שולחן ערוך סימן תר"צ סעיף ה'
"קראה סירוגין, היינו שפסק בה ושהה ואחר כך חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא"
(שולחן ערוך)
ביאור "סירוגין" ויסוד דין ההפסק
- מהם סירוגין: אין הכוונה לקריאה מבולבלת או שלא כסדר, אלא לקריאה בחלקים: הקורא פסק באמצע, שהה, ואחר כך חזר למקום שבו פסק והמשיך משם.
- למי נוגע הדין: עיקרו דין בבעל הקורא, אך יש לו נפקא מינה גם לציבור, כפי שיתבאר בהמשך לגבי מי שסח בשעת ההפסקה.
- שאלת היחידה השלמה: בכל מקום שבו אדם אומר יחידה אחת, כגון קריאת שמע, ברכה או קריאה בתורה, נשאלת השאלה אם הפסקה באמצע מפרקת את היחידה. אדם שקרא שלושה פסוקים, שקע במחשבה והמשיך אחר כך, או שקרא חצי פרשה בבוקר וחצי במנחה, האם נחשב שקרא את הפרשה.
- הכלל הרגיל בתפילות ובברכות: אם השהייה ארוכה כדי שיעור שבו היה יכול להשלים את כל היחידה, אין זו יחידה אחת. בפחות משיעור זה, כשלא דיבר, אין ההפסקה מפרקת את הקריאה.
- החידוש במגילה: במגילת אסתר הקילו, ואפילו שהה שיעור גדול בין קטע לקטע יצא ידי חובה, ואין הבדל באיזה קטע פסק.
שיעור השהייה ודין השוהה מחמת אונס
"רוצה לומר שהיה יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראש ועד סופה, יצא"
(משנה ברורה ס"ק ז')
- הפסקה מרצון: מדובר בקורא שיכול היה להמשיך ולא המשיך, כגון שהפסיק לרגע או הרהר בדברי תורה. מכיוון שמבחינה מעשית היה בידו להמשיך כסדר, אין זה נחשב הפסק הפוסל את הקריאה.
- שהייה מחמת אונס: המשנה ברורה מסייג שכאשר השהייה באה מחמת אונס, כלומר שאף אם היה רוצה לא היה יכול להמשיך, הדין שונה ולפי מה שנפסק במקום אחר יש מקום להצריך חזרה. דוגמאות לאונס: ריח רע שנתגלה בבית הכנסת וצריך לסלק את מקורו, או אזעקה שהפסיקה את הקריאה.
- הדגשה: החידוש שבסעיף אינו בקורא שקרא בהיסח הדעת, אלא בקורא שקרא כראוי ורק עשה הפסקה באמצע.
סח בינתיים
"ואפילו סח בינתיים"
(רמ"א)
"לאו דווקא בשהה בשתיקה, אלא אפילו פסק באמצע המגילה בשיחה ושהה על ידי זה, אין צריך לחזור אלא גומר במקום שפסק. וכל זה כשסח הקורא, אבל השומע שסח ולא שמע על ידי זה הקריאה, אפילו חיסר רק תיבה אחת, לדעת כמה פוסקים לא יצא"
(משנה ברורה ס"ק י"ט)
- הקלה נוספת: לא זו בלבד ששהה, אלא אפילו דיבר בשעת ההפסקה, ואף על פי כן יצא ידי חובה, מפני שבמגילה הקילו.
- מדוע דיבור בשעת ההפסקה אינו פוגם: בזמן שהקורא אינו קורא, גם השומע אינו מפסיד דבר, שהרי אין קריאה לשמוע. הדיבור אינו ראוי, אך אינו פוגע בקיום המצווה.
- דיבור תוך כדי הקריאה: מי שדיבר בשעה שהקורא קורא אינו שומע את הקריאה, וכיוון שחיסר תיבות, לדעת כמה פוסקים לא יצא ידי חובה.
חומש ביד כל אחד
- הצורך המעשי: המשנה ברורה כותב שיש צורך גדול שיהיה לכל אחד חומש לידו, מפני שבשעת הרעש שבאזכרת שמו של המן ובמקומות דומים אי אפשר לשמוע כמה תיבות מפי שליח הציבור.
- אופן ההשלמה: מי שלא שמע קורא את אותן תיבות מתוך החומש שלפניו, ויוצא בכך על כל פנים בדיעבד.
- הסתמכות על כתב שאינו כשר: אפשר להשלים עד מחצית המגילה, ואף מתוך מגילה שאינה כשרה.
גוערים בו, ודין הברכות
"מיהו גוערים בו, כיוון שבירך עליה אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצווה"
(משנה ברורה ס"ק כ')
- בדיעבד מול לכתחילה: הדיבור אינו פוסל את הקריאה, אך גוערים במי שסח. גם כאשר הקורא פסק ואין לציבור ממי לשמוע, אין בכך היתר לדבר.
