משנה יג,ו חוזרת אל נקודה שעמדנו עליה שתי משניות קודם לכן, במשנה יג,ד: מה דינו של המקטיר חלק בלבד מן הדבר - כזית מן הקומץ וכיוצא בו - ולא את כל הכמות המחויבת. שם נחלקו תנא קמא, שהוא החכם, ורבי אלעזר, ונפתח בחזרה על דבריהם.
מחלוקת תנא קמא ורבי אלעזר במשנה יג,ד:
המשנה שם מונה מנחות וקמצים שונים:
הקומץ.
הלבונה.
הקטורת.
מנחת כהנים - מנחת כהן שנקטרת כולה.
מנחת כהן משיח - ההקרבה היומית שהכהן הגדול משלם עבורה, שחציה נקטרת בבוקר וחציה בערב.
מנחת נסכים - המנחות הנלוות, הבאות עם הקרבנות, ובעיקר עם כל שלמים וכל עולה.
בכל אלה אומר תנא קמא: אם הקטיר בחוץ "כזית", אף שלא הקטיר את כל הדבר - חייב, שכן כמות זו משמעותית ומועילה. ורבי אלעזר פוטר: כזית אינו מספיק לחייב, ואין חיוב אלא בהקטרת כל הכמות.
ויש להוסיף שאף רבי אלעזר מודה: אם הקטיר את הכול במקומו הראוי בפנים, ונותר כזית אחרון שלא הקטירו בפנים אלא בחוץ - חייב. הטעם: אותו כזית שהוקטר בחוץ מצטרף לשאר, ומאחר שאילו היה מוקטר בפנים היה מועיל להשלמת ההקטרה, הוא מחייב כשהוקטר בחוץ.
שני מתירים במנחה: הקומץ והלבונה:
משנתנו חוזרת לעניין זה במנחה, שיש בה בדרך כלל שני חלקים: הסולת - קמח ושמן - ועל גביה הלבונה. הלבונה היא מעין קטורת, שרף עץ מיובש. צורתה וצבעה כצימוקים זהובים, וטקסטורתה מזכירה סוכריית סלע; דמו לעצמכם גבישים קטנים כאלה מונחים על גבי הסולת.
ברוב המנחות דוחפים את גבישי הלבונה הצידה, ולוקחים קומץ - מלוא היד - מן המנחה, והוא עולה על המזבח יחד עם כל הלבונה. שני דברים נפרדים הם, ושניהם צריכים להיקרב על המזבח כדי להתיר את המנחה: דרישה כפולה של מתירים.
מכאן שאלת המשנה: מה דינו של המקריב בחוץ רק אחד מן השניים, את הקומץ או את הלבונה? תנא קמא אומר "חייב", כדרכו בכזית - זהו חלק משמעותי, ואת השאר ניתן להשלים לאחר מכן, ולפיכך התחייב כבר עליו. ורבי אלעזר, בעקביות לשיטתו, "פוטר עד שיקריב את השני": אין חיוב חטאת על הקרבה בחוץ אלא אם הקריב את שני החלקים, גם הקומץ וגם הלבונה. וההלכה כתנא קמא, שהיא דעת הרוב, ולא כרבי אלעזר - המקריב אחד מהם בחוץ חייב.
"שני בזיכי לבונה":
המשנה ממשיכה באותו קו מחשבה ועוברת אל שני בזיכי הלבונה המונחים על לחם הפנים. בקודש, בהיכל, עומד השולחן, ועליו שנים עשר כיכרות לחם הפנים באותה מסגרת מיוחדת. הלחם עומד שם משבת לשבת, ובתום השבוע מוסרים את הלחמים הישנים, מניחים חדשים במקומם, והכהנים אוכלים את שנים עשר הכיכרות.
על גבי הלחמים מונחים כל אותו שבוע שני בזיכין - שתי כפות - של לבונה, והמתיר את לחם הפנים לאכילת הכהנים הוא הקטרת שני הבזיכין על המזבח. מה דינו, אם כן, של המקטיר בחוץ רק אחד מן השניים?
