הפרק השני בעמוס ממשיך את סדר הנבואות על האומות, ומגיע עתה אל ישראל עצמם: תחילה נבואה על מואב, אחר כך על יהודה, ולבסוף על ישראל - הם עשרת השבטים שבשומרון. בשיעור זה נעסוק בנבואה על יהודה ובנבואה על ישראל, ונראה כיצד שונה חטאה של יהודה מחטאה של ישראל, מה עומק החומרה שבמכירת צדיק בכסף ואביון בעבור נעליים, ומה עונים חכמינו ופרשנינו לאלה שניסו לגזול את הפסוק הזה ולסלפו.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה, עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מׇאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְהֹוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם.
הכתוב מדגיש: מה שלא שמרו את חוקיו לא נבע מיצר הרע ומתאווה שהתגברה עליהם, אלא מצד מאיסה בתורה. וזה דבר נורא, שכן מאיסה מראה על כפירה - על תפיסה שכלית האוחזת שאין בתורה ממש. כשאדם עובר עבירה מחמת יצרו, אנו אומרים שהוא עשה זאת בליבו ולא בשכלו; בשכלו הוא מאמין בתורה, אלא שהתגבר עליו יצרו. אבל כאשר אדם מואס בתורה, הרי שהעבירה נתונה כבר בשכל, וזה חמור הרבה יותר, שהרי כפירה גרועה הרבה יותר מעבירה של תאווה.
ומה הביא אותם לידי כפירה זו? על כך אומר הכתוב: "וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם" - הדעות הכוזבות שהיו להם באמונה הן שהכזיבו והתעו אותם, הן הגורם שהגיעו לידי טעות וכפירה. ונוסף על כך: "אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם" - הם ממשיכים בדרך זו מפני שכך נהגו אבותיהם. זו סיבה נוספת לטעותם: אביו וסבו טעו, והוא ממשיך וטועה אחריהם. כמו שהיום אי אפשר לקחת ילד שגדל בבית חילוני גמור ולומר עליו שהוא עושה דבר רע; הוא אינו יודע כלום, הוא עושה מה שאביו הרגיל אותו ומה שאביו לימד אותו, הוא אינו מכיר דבר אחר. כך הם החזיקו בדרכם מצד שהלכו אחרי מעשה אבותם, והדבר נקבע אצלם מאבות לבנים.
ועל כן אומר ה' שיקבלו את עונשם:
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה, עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.
זוהי הפטרת פרשת וישב. קודם דיבר הנביא על פשעי יהודה, וכעת הוא מדבר על פשעי ישראל - ישראל היינו שומרון, עשרת השבטים, ואילו יהודה היינו יהודה ובנימין. והנה, אף שכולנו מכירים את הדרשות המחברות את הפסוקים הללו למכירת יוסף, כבר אמרתי כמה וכמה פעמים שפעמים רבות אנשים זוכרים דרש ושוכחים פשט. כאן פשט הכתובים אינו מדבר כלל על יוסף, ואף אחד מן המפרשים כאן אינו מזכיר עניין זה. הדבר מופיע במדרש, ואמת הוא, וגם זו אמת - אין אנו באים למעט מאמיתות הדברים; אבל כשלומדים תנ"ך צריך תחילה להבין מה כוונת הפסוק באופן פשטי, ורק אחר כך להוסיף דרשות.
ובאמת, ההסתברות היא שאין הנביא מדבר כאן על מאורע שאירע בהיסטוריה לפני אלפי שנים; ובפרט, מדוע להדביק זאת דווקא לישראל - הרי לכאורה יהודה היה עמהם באותה מכירה? ולכן הדרשה תידרש, ותכף נזכיר אותה, אבל חובתנו תחילה להבין את פשט הכתובים, ופשט הכתובים תמיד יהיה בהקשר לפרק ולעניין. הנביא בא כאן להוכיח את ישראל על מעשיהם שלהם.
אומר הרד"ק: אף על פי שעברו על שלוש עבירות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - לא נחתם גזר דינם לפני ה' להחריב את ארצם ולהגלותם על ידי מלך אשור, אלא בשל החמס: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". זה הדבר הרביעי, ועליו הם נענשים. וכך היה גם בדור המבול, שאף שהיו בידם כמה וכמה עבירות, לא נענשו אלא על החמס, שנאמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". ועל אחת כמה וכמה כאשר אין זה חמס של פשוטי העם, אלא הוא בא מן האליטות, מן השלטון, מן השופטים - אלה שאמונים על מערכת הצדק, ובמקום זה לוקחים שוחד ומטים דין. התביעה עליהם גדולה וקשה פי כמה וכמה.