- הברכות: דין הברכות שונה, ובהן חובה להקשיב ואסור לדבר.
- הפסקה או החלפת בעל קורא: כאשר הקורא הפסיק, נח או שהוחלף בבעל קורא אחר, אין הדבר מעכב וממשיכים את הקריאה בלא ברכה חדשה.
סימן תר"צ סעיף י"ד - כוונה להוציא וכוונה לצאת
"הקורא את המגילה צריך שיכוון להוציא השומע, וצריך שיכוון השומע לצאת. ואם הקורא שליח ציבור, מסתמא דעתו על כל השומעים, אפילו מי שעומד אחורי בית הכנסת"
(שולחן ערוך)
- שליח ציבור: שליח ציבור מכוון מראש להוציא את כל מי שישמע אותו, ולכן אף שאינו רואה את השומע ואף שהלה עומד מאחורי בית הכנסת, כוונתו כוללת אותו.
מהות הכוונה הנדרשת (משנה ברורה ס"ק מ"ח)
- עיכוב בדיעבד: הכוונה מעכבת אפילו בדיעבד, ובלא כוונה יש בעיה בקיום המצווה.
- די בכוונה בתחילה: אין צורך לכוון במשך כל הקריאה, אלא די שיכוון קודם שמתחיל לקרוא על כל הקריאה, זה לצאת וזה להוציא. בפועל עיקר הדבר נעשה בשעת הברכות: הקורא מכוון להוציא את הציבור, והציבור מכוון לצאת, וכוונה זו מועילה לכל אורך הקריאה.
- שמיעה בפועל: שמיעה וכוונה שני עניינים הם. השומע צריך להאזין ולשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא, ואם חיסר הקורא או חיסר השומע אפילו תיבה אחת לא יצא וצריך לחזור.
הבא לבית הכנסת והעובר אחורי בית הכנסת (משנה ברורה ס"ק מ"ט)
- העומדים בבית הכנסת סתמן כמכוונים: מי שבא לבית הכנסת ולא כיוון בפירוש בשעת הברכות לצאת ידי חובה, יצא. עצם בואו לבית הכנסת מעיד על כוונתו, שהרי לא בא אלא כדי לשמוע מגילה.
- העובר אחורי בית הכנסת: מי שעבר במקרה ליד בית הכנסת ושמע את הקריאה, אינו יוצא אלא אם כיוון בפירוש בדעתו לצאת ידי חובה, שהרי לא בא לשם כך. מצד הקורא אין מניעה, שכן שליח הציבור התכוון להוציא כל מי שישמע.
- שופר: דין השומע קול שופר בעברו ליד בית הכנסת שווה לגמרי לדין המגילה.
מצוות צריכות כוונה - מצוות שבמעשה ומצוות שבדיבור
- מקור הדין: הכלל שמצוות צריכות כוונה מופיע במשנה במסכת ברכות ביחס לקריאת שמע: "אם כיוון ליבו יצא", כלומר ביחס למצווה שבדיבור.
- מצווה שבדיבור: בדברים שעיקרם דיבור ושמיעה, כגון קריאת פרשת זכור, ההקפדה גדולה יותר, ובפרט שקריאת זכור לדעות רבות מן התורה, ולכן הקורא מכריז שהוא מתכוון להוציא והציבור מתכוון לצאת. במגילה, שהיא מדרבנן, הקילו יותר.
- מצווה שבמעשה: הנוטל לולב או התוקע בשופר, אף שלא אמר "לשם ייחוד" ולא כיוון בפירוש, לדעת רוב הפוסקים יצא ידי חובה.
- טעם הר"ן: עצם המעשה מוכיח על הכוונה. אין אדם נוטל לולב ומנענעו, או תוקע בשופר בראש השנה, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא ציווה על כך, ואין לפעולה זו הסבר אחר. הר"ן בכך מלמד זכות על עם ישראל.
- טעם הריטב"א: הברכה שמברכים קודם עשיית המצווה גורמת לאדם להבין מה הוא עומד לעשות ולכוון לכך.
- זמן המצווה מוכיח: גם עשיית המעשה דווקא בזמן שנקבע למצווה מצטרפת להוכחת הכוונה.
- למעשה: לכתחילה ודאי שיש לכוון, ולדעת רוב הפוסקים במצווה שבמעשה אף בלא כוונה מפורשת יצא.
(בהקשר זה הוזכר הכלל שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות.)
אין מדקדקין בטעותיה
"אין מדקדקין בטעותיה"
(שולחן ערוך)
"אין דין זה מיירי לעניין כתיבה, אלא לעניין קריאה, דהיינו אפילו קרא אותה בכמה טעויות, כיוון שעל כל פנים קרא כולה יצא ידי חובה. ויש אומרים דדווקא בטעות שהלשון והעניין אחד, כי ההוא עובדא שבירושלמי דתרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד קרי 'יהודים' וחד קרי 'יהודיים', ולא אהדר חד מנייהו"
(משנה ברורה ס"ק נ')
- אין מדובר בכתיבה: המגילה עצמה צריכה להיות כתובה כדין, וההקלה נאמרה על אופן הקריאה בלבד.
