פתיחה: נבואות הפורענות על שכנות ארץ ישראל
אחרי שהכתוב תיאר את עמוס, את מקומו ואת קבלתו לנביא, מתחיל הנביא בנבואותיו. אך עוד בטרם יתנבא על יהודה ועל עשרת השבטים, הוא פותח בנבואות פורענות על הגויים השכנים לארץ ישראל - אותם עמים שסביבותינו שהרעו לנו, והקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע מהם ולנקום את נקמתו. כך כותב הרד"ק: אלו היו נבואותיו הראשונות, ורק לאחר מכן הוא מתנבא על ישראל שהשחיתו וקלקלו מעשיהם, ולכן יגלו מארצם.
המלבי"ם מונה את השכנים לפי רוחות השמים: ארם היה שכן לארץ ישראל מצד מזרח, פלשתים מצד מערב, צור בצפון (מקומה של צור ולבנון של היום), ואדום, עמון ומואב בדרום. על כל אחד ואחד תבוא נבואה נפרדת ועונש נפרד.
מדוע נענשים הגויים אם ישראל לקו בעוונם?
לכאורה יש כאן שאלה גדולה: הרי ישראל לקו בעוונם, ואלמלא קלקלנו לא היינו לוקים. ואם כן, מדוע להלקות את המכים אותנו? הרי אשור הוא "שבט אפי" - שליח של הקדוש ברוך הוא, ולכאורה עוד שכר מגיע לו שעשה את רצון השם. אומר המלבי"ם: הגם שישראל לקו בעוונם, אף על פי כן לא ינקה כל הנוגעים בם לרעה, כמו שנאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" - אף שנגזרה גזרה של ארבע מאות שנה, בכל זאת אדון גם אותם.
וכמה הסברים בדבר. האחד: מי אמר לך לייסר אותם? השם גזר "ועבדום" - אבל האם אמר שדווקא אתה, מצרים, תעשה זאת? אתה עשית זאת בהתנדבות - קבל אפוא את המגיע לך. השני: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" - השם קצף, אבל היכן נאמר שישעבדו ויענו, שישימו את בניהם כנדבכים בבניין, שישחטו את הילדים וירחצו בדמם? פרעה היה מחמיר גדול בגזרה, ועל החומרות שלו הוא משלם את המחיר המלא. וכך בכל שאר העמים: על כל התחכמויות העינוי שהמציאו מעבר למה שנגזר - על זה הם משלמים.
"על שלושה... ועל ארבעה" - מידת הסליחה ומידת הדין
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד׃
אומר הרד"ק: דע לך שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם על עוון ראשון, שני ושלישי, ורק לאחר מכן הוא מעניש - "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר". פעמיים ושלוש עדיין אין הקדוש ברוך הוא נפרע, אבל על הפעם הרביעית - "ועל ארבעה לא אשיבנו".
עוד מוסיף הרד"ק יסוד גדול: אין הקדוש ברוך הוא משגיח על האומות לא לטובה ולא לרעה, אלא מסרן ביד שרים. היחידים הזוכים להשגחה פרטית מאתו יתברך הם עם ישראל והארץ הקדושה; ואילו ארצות העמים - אין עיני ה' אלוקיך בה, אלא עיני השרים בה. וכשיש השגחה על הגויים, אין זו השגחה מתוך התעניינות במה שקורה איתם, אלא בעבור ישראל: כל מה שהקדוש ברוך הוא משגיח באומות הוא כשהדבר נוגע לנו.
יוצא מן הכלל אחד יש: כאשר הגויים עשו דבר חמור ביותר, חמס גדול, כדור המבול וכאנשי סדום - שאז יש הפסד גדול ליישוב, כלשון הרד"ק. הקדוש ברוך הוא לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה, והוא מעוניין ביישובו של עולם. ושימו לב לדיוק: לא מדובר בעבירות שבין אדם למקום, אלא בעבירות של השחתת יישוב העולם. "ארדה סדום ועמורה", "ויד עני ואביון לא החזיקה", אנשי סדום רעים וחטאים - במצב כזה הקדוש ברוך הוא מתערב אף שאין לדבר קשר לעם ישראל. אבל המצב הסטנדרטי אינו כך.