"על מכרם בכסף צדיק" - צדיק היינו צדיק בדינו, אדם שעל פי הדין הוא הצודק. הם היו מקבלים כסף ומוכרים אותו: מטים את דינו לטובת בעל הדין ששילם להם. מכרם בכסף צדיק פירושו שלקחו שוחד ומכרו את הצדיק תמורת הכסף שקיבלו, והם נקראים צדיקים מפני שהם צודקים בטענותיהם.
"ואביון בעבור נעליים" - וכי האביון בהכרח צודק? יתכן שדווקא הוא אינו הצודק במשפט זה. אלא אומר הרד"ק: העניים ברובם אינם טוענים אלא את האמת. העשירים הם הקומבינטורים יותר, אלה שהגיעו אל ממונם על ידי כל מיני קומבינות; ואילו העניים הם לרוב אנשי האמת, האנשים ההגונים יותר. ואת האביון הזה היו מוכרים בעבור נעליים - אפילו זוג נעליים היה מקבל השופט ומסתפק בהן כדי להטות את דין האביון.
רש"י מביא את תרגום יונתן: "בדיל דיחסנון ית ארעא" - כדי שיירשו את הארץ. ולכאורה אינו מובן: היכן ראה בפסוק "מכרם בכסף צדיק" עניין של ירושת קרקע? מסביר הרד"ק: היו מטים את משפטו של האביון כדי שייאלץ למכור את השדה שיש לו בין שדותיו של הדיין, ואז היה הדיין הולך וקונה את השדה בדמים מועטים, ועל ידי זה יש לו שטח שלם.
אסביר את הדבר: לדיין יש שדה מימין ושדה משמאל, והוא בר מצרא, ובאמצע תקוע לו שדהו של העני. אומר הדיין: חבל שהעני הזה תקוע לי מול העיניים; אילו יכולתי לפנותו מכאן, היה לי שדה אחת גדולה, ולא שדה מימין ושדה משמאל והעני מפסיק באמצע, שאיני יכול לגדור. מה היה עושה? תובעים את העני למשפט ומטים את דינו, ומכוח הטיית המשפט העני חייב עתה לשלם ואין לו מהיכן. נאלץ הוא לממש את המזומנים שלו מן הנדל"ן, ומוכר את הקרקע בדמים זולים כדי להשיג כסף לפרוע את החיוב. והדיין עוקף ולוקח את השדה בדמים פעוטים. זו הכוונה "בדיל דיחסנון" - ירושת קרקעו של האביון.
וכל זה היה עושה "בעבור נעליים". וכיצד מתחברת ירושת הקרקע עם נעליים? נעליים כאן אינן במובן מנעלים, אלא במובן נעילה: כיוון שרצה לסגור את כל שדותיו בגדר אחת, והאביון מפריע לו באמצע, היה מוכן למכור את האביון בעבור נעילה - כדי שיוכל לנעול את שדותיו.
הסבר נוסף: היו מחייבים את הזכאי כדי שהעני ייאלץ למכור את שדהו, ורוב קניינם היה בחליפין. וכיצד נעשה חליפין? כמו שמופיע במגילת רות - "שלף איש נעלו", ועל ידי זה היה קונה. אם כן "בעבור נעליים" היינו בעבור שימכור שדהו מכוח נעל: שולף את הנעל ומגביה אותה, ובזה עושים קניין. נמצא שגם לפי הסבר זה הדבר מתחבר לשדה, והנעליים הן או במובן נעילת כל שדותיו, או במובן שדה שנקנתה מכוח נעל.
המלבי"ם מפרש כדרכו בכל הנבואות הללו: שלושת הפשעים הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "ועל ארבעה לא אשיבנו" - החטא הרביעי איננו חטא ייחודי נוסף, אלא הוא ההוספה על כל שלושת הפשעים. החטא הרביעי הוא מעין "פרימיום" של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים: בכל אחת מן העבירות הללו הייתה להם תוספת, בכל אחת מהן הגדילו את החטא - הן באיכות, הן בכמות, והן בכך שעירבו עמו חטאים אחרים.
ונתחיל מן החמור שבכולם, שפיכות דמים: "על מכרם בכסף צדיק" - על ידי כסף שקיבלו מכרו להריגה אדם שהוא צדיק בדינו. לפי המלבי"ם אין הכוונה רק לענייני ממון וחמס כביאור הרד"ק, אלא שהיו מוכנים לחייב אותו מיתה בדין אף שהוא צדיק בדינו, מפני ששילמו לדיין. הרי לך אדם שהיה מוכן תמורת כסף להרוג אדם חף מפשע - אם על ידי שוחד לדיין, ואם על ידי שקר, שעדי השקר קיבלו כסף. על כל פנים מסרו אדם להריגה מכוח כסף.
