכן היו שוכרים עדי שקר ודייני שקר, "ודרך ענווים יטו" - מטים את דרכם לדון אותם במשפט מוות ולרצוח אותם, שכן שפיכות דמים הייתה קלה בעיניהם. הרי לך עד כמה החמירו בקלקול של שפיכות דמים.
ודבר שני: בעניין גילוי עריות הגדילו את הקלקול - "ואיש ואביו ילכו אל הנערה" המאורסה, שזה מורה, אומר המלבי"ם, על רוב הפריצות ועל היעדר הבושה לגמרי, שאדם כבר אינו מתבייש מאביו. וכל זה "למען חלל את שם קודשי", שהדבר בא מתוך כפירה ולא מתוך תאווה.
וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם׃
יונתן מתרגם "על מיטות שוין דמשכון מסתתרין": היו נותנים הלוואה לעני, ומה יכול העני לתת תמורתה? את בגדו ואת מיטתו, שזה כל מה שיש לו. אין לו רכב לתת כמשכון, אלא רק את הדברים המינימליים ביותר. את אותו בגד היו לוקחים, עושים ממנו מצעות ומסבים עליהם בסעודה. "מזבח" לפי רש"י משתמע שהוא מלשון סעודה, כמו "לזבוח זבח", ששם הכוונה לשחיטת בהמה לצורך אכילה. ועוד: "ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם" - בבית העכו"ם, בבית העבודה זרה, שם היו שותים יין ענושים. כלומר היו מענישים את האנשים בעונשי ממון, ובאותו ממון קונים יין ושותים אותו בבית אלוהיהם.
המלבי"ם מסביר שכאן עובר הנביא לדבר על עבודה זרה. תחילה דיבר על חומרת שפיכות דמים, אחר כך על חומרת גילוי עריות - "איש ואביו ילכו אל הנערה" - וכעת על חומרת העבודה זרה. "בגדים חבולים" הם הבגדים שנלקחו מן העני במשכון, שכן משכון נקרא בלשון התרגום "חבוליה", וכלשון "לא יחבול רחיים ורכב". על אותם בגדים היו מטים, כדרך היושב בהסבה שהוא מטה, ומקדישים אותם למזבח הבעל - פורסים אותם אצל המזבח כדי לאכול מזבחי אלוהיהם. לפי רש"י משתמע שהסעודה נעשתה בביתם, ואילו לפי המלבי"ם הסעודה הייתה בבית העבודה זרה עצמו, אצל המזבח, לאכול מזבחי אלוהיהם. וכן היין, שהיו שותים בבית העבודה זרה לכבוד האלילים, כמו שכתוב "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" - אוכלים ושותים מן היין ומן הבשר שמביאים כקורבן לעבודה זרה. ויין זה נקרא "יין ענושים": מהיכן הוצאת את הכסף ליין הזה? מן הצדיקים שענשת אותם בעונשי ממון. נמצא שעם חטא העבודה זרה מעורב חטא של גזל ושוד עניים והעקת אביונים.
וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת׃
יש לשים לב לקריאה הנכונה: "וְשָׁרָשָׁיו", ולא "ושורשיו". כשם שאנו אומרים "קודש" אך ברבים "קדשים", כך "שורש" וברבים "שרשיו", וכך הוא בלשון הקודש. רש"י מבאר: "ואשמיד פריו ממעל" - אלו השרים העליונים, השמדתי את שרו של האמורי בשמיים, שכן כל מלחמה כאן בארץ מתחילה תחילה במלחמה למעלה. ולכן אנו מוצאים שלפני שמתו המצרים נאמר "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ואמרו חז"ל שזהו שרו של מצרים. "ושרשיו מתחת" - אלו השרים התחתונים, המלכים שכאן למטה. ורש"י מביא הסבר נוסף: זו הצרעה, שהייתה מסמאת את עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה. כך עשה השם לאמורי, השמדה מלמעלה ומלמטה, הן בעיניים והן בסירוס.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא בא כאן בטענה כנגדם: קלקלתם בדרגה החמורה ביותר בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים - והרי אני עשיתי את כל ההכנות כדי שלא תיכשלו בהן מכוח האומות שהיו כאן. שתי הכנות הכנתי. ההכנה הראשונה - "השמדתי את האמורי מפניהם". האמורי עשו את כל התועבות הללו, ולכן נאמר "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו": המצרים במקום שבו ישבו ישראל, והאמוריים במקומות שכבשו ישראל, היו מתועבים ופגומים בכל התועבות הללו בדרגה החמורה ביותר. לכן הוציא אותנו הקדוש ברוך הוא ממצרים שלא נלמד ממעשיהם, שכן שם היה הקלקול הגדול ביותר, והביא אותנו לארץ ישראל והשמיד כאן את האמורי שלא נלמד ממעשיו. וכמובא בתורת כוהנים, שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל וייפרעו מהם. ואם כן, כיצד אתם עושים תועבות שבגללן השמדתי אותם? הבאתי אתכם לכאן כדי שתהיו צדיקים, ואתם חוזרים ומקלקלים כתועבותיהם.
ואם תאמר: לא השמיד אותם השם בגלל מעשיהם הרעים, אלא אנחנו ניצחנו אותם בדרך הטבע, יהושע המצביא הגדול ערך מלחמות וכבש אותם. על כך אומר הכתוב: ראה, את האמורי לא היה שייך לכבוש בדרך הטבע. "כגובה ארזים גובהו" - מצד המלוכה והשלטון, "וחסון הוא כאלונים" - מצד הכוח והגבורה. והגובה, אומר המלבי"ם, מאפיין גם את השר שלהם למעלה, שהיה להם שר תקיף בעולמות העליונים, ולכן באופן טבעי קשה מאוד להתגבר עליהם, שהרי המערכה והמזל שלהם היו ברום הצלחתם. אלא ההשמדה הייתה למעלה מדרך הטבע: "ואשמיד פריו ממעל" - אני ביטלתי את כוח המזל והמערכה שלו מלמעלה, ואחר כך מחיתי את שרשיו מלמטה, הם האמוריים שכאן בארץ. הכול היה בדרך ניסית מעל הטבע, כדי שתלמדו ותיקחו מוסר.
וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי׃
הרד"ק מבאר: לפני שהבאתי אתכם אל הארץ הוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, והולכתי אתכם במדבר ארבעים שנה ולא חסרתם דבר, והרגלתי אתכם בחוקותיי כדי שלא תלמדו את חוקות האמורי כשתבואו לרשת אותם - והנה חזרתם וקלקלתם בכל תועבותיהם.
המלבי"ם מסביר שזו הייתה עצם התכלית של יציאת מצרים, לפי שלמדתם מן המצרים דברים מקולקלים. וכמו שמצינו בלימוד הזכות של משה רבנו על ישראל לאחר חטא העגל: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם". מה עניין יציאת מצרים לכאן? אלא אמר משה: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה מן העם הזה? הרי זה עתה הוצאת אותו מארץ מצרים, ובמצרים היו כל התועבות וכל מיני עבודה זרה. מה אפשר לדרוש מהם? שנים ארוכות למדו את העבודה זרה ואת התועבות ממצרים, ומה שלמדו הוא מה שהם עושים. אומר המלבי"ם: היות ואני ידעתי, אומר השם, שאתם באתם עם רכש שלילי ממה שגדלתם ולמדתם במצרים - "אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שיקוציהם" - לכן הניע אותם השם ארבעים שנה במדבר, עד שמת אותו הדור שראה את תועבות מצרים. ובניהם אשר קמו אחריהם, דור חדש שלא ראה את תועבות מצרים, מה ראו? ראו את השגחת השם ואת מעשי השם. השם זיקק וצירף אותם במדבר: כל סטייה קלה מן הדרך - מגפה, מכות, תבערה, מיתה. הם עברו שם זיקוק וזיכוך, ודור חדש קם שלא הכיר את תועבות מצרים. אומר השם: הכנתי אתכם בכל ההכנות האפשריות כדי שתהיו מושלמים בעבודת השם - ואיך חזרתם על כל תועבות מצרים?
וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה׃
זוהי ההכנה השנייה שעשה הקדוש ברוך הוא כדי שתינצלו מן הקלקול של מצרים ושל האמורי. כדי שלא תימשכו אחרי עבודה זרה - נתתי לכם בנים שיהיו נביאים. שהרי חלק מן העניין של העבודה זרה היה אמירת עתידות על ידי כל מיני עיסוק בטרפים ובכשפים ובכוחות הטומאה. אומר הקדוש ברוך הוא: אינכם צריכים לזה. אין לכם צורך לדרוש אל המתים ואין לכם צורך להיות עובדי חמנים כדי לדעת מהם עתידות. "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים", "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלוקיך, נביא מקרבך מאחיך יקים לך ה' אלוקיך". להם יש מסרים המגיעים מן החיצוניות ומן הקליפות, מסרים כלליים מאוד ולא מדויקים, ולך יש נבואות מדויקות מאת השם. אם פספס הנביא בדקה את נבואתו, אמר דבר ובא הדבר דקה אחר כך - הרי הוא נביא שקר והורגים אותו. נמצא שנבואה היא מאה אחוז דיוק, ואם כן לך יש הרבה יותר ממה שיש להם. "ואקים מבניכם לנביאים" - כדי שלא תשגו אחרי נביאי השקר.
וכדי שלא תלכו אחרי גילוי עריות - "ומבחוריכם לנזירים". מהי הנזירות? פרישות מן העריות. וכמו שאמרו חז"ל: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר? שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, לפי שהיין מביא להימשך אחר העריות. והרד"ק מוסיף: אפילו הבחורים, שדרכם ללכת אחר תאוות הבשר והיין, נתתי בהם רוח טהרה שיהיו נזירים מן היין ויהיו קדושים לי. את כל זה הפרשתי אתכם כדי שתהיו קדושים ולא תיטמאו בטומאתם של האמורי שהיה בארץ.
"האף אין זאת בני ישראל" - לא די שלא שמרתם את מצוותיי ונכשלתם בעבודה זרה ובגילוי עריות, אלא אף את ההכנות שהכנתי כדי שתישמרו מן החטאים האלה ביטלתם. שהרי הביטו וראו שאין ביניכם עתה לא נביאים ולא נזירים, ולמה? מפני שפעלתם פעולות כנגד מה שעשיתי לכם. ורש"י מפרש "האף אין זאת" - וכי תוכלו להכחיש את כל זה? האם אין הדבר נכון?
וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ׃
הלכתם והשקיתם את הנזירים יין, ואז אין מי שיורה את דרך הפרישות וההרחקה מן התאוות, שכן מי שאמור להיות נזיר כבר השקיתם אותו יין. ולא זו בלבד, אלא כדברי רש"י, שיכור אסור להורות, ואם כן הנזיר הזה ודאי אינו יכול להורות כשהוא שתוי. והנביא הרוצה לומר לכם נבואה מאת השם - אומרים לו תשתוק, אל תגיד דבר, אל תפחיד אותנו. אתם רק אוהבים להפחיד, לדבר על גוג ומגוג ועל כל מיני תחזיות אפוקליפטיות, חורבן העולם והשמדה ועונשים וגלות - שתקו ואל תגידו כלום. והאם לא כך נוהגת התקשורת? כל אימת שבא רב לומר דבר כדי לעורר את העם, משתיקים אותו שלא יאמר דבר. וכל זה כדי שלא תימצא רוח קודשי בישראל, ולא יהיה מי שידרוש אל האמונה האמיתית ולא מי שיזהיר על עבודה זרה. ורש"י מביא שכך אירע לעמוס עצמו, שאמציה כוהן בית אל אמר לו: "חוזה, לך ברח לך אל ארץ יהודה" - אין אנו רוצים שתתנבא, ברח לארץ יהודה ואל תמסור לנו כאן שום נבואה.
הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר׃
"הנה אנוכי מעיק תחתיכם", אומר הרד"ק, במקום שבו אתם נמצאים אעיק לכם. "עקה", "עקתא" בתרגום, היא צרה, וכלשון הכתוב "מפני עקת רשע" - דבר שהוא מעיק, צוקה וצרה. אלא שיש לדייק: העגלה עצמה אינה מעיקה לאיש, ואם כן מהו "כאשר תעיק העגלה"? הכוונה כמו "תועק", שהעגלה עצמה נמצאת במועקה. באיזה אופן? כשממלאים אותה עמיר, והקרשים שבצדדיה מונעים את יציאתו החוצה, וממלאים כמות גדולה מאוד - נראים הקרשים כאילו עומדים להתפרץ החוצה מחמת העמיר המעיק עליהם. ודווקא עמיר, שאינו כבד אלא עיקרו נפח, ולכן דוחסים ודוחסים כמה שאפשר כדי שהעגלה תיקח יותר, והעגלה כמו מתנפחת ונמצאת במועקה מחמת העמיר שבתוכה. כך הרד"ק.
המלבי"ם לעומת זאת מבאר ש"תעיק" כאן אינו מלשון מועקה אלא מלשון מעקה: עושים לעגלה מעקה כדי שלא ייפלו העומרים מתוכה, והעומרים נדחקים ועומדים בדוחק ובצמצום בתוך העגלה על ידי אותו מעקה. וכך, אומר השם, אסובב אתכם במועקה כמו מעקה, שלא תוכלו לצאת ממקומכם כדי להילחם או כדי להימלט מחרב האויב.
וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ׃
"ואבד מנוס מקל" - לא תוכלו לברוח, אבדה המנוסה, אין מקום לנוס. ואפילו אדם קל רגליים, שאצלו המנוסה היא הדבר הראשון שהוא עושה כשבא איום, גם ממנו אבד מנוס. בדרך צחות מספרים על אחד שהגיע לאולם ובו מלתחה, וראה שם מעיל יוקרתי ועליו פתק: "המעיל שייך למתאגרף החזק בעולם, אלוף העולם באגרוף" - חשב הבעלים שכך ישמור על מעילו. בא אחר, לקח את המעיל והשאיר פתק: "המעיל שייך כעת לאלוף העולם בריצה, בוא תרדוף אחריי". על כל פנים, הקל ברגליו - הדבר הראשון שהוא עושה הוא לנוס. אומר השם: המועקה תהיה כה גדולה עד ש"אבד מנוס מקל", הקל לא יוכל לעמוד במלחמה כנגד האויב וגם לנוס לא יוכל. "וחזק לא יאמץ כוחו" - החזק אינו נס אלא מאמץ את כוחו והולך להילחם. "וגיבור לא ימלט נפשו" - הגיבור נלחם על חייו כדי להציל את נפשו מן המוות בגבורתו, וגם הוא לא יוכל למלט את נפשו.
והמלבי"ם מדייק ב"חזק לא יאמץ כוחו". בכמה וכמה מקומות מסביר המלבי"ם שיש חזק ויש אמיץ: "חזק" הוא בעל כוח, ו"אמיץ" הוא המתחזק על עומדו. החוזק מבטא את הכוח, והאימוץ הוא התמדת הכוח, וכלשון "חזק ואמץ" - תהיה חזק והתמד בחוזקך, אמץ את ליבך להישאר באותו חוזק. ולכן אומר הכתוב: החזק לא יאמץ כוחו - יש לו אמנם חוזק, אך לא יתמיד בו.
וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ׃
"ותופש הקשת לא יעמוד" - לא יעמוד כנגד האויב, כי לא יהיה לו כוח לדרוך את הקשת ולירות כנגדו, ונמצא שגם תופש הקשת לא יוכל להילחם. "וקל ברגליו לא ימלט" - אף שלא נאמר כאן "נפשו", אומר הרד"ק שכאילו נכתב כאן נפשו, שהרי ברור יותר היה לכתוב "לא יימלט", ומכיוון שנאמר "לא ימלט" משתמע שהוא ממלט מישהו אחר. לכן מפרש הרד"ק: לא ימלט את נפשו, שמתייחסים אל נפשו כאל גוף שלישי, והקל ברגליו לא יוכל לברוח. "ורוכב הסוס לא ימלט נפשו" - אף על פי שקל לו לנוס, לא ימלט נפשו, ואף שהסוס קל רגליים לרוץ, "שקר הסוס לתשועה", אומר הרד"ק, כאשר אין השם רוצה בישועה.
