סימן תר״צ סעיף ט״ו · קריאת עשרת בני המן בנשימה אחת

שולחן ערוך סימן תר"צ, סעיף ט"ו: "צריך לומר עשרת בני המן ועשרת בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד" (שולחן ערוך)

קריאת עשרת בני המן בנשימה אחת

מקור הדין וטעמו

• מקור הדין: עיקר הדין הוא מן הגמרא, שצריך לומר את עשרת בני המן בנשימה אחת. ההוספות שיתבארו להלן הן מנהגים מאוחרים יותר.
• עניין ההודעה שנהרגו כאחד: הגמרא אינה מסבירה מה הנפקא מינה בכך שנהרגו ונתלו כולם כאחד, והמפרשים ביארו שהדבר בא להגדיל את הנס.
• ביאור הדבר: אילו נהרגו זה אחר זה, לא היה בכך גזירה חמורה כל כך, שהרי אפשר היה שהמלך יימלך בדעתו באמצע ויתחרט לאחר שיראה שמדובר בעשרה בנים. משנהרגו כולם ברגע אחד, מתברר שהייתה זו גזירה שאין ממנה חזרה.
• דוגמה מקבילה: כעין מה שאירע בקורח, "ותפתח הארץ את פיה", שכל החולקים על משה רבנו נספו במכה אחת, וזהו גודל הנס.
• אמירת המילה "עשרת": מסיימים את הנשימה האחת במילים "עשרת בני המן", ובאמירת "עשרת" מדגישים שכולם היו עשרה ונהרגו כאחד.

בדיעבד ודין הפסקה

כל האמור הוא לכתחילה, אך בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא.

"אם הפסיק ביניהם יצא, ואפילו שהה כדי לגמור את כולה" (משנה ברורה)

• דין מיוחד במגילה: כפי שנתבאר, במגילה אפילו הפסקה ארוכה אינה פוסלת את הקריאה.

מהיכן מתחילים את הנשימה האחת

• המנהג: לכתחילה נוהגים לומר בנשימה אחת כבר מתחילת "חמש מאות איש", דהיינו כמה מילים לפני שמות בני המן, ולא רק מן השמות עצמם כפי דין הגמרא.
• מבנה הפסוקים: תחילה נאמר שהרגו בשושן הבירה חמש מאות איש, ואחר כך נמנים השמות, והכתוב מסיים "עשרת בני המן בן המדתא", כדי שיידע הקורא במי מדובר, שהרי לא נתפרש קודם לכן מי הם אנשים אלו.

"ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש... עשרת בני המן בן המדתא" (מגילת אסתר)

טעם המנהג מתבאר במשנה ברורה:

"ומהרי"ל כתב בשם הרוקח, משום דעשרת בני המן היו שרי חמישים על חמש מאות איש. ומי שיש לו נשימה קצרה וישער שאם יתחיל מחמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת, טוב יותר שיתחיל מן 'ואת פרשנדתא', כי זהו דינא דגמרא, וחמש מאות איש מנהג בעלמא" (משנה ברורה)

• הביאור: לפי המדרש היה כל אחד מבני המן שר על חמישים איש, ועשרה כפול חמישים הם חמש מאות. נמצא שאותם חמש מאות איש שנהרגו בשושן הבירה קשורים לבני המן, ולכן נוהגים לכלול אותם באותה נשימה.
• ההכרעה למעשה: דין הגמרא הוא העיקר, וההוספה היא מנהג בלבד. מי שנשימתו קצרה ואינו יכול לקרוא את הכל ברצף, יתחיל מ"ואת פרשנדתא" ולא יפסיד את עיקר הדין.

