זבחים פרק י"ג, משנה ד'. אנו ממשיכים לדון באיסורי שחיטה והעלאה בחוץ, ומשנה זו עוסקת בפרט בהלכות ההעלאה - הקרבת הקרבנות השונים מחוץ למקום המיועד להם, שהוא, במשך שלושת אלפי השנים האחרונות, העזרה שבבית המקדש.
הנקודה הראשונה שהמשנה באה לחדש היא זיהוי סוג הקרבנות שעל הקרבתם בחוץ מתחייבים כרת, ובשוגג - חטאת: אלו הם הקרבנות שהיו ראויים לעלות על המזבח במקומם בעזרה.
קרבנות שפסולן בקודש:
כפי שלמדנו בפרק התשיעי, ישנם סוגי קרבנות שאינם כשרים לכתחילה, ואף על פי כן בדיעבד, אם עלו על המזבח - אין מורידים אותם. העיקרון הקובע אילו פסולים נשארים על המזבח הוא זמן היווצרות הפסול: פסול שאירע רק לאחר שהתהליך החל - משהובאה הבהמה לעזרה, או במהלך עבודת הקרבן עצמה. כלומר, אין כאן פסול בבהמה מעיקרה, אלא שבדרך משהו השתבש.
פסול שאירע בקודש: השוחט חשב מחשבת פסול - חוץ לזמנו או חוץ למקומו; או שהאימורים נשארו כל הלילה עד שנטמאו, וכיוצא באלה.
פסול מעיקרו: בהמה שאינה ראויה לקרבן מלכתחילה - מין שאינו כשר לקרבן, בהמה שחסר בה איבר, או בעל מום. באלו אין המשנה עוסקת.
ובלשון המשנה: "אחד כשר ואחד פסולין שהיו פסולן בקודש, והקריבן בחוץ - חייב" - בין שהקרבן כשר וראוי לעלות על המזבח לכתחילה, ובין שלמעשה לא היה צריך לעלות עליו מפני פסולו, אלא שהפסול אירע רק לאחר שנכנס לעזרה או במהלך עבודת הקרבן, ומשום כך אם עלה - לא ירד. בשני המקרים, המקריבו מחוץ לעזרה חייב: כרת במזיד, וחטאת בשוגג.
"העלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ - חייב":
המקריב מעט בשר מקרבן עולה ומעט מן האימורים - אותם חלקים המוקטרים בכל הקרבנות - וסך הכמות שהניח על המזבח מחוץ למקום המיועד הוא כזית, חייב. הרי שהשניים, הבשר והאימורים, מצטרפים זה לזה.
לכאורה זהו דין פשוט, אלא שהוא מעורר תמיהה: עד כה לא נאמר דבר על שיעור כזית. היה מקום לצפות שהמשנה תנקוט בלשון מפורשת - ששיעורו כזית, ושהבשר והאימורים מצטרפים - ואין היא אומרת כן.
ולא עוד, אלא שמן המשנה הקודמת עולה לכאורה ההיפך. במשנה ג' נחלקו התנאים במי שהעלה איבר, החזירו, העלה איבר שני, וכן שלישי, בחוץ במקום שאינו מיועד לכך:
רבי שמעון: חייב על כל עלייה ועלייה - כל איבר בפני עצמו מחייב, ולפיכך אם היו שלוש העלמות נפרדות (שהזכירו לו בינתיים שהדבר אסור ושכח שוב), חייב שלוש חטאות.
רבי יוסי: "אין מחייב אלא אחת" - חייב קרבן אחד בלבד על הכול, אף ששלושה איברים הוקרבו, שכן החיוב נאמר על הבהמה כולה, כלשון הפסוק "לעשות אותו לה'".
המחלוקת נעוצה, אם כן, בהבנת המילה "אותו": האם היא מתייחסת לכל איבר ואיבר, או לבהמה השלמה.
אך לשתי הדעות, המקריב פחות משיעור איבר אינו חייב, וכזית פחות מאיבר הוא. נמצא שאף שההלכה כרבי שמעון, שחייב על כל איבר ואיבר, אין זה אלא באיבר שלם ולא בכזית. לפיכך נראה שהדעה שבמשנתנו היא שיטה שלישית: אין הדבר תלוי באיבר, אלא אפילו כזית בשר, ואפילו חצי כזית בשר המצטרף לחצי כזית אימורים, מחייב.
דעת המפרשים:
רבים מן המפרשים התקשו בכך. הרמב"ם פסק כרבי שמעון, שהחיוב הוא על איבר שלם. הכסף משנה, הבולט שביניהם, מבאר כי אפשר שאף שיטה זו מצריכה איבר שלם, אלא שלעיתים מדובר בחתיכת בשר מגב הבהמה, שאינה חלק מאיבר כלל ואין שם איבר להעלות, ובמקרה כזה די בכזית. מכל מקום, להלכה נקט הרמב"ם "איבר איבר" ולא כזית. אך לפי שיטת משנתנו לפחות, כזית מצטרף - אף כזית שאינו איבר כלל, חציו בשר וחציו אימורים, או חתיכה מאיבר, או איבר קטן מאוד.