ואם תאמר: שמא מדובר בפיתוי שאי אפשר לעמוד כנגדו, בהון עצום? על כך אומר הכתוב: "ואביון בעבור נעליים" - מכרו אביון להריגה תמורת זוג נעליים. זה מראה את גודל התיעוב: אנשים אלה היו מוכנים תמורת סכום פעוט לומר "נעליים בשבילי יקרות יותר מן החיים שלך". היו מוכנים תמורת נעליים להעיד עדות שקר, והשופטים לדון אותו בדין שקר - רק בשביל נעליים. זה מראה עד כמה התעיבו במעשיהם הרעים, שהיו מוכנים גם בשביל רווח פעוט להרוג אדם. כאן ראינו את חומרת שפיכות הדמים שבדור.
הזכרתי שיש כאן גם דרש. פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח מתאר את מכירת יוסף: עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים, והיו מוליכין אותו לקצה המדבר, ואין יעקב שומע את שומעו עוד - כדי שיעקב לא יידע ממנו כלל. ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, וכל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנאמר "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". ואמרו: נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו, שאין היתר לגלות את הדבר עד שיהיה ברשות כולנו ונתיר את הנדר.
יוסף הוא בחינת צדיק - שכל מי שזהיר בקדושת היסוד נקרא צדיק, ויוסף נקרא יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם. ויוסף אף עולה בגימטרייה "קנאם": קינאו בו ומכרוהו בעבור נעליים.
וכך מצינו שבימי הקיסר לא עלתה ארוכה לעשרה הרוגי מלכות, כמו שאנו מקוננים בתשעה באב, ושם אנו אומרים שמילא פלטרין שלו מנעלים. ולמה מילא פלטרין שלו מנעלים? כדי להזכיר עניין זה, לומר: ראו שאבותיכם מכרו. שאל אותם: מה דינו של אדם שמוכר נפש? אמרו לו: מוכר נפש ייהרג. אמר להם: הנה אבותיכם מכרו את נפשו של יוסף הצדיק - ולכן גזר עליהם שייהרגו עשרה מישראל. נמצא שעניין המנעלים הוא שהתעורר שם, ולכן נדרש הפסוק הזה גם על אותו עניין.
יש התייחסות נוספת לפסוק באברבנאל. הוא כותב שחכמי הנוצרים חשבו לעשות ראיה מנבואה זו לעניין דתם. וזה דבר מגוחך החוזר על עצמו שוב ושוב: הנוצרים בורים גמורים בתנ"ך, ומדהים בכל פעם מחדש שהם מביאים ראיות מתוך התנ"ך, וכל ראיה שהם מביאים רק מעצימה את ההבנה שהם בורים גמורים. הנה דוגמה קלאסית כיצד לוקחים שבר פסוק וחושבים להוכיח ממנו. כבר הארכנו פעם בפסוק "הנה העלמה הרה ויולדת בן", והוכחנו עד כמה משובש לבארו על אותו האיש, וכל המנסה לבארו כך מראה שלא התחיל להבין תנ"ך, פשוטו של תנ"ך. וגם כאן אותו דבר בדיוק: הם לוקחים פסוקים ומנסים לבארם לשיטתם, ושוכחים שיש מי שיודע להבין את מה שהוא קורא, ולא כולם קוראים קריאה שטחית ועושים מחצי פסוק דרשה.
מה עשו כאן? אמרו: "על שלושה פשעי ישראל" - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו ביניהם, עד כאן עוד ניחא. והדבר הרביעי, "על מכרם בכסף צדיק" - מי הוא הצדיק? אותו האיש, שראשי התיבות שלו יימח שמו וזכרו; אותו מכרו בכסף, "ואביון בעבור נעליים", ועל כך אין ה' סולח להם. ואגב, על סמך זה לאורך כל הדורות הלכו הנוצרים ועינו ורדפו, אינקוויזיציות ואוטו דה פה ופוגרומים ומה לא, ליהודים בכל דור ודור. שהרי לדבריהם הם מקיימים את הרצון האלוקי: ה' גזר על היהודים שיהיו גולים, ואם לא יגלו ולא יתייסרו כראוי - היכן יתקיים הרצון האלוקי? נמצא לדעתם שהם צדיקים גדולים המקיימים את רצון הבורא, כדי שיראו הכול שעם ישראל סטו מן הדרך, הנה הם מתייסרים והנה הם סובלים, ומכאן ראיה שה' עזב את היהודים ולקח אותנו לעם. עד כמה רוע יש בזה לא ניכנס כאן, אבל בואו נראה עד כמה שיבוש וחוסר הבנה יש בלקיחת הפסוק הזה למחוזות שכלל לא הגיע אליהם.