קריאת המגילה כאיגרת

"צריך לומר הכל בנשימה אחת. ובכל המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה, מפני שצריך לקרותה כאיגרת" (משנה ברורה)

• מקור המנהג: זהו מנהג קדום שמביאו כבר האבן עזרא, על שם שהמגילה נקראת "איגרת הפורים", ולכן קוראים אותה ברצף כדרך שאדם קורא מכתב.
• הרקע לכתיבה בעת העתיקה: בכתובות ובמצבות עתיקות אין פסיק ואין נקודה, אלא רצף אחד, וסומכים על הקורא שיידע היכן מתחיל העניין והיכן הוא נגמר.
• מקום הטעמים: אף שאין במגילה סימני פיסוק, הטעמים ממלאים את מקומם, וכן הניקוד אינו כתוב במגילה ובכל זאת יש מסורת כיצד לקרוא ולנגן. ואף על פי כן מביא האבן עזרא שהיו מנהגים קדומים לקרוא את המגילה ברצף, כקריאת איגרת.
• משמעות ההפסקה: המשנה ברורה אינו אומר שיש להפסיק בסוף עניין, אלא שיפסיק רק כדי נשימה, כלומר כשנגמר לו האוויר ייקח אוויר וימשיך לקרוא.
• מי תיקן את הטעמים: יש אומרים שכותבי המגילה, אסתר המלכה ואנשי כנסת הגדולה, הם שעשו את הטעמים, ויש אומרים שהטעמים מאוחרים בהרבה. שאלה זו קיימת גם ביחס לטעמי התורה, ואין בה תשובה מוסכמת.

מנהג הקריאה בלא טעמים

בשערי תשובה מובאים דברי ספר בית יהודה, שכתבו רבי יהודה עייאש:

"יש מדינות שנהגו לקרותה בלא טעמים... ולא יעשה כן במדינותינו" (שערי תשובה בשם בית יהודה, סימן ק"ג)

• שורש המנהג: אותם מקומות החזיקו במנהג הקדום לקרוא את המגילה כאיגרת, ולכן קראו אותה ברצף בלא טעמים ובלא ניגון כלל.
• העדות ההיסטורית: בית יהודה חי לפני כמאתיים וחמישים שנה, ומדבריו עולה שאף בזמנו עדיין נהגו כך במקומות מסוימים.
• ההכרעה: מנהג זה נחשב מנהג טעות, ואין לנהוג בו לכתחילה, אלא כשאין מי שיודע לקרוא בטעמים.

(רבי יהודה עייאש חי בתוניס ולאחר מכן עלה לארץ ישראל. אין לו קשר למושב בני עייש, הקרוי על שם רבי עקיבא יוסף שלזינגר.)

מנהגי קריאה נוספים במגילה

"כשיאמר 'בלילה ההוא נדדה' יגביה הקול" (משנה ברורה)

• הטעם: שם מתחיל הנס, ולכן מגביהים את הקול. רוב בעלי הקריאה נוהגים כן.
• מנהגים שאינם כתובים: יש מנהגים נוספים בקריאת המגילה שאינם מפורשים בשום מקום, והמשנה ברורה אינו מפרטם. הם מופיעים בספרים מאוחרים יותר, וכל מקום נוהג כפי מנהגו.
• פסוקים בניגון איכה: יש נוהגים לקרוא פסוקים מסוימים בניגון של איכה, כגון "וכלים מכלים שונים" (שהם כלי המקדש ששימשו למשתה) וכן "והעיר שושן נבוכה".
• ארבעה פסוקים שהקהל אומר: כפי שנתבאר, יש ארבעה פסוקים שהקהל קורא אותם ואחר כך חוזר עליהם הקורא.
• "האיגרת הזאת": המילים "האיגרת הזאת" מופיעות פעמיים במגילה, והכוונה למגילה עצמה, שהיא האיגרת שאוחז הקורא בידו.
• אופיים של מנהגים אלו: מנהגים אלו נוצרו במשך הדורות, מישהו התחיל בהם והדבר מצא חן בעיני הציבור. יש לדעת להבחין בין מנהג שהוא מעיקר הדין לבין מנהג מאוחר שהוא נאה ומוסיף נופך, אך אם לא נעשה לא אירע דבר.

(שאלת מנהג ההכאה וההרעשה באזכרת שמו של המן תידון במקומה בהמשך.)