שלוש פעמים היצרה לנו דמשק
הרד"ק מונה את שלוש הפעמים שבהן היצרה לנו דמשק: הראשונה בימי בעשא מלך ישראל, השנייה בימי אחאב, והשלישית בימי יהואחז בן יהוא, שעליה נאמר "כי אִבְּדָם מלך ארם וישימם כעפר לדוש" - שעינה אותם בעינויים קשים. ובמאמר מוסגר מעיר הרד"ק שהייתה גם פעם בימי יהורם בן אחאב, אלא שאותה אין מונים, כיוון שאז ארם לקו כשבאו לארץ - ואין מחשיבים להם פעם שכבר קיבלו עליה את עונשם. נמצא שאנו מונים להם שלוש פעמים שבהן היצרו לנו ולא לקו.
והפעם הרביעית, שבה נענשו על הכל, היא בואם על יהודה בימי אחז. אז עלה מלך אשור, תפס את דמשק, הגלה את ארם קירה, ואת רצין מלך ארם המית. על כל זה מתנבא עמוס: אתם, דמשק, היצרתם לנו שלוש פעמים בדיל ויעבור, ובפעם הרביעית ייתן לכם הקדוש ברוך הוא את המכה הראויה לכם.
נבואה זו נאמרה כחמש ועשרים שנה בטרם בוא הדברים. ואם תתמה על נבואה מוקדמת כל כך - אומר המלבי"ם: אל תתפלא, הרי אצל ישעיה כתוב "ובעוד שישים וחמש שנה יֵחַת אפרים מעם". אם שם נבואה לשישים וחמש שנה, עשרים וחמש שנה הן קרובות. אין הנבואה מוכרחת להיות על מה שיקרה בעוד יומיים; היא יכולה להיות על משהו שיארע בעוד שנים ארוכות.
מהו "לא אשיבנו"
פירוש אחד: עד עכשיו כביכול סלחתי לו, ובחטא הרביעי איני מחזיר אותו עוד אל מצב הסליחה והמחילה. על כל חטא הייתי מחזירו אל הסליחה, אך משקלקל שוב - אעניש אותו כעת על הכל.
המלבי"ם מבאר תחילה בדרך תמיהה: כבר פשעו שלוש פעמים, וכי תחשוב שעל הפשע הרביעי לא אשיב לו את גמולו? בהכרח שיקבלו את עונשם. אלא שבביאור המילים הוא מעיר שמצד דקדוק הלשון קשה לפרש כך, שכן השבת גמול באה תמיד עם ל' - "ומעלליו אשיב לו"; ואילו "אשיב את" פירושו להשיב את הדבר למקומו, כמו "שוב ה' את שבות עמו", או להשיב תשובה. וכאן כתוב "אשיבנו" - כמו "אשיב את". ולכן מבאר המלבי"ם שתי דרכים: או ש"לא אשיבנו" היינו לא אחזירנו עוד למדרגתו הראשונה - שיגלה רצין מלך ארם וארם יגלו ולא ישובו למקומם; או ש"אשיבנו" מלשון תשובה ותגובה: וכי לא אשיב לו תשובה הולמת על פשעיו? ומה תהיה תשובתי? הפורענות שאביא עליהם, ובה יכירו את חטאתם.
"על דושם בחרוצות הברזל"
כאן מזכיר הנביא את החטא הגדול שבכולם. כתוב "ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד", ושם דש אותם בחרוצות הברזל. מבאר הרד"ק: חרוצות הברזל הם כלים שבהם דשים את התבואה, וכמו שעשה דוד לבני עמון - "וישם במגרה ובחריצי הברזל" - שעינה אותם, כך עינו אותנו אנשי דמשק והעבירו את חרוצות הברזל על גופם. ו"את הגלעד" היינו יושבי הגלעד, לא האדמה אלא האנשים שישבו שם. זהו חטאם הגדול, ועל זה ייפרע מהם הקדוש ברוך הוא.
