לפנינו משנה ה' בפרק ג' של מסכת זבחים. משנה זו באה לדון במי שהקריב על מזבח שמחוץ לתחום המקדש יותר ממה שהיה אמור להיעשות בקרבן רגיל במקומו הראוי בעזרה. הכלל היסודי, כפי שנוכחנו לאורך הפרק כולו, הוא שכדי שיחול חיוב כרת או חיוב חטאת על הקרבה בחוץ, נדרש שאילו היה הדבר נעשה בפנים היה כשר ומועיל, לכל הפחות בדיעבד.
המקריב חלבים ואימורים בצירוף הבשר:
המקרה הראשון הוא "המקריב חלבים ואימורים בחוץ" - כאשר אין מקריבים את האימורים בלבד, השייכים למזבח, אלא מקריבים אותם יחד עם בשר נוסף המחובר אליהם. בקדשים הנאכלים, כגון חטאת ואשם, אין לבשר מקום על גבי המזבח כלל: הבשר נמסר לכהן להיאכל, ורק בעולה הוא עולה על האש. השאלה היא, אם כן, מה דינו של מי שנטל בחטאת או באשם את הבשר ואת האימורים - החלק הקרב - והקריבם יחד. האם זו הקרבה תקפה?
המשנה קובעת: "חייב" - העושה זאת על מזבח שמחוץ לתחום חייב כרת אם עשה זאת במזיד. ומכאן שהדבר אכן היה מועיל אילו היה נעשה על המזבח שבפנים, במקום הראוי לו.
החידוש שבדבר: מאחר שאין לבשר מה לחפש שם, ניתן היה לחשוב שאם הבשר מפסיק בין עצי המערכה לבין האימורים הנשרפים, הרי הוא חוצץ ופוסל את ההקרבה. שהרי הפסוק דורש במפורש: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים... עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ" - הכהן מסדר את הנתחים העומדים להישרף על גבי העצים עצמם, וכאן חוצץ הבשר בין העצים לבין החלקים הקרבים, בני המעיים והכליות וכדומה.
על כך משיבה המשנה בשלילה, מכוח הכלל 'מין במינו אינו חוצץ': חציצה מאותו סוג אינה נחשבת חציצה. כך גם באחיזת ארבעת המינים בסוכות - לדעת האשכנזים, הקושיקלים העשויים מכפות תמרים אינם נחשבים חציצה בין היד ללולב העשוי אף הוא מכפות תמרים, אף שאין אוחזים את ארבעת המינים ישירות.
מכאן שאף שאין לבשר מה לעשות על גבי המערכה, אם הוא מפריד בין האימורים - השייכים למזבח - לבין עצי האש, ההקרבה תקפה על המזבח הראוי. ולפיכך, העושה זאת על מזבח שאינו במקומו, מחוץ לתחום, מתחייב בעוון העלאה בחוץ.
מנחה שלא נקמצה:
עוד קובעת המשנה: "מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ - פטור". מדוע? משום שאם מקריבים את המנחה כולה מן הכלי בלא שהופרש ממנה קומץ תחילה, אין זה קרבן כשר. הקומץ הוא שצריך לעלות, ואף שהוא נכלל בשאר המנחה, כל זמן שלא הופרש בקמיצה אין המנחה כשרה. משום כך, אף מחוץ לתחום אין חיוב.
הקמיצה מקבילה במנחה לשחיטה בבהמה. כשם שאין להניח בהמה שלמה על האש ולומר שהרי דמה בתוכה והיא על המזבח, אלא נדרשת שחיטה, כך במנחה נדרשת קמיצה - הפרשת מלוא היד מן הסולת שתעלה על האש. ולפיכך, המקטיר מנחה בלא קמיצה על מזבח פסול שמחוץ למקדש אינו חייב כרת, שכן לא היה בכך תועלת אף בפנים.
קמצה וחזר קומצה לתוכה:
אולם "קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבה בחוץ - חייב": הופרש הקומץ, ולאחר מכן הוחזר אותו קומץ של סולת אל הכלי עם שאר הסולת, עד שהתערב הכול יחד, והוקרב הכול על מזבח שמחוץ למקומו - חייב כרת, ואם עשה זאת בשוגג עליו להביא חטאת. הטעם: אילו נעשה הדבר במקום הראוי, היה יוצא ידי חובת הבאת המנחה.
אין זו, כמובן, הדרך לכתחילה: יש להקטיר את הקומץ בלבד, ואת שאר המנחה יש לאכול, כדין רוב המנחות. אך בדיעבד, אם לאחר הפרשת הקומץ הוחזר הקומץ ועורב בשאר, והכול עלה על האש - יוצא בדיעבד. ושוב מאותו יסוד עצמו: אין כאן חציצה, שהרי מין במינו הוא, והכול מנחה. וכשם שיוצא בדיעבד כאשר הדבר נעשה במקום הנכון, כך מתחייב כאשר עשה זאת במקום הפסול.
לסיכום: משנה זו מיישמת את כלל הפרק - חיוב העלאה בחוץ תלוי בשאלה אם הקרבה כזו הייתה מועילה בפנים לכל הפחות בדיעבד. המקריב אימורים בצירוף הבשר חייב, מכוח הכלל 'מין במינו אינו חוצץ', ואף שהפסוק דורש "על העצים אשר על האש". המקריב מנחה שלא נקמצה פטור, שכן הקמיצה הכרחית ומקבילה לשחיטה. ואילו מי שקמץ והחזיר את הקומץ לתוך המנחה והקריב את הכול - חייב, שהרי בדיעבד יצא ידי חובתו, ומין במינו אינו חוצץ.