שולחן ערוך סימן תר"צ סעיף ט"ז
"צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי כוכבים וברוכים כל ישראל. וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב"
(שולחן ערוך)
שלוש נקודות טעונות ביאור בסעיף
- סעיף ללא משנה ברורה: זהו כמעט הסעיף היחיד שאין עליו דברי משנה ברורה, דבר נדיר. דווקא משום כך נשארות בו שאלות פתוחות.
- מי אומר ומתי: השולחן ערוך כותב "צריך שיאמר" ואינו מפרש מי האומר ובאיזה שלב הדברים נאמרים. מתוך ההקשר עולה שהוא מדבר אל הקורא במגילה, שהרי רוב הדינים כאן נאמרו בקורא.
- נוסח "ארורים כל עובדי כוכבים": מבנה הפיוט בנוי על ניגודים זה מול זה (ארור המן מול ברוך מרדכי), והנוסח הזה טעון בירור, כפי שיבואר להלן.
נוסח הפיוט - "ארורים כל הגויים" ושינויי הצנזורה
- המקור בירושלמי: עצם הרעיון של הפיוט מופיע כבר בירושלמי, אלא ששם לא כתוב "ארורים כל עובדי כוכבים".
- מקור הביטוי "עובדי כוכבים": הביטוי נכנס לספרים מחמת הצנזורה הנוצרית. כאשר ישבו היהודים בארצות הגויים והדפיסו את ספריהם, עמדה ההדפסה תחת פיקוח.
- הפיקוח על הדפוס: הדפוס יצר תפוצה רחבה, ולכן הוטל עליו פיקוח מטעם השלטון והכנסייה. הבינו שהדפוס הוא מכשיר לטוב ולרע, ואפשר להפיץ בו דברים בלי גבול, אף כנגד המדינה.
- צנזורה חיצונית וצנזורה פנימית: צנזורה חיצונית היא מחיקת הדברים בידי הנוצרים, כגון כל מה שנוגע לישו. צנזורה פנימית היא שינוי שעשו היהודים בעצמם מראש, כדי שלא ייכנסו לצרות.
המילה "גוי" והחלופות שנכנסו במקומה
- הלשון המקורית: המילה "גויים" היא הלשון המקורית של חז"ל. אמנם "גוי" מתייחס גם לישראל ("גוי אחד בארץ"), אך בלשון חז"ל התפתח השימוש שגוי הוא מי שאינו יהודי, ובגמרא הניגוד הוא בין ישראל לגוי (המילה "יהודי" כמעט אינה מופיעה בגמרא).
- עק"ום: במקום "גוי" הכניסו את המילה עק"ום, ראשי תיבות עובדי כוכבים ומזלות. בתחילה היו הנוצרים שבעי רצון, שהרי לשיטתם אין הכוונה אליהם, כי הם אינם עובדים כוכבים ומזלות אלא דבר אחר, ומדובר כביכול באנשים רעים שהיו פעם.
- ביטול הפתרון: עד שקם מומר אחד וטען שעובדים על הנוצרים בעיניים, ושעק"ום הוא ראשי תיבות "עובדי כריסטוס ומרים". מאותו רגע נאלצו לשנות שוב.
- החלופות הבאות: הכניסו במקום זה "כותי" ו"נוכרי", וברוסיה ובמזרח אירופה גם א"י, ראשי תיבות "אינו יהודי", ראשי תיבות מבלבלים, אך לא הייתה ברירה.
המסקנה לנוסח שלפנינו
- אין מקום לחשש בארץ ישראל: כיום, בארץ ישראל, אין צורך לחשוש ואין להדפיס "עובדי כוכבים", אלא לחזור אל הנוסח הבסיסי: "ארורים כל הגויים".
- הערכת הכתוב לפנינו: מה שכתוב בסעיף "ארורים כל עובדי כוכבים" אינו הנוסח המקורי אלא תוצאה של תיקון הצנזורה.
