פתיחה: ספר עמוס
בעזרת השם נעשה ונצליח. אנחנו פותחים היום את ספר עמוס, הספר השלישי מבין תרי עשר. עמוס היה נביא שנבואותיו לא היו מרובות, ובידינו תשעה פרקים בלבד. בפסוק הראשון פורש הנביא לפנינו את זמנו ואת מקומו, ומתוך הפרטים האלה נלמד מי היה עמוס, מדוע דווקא הוא נבחר לשליחות, וכיצד התקבל בעיני העם כנביא אמת.
דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר־הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ׃
מדוע "דברי עמוס" ולא "חזון"?
הרד"ק, רש"י וחז"ל עומדים על כך שהפתיחה אינה בלשון חזון או נבואה אלא "דברי עמוס". אומרים חז"ל: כאשר נביא פותח בלשון "דברי", הכוונה שהוא מדבר גם דברי עצמו. כך אמר לו אמציה כהן בית אל שהוא מדבר דברי עצמו, וכן "דברי ירמיהו" ו"דברי קהלת". ואמרו רבותינו: שלושה נביאים היו דבריהם דברי קנטורין, ולכן נתלית נבואתם בעצמם - כלומר, מאחר שדיברו גם דברי עצמם, פתחו נבואתם בלשון "דברי".
ובפשטות: אין הכוונה שלא אמרו דברי נבואה מאת השם, שהרי בכוח זה הם נביאים, ובוודאי אמרו גם אותם. אלא שלא הסתפקו בכך, והוסיפו תוכחת מוסר משלהם. תוכחת המוסר הזאת היא מה שנקרא "דברי עצמם", ולפי שהיו דברים קשים וחריפים המקנטרים את העם, קראו להם "דברי קנטורין". נמצא שהנבואה כאן חלקה נבואה וחלקה דברים שאומר הנביא בשם עצמו.
"אשר היה בנוקדים מתקוע"
רועה היה בתקוע. כל המתעסק במקנה נקרא "נוקד", וכן מצאנו ביטוי זה: "ומישע מלך מואב היה נוקד". ומדוע נקרא כך? מביא הרד"ק פירוש אחד: לפי שרוב הבהמות יש בהן כתמים שחורים או לבנים, מלשון "נקוד וטלוא". ומדוע לא נאמר "היה נוקד" אלא "היה בנוקדים"? ללמדך שהיה הגדול שבנוקדים, כלומר היו לו צאן ובקר רבים.
והמלבי"ם מוסיף הסבר נוסף בעניין הנוקדים: ייתכן שנקראו כך מפני שהיו מסמנים את הצאן בנקודות כדי שלא יתחלפו. הרועה "נוקד" את צאנו, מסמן עליו נקודות, שכל אחד יכיר את צאנו ולא יתערב בצאן חברו.
"אשר חזה על ישראל"
אומר הרד"ק: כבר הזכרנו בתחילת תרי עשר שירבעם ועוזיה מלכו בזמן אחד, ואילו הושע בן בארי האריך ימים יותר מהם, ולכן נאמר עליו שהתנבא גם בימי יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה. ומדוע כאן הדגש "על ישראל"? שהרי "ישראל" הוא מלכות שומרון ועשרת השבטים, ו"יהודה" הוא יהודה ובנימין, דהיינו ירושלים, שהרי הממלכה נתפלגה. אלא שרוב נבואתו של עמוס הייתה על ישראל ועל שומרון, ואת יהודה הזכיר מעט בלבד, ולכן ההדגשה היא "אשר חזה על ישראל".
מדרש: "את מי אשלח ומי ילך לנו"
אומר המדרש: כשאמר הקדוש ברוך הוא "את מי אשלח ומי ילך לנו", רצה לשלוח נביא ומוכיח, ואמר לו ישעיה "הנני שלחני". ומה פשר השאלה "את מי אשלח"? מסבירים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי - מיכה מלשון מכה, כמו שכתוב "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל". שלחתי את עמוס והיו קורין אותו "פסיליס", ואמרו: לא היה לו לקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו אלא על הדין פסיליס?
ומהו פסיליס? קטיע לישנא, שדיבורו לא היה רציף ולשונו קטועה: או שהיה מגמגם, או שלא היה זורם בלשונו ודיבורו לא היה ברור. אמר רבי פנחס: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוס בלשונו - כאדם המדבר בפה עמוס, שיש לו עומס על לשונו. עוד ביטוי לכך שלשונו לא הייתה צחה. וזה מתחבר לכך שהיה בנוקדים, שכן מן התואר "נוקד", כפי שנראה בהמשך דברי המלבי"ם, אין משתמע איש המעלה והרוח אלא אדם הקשור לארציות. גם כובד לשונו מלמד שלא היה מוחזק כאיש הרוח.