הקרבת מנחות וקטורת בחוץ:
מכאן פותחת המשנה נושא חדש, ובנוסח המשנה כפי שהוא נדפס בתלמוד הבבלי (דף ק"ט) זו משנה נפרדת לגמרי. העיקרון היסודי הוא אותו עיקרון, אלא שכאן הדיון הוא באיזה שיעור מתחייב המקריב בחוץ, כשאין מדובר בזבח מן הבהמה אלא במנחות וכדומה:
"הקומץ" - הקומץ המוקטר בכל המנחות.
"והלבונה" - הלבונה המונחת על רוב המנחות.
"והקטורת" - הנשרפת על המזבח הפנימי שבקודש.
"ומנחת כהנים" - מנחה שמביא כהן, שכולה נשרפת.
"ומנחת כהן המשיח" - מנחת הכהן הגדול, שהוא מביא, או לפחות משלם עליה, בכל יום ויום: חציה בבוקר וחציה בצהריים, שנים עשר חצאי לחם בסך הכול.
"ומנחת נסכים" - מנחות הסולת המלוות את הקרבנות, ובעיקר כל עולה וכל שלמים.
"שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ - חייב" - די בהקרבת כזית מהן במקום שאינו מיועד לכך, וחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג. "רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו" - לדעת רבי אלעזר אין חיוב אלא בהקרבת המנחה כולה, ולא בכזית ממנה.
מחלוקת זו שונה מן המחלוקת שבמשנה הקודמת, שנאמרה בזבחים. שם אף רבי אלעזר עשוי להסכים שדי בכזית, ואילו כאן הוא מצריך את הקרבן כולו. וטעם החילוק:
בזבחים: עיקר הקרבן אינו הבשר אלא הדם הנזרק על המזבח, ואם לא הוקטר הבשר כלל מטעם זה או אחר - הקרבן קיים.
במנחות ובקטורת: אין כאן שלב מקדים, אלא זהו השלב האחד והיחיד. הקומץ הוא המתיר את שאר המנחה באכילה, ואין דבר אחר המתירה; ואם לא הקטיר את הקומץ, לא קיים את חובתו.
לפיכך מצריך רבי אלעזר את הקטרת הכול - כל הקומץ, כל הלבונה, כל הקטורת, כל מנחת כהנים, וכן הלאה.
"הקריבן בפנים ושייר בהן כזית":
בזו מודים הכול. הקטיר את רוב הקרבן במקומו הראוי בפנים, כגון שהיה עומד להקטיר מנחת כהנים שלמה והשאיר ממנה מעט, ואת אותו מעט הוציא והקטיר בחוץ - נמצא שכל הקרבן הוקטר כראוי, ורק חלק ממנו הוקטר במקום שאינו מיועד לכך. אם שייר בהן כזית והקריבו בחוץ - חייב על הקטרת אותו כזית. ואף רבי אלעזר מודה בזה, שהרי הקרבן כולו הוקטר לה', וכזית ממנו לא נותר מאחור אלא הוקטר דווקא במקום הפסול, והרי זה חיוב כרת.
"שחסרו כל שהן":
ואף בזו מודים הכול, בכל מה שנאמר עד כה - בבהמות ובמנחות: אם חסרו כל שהן ואינם שלמים, כגון מנחה שאבדה ממנה חתיכה או שנשרפה, באופן שהקרבן כולו נפסל ואינו ראוי להקרבה כלל, והקריבן בחוץ - כלומר הקריב רק את החלק שנשאר - פטור. שכשם שהקרבה זו לא הייתה כשרה בפנים, כך אין בהקרבתה בחוץ כדי לחייב בכרת של המקריב קרבן שלם בחוץ.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי החיוב על ההעלאה בחוץ נאמר בקרבנות הראויים לעלות על המזבח, ובכללם אלו שפסולן אירע בקודש, שאם עלו לא ירדו. עמדנו על שיעור כזית ועל צירוף הבשר והאימורים, ועל השאלה כיצד מתיישבת שיטה זו עם מחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי במשנה הקודמת ועם פסק הרמב"ם המצריך איבר שלם. כמו כן למדנו את דין הקומץ, הלבונה, הקטורת והמנחות, ואת מחלוקת חכמים ורבי אלעזר בשיעורם; שבשייר כזית והקריבו בחוץ - חייב לדברי הכול, ובקרבן שחסר כל שהוא - פטור לדברי הכול.