מתי אומרים את הפיוט ומי אומרו
- לפי הירושלמי: מן הירושלמי עולה שהדברים נאמרים בסיום קריאת המגילה. השולחן ערוך לא כתב זאת, וגם המשנה ברורה שותק כאן, ולא ברור אם השתיקה קשורה לצנזורה.
- האומר: האומר הוא הקורא, לאחר שסיים את קריאת המגילה.
- ראיה מסמיכות הסעיפים: הסעיף שאחריו (סעיף י"ז) עוסק בסיום הקריאה ובכריכת המגילה, ומכאן שהסעיף שלפנינו הוצב כאן משום שהוא שייך לסוף הקריאה.
- המנהג כיום: אין אומרים פיוט זה, אלא אומרים לאחר הקריאה את הפיוט "אשר הניא", ואף אותו כמעט אין הקהל אומר, אלא מתחילים מיד לשיר "שושנת יעקב", שהן שתי השורות האחרונות.
- מחבר הפיוט: אינו ידוע. זהו פיוט קדום, ואיש מן הפוסקים כאן אינו מציין מי חיברו.
"וגם חרבונה זכור לטוב"
- תוספות שנוספו בפיוט: יש מחלוקת עד כמה היה הפיוט המקורי ארוך. יש אומרים שהיה קצר מאוד, שתיים או שלוש שורות, ובמשך הדורות הוסיפו עליו. לפי זה גם "ארורים כל הגויים ברוכים כל ישראל" וגם "וגם חרבונה זכור לטוב" הן תוספות מאוחרות.
"גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי עומד בבית המן גבוה חמישים אמה, ויאמר המלך תלוהו עליו"
(מגילת אסתר)
- פעולתו של חרבונה: חרבונה הוא שהכניס ברגע הנכון את העניין, שהמן כבר הכין עץ לתלות עליו את מרדכי, ומכוח דבריו ציווה המלך לתלות את המן עליו.
- מדוע הוצא מן הכלל: לאורך כל הפיוט אומרים "ארורים" על הגויים, ואף חרבונה בכללם, ולכן צריך לומר במפורש שהוא יוצא מן הכלל והוא זכור לטוב.
חרבונה שבסוף המגילה - מיהו
- שתי הופעות במגילה: חרבונה מוזכר במגילה פעמיים. בפעם הראשונה הוא נמנה בין שבעת הסריסים של המלך, ושם שמו נכתב בסופו באל"ף. בפעם השנייה, "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך", נכתב שמו בסופו בה"א.
- דברי המדרש: המדרש אומר שחרבונה כלל לא היה שם, וההבדל בין האל"ף לה"א מסייע להבין זאת: לפנינו אדם אחר, ולכן שינו אות אחת בשמו.
- מיהו: אליהו הנביא בא בדמות חרבונה. לשון "זכור לטוב" נאמרת בדרך כלל על אליהו הנביא, ובכך רומזים שאין זה חרבונה האמיתי (ויש עוד מקומות בודדים בבבלי שנאמר בהם "זכור לטוב" על אחר).
- מקור למנהג התחפושת: זו אחת הראיות שמביאים למנהג להתחפש בפורים, שהרי יש במגילה כמה דמויות מחופשות, וזו אחת מהן.
סעיף י"ז - פושטה כאיגרת להראות הנס
"מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט המגילה כאיגרת להראות הנס, וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך"
(שולחן ערוך)
- אופן הפשיטה: בניגוד לספר תורה, שאין פותחים ממנו אלא כשלושה טורים, את המגילה פותחים כולה ומקפלים את שוליה מתחת, שני קיפולים או שלושה, לפי אורכה.
- הטעם הראשון - כאיגרת: המגילה נקראת בכתוב "איגרת" ("איגרת הפורים"), ולכן מתייחסים אליה כאל איגרת, שאותה פורשים ופותחים כולה.
מי חייב לפשוט כאיגרת (משנה ברורה ס"ק נ"ה)
"אבל היחידים השומעים במגילות אין צריכין לפשוט"
(משנה ברורה, ס"ק נ"ה)
- קריאה ליחיד: הקורא לפני יחיד אינו צריך לפשוט את המגילה כאיגרת, וחיוב זה נאמר בקורא לפני ציבור.