ופירוש נוסף מביא המלבי"ם בשם האברבנאל: שלושת פשעי ארם הם שלוש העבירות הידועות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל זה אומר השם: אף שלא השבתי להם כגמולם על הפשעים הללו, האם גם עתה כשהוסיפו פשע רביעי - "על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד" - לא אשיב להם כגמולם?
האש שמתפשטת מבפנים החוצה
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד׃
וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם אֲרָם קִירָה אָמַר יְהֹוָה׃
הפורענות שלהם לא תהיה בדרך הטבע. בדרך הטבע כובש האויב תחילה את ערי השדה שמסביב, אחר כך את שער העיר, ולבסוף מחריב את בית המלך - מבחוץ פנימה. כאן ההפך: זה מתחיל מבפנים ויוצא החוצה. "ושלחתי אש בבית חזאל" - חזאל הוא המלך, וזהו בית המלכות; "ואכלה ארמנות בן הדד" - בן הדד היה בנו של חזאל ומלך אחריו, והוא בנה ארמונות מסביב לבית אביו, והאש כבר יוצאת החוצה אל הארמונות.
ומשם ממשיכה האש והולכת: "ושברתי בריח דמשק" - זהו כבר בריח מבצרי העיר, שהוא חיצוני יותר מן הארמונות. "והכרתי יושב מבקעת אוון" - זה כבר מסביב לדמשק. "ותומך שבט מבית עדן" - בית עדן היה מקום שהיה שייך למלכות ארם, ממלכה בפני עצמה, ו"שבט" במובן של שבט מושלים. כשארם יגלו, יגלה גם שבט המושל של בית עדן. "וגלו עם ארם קירה" - כולם יגלו ויאבדו אל המקום הנקרא קיר; "קירה" כמו "ירושלימה" ו"מצרימה", כלומר: אל קיר.
נמצא, אומר המלבי"ם, שהדבר דומה לחולה מסוכן שהמחלה מתחילה אצלו בלב - בפנים - ומשם היא משפיעה על שאר האיברים, עד שכל גופו חולה ושוכב במיטה. היד הייתה בריאה, אלא שהחולי התחיל מן הלב והתפשט החוצה. כך גם כאן: מתחיל באש בבית חזאל, ומשם מתפשט והולך. והרד"ק מדמה זאת ל"כי אש יצאה מחשבון" - האש יוצאת ממלכי ארם ומשם מתפשטת החוצה.
כל נביא ופורענות זמנו
אומר רש"י: כל הפורענויות שניבאו נביאי ישראל על בוא חרב על הגויים - הנביאים שהיו קודם סנחריב, כישעיה ועמוס, מתנבאים על חרב סנחריב; ואלה שהיו קודם נבוכדנצר, כירמיה ויחזקאל, מתנבאים על חרב נבוכדנצר. כל אחד מתנבא על החרב הבאה לאחר זמנו, כל אחד לפי עניינו ותקופתו.
ומי שירצה יוכל לראות את התגשמות הנבואה הזאת גם בימינו, שהרי נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. "ושברתי בריח דמשק", "והכרתי יושב מבקעת אוון", "ותומך שבט מבית עדן" - עד היום לא הבנו את הדברים, וכיום אנו רואים כיצד דמשק וכל סוריה הולכות ומתפוררות.
והחפץ חיים, כידוע, כשהיה רואה דבר מה היה אומר: אל תחשבו - הקדוש ברוך הוא שומר חשבונות לשנים ארוכות. בשעת מלחמת האזרחים בספרד אמר: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח מה שהיה לפני ארבע מאות שנה? גירוש ספרד, מה שהם עשו לנו - אתם חושבים שהשם שכח? עכשיו הקדוש ברוך הוא נפרע מהם. ושם הגיעו למעלה ממיליון הרוגים באותה מלחמת אזרחים.
