זבחים פרק ד', משנה ג'. המשנה ממשיכה לדון בדין מחשבת 'חוץ לזמנו' - מה הופך קורבן לפיגול, שהאוכל ממנו חייב כרת. מקורו של דין פיגול הוא פסוק שנאמר בקורבן שלמים, ומשום כך למדה הגמרא ממנו רק לדברים הדומים לקורבן שלמים.
יסוד הדין - 'מתיר':
מאפיינו העיקרי של קורבן שלמים, שבו מתמקדת המשנה שלנו, הוא שלפני אכילת הבשר או הקטרת האימורים על המזבח יש לבצע תחילה את עבודת הדם, המכונה 'מתיר' - הפעולה המקדימה המתירה. הקרבת הדם היא תנאי מוקדם לעליית האימורים על המזבח ולאכילת הבשר. אם מסיבה כלשהי אין הדם מגיע למזבח, או שאינו מגיע אליו בכשרות, אסור לאכול את הבשר ואסור להקטיר את האימורים, אלא יש להוציאם ולשרפם מחוץ לבית המקדש.
לפיכך, דברים שאין להם מתיר מקדים - פעולה המתירה אותם למזבח או לאדם - אין חל עליהם דין פיגול, ואין באכילתם עונש כרת. המשנה מונה כעת דברים שאין בהם חיוב כרת אף אם קדמה להם מחשבת חוץ לזמנו, מפני שכולם מתירים בפני עצמם: הם עצמם מקבילים לדם ואין להם מתיר הקודם להם, או שהם מוקרבים ישירות ללא צורך במתיר כלל.
"ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול":
"הקומץ" - החלק המופרש מן המנחה, כמלוא חופן, כשיעור זרת בקירוב (ועוד יתבאר במסכת מנחות): נוטלים חלק מן העיסה מתוך הכלי הגדול והוא עולה על המזבח. הקומץ מקביל לדמו של זבח - הוא המתיר של שאר המנחה, ואין לפניו מתיר המכשיר את הקרבתו. לפיכך, אם קמץ במחשבת חוץ לזמנו, אף שפסל את המנחה בפיגול, האוכל את הקומץ עצמו אינו חייב כרת.
"והלבונה" - חתיכות קטנות של שרף עץ מיובש, הדומות בצבען, בצורתן ובגודלן לצימוקים צהובים, אך ברקן כשל סוכר נבט. מניחים אותן על גבי המנחה, מסיטים אותן לצד, קומצים, ומקטירים את הלבונה על המזבח יחד עם הקומץ. הלבונה היא חלק ממה שמוקרב בתור המתיר ואינה זקוקה למתיר הקודם לה, ולפיכך אין באכילתה חיוב כרת, אף אם בשעת הקמיצה וכדומה הייתה מחשבת חוץ לזמנו. (ראוי לציין כי הלבונה אינה ראויה לאכילה.)
"והקטורת" - קטורת הסמים, המוקטרת פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים, על מזבח הזהב הפנימי. אין לה מתיר הקודם להקטרתה, ולפיכך אין בה דין פיגול ואין חיוב כרת באכילתה. לדוגמה: כהן ההולך אל מזבח הזהב והקטורת בידו, ומחשב להקטירה שלא בזמנה - אין הדבר עושה אותה פיגול, והאוכל ממנה (ואף שאין הקטורת ראויה לאכילה, אלא סממנים המיועדים להקטרה) אינו חייב כרת.
"ומנחת כהנים" - כהן המתנדב להביא מנחה, כשאר כל אדם, אין מנחתו נאכלת אלא כולה מוקטרת, שכן על פי הפסוקים אין הכהנים אוכלים את מנחת עצמם. הואיל וכולה כליל, אין קומץ הקודם לשאר ואין כאן מתיר, ולפיכך אין בה דין פיגול ואין חיוב כרת באכילתה.
"ומנחת כהן משיח" - הכהן הגדול חייב במנחה יומית, חציה בבוקר וחציה בין הערביים; אחר יכול להקריבה עבורו, אך עליו לשלם את דמיה. מנחה זו מוקטרת כליל ואין לה מתיר, ולפיכך אף אם חשב המקריב מחשבת חוץ לזמנו אין היא נעשית פיגול, והאוכל ממנה אינו חייב כרת. (את שתי המילים הבאות בנוסח, "ומנחת נסכים", יש למחוק.)
"והדם" - דמו של הקורבן עצמו, כגון עולה או שלמים. הדם הוא המתיר, ולפיכך השותה אותו, אף לאחר מחשבת חוץ לזמנו, אינו חייב כרת משום פיגול. ראוי להעיר כי קיים איסור תורה נפרד על אכילת דם שעונשו כרת - אך זה כרת על שתיית דם, ולא כרת על אכילת פיגול.