אמירת עשרת בני המן על ידי הקהל

"כתב החיי אדם: מה שנוהגין בקצת מקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה" (משנה ברורה בשם חיי אדם)

• טעם המנהג הרווח: אף שהחיי אדם מתנגד, המנהג קיים במקומות רבים. הטעם הפשוט הוא שהקורא צריך לומר את הכל בנשימה אחת, ולפיכך הוא ממהר, ויש חשש שלא ישמעו היטב או שיבלע מילים. לכן אומרים גם הקהל בעצמם, ליתר ביטחון.
• היסוד ההלכתי לכך: כפי שנתבאר, מילים שהקורא לא אמרן או שהשומע לא שמען אפשר להשלים אפילו בעל פה, ובלבד שלא יפסיד בכך את המשך קריאת הקורא.

וי"ו של ויזתא

• צורת האות: האחרון שבבני המן הוא ויזתא, והוי"ו שלו נכתבת גדולה ומאורכת. לפי הנהוג בכתיבת המגילה, הוי"ו נמשכת לאורך כל עשרת בני המן.
• הרמז שבדבר: הוי"ו הארוכה היא כעין העץ שעליו נתלו כולם, והיא וי"ו החיבור המחברת את כולם יחד.
• לפי המדרש: בשולחן ערוך נאמר רק שנתלו כאחד, ולא שנתלו על עמוד תלייה אחד. לפי המדרש נתלו זה תחת זה, וזהו שהוי"ו נמשכת ושמותיהם נכתבים אחד תחת השני, כדרך שהיו תלויים.
• המחלוקת בפרטים: הגמרא קוראת לאות זו "וי"ו דמורדיא", כעין שם של כלי מיוחד, ונחלקו כיצד בדיוק התכוונו לכתוב אותה. אין הדבר מבורר להלכה בכל פרטיו, ולא בכל מגילה כותבים באותה צורה.
• הערה מעשית: בחומש אין הדבר נראה, ולכן מי שקורא בחומש אינו מודע לצורת כתיבה זו.

הסעיף הבא - ארור המן ברוך מרדכי

"צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי כוכבים ברוכים כל ישראל, וגם חרבונה זכור לטוב" (שולחן ערוך)

• מבנה הנוסח: הנוסח בנוי לפי סדר האותיות: "ארור" באל"ף ו"ברוך" בבי"ת, וכן הלאה.
• הקושי בהבנת ההלכה: אין כאן משנה ברורה כלל, ואין מבואר מי צריך לומר זאת ומתי. הסימן כולו עוסק בבעל הקורא, וכל הדינים שנתבארו בו נאמרו עליו, ולשון "צריך שיאמר" בלשון יחיד מורה לכאורה שאף כאן מדובר בבעל הקורא. עדיין אין ברור באיזה שלב של הקריאה אומרים זאת, וכן לגבי הסיום "וגם חרבונה זכור לטוב".
• אופיו של הנוסח: זהו סוג של פיוט קדום מאוד.

הלשון "ארורים כל עובדי כוכבים" והצנזורה

• הבעיה בלשון: הביטוי "עובדי כוכבים" אינו הלשון המקורית. בגמרא המקורית אין מילה זו כלל.
• מתי נכנסה: הביטוי נכנס לשימוש בעיקר עם תחילת הדפוס, בערך בשנת אלף וחמש מאות, ומעט לפני כן.
• הסיבה: הספרים לא נדפסו בארץ ישראל אלא באיטליה ובמדינות נוצריות אחרות, והדפסת ספר הצריכה אישור של הכנסייה. הצנזורה מחקה כל מה שנוגע לנצרות, וכן ביטויים שנשמעו כפוגעים בגויים. יהודים מומרים היו מצביעים בפני השלטונות על לשונות כאלה.
• הפחד מבפנים: לא רק הצנזורה פעלה, אלא גם היהודים עצמם חששו להדפיס ביטויים שיחסם לגויים חמור, ולכן שינו את הלשון.