"שנתיים לפני הרעש"
"רעש" בלשון חז"ל הוא רעידת אדמה, והייתה רעידת אדמה בימי עוזיה. כך מצאנו בנבואת זכריה, כשהוא מתאר את גוג ומגוג: "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה". וכאן נאמר שנבואתו של עמוס הייתה שנתיים בטרם אותה רעידת אדמה.
ובעקבות מה באה אותה רעידה? מן הכתובים אין לנו גילוי, אך חז"ל מלמדים שהדבר אירע באותו יום שנכנס עוזיהו להיכל להקטיר קטורת. אמרו לו הכהנים: עוזיהו, מלך אתה, אין זה תפקידך, הנח את התפקיד הזה שנתנו השם לכהנים. ועוזיהו ברוב גאוותו התעקש להקטיר, ופרחה הצרעת במצחו - נענש מיד בצרעת, ובעקבות זה אירעה רעידת האדמה שעליה אנו מדברים. ואומר הרד"ק: מדוע הוזכר כאן עמוס בהקשר לאותה רעידת אדמה? לפי שעמוס התנבא עליה. ואת הביטוי הנרחב לכך נראה בדברי המלבי"ם.
מחלוקת הרמב"ם והאברבנאל בעניין הנבואה
המלבי"ם פותח את הספר בבירור גדול. מן הפסוק "אשר היה בנוקדים" השיג האברבנאל על דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב' פרק ל"ב). הרמב"ם הניח יסוד מוסד: אי אפשר שתחול הנבואה אלא על אדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעית כפי מזג גופו ומוחו וכוח דמיונו, ואם בלימוד החוכמות וטוב המידות. כלומר, לשיטתו נדרשת הכנה כפולה - פיזית ורוחנית: לא כל אדם מוכן פיזית לנבואה, וגם רוחנית צריך להתכונן לכך בלימוד החוכמות ובתיקון המידות.
אומר האברבנאל: דעה זו בנויה על דעת הפילוסוף, הסבור שהנבואה היא דבר טבעי הבא לאדם כשאר הצורות הטבעיות, שאינן חלות בנושאיהן אלא לאחר ההכנות הראויות להן. אך אין זו דעת תורתנו, כי אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנה צריכה אליה, שהנבואה דבר ניסי בהכרח. ובמילים פשוטות: כדי לזכות לנבואה צריך נס, ואם נס הוא, שוב אין הבדל על מי יחול. אין לומר על אדם שהוא "נביא בטבעו". ועוד: לנפש האדם אין יחס ואין ערך אל הסידור האלוקי שתקבלהו בדרך טבעית, שכן ההשפעה האלוקית רמה וגבוהה כל כך שאי אפשר לומר "אני מוכן לה מצד הטבע". ולכן, אם קיבלת נבואה, אין זה מצד שגופך ומזגך בנויים לכך, אלא מצד נס, והקדוש ברוך הוא עושה נס זה למי שירצה.
והראיה של האברבנאל, אומר המלבי"ם, היא מעמוס עצמו: הרי עמוס היה בנוקדי הצאן, משרת אצל הנוקדים, ולא למד חוכמה ולא היה לו כבוד ועושר, ובכל זאת זכה לנבואה - וזה מנוגד לשיטת הרמב"ם.
פשרת המלבי"ם: נביא לעצמו ונביא לכלל
המלבי"ם עושה כאן פשרה. לדעתו יש הבדל בין נביא המתנבא לצורך עצמו, כדי להשיג שלמות ולהתקרב אל הבורא, לבין נביא שהוא שליח אל הכלל. כבר דיברנו לא פעם שהיו מיליון ומאתיים אלף נביאים, ובכל זאת הנביאים המוכרים לנו הם ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות בלבד - מעטים ביותר לעומת המספר העצום.
וההסבר: השגת נבואה אינה דרך להיות שופר לעם. נביא הוא אדם שהלך בכל הדרך של מסילת ישרים - זהירות, נקיות, זריזות וכולי - עד שהגיע לרוח הקודש ולהתדבקות באלוקות. לאחר שאדם נדבק באלוקות והשיג את הקדוש ברוך הוא בשלמות בעולם הזה, זו כבר מעלה מצד עצמה. ויש בה עוד עניין: שהקדוש ברוך הוא יוצר עמו קשר, ועל ידי זה מכוון ומדריך אותו בעבודת השם. זוהי מטרת הנבואה ולשמה אדם מתנבא. והיו כאלה שהקדוש ברוך הוא השתמש בקשר שלו עמהם גם כדי למסור מסרים - ואלה הנביאים שאנו מכירים. והיו שמסרו מסרים שלא נצרכו לדורות ולכן לא נכתבו, ואלה שנצרכו לדורות נכתבו. אך רוב הנביאים ותלמידי הנביאים, המתלמדים בנבואה, לא נתכוונו להיות שופר לעם, אלא להשיג אלוקות: שאדבק בבורא ואזכה על ידי זה להשפעה והדרכה אלוקית לעלות בדרך השם.