- קריאה לפני נשים: נחלקו הפוסקים אם קריאה לפני עשרים או שלושים נשים נחשבת ציבור לעניין זה, ולפי רוב הפוסקים אין צריך לפשוט, ודי בקריאה כרגיל.
פרטי הפשיטה (משנה ברורה ס"ק נ"ו)
"היינו שפושטה כולה ואינו מניחה כרוכה בצד אחד, אלא כופל אותה דף על דף, וייזהר שלא תיגרר על גבי קרקע. ומפרי מגדים משמע שאין די בכך שאינה נגררת על גבי קרקע, אלא שלא תהא תלויה מן השולחן, דהוי גנאי לכתבי הקודש. ועוד כתב דהפשיטה תהא קודם שמתחיל לברך"
(משנה ברורה, ס"ק נ"ו)
- הטעם שפושטים קודם הברכה: כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לקריאה.
- דין ברכת המצוות: המברך "על מקרא מגילה" חייב להתחיל מיד בקריאה. שתי הברכות הנוספות אינן נחשבות הפסק, שהן חלק מן המטבע, אך לאחריהן אסור להפסיק, לא בדיבור ואף לא בשהייה. אם מתעכב יתר על המידה ואינו עושה את המצווה, הברכה תלויה באוויר, ויש מקום לומר שיצטרך לחזור ולברך.
מהו הנס שמראים בפשיטת המגילה
- השאלה: השולחן ערוך כותב "פושט כאיגרת להראות הנס", ואינו מפרש כיצד יש בפשיטה זו הראיית הנס, וגם המשנה ברורה אינו מבאר זאת.
- האיגרות שבמגילה: הנס עצמו נעשה דרך איגרות. האיגרת הראשונה הייתה להשמיד להרוג ולאבד, והאיגרת השנייה נתנה רשות ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם.
- מדוע נצרכה איגרת שנייה: המלך לא יכול היה לבטל את הגזרה, ולכן נמצא הפתרון לכתוב איגרת נוספת. יום המלחמה נשאר על כנו, אלא שעתה ניתנה ליהודים רשות להתגונן, מה שלא היה קודם.
- המסקנה: עצם אחיזת המגילה כאיגרת מרמזת על הנס, שהאיגרת הייתה חלק ממנו. כשם שחיוב שתיית היין בפורים ("חייב איניש לבסומי") בא להזכיר שהנס נעשה במשתה היין, כך פשיטת המגילה כאיגרת מזכירה את האיגרות.
כריכת המגילה קודם הברכה שלאחריה
"רוצה לומר שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל, ואחר כך מברך. והטעם, דגנאי הוא למגילה שהיא מונחת כך. ואפילו אם התחיל הברכה ואמר 'ברוך אתה', כיוון שלא אמר השם, פוסק וכורך, ואחר כך מברך"
(משנה ברורה, ס"ק נ"ז)
- סדר הפעולות: לאחר סיום הקריאה גולל הקורא את המגילה כולה, מניחה לפניו על הבמה ("המגדל", שהיה בעבר גבוה), ורק אחר כך מברך.
- הטעם: גנאי הוא למגילה שתישאר פרושה ופתוחה בשעה שאין קוראים בה, ובפרט שהברכה עצמה אינה נאמרת מתוכה.
- חומר הדין: אפילו התחיל בטעות ואמר "ברוך אתה", כל עוד לא אמר שם שמיים פוסק, כורך את המגילה, ורק אחר כך מברך.
- טעות מצויה בציבור: הקהל סבור שהסתיים העניין עם סיום הקריאה, וקמים ומדברים. אולם כל עוד לא נאמרה הברכה אין לומר דבר, וצריך להמתין עד שיגמור הקורא לגלול ולברך.
הלכה כללית - אין משאירים ספר פתוח
- ספר תורה: כשגמרו לקרוא והגבאי אומר "מי שברך", אין להשאיר את הספר פתוח, אלא סוגרים אותו, ויש אף מכסים. אין פותחים ספר תורה כשאין קוראים בו, מפני שזה גנאי לספר.