"והנסכים הבאים בפני עצמן" - דברי רבי מאיר:
נסכים מלווים כל קורבן עולה וכל קורבן שלמים, והם כוללים ניסוך יין וכן מנחת נסכים, שהיא כעין קורבן מנחה. שניהם יחד, וכן כל אחד מהם, נקראים 'נסכים'. שלוש דרכים יש בהבאתם:
עם הזבח - זו הדרך המצויה ביותר: המביא את בהמתו מביא עמה את היין ואת הסולת ומייחדם לנסכים. מיד לאחר זריקת דם העולה, או כל קורבן אחר, אפשר להקריב אף את הנסכים. במידה מסוימת הדם הוא מתיר, המאפשר את הבאת הנסכים.
לאחר זמן - אין חובה לנהוג כך, ואפשר להביא את העולה או השלמים היום ואת הנסכים בשבוע הבא. במקרה זה, בשעת זריקת הדם אין יין וסולת מסוימים המזוהים כנסכים, ולפיכך הם מנותקים זה מזה.
בנדבה גמורה - ללא כל קשר לקורבן: אדם אומר שאין ברצונו להביא עולה או שלמים, אלא רק את נסכי היין שהיו אמורים ללוותם או את מנחת הנסכים שהייתה אמורה ללוותם. נדבה זו מחייבת ומקריבים אותה, ובוודאי אין כאן מתיר, שהרי אין זבח הקודם לה.
במקרה השלישי פשוט שאין מתיר, ולפיכך אין דין פיגול ואין חיוב כרת באכילה. השאלה היא במקרה השני: המביא מנחת נסכים בשבוע הבא, לאחר ששחט עולה או שלמים בשבוע זה - האם הם קשורים זה בזה וחל עליהם דין פיגול? אומרת המשנה: "והנסכים הבאים בפני עצמן" - נסכים הבאים בפני עצמם, שלא יחד עם הזבח אלא לאחר מכן, וכן הבאים כשאין זבח כלל, אף הם בכלל הדברים הפטורים מחיוב כרת אם הייתה מחשבת חוץ לזמנו. זוהי שיטת רבי מאיר.
חכמים מקלים יותר ואומרים: "אפילו עם הבהמה" - אף אם הובאו הנסכים בשעה שהובאו הבהמות, העולה או השלמים, ולכאורה הדם הוא המתיר להבאתם, אין בנסכים דין פיגול ואין חיוב כרת באכילתם. שהרי מעצם העובדה שאין חובה להביאם יחד מוכח שאינם מחוברים באמת. והלכה כחכמים.
לוג שמן של מצורע:
אותו קו מחשבה תקף אף בלוג שמן של מצורע. המצורע, בסוף תהליך טהרתו ולאחר גילוח שערותיו, עובר תהליך מורכב: הוא מביא, בין השאר, אשם מצורע, ואף מקיים את תהליך השמן. תהליך השמן הוא שהוא מביא לוג שמן זית - כחצי ליטר - ונותנו לכהן. הכהן נותן מעט מן השמן על כפו, ומשם מזה מן השמן שבע פעמים לעבר קודש הקודשים; לאחר מכן נותן מן השמן על אוזנו הימנית של המצורע, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית; ואת הנותר על כפו הוא נותן על ראשו המגולח של המצורע. את שאר השמן אוכלים הכהנים.
השאלה היא: מצורע שהביא את אשמו, והייתה מחשבת חוץ לזמנו והאשם נעשה פיגול - מה דינו של השמן המלווה אותו, והאם אף עליו חל חיוב כרת? מוסבר כי זהו אותו סוג של דיון: אפשר להביא את האשם היום ולעסוק בטהרה שבשמן בשבוע הבא, ואין הם קשורים בהכרח זה בזה. משום כך נחלקו כאן על אותם עקרונות עצמם:
רבי שמעון, ההולך בשיטת חכמים, אומר על "לוג שמן של מצורע": "אין חייב עליו משום פיגול" - הואיל ואפשר להביאם בנפרד, אין הם קשורים מהותית באופן המחייב פיגול; כשם שהנסכים של עולה או שלמים, שאפשר להביאם בנפרד, אינם קשורים מהותית.
רבי מאיר, ההולך לשיטתו, אומר: "חייבים עליו משום פיגול" - אם הובאו יחד הרי הם מחוברים, שדם האשם הוא המתיר, שהבאתו היא המתירה לשמן להמשיך. לפיכך, אם הובא דם האשם במחשבת חוץ לזמנו, נעשה גם השמן פיגול, והשותה ממנו חייב כרת.
"וכל שיש לו מתירין - חייבין עליו משום פיגול":
לסיום נוקטת המשנה כלל: כל קורבן שיש לו מתיר מקדים, בין לאדם ובין למזבח - בין שהמתיר מתיר דבר באכילה לבעלי הקורבן, ובין שהוא מתיר את האימורים להקטרה על המזבח - קיים בו דין פיגול. כלומר, אם נעשתה עבודת הדם, או עבודת המתיר, במחשבת חוץ לזמנו, נפסל הדבר העתיד להיאכל על ידי המזבח או על ידי אדם בדין פיגול, ויש חיוב כרת באכילתו.
נקודה אחרונה זו היא נושאה של המשנה הבאה.