ומעתה, אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד שהקדוש ברוך הוא ינבא אדם שאינו מוכן לנבואה ויצטרך לברוא בו את האפשרות כמעט יש מאין - מתי? כאשר יש צורך לשלוח נביא אל העם, כשיש הכרח לתת למישהו שופר להודיע לעם את דבר השם. והוא מדייק: כל הניסים שעושה הקדוש ברוך הוא הם יש מיש, מה שמוגדר "המרת הצורות" - הסלע נהפך למים. אין הקדוש ברוך הוא עושה ניסים של יש מאין. ולכן אין הוא משפיע רוח נבואה על אדם שאינו ראוי לה כלל, אלא למי שיש בו הכנה כלשהי הוא נותן כוח להוסיף בו עוז ותעצומות שיהיה מסוגל לנבואה.
באופן הרגיל, אם כן, כדי לקבל נבואה צריך להיות מוכן לה - מצד הטבע, המזג ולימוד החוכמות - וזו הנבואה שאדם מקבל לצורך עצמו. אבל פעמים שהקדוש ברוך הוא צריך לשלוח שליח אל הדור, ולא נמצא אדם הגון וראוי לכך לא בטבע ולא בלימוד החוכמות. מה עושה הקדוש ברוך הוא? בוחר לו את הקרוב ביותר לכך, ואף שיחסית הוא נחות ומצד עצמו לא היה הגון לכך, בכל זאת ממנה אותו שליח להוביל את דבר השם אל העם. וכאן יש נס גדול, שהשם משרה שכינתו על אדם שאין לו הכנה בסיסית. ומן הסוג הזה, אומר המלבי"ם, היה עמוס, שלא התנבא לצורך עצמו אלא רק לצורך הכלל.
ולמה נצרך דווקא עמוס?
ואם תשאל: למה ליצור צינור חדש, והרי היו באותו דור ערוצים אחרים - הושע, מיכה וישעיה? מה צורך היה לעשות נס באדם שמצד עצמו לא השיג את האפשרות לנבואה? מסביר המלבי"ם: אמת שהיו עוד נביאים, אך הקדוש ברוך הוא רצה שיהיו שני נביאים שיתנבאו באופן ייחודי לעשרת השבטים, והם הושע ועמוס, להבדיל ממיכה וישעיה שהתנבאו ליהודה ובנימין, דהיינו ירושלים ויהודה. הושע היה משבט ראובן, ועמוס היה מתקוע שבחלקו של אשר. ולא נמצא אז אדם הגון וראוי שעליו תשרה הנבואה, ולכן הוסיף בו הקדוש ברוך הוא ברכה ושפע קודש על ההכנה המועטת שהייתה בו, ושפך עליו רוחו.
לסיכום נקודה זו: נביא המתנבא לצורך התעלותו הפרטית - רק אם הוא מוכן לכך, כדברי הרמב"ם. וכאשר יש הכרח לשלוח נביא אל הכלל - ייתכן שיעשה עמו השם נס וישפיע עליו שפע נבואה אף שאינו מוכן, לצורך הכלל, כדי שיקבלו את דבר השם.
קושיית האברבנאל: מדוע אין נבואה בימינו?
הקשה האברבנאל על הרמב"ם: לשיטתך, כיצד אין לנו היום נביאים? וכי תאמר שבכל הדורות האלה לא נמצא אדם המוכן בטבעו לנבואה? וכן לא נמצאה נבואה באומות העולם ולא בישראל אחר החורבן, ואי אפשר שבכל אלה לא היה איש מוכן לכך. מוכח אפוא שאין הדבר תלוי בהכנה טבעית אלא בנס והשפעה מאת השם בלבד.