בדרך אגב · הרחבות בקריאת המגילה ובכתיבתה

1. כתיבה עברית ללא סימני פיסוק

• הרקע: בכתובות עתיקות, על מצבות ובכתיבה רגילה, לא היו פסיק, נקודה או חלוקה לקטעים, אלא רצף אחד, והקורא היה זה שידע היכן מתחיל העניין והיכן הוא נגמר.
• הדגמה מודרנית: פרופסור אהרן מירסקי חיבר חוברת בת כחמישים עמודים בשם "הסגנון בשפה העברית", וכתב אותה כולה בלא פסיק, בלא נקודה ובלא חלוקה לקטעים, שורות רצופות בלבד. כוונתו הייתה להראות שכאשר כותבים עברית כראוי, אין הקורא זקוק לסימני פיסוק כדי להבין.

2. מגילות מצוירות וציורים בבית הכנסת

• המציאות: קיימות מגילות מצוירות מתקופות שונות, ובכללן מגילות בנות כארבע מאות שנה.
• ההיתר לפי הפוסקים: בדרך כלל אומרים הפוסקים שיש מתירים ציורים בשוליים, ואין הציור פוסל את המגילה.
• יסוד ההתנגדות: עיקר החשש הוא שהאדם יסתכל בציורים בשעת הקריאה. בקריאת המגילה הדבר חמור במיוחד, שהרי אין להפסיד אפילו מילה אחת.
• שאלה מקבילה בבעלי התוספות: כבר נשאלה שאלה זו לגבי מחזורי תפילה שיש בהם ציורים, כגון ציורי סדר הקרבנות, וכן לגבי ציורים בבית הכנסת. אחת הבעיות המרכזיות היא שהציור מסיח את דעתו של המתפלל.
• הגדה של פסח: בהגדה הדבר פחות בעייתי, שכן אין זו תפילה אלא סיפור יציאת מצרים, והציורים נועדו למשוך את לב הילדים ולסייע להם להחזיק מעמד.
• בעניין אומנות יהודית: הטענה שאין ליהודים אומנות אינה נכונה. כבר בפרשיות המשכן נראית מלאכת הצורף בזהב ובכסף, וכן יש חנוכיות וכלי הבדלה וכלי קודש, מה שקרוי יודאיקה. הגרמנים אף מילאו מחסנים בחפצי אומנות יהודית. אמנם לאחר החורבן ובגלות פחתה העיסוק בכך, מפני שהאדם נודד ממקום למקום ויש לו צרות אחרות. בציור ובפיסול העיסוק היה מועט בשל איסור ההלכה, ולכן ניצלו את ההגדה, את מגילת אסתר ולעיתים את הסידור להכניס בהם ציורים.

3. כפילות מילים בקריאת המגילה

• המקרה הידוע: יש נוהגים לקרוא פעמיים "איש לא עמד לפניהם" ו"איש לא עמד בפניהם", מפני שיש ספק איזו גרסה עיקרית, וכן מפני שנמצאו מגילות שכתוב בהן כך ובהן כך, ורוצים לצאת ידי חובת שתי הגרסאות.
• דוגמה נוספת: יש הקוראים גם "סורר בביתו" וגם "שורר בביתו", מלשון אשורנו, מפני שאינם יודעים איזו גרסה נכונה.
• ההערכה למנהגים אלו: מנהגים אלו נוצרו בזמן מאוחר, ואין להם אחיזה מבוררת. כמו מנהגים אחרים, אחד החל בכך והדבר התקבל.
• דעת המדייקים: הרב מזוז וכן הרב דוד יצחקי מבני ברק, הבקיא גדול במסורה, סוברים שהגרסה "בפניהם" היא טעות, אף שבמגילות אשכנזיות כתוב כך, וכן הגרסה "להשמיד להרוג" בלי וי"ו החיבור היא טעות, וצריך לומר "איש לא עמד לפניהם" ו"להשמיד ולהרוג ולאבד".
• למעשה: יש הנוהגים לכפול ויש שאינם נוהגים, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
• ההבחנה בין לכתחילה לבדיעבד: בסעיף הקודם נתבאר שאין מדקדקין בטעותה, אך זהו בדיעבד בלבד, כשאדם כבר קרא ואין מחזירים אותו. לכתחילה חובה לקרוא כראוי, ואין לומר שמותר לקרוא "ישב" במקום "יושב" מפני שאין מדקדקין.