ולמה לנו להרחיק? "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך... אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" - האין זה מה שקורה שם היום? אנשים מסתובבים בשוק, פתאום מתפוצץ מתאבד והורג חמישים; מכונית תופת וכשמונים הרוגים. המתבונן שואל על מה ולמה, אבל מי שזיכרונו אינו זיכרון של רגע, אלא יש לו זיכרון היסטורי של אלף ואלפיים ושלושת אלפים שנה אחורה - יודע שכאן משלמים את המחיר, ויגיע זמנו של השילום. כל מה שאתה רואה היום הוא אותה אש שנגזרה אז, והנבואה הולכת ומתגשמת מול עינינו.
נבואה על פלשתים
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם׃
כעת מתנבא עמוס על פלשתים, שכני ארץ ישראל מן המערב. שלושת הפשעים, כדרכו של המלבי"ם, הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; והפשע הרביעי - "על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום". בשעת החורבן עמד אדום "על הפרק", כלומר על המקום שאליו ברחו הנמלטים, כדי להכרית ולהרוג אותם, כמבואר בעובדיה. רבים ברחו לצד מערב, שהוא צד ארץ פלשתים, והפלשתים הסגירו אותם בידי האדומים ומסרום לאויב - כדי שתהיה הגלות גלות שלמה.
מעיר הרד"ק: מכיוון שמוזכר כאן אדום ומוזכרת "גלות שלמה", מדובר בבית שני - שהרי בבית שני בא מחנה אדום, טיטוס ומחנה רומי, שאדומיים היו; ו"גלות שלמה", שכן בבית שני לא נותרה כאן פליטה, מה שלא היה כן בבית ראשון. ועוד מעיר הרד"ק שרוב הפלשתים לבסוף שבו לדת ישראל, כלומר התייהדו, ועל אלה שלא התייהדו נאמר "ואבדו שארית פלשתים".
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃
לעזה היו חומות בצורות, ואומר השם: החומה תיכבש והעיר תינתן למאכולת אש. זה חלק מן העונש.
וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
כל השמות הללו מוכרים לנו מספר שופטים וממלחמות ישראל בפלשתים - אלו הם סרני פלשתים. ולכל אורך הדרך סבלנו מהם בהיותם בארצנו, ויש אומרים שצאצאיהם, אם לא הביולוגיים אז הרוחניים, הם הפלסטינים, ממשיכי דרכם של אלה שהיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו.
אשדוד, אשקלון ועקרון הן ערי פלשתים, ולכן הן נמנות כאן. את גת, אומר הרד"ק, אין הוא מזכיר, לפי שגת הייתה למלכי יהודה שכבשוה; ולכן מוזכרים רק שאר ארבעת סרני פלשתים. "ותומך שבט" - שבט הוא המלך, ותומך שבט היינו עוזרי המלך; והמלבי"ם ביאר לעיל שתומך שבט הוא מי שאינו ממש בגדר מלך אלא בדרגה שמתחת למלכות. "והשיבותי ידי על עקרון" - אחרי שעזה ואשדוד ואשקלון יכלו, עוד אשיב ידי על עקרון להשחיתה, ובזה "ואבדו שארית פלשתים". מסביר המלבי"ם: מאשדוד נכרתו היושבים, מאשקלון נכרתה הממשלה, ועקרון נחרבה לגמרי - ולכן נאמר בה "והשיבותי ידי".
נבואה על צור: "ולא זכרו ברית אחים"
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים׃
צור אף היא סמוכה לארץ ישראל, ואף היא הסגירה גלות שלמה לאדום בימי בית שני, כשבאו לכאן טיטוס וחבריו - צור עזרו להסגיר את ישראל בידם.