לשון המשנה: "שני בזיכי לבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ - חייב". זו דעת רוב החכמים, שכמות משמעותית מחייבת אף שלא הקריב את הדבר כולו. "ורבי אלעזר פוטר עד שיקריב את השני" - עד שיוקטר בחוץ גם הבזיך השני; וכל עוד לא הקטיר את הכול, פטור מלהביא חטאת.
ואף כאן מודה רבי אלעזר: אם הקטיר בזיך אחד במקומו הראוי בפנים, ואת השני בחוץ, במקום שאסור להניחו - חייב חטאת. שהרי בסך הכול, אילו היה אותו בזיך שהוצא לחוץ מוקטר במקומו, היה מועיל; ומשהקטירו בחוץ, התחייב.
"הזורק מקצת דמים בחוץ":
מכאן עוברת המשנה מן המנחות אל הזבחים: "הזורק מקצת דמים בחוץ" - הנותן דם על מזבח שמחוץ לעזרה. ולפני הדין, הקדמה: בפרשה הראשונה שבויקרא י"ז, בתשעת הפסוקים הראשונים, מפורשים שני איסורים נפרדים - איסור שחיטה בחוץ ואיסור העלאה בחוץ. זריקת הדם אינה נזכרת שם במפורש, ולמדוה מדרשה. התנאים נחלקו מהו בסיסה של אותה דרשה, אך הכול מסכימים שיש איסור נפרד על זריקת דם מחוץ למקום המיועד - למעשה מחוץ לעזרה - שעונשו כרת.
לאור זאת נשאלת השאלה: מה הדין אם זרק בחוץ זריקת דם אחת בלבד? ברוב הקרבנות - העולה, החטאת, האשם, השלמים והתודה - יש לפחות שתי זריקות (בחטאת ארבע, ובשאר שתיים שהן ארבע, שתי זריקות על ארבעה כתלים), והמצווה לתת את שתיהן. והדין: אף בזריקה אחת בלבד על כותל שמחוץ לתחום - חייב.
ואין בכך חידוש גדול, שהרי בדיעבד יצא אדם ידי חובתו אף בזריקה אחת. לדוגמה, בעולה נותנים שתי מתנות שהן ארבע: זריקה על הקרן הצפונית מזרחית וזריקה על הקרן הדרומית מערבית. אם לאחר הזריקה הראשונה נכשל הכהן וכל הדם ניתז לרצפה, ולא נותר דם לזריקה השנייה - בדיעבד יצא, שכל עוד ניתנה מתנה אחת על המזבח די בכך. ומאחר שמתנה אחת במקום הנכון תקפה, סביר שהנותן מתנה אחת במקום הלא נכון יתחייב חטאת.
החידוש: מתנות הדם שבמזבח הפנימי:
החידוש הוא במזבח הפנימי. חמישה קרבנות - שלושת הפרים ושני השעירים, הם הפר והשעירים הנשרפים, שאינם נאכלים אלא נשרפים - דמם אינו ניתן על המזבח החיצון אלא על המזבח הפנימי, מזבח הזהב שבקודש. ובהם ההלכה היא שמתנות הדם מעכבות: אם ביום הכיפורים נתן הכהן על אחת מקרנות המזבח, ואז נשפך הדם לרצפה - בדיעבד לא יצא. מתנת דם בודדת אינה מספקת כשלעצמה כדי להכשיר את הקרבן. ואף על פי כן מתחדש כאן שאף שם מתנה אחת נחשבת כמות משמעותית, ודי בה לחייב - בדומה לכזית שבמשניות הקודמות.