המלבי"ם מבאר באופן אחר: לפעמים היורים בקשת עומדים כדי לעכב את האויב, ומה מרוויחים בכך? שהקל ברגליו יספיק בינתיים להימלט. כלומר, אני מחפה עליך, אני יורה בקשת ומעכב את האויב, ובינתיים אתה תברח. ועל זה אומר הכתוב: "תופש הקשת לא יעמוד" - הוא לא יעמוד אלא יברח מיד, "וקל ברגליו לא ימלט" - ונמצא שתופש הקשת לא ימלט בעמידתו את הקל ברגליו. שהרי מי שאמור לעכב את האויב אינו עומד בעצמו, ואם כן כיצד יספיק הקל ברגליו לברוח? וטעמו של המלבי"ם לפרש כך הוא, שלדעתו "לא ימלט" הוא פועל יוצא אל אחר: לא ימלט את הקל ברגליו. שאילו על עצמו היה מדבר, היה צריך לומר "לא ימלט נפשו" או "לא ימלט את עצמו". ובהכרח שאין מדובר על עצמו אלא על אחר, והאחר הזה הוא הקל ברגליו. ו"רוכב הסוס לא ימלט נפשו" - אף שקל לו לנוס, לא ימלט את נפשו.
וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה׃
מי שאמיץ ליבו בגיבורים, שיש לו גבורה בלב, גם הוא ביום הקרב ההוא יירך לבבו ולא יהיה מסוגל לעמוד כנגד האויב, אלא ינוס ערום. ומהו "ערום"? רש"י מפרש: בלי כלי זין, בלי כלי מלחמה. והרד"ק מבאר שאף את בגדיו יפשוט, מפני שהבגדים מכבידים עליו, ובפשטות מדובר בבגדים המכבידים יותר, שהיו יוצאים למלחמה בשריון וכדומה, ואת אלו יפשוט כדי שיוכל לרוץ במהרה. ואמיצות הלב לא תועיל לו, אלא "ערום ינוס ביום ההוא" - ינסה רק להציל את עצמו, ואפילו את ממונו ואת בגדיו לא ינסה להציל, כיוון שרק נפשו תהיה חשובה לו שתהיה לו לשלל, ועל שאר הדברים לא יחשוב כלל. והדבר מראה את גודל המועקה והמצוקה שעתידות לבוא בעקבות חטאיהם.
הנביא מונה את קלקולי ישראל בשלוש העבירות החמורות: שפיכות דמים על ידי עלילות ועדי שקר כדי לחמוס את קרקע הדל, גילוי עריות בלא שמץ בושה, ועבודה זרה המעורבת בגזל העניים - בגדי המשכון פרוסים אצל מזבח הבעל ויין הנקנה בכספי עונשים נשתה בבית אלוהיהם. כנגד זה מעמיד הקדוש ברוך הוא את שתי ההכנות שהכין: השמדת האמורי בדרך נס מלמעלה ומלמטה והוצאתנו ממצרים והזדככותנו במדבר ארבעים שנה, ומאידך הקמת נביאים במקום הקוסמים ונזירים כגדר בפני העריות. אך ישראל ביטלו אף את ההכנות - השקו את הנזירים יין וציוו על הנביאים לא להינבא. ולכן באה המועקה: כמעקה הסוגר על העומרים בעגלה, יסגור עליהם השם עד שלא יימלט קל ולא חזק, לא תופש קשת ולא רוכב סוס, ואף אמיץ הלב שבגיבורים ינוס ערום ויסתפק בהצלת נפשו בלבד.