"ולא זכרו ברית אחים" - שני פירושים לדבר. פירוש אחד: הכוונה לברית שבין שלמה לחירם מלך צור, שנאמר "מה הערים האלה אשר נתת לי אחי" - הרי שהכינוי ביניהם היה "אחי". ואז התביעה היא על צור: כיצד הסגרת גלות שלמה לאדום ולא זכרת את הברית שכרת מלכך חירם עם שלמה. פירוש שני: הדברים מוסבים על אדום, שהרי עשיו אח ליעקב ובני אדום הם בני עשיו, וכן שלח משה למלך אדום "כה אמר אחיך ישראל". ולפי זה סיום הפסוק חוזר על אדום: לא זכרו אדום שאנחנו אחיהם מבטן. ואף שאלו אחים שלא היינו בוחרים בהם, מה לעשות - המשפט הידוע אומר שאחים לא בוחרים; אך הם לא נהגו עמנו כאחים ולא זכרו את הברית הראויה להיות בין אחים.
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ׃
ובסופו של דבר נחרבה צור על ידי נבוכדנצר, ופעם נוספת על ידי אלכסנדר מוקדון, כמבואר ביחזקאל.
נבואה על אדום: עברה שמורה לנצח
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח׃
שלושת פשעי אדום, כדרכו של המלבי"ם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והחטא הרביעי - "על רדפו בחרב אחיו", שמדובר בעת חורבן בית ראשון. ו"ויטרוף לעד אפו", אומר המלבי"ם, מדובר ברומיים שהחריבו את ירושלים בבית שני; והרומיים הם בני אדום, כפי שהוכיח האברבנאל בראיות.
וכן אומר המלבי"ם: לבני אדום יש עברה על כלל עם ישראל בשל אמונתם, שהרי מפורסם שהם מאמינים ובטוחים שאנו היהודים הרגנו את אותו האיש, וממילא יש להם עברה נצחית כלפינו. וזהו "ועברתו שמרה נצח" - העברה שמורה בליבם לנצח, וכלפי הכלל כולו. אדם הכועס על מי שלדעתו עשה מעשה שאינו הגון - ייפרע ממנו; אבל הם נפרעים לאורך כל הדורות: רדיפות, רציחות, פוגרומים, פרעות, אוטו דה פה, ספרד ועינויי האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט, חמלניצקי וחבריו, והשואה הנוראה והאיומה באירופה - כל זה אדום. העברה על מה שהיה אז עוברת את הגבולות להעניש גם את מי שלא היה חלק מן העניין, ולכן נקראת "עברה", שגזרו הרג ושמד ואובדן בכל דור ודור.
ומהו "על רדפו בחרב אחיו"? הרד"ק מביא: פירוש אחד, על עשיו, שכשנמלט יעקב מפניו רדף אחריו בארבע מאות איש עמו. פירוש שני, וכן פירש רש"י, על מה שהיה כשעברו ישראל במדבר דרך אדום, ואמר לו אדום "פן בחרב אצא לקראתך", "ויצא אדום לקראתו בעם כבד". והנכון יותר, אומר הרד"ק, כמו שביאר בפסוקים הקודמים: שמדובר בתקופת בית שני, ואדום היא רומי שהשחיתו והרבו כאן דם בארץ ישראל.
"ושחת רחמיו" - שלושה פירושים
הפירוש הפשוט: בדרך כלל יש רחמי אח על אחיו, וכאן השחית את הרחמים הללו וביטלם, ולא נהג באותה מידת רחמים. האבן עזרא מפרש "רחמיו" מלשון רחם: שניהם היו ברחם אחד, ועצם היותכם ברחם אחד אמור ליצור תחושת שייכות וחיבור בינך לבין יעקב - ואתה השחתת את החיבור הזה.