מדוע אין רבי אלעזר חולק כאן:
לפי דרכו היה רבי אלעזר צריך לחלוק ולדרוש שיעשה את כל העניין, ותמוה שאינו חולק. הטעם הוא שיטה אחרת שלו, שאינה קשורה למחלוקת זו: לדעתו כל אחת מן ההזאות הנעשות על המזבח הפנימי היא מצווה נפרדת העומדת בפני עצמה (ולכן, למשל, נשפך הדם והתחיל מחדש, נידון אם עליו לחזור על מה שעשה). ומאחר שכל הזאה היא מצווה בפני עצמה, הרי הזאה בודדת - אף באחד מן הקרבנות הפנימיים, כחטאות הפנימיות - אם ניתנה על מזבח שמחוץ לתחום, מחייבת כרת.
"אף המנסך מים בחג בחוץ":
שני קצוות פתוחים נוספים באותו קו מחשבה. הראשון: ניסוך המים שבחג הסוכות. מה דין המנסך מים על מזבח שמחוץ לתחום - חייב כרת או לא? כאן דווקא מחמיר רבי אלעזר, שהקל קודם לכן וסבר שאין חיוב עד שיקריב את הכול, ואומר: "אף המנסך מים בחג בחוץ חייב".
טעמו, משום שהוא סובר כרבי עקיבא שיש לניסוך המים מקור בפסוק. הפסוק נוקט "ונסכיה" בלשון רבים, ולהבנת רבי עקיבא מדובר בשני ניסוכים: הניסוך הרגיל של התמיד וניסוך המים בסוכות. זו דרשת הפסוק בבמדבר כ"ט, ל"א, וזהו הבסיס לשיטתו.
הלכה למשה מסיני:
החכמים חולקים וסוברים שאין לניסוך המים מקור בפסוקים, ואינו אלא הלכה למשה מסיני. באופן כללי, כשירד משה רבנו מהר סיני עדיין לא היה חומש; הוא קיבל בסיני את כל ההלכות. בהמשך הצליחו חז"ל להראות היכן כל דין שקיבל משה מוטמע ומרומז בפסוקים עצמם, וכיצד ניתן לחלצו משם בדרך הדרשה. אך היו הלכות שאין להן התייחסות בפסוקים, אף לא התייחסות עקיפה לדרשה, והן הנקראות הלכה למשה מסיני.
וההלכה כחכמים, שניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני ואינו נלמד מן הפסוק. ומאחר שמן הדרישות הטכניות לחיוב חטאת או כרת הוא שיהיה לדבר מקור בפסוק, וכאן אין - המנסך מים בחוץ פטור.
שיירי הדם:
עניין אחרון: שיירי הדם, שדינם להישפך על היסוד. בפינה הדרום מערבית היו שני מקומות קטנים: רוב הקרבנות נשפכו על היסוד הדרומי, שיש בו כעין חור בפינה הדרום מערבית; ודם הקרבנות הפנימיים, הנעשים במזבח הפנימי, נשפך שם בחור המערבי.
כמעט לכל הדעות שפיכת השיריים היא מצווה נפרדת ואינה מעכבת: אם לא שפך את הדם הנותר על היסוד, אין הדבר מונע את פעולת הקרבן. אולם רבי נחמיה שבמשנה סובר שיש בכך חובה נפרדת והכרחית כחלק מן העבודה, שהדם הנותר מן הקרבנות המוקרבים על מזבח הזהב, המזבח הפנימי, יישפך על המזבח החיצון, על אותו יסוד; ואם לא נעשה כן, יש פגם בהקרבה עצמה.
לפיכך לדעת רבי נחמיה, הלוקח שיירי דם של אחת מחמש החטאות הפנימיות - השעירים והפרים הנשרפים - ושופכם על מזבח שמחוץ לתחום, חייב כרת. אך אין ההלכה כמותו, אלא כשאר השיטות שאין הדבר מעכב: אי שפיכת הדם הנותר על היסוד, לאחר שנעשו החובות כתיקונן, אינה מבטלת את הקרבן ואת הכפרה. ולפיכך אף השופך אותו לגמרי בחוץ - איסור גדול בידו, אך אין זה האיסור שמן הפסוק המחייב כרת.