אומר האברבנאל: ראשית, יש כאן שתי פרשיות נפרדות. בפסוק ד' - "כה אמר ה' על שלושה פשעי יהודה", ובפסוק ו' - "כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל". כל בר דעת יודע שיש יהודה ויש ישראל, שהרי המלכות נתפלגה. ועוד: הנבואה הזאת, לפי פשוטה, על איזו תקופה מדברת? על בית ראשון. וגם לשיטתכם אותו האיש לא היה בבית ראשון אלא בבית שני. עמוס תובע כאן את אנשי דורו על העבירות של אותו הדור - כיצד לקחתם זאת לבית שני?
יתעקש הנוצרי ויאמר: יש נבואות המדברות על העתיד, וגם כאן מדובר בעתיד. ניחא. אבל כולנו יודעים שכלל ישראל גלו, וכולנו יודעים שמן הגלות שבו לכאן רק בני יהודה. עשרת השבטים גלו תחילה - חלח וחבור ונהר גוזן, מעבר להרי החושך, עווה וספרווים - ונעלמו, ואין לנו אותם עד היום. אף אחד אינו סבור שהנמצאים כאן בבית שני הם מעשרת השבטים; מי נמצא כאן אם כן? רק משבט יהודה. אומר האברבנאל: תוכל להסביר לי אם כן מדוע העוון הזה נזקף לישראל? היה צריך לבוא בפסוק ד': "כה אמר ה' על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק". אבל כאן מדובר בעוונם של ישראל, וישראל כלל אינם כאן בבית שני, הם בגלות. אם מישהו בבית שני הרג לכם את אותו האיש - זה לא ישראל, זה יהודה. והנביא כאן מוכיח על שלושה פשעי ישראל ולא על פשעי יהודה. ראו איזה חוסר הבנה: אנשים לא הבינו את מה שהם קוראים. זו אינה פרשנות ואינם רעיונות - זו קריאת פסוק והבנה של מה שכתוב.
דבר נוסף: כתוב כאן "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". היכן בהיסטוריה שלכם מופיע שאותו האיש נמכר בעבור נעליים? יש אצלכם סיפור כזה? ואגב, לנצרות מעולם לא הייתה בעיה לשנות את ההיסטוריה בדיעבד - מה שעושים עד היום שליטי ערב, אצל הנוצרים כבר היה ידוע מאז. כששאלו אותם מהיכן מוצאו של אותו האיש, אמרו שהוא מיוסף. שאלו: והרי אתם טוענים שהוא המשיח, והמשיח בא מיהודה! אז תפרו לו שושלת חדשה, ולאחר מכן יצרו לו שושלת נוספת מיהודה, והנה "סודרו העניינים". כשמשהו אינו מסתדר הם משנים את ההיסטוריה, ממציאים המצאה ומכניסים אותה לספריהם, ובזה הכול מסתדר. על כל פנים, אומר האברבנאל, אין אצלכם דבר כזה שאותו האיש נמכר בעבור נעליים, ואם כן על מה אתה מדבר?
וכל שכן, שעמוס עצמו חוזר על עניין זה בהמשך: "שמעו זאת השואפים אביון... לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעליים". מכאן אתה רואה שאין זה נאמר על אדם ספציפי אחד, אלא על אנשים רבים שהיו מוכרים אותם בעבור נעליים. ואם כן אין המדובר באותו האיש כלל, אלא בכלל ההנהגה שהייתה אז, שהיו מוכרים את הדלים בעבור כסף ובעבור נעליים. ולכן מסכם האברבנאל: "ונניח העניין הזה כי הוא בטל מעצמו" - דבריהם בטלים מאליהם, ואין צורך אפילו להתעמת עמהם.
בנבואה על יהודה מוכיח הנביא לא על חטא של תאווה אלא על מאיסה בתורה - חטא שבשכל, שהוא כפירה, ושורשו בדעות כוזבות ובהליכה שגרתית אחרי מנהג אבות. ובנבואה על ישראל, החטא הרביעי שחתם את גזר דינם הוא החמס וקלקול מערכת המשפט: לפי הרד"ק מכרו את הצדיק בדינו תמורת שוחד ואת האביון תמורת נעליים, ולפי תרגום יונתן אף כדי לרשת את קרקעו; ולפי המלבי"ם אין החטא הרביעי חטא חדש אלא הגדלת שלושת הפשעים עצמם, ובראשם שפיכות דמים - שהיו מוכנים למסור אדם חף מפשע להריגה תמורת כסף, ואף תמורת זוג נעליים בלבד. חז"ל דרשו את הפסוק על מכירת יוסף ועל עשרה הרוגי מלכות, והאברבנאל הוכיח שכל ניסיון לגזול פסוק זה ולהטותו למחוזות זרים בטל מעצמו. והמסר לדורות: קודם לומדים פשט, ואז מוסיפים דרש; וקודם שומרים על הצדק ועל הדין, שהרי גזר דין נחתם על החמס.