וחז"ל במדרש תנחומא דורשים כן, אלא שלוקחים את הדבר למקום רחוק הרבה יותר: כאשר יצא עשיו מבטן רבקה אמו, השחית את רחמה, ובכך מנע ממנה ללדת שנים עשר שבטים. רבקה הייתה אמורה ללדת שנים עשר שבטים, ומשנים עשר נותרו שניים - לפי שכשיצא עשיו השחית את רחמה ולא יכלה ללדת עוד. והיכן זה רמוז? במה שנאמר "והנה תומִם בבטנה" - "תומִם" כתוב חסר, ת' ו' מ' מ', וחסרות א' וי' שהן בגימטריה י"א: חיסר אותה אחד עשר שבטים, שהרי הוא עצמו אינו נמנה, ומן השנים עשר נותר רק יעקב.
ובעל הטורים אומר שלפי זה תבין גם את שנאמר "ויצא הראשון אדמוני" - אדמוני היינו שטוף בדם, לפי שהשחית וקרע את רחמה ויצא שטוף בדמה; מלבד הפירוש שדמו לא נבלע בתוכו. וזהו "ושחת רחמיו" - השם תובע ממנו על ששחת את רחם אמו. "ויטרוף לעד אפו" - אותו אף וכעס שהיה לדורות ולעד, והעברה והכעס שמורים לנצח.
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בׇּצְרָה׃
יש מי שמסביר ש"תימן" היינו ארץ הדרום, אבל המלבי"ם אומר שהיא מערי אדום, ומביא ראיות מן הכתובים. "ארמנות בצרה" - בצרה היא המטרופולין של אדום, כלומר עיר הבירה, העיר המרכזית, ותחתיה נמצאת העיר רומי. ועל כך ניבא ישעיה "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" - מכאן שבצרה היא העיר המרכזית שממנה הוא בא; ו"חמוץ בגדים" היינו בגדים מוכתמים בדם.
ואומר רש"י שארמנות בצרה נמצאים בין מואב לאדום, ומארץ מואב היא ונמשכה אחר אדום, והיא העמידה לו מלך במות המלך הראשון. והיכן רואים זאת? במה שנאמר בבראשית "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", ומוזכר שם "יובב בן זרח מבצרה". מכאן שלבצרה ולאדום הייתה שייכות וקרבה, ואף העמידו פעם מלך מבצרה שמלך באדום.
נבואה על בני עמון
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם׃
אף כאן שלושת הפשעים הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; והחטא הרביעי - "על בקעם הרות הגלעד". ושני ביאורים בדבר. האברבנאל מבאר "הרות" מלשון הר: בני עמון היו סמוכים לארץ הגלעד, והם יושבים מעבר לגולן, במקומה של ירדן היום. מה היו עושים? בוקעים את ההרים הסמוכים אליהם - הרים השייכים לנו - ומגלחים אותם כדי ליטול חלקים ולספחם לגבולם. וזהו "למען הרחיב את גבולם", שבקעו את הרי הגלעד לגזול חלק מארץ ישראל אל חלקם.
ורש"י מפרש כפשוטו: "הרות" כמו נשים הרות. הם לא הסתפקו באכזריותם ברצח העם, אלא גם את הנשים ההרות היכו על בטנן ובקעו אותן - "בקעם הרות הגלעד", בקעו את הנשים ההרות אשר בגלעד. וכידוע היה זה גם אחד ה"תחביבים" של הנאצים ימח שמם וזכרם; נמצאנו למדים שעניין זה כבר היה מנהגם של הגויים מקדמת דנא.
ואומר המלבי"ם ששני הפירושים רמוזים בנבואת ירמיה על בני עמון, שם תובע מהם השם את מעשיהם הרעים ואומר: "הבנים אין לישראל, אם יורש אין לו, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב". "מדוע ירש מלכם את גד" - כלומר, למה הלכתם והרגתם את היורשים, על ידי שבקעתם את ההרות שלהם, כפירוש רש"י, ובכך אין להם יורשים; ו"ועמו בעריו ישב" - כנגד החטא השני, שהיו מגלחים את ההרים כדי לספחם לחלקם, והלך מלך עמון וישב בהרים שלנו ובמקומות הטריטוריאליים שלנו. כנגד שני החטאים הללו מוכיחם הנביא.