אומר המלבי"ם: למען האמת אין זו טענה. שכן מה שכתב הרמב"ם שלא תימצא הנבואה אלא באיש המוכן לה, לא בא לומר שאם הוא מוכן בהכרח תחול עליו נבואה, אלא לשלול את הצד ההפוך: שאם אינו מוכן לא תחול בו. ההכרח הוא רק לצד השלילה - כדי שהשם ינבא אותך חייב שתהיה מוכן, אבל אין הכרח שכל מי שמוכן יתנבא. ולכן אין מקום לשאול היכן הם המוכנים שבדורות האחרונים: יש כאלה, ואין הכרח שמי שמוכן יזכה לנבואה.
ומוסיף המלבי"ם: דע לך שגם באדם המוכן לנבואה הדבר בגדר נס ופלא, אלא שזה נס קטן יותר, ואילו מי שאינו מוכן והשם מנבא אותו - זה נס גדול. הדבר דומה לכך שהקדוש ברוך הוא שולח ברכה באדמה והיא עושה פי שלוש: האם אפשר להשוות זאת לנס של אלישע באסוך השמן? ודאי שלא. ייתכנו אילנות ופירות שנותנים פי שלוש, וזה חריג, אבל זהו נס בתוך גדרי הטבע. אבל לקחת אסוך שמן ולמלא ממנו כלים בלי סוף - זה כבר מעל הטבע. שניהם ניסים, אלא שזה נס קטן וזה נס גדול הרבה יותר.
שאלות בפתיחת הנבואה
ממשיך המלבי"ם בביאור הפסוק. הקשה האברבנאל: הרי עמוס התנבא גם על יהודה וגם על אומות נוספות - על דמשק, על פלשתים ועוד - ולמה נאמר "אשר חזה על ישראל"? ועוד: מה עניין להזכיר "שנתיים לפני הרעש", מה נפקא מינה אם לפני הרעש או אחריו? ועוד קושי: במה פותחת הנבואה? "ויאמר ה' מציון ישאג" - כנגד מי היא, ולמה פותחת בה? ואילו בפסוק ג' נאמר "כה אמר ה' על שלושה פשעי דמשק" - וכי עד עכשיו לא אמר השם? הרי הכל פתח ב"ויאמר ה' מציון ישאג", ואין הפתיחה מובנת.
וַיֹּאמַר ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלַ͏ִם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל׃
הפסוק השני - המשך תואריו של עמוס
אומר המלבי"ם: מה שכתוב "ויאמר ה' מציון ישאג" הוא חלק מתואריו של עמוס. בפסוק הראשון תיארנו את עמוס - מי הוא: היה בנוקדים, מתקוע, חזה על ישראל, היה בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, והיה שנתיים לפני הרעש. וכעת ממשיך התיאור: עמוס הוא זה שאמר "ה' מציון ישאג".
ומה הכוונה בכך? כבר הסברנו שלעמוס היה חיסרון אחד - שלא היה מוכן לנבואה בטבעו. וחיסרון נוסף: שלא היה מפורסם כחכם אלא אדם פשוט העוסק בצאן ובקר. דבר זה בהכרח גורם שאנשים אינם רואים בו את הכתובת האולטימטיבית לדבר השם: מי זה? זה מן הנוקדים, הוא יגיד לנו מה השם אומר ומה השם רוצה? אינו מבית המדרש, אינו מן הסנהדרין, אינו מן החכמים. קשה היה להם לקבל את דבריו מחמת הסטטוס החברתי שלו, והדבר גרם שלא יוחזק בעיני העם לנביא, שהרי היה בנוקדים ובולס שקמים - אחד מתאריו שנראה בהמשך, שהיה לוקט שקמים למאכל בהמותיו, ויש בזה עוד פירושים שנראה במקומם.
ומה תאמר מצד מקומו? הרי היה מתקוע, ובתקוע לא היו בני נביאים ולא היה שם נביא שיסמוך אותו וילמד ויאמר לעם "זהו נביא". כשנביא אחד מעיד על נביא אחר - די לנו בכך. אך בתקוע לא היו נביאים כלל, ומי יעיד עליו?
ועם כל זה, בוא וראה שהעם החזיקו בו לנביא אמת. מכוח מה? מכוח שהתנבא שנתיים לפני הרעש ואמר "ה' מציון ישאג". זו הסיבה שעמוס התקבל כנביא בעיני כל העם. הוא התנבא על הרעש שיהיה בציון, שתהיה שאגה של הקדוש ברוך הוא, והתנבא גם על עצירת גשמים - "ואבלו נאות הרועים", שהמקום שבו הרועים מרעים את צאנם יהיה אבל ולא ירד בו גשם. כל זאת אמר שנתיים מראש, ולאחר שנתיים נתקיימה נבואתו, ומכוח זה קיבלוהו ישראל לנביא.
