לפנינו משנה ד' בפרק ד' של מסכת זבחים. בסיום המשנה הקודמת נאמר: "וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח, חייבין עליו משום פיגול" - כל קורבן שיש לו שלב מקדים המתיר אותו, בין להיתר אכילה לאדם ובין להיתר הקטרה על המזבח, שייך בו דין פיגול, ובעקבותיו עונש כרת למי שיאכל ממנו. במשנה שלפנינו נעסוק בקורבנות ההולכים אחר כלל זה: קורבנות הנשרפים או נאכלים ויש בהם מתיר, ולפיכך שייך בהם דין פיגול.
העולה:
"דמה מתיר את בשרה למזבח" - זריקת הדם היא המתירה את ההקטרה, לא רק של החלקים הפנימיים (האימורים) אלא של הבשר כולו על המזבח. נמצא שיש כאן מתיר - הדם - ולפיכך הבשר נתון לאפשרות של פיגול. "ועורה לכהנים" - כך גם לגבי העורות העוברים לכהנים: אין נותנים את עור העולה לכהן אלא לאחר שנזרק הדם כראוי, והרי כאן מתיר המתיר את העור לכהנים. אמנם העורות אינם מיועדים לאכילה, ואין חיוב כרת על אכילת עור שאינו אוכל, אך המתיר שמתיר לכהן לקבלו הוא זריקת דמו של קרבן העולה עצמו.
קורבנות העוף:
שני סוגי קורבנות עוף הם: עולת העוף וחטאת העוף. עולת העוף נשרפת כליל, וחטאת העוף נאכלת כולה מבלי שיעלה ממנה דבר על המזבח. בשני אלו מצויות הדוגמאות המובהקות לכלל המשנה הקודמת בדבר הבא לאדם או העולה למזבח, שהרי בשניהם אין חלוקה: בעולת העוף הכל עולה למזבח, ובחטאת העוף הכל הולך לכהנים ואין דבר עולה על המזבח.
בשני המקרים קיים מתיר, והוא הדם היוצא מן הצוואר לאחר המליקה. שחיטת תור או בן יונה במקדש אינה נעשית בסכין בקדמת הצוואר, אלא בציפורן האגודל באחורי הצוואר - מליקה. לאחריה בא מיצוי הדם: יש למצות מעט דם מן הצוואר על המזבח, וזהו המתיר העושה את העוף ראוי - למזבח בעולה, ולכהנים בחטאת. משיש כאן מתיר, שייכת בהם האפשרות של פיגול.
ולשון המשנה: "עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח" - הדם הוא המתיר את הבשר להישרף על המזבח. "חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכהנים" - הדם הניתן על המזבח הוא המתיר לכהנים לאכול את החטאת.
ראוי לעמוד כאן על חידוש מיוחד: בעלמא אין העוף נאכל אלא בשחיטה כראוי, ובלעדיה אינו כשר. אך בעופות המקדש אין השחיטה דרך כשרה כלל - העושה שחיטה בעולת העוף או בחטאת העוף, אין הקרבן כשר, וחייב לעשות מליקה. ומאידך, מליקה בעוף חולין פוסלת אותו מאכילה, ובמקדש דווקא היא המכשירה. הרי שהיתר חטאת העוף באכילה נעשה דווקא על ידי מליקה ומתן הדם על המזבח.
הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים:
כבר עמדנו על רשימת החטאות הפנימיות - חמש החטאות שדמן נכנס אל הקודש ומוקרב על המזבח הפנימי. אותה רשימה עצמה נקראת בשני שמות: בהתייחס לדם הנכנס פנימה אל ההיכל הן נקראות חטאות פנימיות, ובהתייחס לגופן הן נקראות הפרים והשעירים הנשרפים - שכן בחמישה קורבנות אלו האימורים עולים על המזבח החיצון, אך שאר הבשר אינו נאכל לכהנים, ואף שחטאות הן, הוא נשרף מחוץ לבית המקדש.
הפרים הנשרפים שלושה הם:
פר הכהן הגדול ביום הכיפורים.
פר העלם דבר של הסנהדרין.
פר כהן משיח - כאשר פסק בטעות בדבר שיש בו איסור כרת ולאחר מכן חזר ותיקן את דבריו.
והשעירים הנשרפים שניים הם:
השעיר לה' הבא ביום הכיפורים.
שעיר עבודה זרה - כאשר הורתה הסנהדרין הוראה מוטעית שעבודה זרה מותרת, והציבור עשה על פיה, מביאים שעיר מיוחד.
קורבנות אלו אינם נאכלים אלא נשרפים בחוץ, אך האימורים מוקטרים על המזבח. מכיוון שכך, אין מעלים את האימורים עד שנעשה תחילה מתן הדם כראוי, והרי לנו מתיר. משום כך חל בהם דין חוץ לזמנו: המחשב מחשבות אלו עושה את הקרבן פיגול, והאוכל מן האימורים הללו חייב כרת.
ולשון המשנה: "פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - מתן דמן בהיכל מתיר את אימוריהן ליקרב" - מתן הדם בהיכל שנעשה כראוי, כפי שנתבאר לעיל, הוא המתיר את אימוריהן להיקרב על המזבח החיצון.
שיטת רבי שמעון:
על נקודה אחרונה זו חולק רבי שמעון. כפי שנתבאר במשנה הקודמת, מקורו של דין פיגול הוא בפסוק הנאמר במפורש בקרבן שלמים, ומשום כך אין הדין שייך אלא בדברים הדומים לשלמים. במשנה הקודמת הנחנו כי הדמיון לשלמים נקבע בקיומו של מתיר; אך רבי שמעון סובר שנדרש מאפיין נוסף: דם השלמים ניתן על המזבח החיצון ולא על המזבח הפנימי. לפיכך, קורבנות שדמם ניתן בפנים ולא על המזבח החיצון - אף שיש להם מתיר - אין דין פיגול שייך בהם מן הפסוקים.
וכלשונו: "כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים - אין חייבין עליו משום פיגול" - כל מתיר שאינו ניתן על המזבח החיצון כדרך השלמים, אין מושג הפיגול שייך בו. לדעתו, בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים אין כל שייכות למושג הפיגול. עם זאת, מודה הוא שהמחשב בהם מחשבת חוץ לזמנו בשעת ההקרבה - פוסל את הקרבן; אלא שדין פיגול, וחיוב כרת על אכילתם, אינו חל.