זבחים פרק ט', משנה ג'. המשנה פותחת: "אלו לא היו פסולים בקודש" - הפסולים המנויים כאן אינם פסולים שאירעו בשעת עבודת הקרבן, אלא היו קיימים עוד קודם לכן, ואף בטרם נכנסה הבהמה בנסיבות רגילות דרך שער העזרה. לפיכך הם פסולים לחלוטין: אין להם עסק להיקרב, ואם עלו - מורידים מעל המזבח את האיברים, האימורים וחלקי הקרבן, שכן הם בבחינת חרפה למזבח.
ואלו הם הפסולים:
"הרובע והנרבע" - בהמה שהייתה שותפה במעשה רביעה, הרובע הוא הזכר והנרבע הוא הנקבה. מעשה מתועב זה פוסל אותה מלהיקרב, ואם הוקרבה - מורידים אותה.
"והמוקצה והנעבד" - 'מוקצה' הוא בהמה שהוקצתה להיות מוקרבת כקרבן לעבודה זרה, ו'נעבד' הוא בהמה שנעבדה היא עצמה כעבודה זרה. אף אלו פסולות לחלוטין.
"ואתנן ומחיר" - 'אתנן' הוא השכר המשולם לזונה, ו'מחיר' הוא הבהמה שהוחלפה בכלב. הזונה אינה יכולה להביא את העז שקיבלה בשכרה כקרבן, ואף אין בידה להעבירה לצד שלישי, למכרה לאחר שיקריבנה. וכן במחיר: המחליף כלב בעז, אין הכלב עוד בידו אלא העז, ואף על פי כן אינו יכול להקריבה, ואף לא למכרה לאחר לצורך קרבן, משום שהבהמה נפסלה לעולם בשל השימוש שנעשה בה לקניית כלב.
"וכלאים" - ולד הנולד משני מינים שונים, כגון עז וכבש שהזדווגו ונולד להם ולד. הדבר רחוק מאוד מן המצוי, אך יש שאירע, ויצור כזה אסור להקרבה.
"וטרפה" - בהמה שנפגעה בה פגיעה קטלנית מכל סוג שהוא, ואין היא עתידה להוסיף ולחיות.
"ויוצא דופן" - בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה מצד הבהמה בדרך ניתוח, כעין ניתוח קיסרי.
"ובעלי מומין" - בהמות שנפל בהן מום, שאף הוא פוסל אותן.
כל הדברים הללו אין להם מקום לעלות על המזבח, ואם כבר עלו עליו - יש להורידם.
הקולא של רבי עקיבא:
המשנה מביאה את דעת רבי עקיבא בעניין בעלי מומין: רבי עקיבא מתיר את אימורי בעל המום, לאחר שכבר עלו על המזבח, להישאר שם. הגמרא מבארת שמדובר במומים הקלים - מן הסוג שאילו היה בעוף היה מותר להקריבו לכתחילה, דברים שאינם מורגשים כמעט, כגון תבלול בעין וכיוצא בזה. אין הכוונה לבהמה בעלת שלוש רגליים, שבוודאי אין לה מקום לעלות על המזבח כלל, מלכתחילה.
עדותו של רבי חנניא סגן הכהנים:
רבי חנניא סגן הכהנים שימש בבית המקדש כשני לכהן הגדול, ומתוך היכרותו המעשית עם סדרי העבודה הוא מעיד: "דוחה היה אבא בעלי מומין מעל גבי מזבח". מסורת בידו מאביו, שאכן היה מסיר מעל המזבח חלקי בהמות בעלות מום שעלו עליו, אלא שנקט בלשון "דוחה" - דחיפה הצדה בדרך צנועה. כלומר, לא עשה מן הדבר עניין גדול ולא נהג בפרהסיא, בדרך גלויה שכל אדם רואה מה מתרחש, אלא בחשאי ובצנעה, שלא למשוך תשומת לב מרובה - והכל מפני כבוד בית המקדש. מכל מקום, אף לדעתו מסירים בעלי מומין, חלקי קרבן של בהמות בעלות מום, אם עלו בסופו של דבר על המזבח.
להלכה: כל הפסולים הללו, שהיו קיימים עוד קודם תחילת עבודת ההקרבה, אין להם מקום לעלות על המזבח, ואם העלו אותם - מורידים אותם, ואף אם כבר עלו על האש. ובבעל מום מן הסוג הקל, הפחות חמור, מורידים אותו בצנעה ובדיסקרטיות, שלא בפרהסיא ובלא רעש, כדי לשמר את כבודו והדרו של מזבח בית המקדש.