- ראיית הירושלמי: שני תלמידים ישבו לפני רב, ובאותה תיבה עצמה, החוזרת במגילה פעמים רבות, קרא האחד "יהודים" והאחר "יהודיים", ורב לא החזיר אף אחד מהם. מכאן שכאשר הטעות אינה משנה את המשמעות אין מחזירים.
"כגון שקרא במקום 'יושב' - 'ישב', ובמקום 'נופל' - 'נפל', דהווי כאילו דילג אותה תיבה לגמרי, וצריך לחזור ולקרוא אותה כסדר"
(משנה ברורה ס"ק נ"א)
- טעות המשנה את העניין: "מרדכי יושב בשער המלך" ו"מרדכי ישב" אינם אותו דבר, וכן "המן נופל על המיטה" ו"המן נפל על המיטה", וכן ההבדל בין "עובר" ל"עבר". בטעויות מסוג זה מחזירים את הקורא ומתקנים אותו.
- היקף הדיון בפועל: אין במגילה מקרים רבים כאלה, ורוב הדוגמאות שנזכרו כאן עניינן כתיב וקרי.
בדרך אגב · כתיב וקרי בקריאת התורה ובמגילה
ההליכה אחר הקרי
- הכלל: במקום שיש כתיב וקרי, הקריאה נעשית לפי הקרי, והכתיב אינו קובע את אופן ההגייה. יסוד הדבר במסורת שבידינו מימות משה רבנו.
בהלכות קריאת התורה מובא מעשה באחד שקרא בתורה כפי הכתיב, בפסוק שבפרשת התוכחה שהכתיב שלו שונה מן הקרי. כשאמרו לו שיש לקרוא כפי הקרי טען: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה", שהרי אם יקרא שלא ככתוב אין הוא קורא את הכתוב לפניו. שלושה מגדולי הדור הורידוהו והחרימוהו, ומכאן שההליכה אחר הקרי מחייבת.
שם הוי"ה - המקום היחיד ללא הערת כתיב וקרי
- הכלל במסורה: בדרך כלל המסורה מקפידה לציין בצד כתיב וקרי.
- היוצא מן הכלל: בשם הוי"ה אין הערה כזו, ואף על פי כן אין קוראים אותו ככתבו אלא בשם אדנות, מפני שהדבר ברור ואין בו ספק.
- במגילת אסתר: שאלה זו אינה קיימת כלל, שהרי אין במגילה שם שמים.
המנהג לקרוא גם כתיב וגם קרי
- המנהג: בכמה עדות נוהגים לקרוא את שתי הצורות, גם את הכתיב וגם את הקרי, כגון "יהודים" ו"יהודיים", וכן "ויהי כאמרם אליו יום יום" ו"ויהי כאמרם אליו יום ויום". מנהג זה מובא בכמה ספרים, ולא נודע לו טעם.
- הערכת המנהג: לגופו של דבר אין בכך צורך, שהרי בכתיב וקרי אין ספק כיצד יש לקרוא.
- האם הדבר פוסל: אין בכך פסול, שהרי נתבאר לעיל שאפילו סח באמצע הקריאה יצא, וכל שכן קריאה נוספת של תיבה, שדינה כדיבור באמצע ואינה מבטלת את הקריאה.
- תיבה שסדר אותיותיה שונה: הועלתה דוגמה נוספת של תיבה שיש בה שינוי בסדר האותיות, ונאמר שבה אין נוהגים לקרוא פעמיים.
ספקות בנוסח שאינם כתיב וקרי
- ההבחנה: אין לערב בין כתיב וקרי ובין תיבות שנפל בהן ספק בנוסח, כגון "זכר עמלק" בשתי הנוסחאות, "איש לא עמד לפניהם" או "בפניהם", ו"להשמיד להרוג ולאבד" או "להשמיד ולהרוג ולאבד". בכתיב וקרי אין ספק, ואילו כאן קיימת מחלוקת בנוסח, ולכן יש הנוהגים לקרוא את שתי הצורות.
- הכרעת המדקדקים: לפי חכמי המסורה הנוסח הנכון הוא "לפניהם", והנוסח "בפניהם" מקורו בטעות, ולכן אין צורך לחזור ולקרוא פעמיים.
- סימנו של הרב מזוז: מן הפסוק "לו חכמו ישכילו זאת", בתיבה "לו": הלמ"ד מורה על "לפניהם", והוי"ו מורה על "ולהרוג", כלומר "להשמיד ולהרוג ולאבד".
- הערה מעשית: בעל קורא נזקק לזכור פרטים אלו, ולשם כך נועדו סימנים מעין זה.