- ספר שלומדים בו: אותו דין. אין להשאיר ספר פתוח כשאין מעיינים בו.
- מחלוקת הפוסקים: אם עוזב את הספר לרגע לצורך הלימוד עצמו, כגון להביא ספר אחר מן הארון, נחלקו הפוסקים. אך אם פונה לדבר אחר, כגון לאכול, יש לסגור את הספר.
מנהג התימנים בגלילת המגילה
- המנהג הרווח: כשמגיע הקורא לפסוק האחרון, "כי מרדכי היהודי", הוא עוצר, הקהל אומר את הפסוק, הקורא חוזר עליו, ורק לאחר מכן מתחילים לגלול את המגילה, והציבור ממתין.
- מנהג התימנים: הקורא קורא תחילה את הפסוק האחרון בעצמו, ובשעה שהקהל אומר אותו אחריו הוא גולל את המגילה, ונמצא מרוויח את הזמן.
בדרך אגב · הפצת ספרים לפני הדפוס
- הבעיה: בתקופת כתבי היד לא הייתה אפשרות של הפצה מסחרית. אדם כותב כתב יד ומוסר אותו לחברו, ואין בכך תפוצה. אף ספר הרמב"ם, שנכתב לפני הדפוס, היה בתחילה עותק אחד.
- שיטת ההעתקה בהקראה: מי שקיבל רשות היה מכנס שלושים אנשים ומקריא להם את הספר, וכולם מעתיקים יחד. כך תוך שבוע או שבועיים נוצרו שלושים עותקים במקום עותק אחד.
- מחיר השיטה: מכאן מקורן של טעויות רבות בכתבי היד. השומע אינו קולט במדויק, ואין הגהה, וזהו שכר היוצא בהפסד. אך לא הייתה ברירה.
- ספר מדויק: מי שרצה עותק מוגה שכר אדם מיוחד שיעתיק לו מן המקור, וזה היה בידי עשירים בלבד.
- מהפכת הדפוס: בדפוס יש מטריצה, ואפשר להוציא מאות דפים ביום ומאות ספרים בשבוע. זו כבר תפוצה רצינית, ומשום כך נכנס הפיקוח.
בדרך אגב · טעויות המומרים בהגהת הדפוס
- מי היו המגיהים: מומרים שימשו בצנזורה, ולא היו תלמידי חכמים גדולים, ומחמת זה נגרמו שיבושים רבים.
- דוגמה: המילה "מין" נאסרה, לפי שהיה מי שדרש אותה כראשי תיבות "מתלמידי ישו נוצרי". המגיה שראה "שבעת המינים" ולא הבין במה מדובר, הדפיס "מברכים על שבעת עק"ום".
בדרך אגב · מדוע לא נודעו מחברי הפיוטים הקדומים
- תופעה כללית ביצירה העתיקה: הפסלים הקדומים שנמצאו בארץ ישראל אינם חתומים, ואין יודעים מי פיסל אותם. בתקופה הקדומה לא היה חשוב ליוצר לחתום, שהיצירה מדברת בעד עצמה, והנאת הרואה היא התכלית ולא שם היוצר.
- כך גם בספרים: אין בגוף הספרים ציון של מחברם. אילולא המסורת לא היה ידוע מי כתב את ספר שמואל, שהמסורת מייחסת אותו לשמואל, ובספר עצמו אין רמז לכך.
- כך בפיוטים: אין יודעים מי חיבר את "אדון עולם", ואין יודעים מי חיבר את הפיוט "ארור המן ברוך מרדכי", מאותה סיבה.
- התפתחות האקרוסטיכון: בערך במאה החמישית והשישית התפתח הנוהג לשלב את שם המחבר בראשי החרוזים. אחד ההסברים לכך הוא שגנבו פיוטים והשתמשו בהם לדברים שאינם טובים, כמובא בספר חסידים שהרשעים היו נשענים על כך שגדול הדור חיברם, ולכן חתמו המחברים את שמם כדי שיידעו מי חיבר ולא ישתמשו בפיוטים לרעה.