נמצא אפוא שהפתיחה כאן היא חלק מתואריו: כותב הספר בא לספר לנו כיצד התקבלו נבואותיו של עמוס. לכן גם לא נאמר כאן "כה אמר ה'", שכן אין כוונתו למסור לנו את הנבואה מצד עצמה, אלא להודיענו שקודם הרעש חזה את הרעש, ובזה הבין העם שיש כאן אדם המוסר מסר מאת השם.
למה הוזכר ירבעם בן יואש
כבר ראינו בתחילת ספר הושע, אומר המלבי"ם, ששנתיים לפני הרעש היה עוזיה כנוע תחת מלכי ישראל, והמלכות נקראה על שם מלכות ישראל. לכן מזכיר הכתוב כאן את ירבעם, שכן ירבעם היה מושל באותה תקופה גם ביהודה, שנתיים קודם הרעש, ולפיכך נזכר אצלנו בפסוק.
ביאור "מציון ישאג"
רש"י מסביר: "מציון ישאג" - מבית קודשי הקודשים הדיבור יוצא. ועל "ואבלו נאות הרועים" מסביר רש"י כתרגום יונתן, שזהו ביטוי מליצי: לא על נאות הרועים ממש אלא משל על נאות המלכים ועריהם הבצורות. ולמה נקראו "נאות הרועים"? לפי שהמלך הוא רועה, רועה את צאנו שהוא העם אשר הוא מנהיג.
אומר הרד"ק: "מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" - השאגה ונתינת הקול הן משל לנבואה, כמו שכתוב "אריה שאג מי לא יירא, ה' אלוקים דיבר מי לא יינבא". השם שואג מציון על ידי שמוסר דבריו דרך הנביא. "ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל" - שהמקומות הללו יתאבלו מפאת עצירת הגשמים, ו"ראש הכרמל" היינו מיטב הכרמל ומובחרו. והמלבי"ם מבאר ש"כרמל" הוא שם לשדות התבואה הלחים, המלאים והטובים, וכדברי חז"ל: כרמל - רך ומל, רך ומלא, כשהתבואה עדיין רכה ולא התייבשה והיא מלאה וגדושה. כלומר: המקום המשובח ביותר יתייבש, ועל ההשחתה וההפסד יהיה אבל.
שאגה בציון וקול בירושלים
ומדוע נקט הנביא דווקא בלשון שאגה מציון? מבאר המלבי"ם: לפי שבציון הייתה השאגה הגדולה. שהרי מה גרם לרעש? שעוזיה הקטיר קטורת, וציון היינו בית המקדש. משם התחילה שאגת רעידת האדמה, כי שם היה החטא, שם קלקל עוזיה כשהלך להקטיר קטורת - דבר שאינו מתפקידו של המלך אלא של הכהן.
"ומירושלים יתן קולו" - קול הוא קטן משאגה. ללמדך שבמקום המקדש עצמו הייתה שאגה, והרעש שם היה כמו תשע בסולם ריכטר, ואילו בשאר ארץ ישראל היה כשש בסולם ריכטר. מה שיצא מירושלים והלאה אל שאר הרי הארץ היה רק "קול", אבל בירושלים עצמה, בציון, הייתה שאגה, ושם הייתה רעידת האדמה גדולה. ולכן מתאים שם הלשון הנמוכה יותר.
והייתה כאן נבואה נוספת: הודיע להם שתהיה שנת בצורת, שיאבלו הרועים ולא יהיה מרעה לבהמות, וייבש ראש הכרמל - התבואה הלחה תתייבש אף היא. וכל זה נאמר שנתיים קודם שאירעו הדברים. ומכאן ואילך ממשיך הנביא בנבואות על האומות - על דמשק ועל עונשה ועל שאר העמים - נבואות שנאמרו זמן רב מראש, כחמש ועשרים שנה בטרם בואן.
לסיכום:
פתיחת ספר עמוס אינה רק ציון זמן ומקום אלא תעודת הזהות של הנביא: רועה מתקוע, כבד לשון, שלא היה מוכן לנבואה בטבעו ולא מבית המדרש בא - ואף על פי כן בחר בו הקדוש ברוך הוא. המלבי"ם מלמדנו שכאשר יש הכרח לשלוח שליח אל הכלל, מוסיף הקדוש ברוך הוא שפע קודש על ההכנה המועטת שבאדם, וזהו נס גדול. ומה שנתן לעמוס תוקף בעיני העם היה עצם נבואתו: שנתיים לפני הרעש חזה את שאגת ה' מציון ואת עצירת הגשמים, וכשנתקיימו דבריו קיבלוהו ישראל לנביא אמת. מכאן ואילך פותח הנביא במשא על האומות.