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה׃
"והצתי אש" - אצית בהם את אש המלחמה. וההצתה, אומר המלבי"ם, היא הבערה הנעשית בבת אחת, שמדליקים את האש בפעם אחת מסביב, והאש הזאת תתפשט בכל בני עמון. וכך אמר ירמיה "ובנותיה באש תִּצַּתְנָה". ומתי יהיה זה? "בתרועה ביום מלחמה", וכן נאמר שם בירמיה "והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה", "בסער ביום סופה".
וטעם הדבר שהעונש בא דווקא באש: מפני שעבודתם הייתה עבודת האש, שהיו עובדים לאש. לפיכך אמר השם: על ידי האש אתם תישרפו. ויש בזה הוכחה להם, שמי שאתה סומך עליו - לא זו בלבד שאינו מגן עליך, אלא עוד מזיק לך. כפי שראינו במצרים: היאור היה אלוהיהם, והעונש בא דרכו - היאור גרם למיתה, מתו הדגים ובאש היאור; האלוה שלך חדל כוח. וכן כשלקחו ישראל טלה לזבוח, והטלה היה אלוהי מצרים: תראו שאלוהכם אין בו כוח, ודווקא בזמן שליטתו - בחודש ניסן, ובשיא שליטתו כשהלבנה במילואה בט"ו לחודש - יצאו ישראל ממצרים, ישחטו את השה ויאכלוהו, ואלוהכם חדל אישים ולא יוכל לעשות מאומה. כך גם כאן: תראו שהאש שאתם עובדים לה לא תציל אתכם, אלא עוד תזיק לכם ותשרוף אתכם.
וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו אָמַר יְהֹוָה׃
וכן בנבואת ירמיהו: "כי מלכם בגולה ילך כהניו ושריו יחדיו". ובביטוי "מלכם" כלולים כאן שני דברים: גם המלך כפשוטו, שיגלה, וגם עבודת המולך - שהרי הם היו עובדים למולך. ועבודת המולך היא היא עבודת האש: היו עושים מדורה מכאן ומדורה מכאן ומריצים את הילד ביניהם, וכדי שלא יישמעו זעקותיו היו מתופפים בתופים; ומשום כך נקרא אותו מקום בגיא בן הינום "תופת", על שם התופים שתופפו בהם שלא יישמעו הזעקות.
ומשום כך מוסיף הכתוב "הוא ושריו יחדיו". ולכאורה למה צריך לומר "הוא", והרי כבר הזכיר את המלך? אלא לפי שיש כאן שני ביאורים: לפי הביאור האחד "מלכם" הוא המלך כפשוטו, ולפי הביאור השני "מלכם" הוא המולך; ולכן אומר "הוא ושריו" - לכלול גם את המלך וגם את השרים.
לסיכום:
פרק זה פותח את נבואות עמוס בפורענות על שכנות ארץ ישראל - דמשק, עזה, צור, אדום ועמון - כל אחת על "שלושה פשעים ועל ארבעה", שבפעם הרביעית כלתה מידת הסליחה והדין נפרע על הכל. למדנו שאין השם משגיח על האומות אלא בנוגע לישראל או כשמשחיתים את יישוב העולם; שגם כשישראל לוקים בעוונם, לא ינקה הנוגעים בם לרעה, כי המכים הוסיפו אכזריות משלהם; שהאש מתפשטת מבית המלכות החוצה, כחולי הלב המתפשט בכל הגוף; ושהחשבון של הקדוש ברוך הוא שמור לשנים ולדורות, כדברי החפץ חיים. ומאדום למדנו את סוד העברה השמורה נצח, שממנה נבעו כל הרדיפות והפרעות עד ימינו - ובה בעת גם את ההבטחה שהאש שנגזרה אז הולכת ומתגשמת לנגד עינינו, שנבואה שנצרכה לדורות נכתבה.