זבחים, פרק ט', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו את הכלל הבסיסי שהמזבח מקדש את הראוי לו: מרגע שהמזבח קיבל דבר מה, הוא מקדשו במידה מספקת כדי שיוכל להישאר למעלה, ובלבד שהוא ראוי לו. שם דנו בשאלה מה נחשב "לו" - האם הכוונה לאישים, לאש, או לכל דבר שבמזבח. כעת נעסוק בשאלה השנייה: מה פירוש להיות "ראוי".
העיקרון הכללי:
קרבנות שהוקדשו וכל עניינם היה תקין בבואם לעבודת ההקרבה, ורק במהלך העבודה אירע בהם פסול טכני - כיוון שכבר הועלו, יישארו למעלה ואין צורך להורידם. לעומתם, דברים שהיו פסולים מלכתחילה, עוד לפני שנכנסו בפתח העזרה ולפני שהחלה עבודת ההקרבה, ולא היו ראויים כלל להקרבה - אף אם הועלו, אינם ראויים ויש להורידם. זו מהות העניין, וכעת לפרטים.
"ואלו אם עלו לא ירדו":
אלו הם הדברים הנחשבים ראויים, שלאחר שהועלו שלא כדין יש להשאירם למעלה:
"הלן" - האימורים שנשארו בלילה ולא הונחו על המזבח להישרף עד למחרת בבוקר, שהרי "לינה" פירושה שנשאר בלילה.
הברטנורא מוסיף כאן גם את הדם, וזהו עניין מורכב במקצת: הדם נעשה פסול כבר בשקיעה ולא בבוקר שלמחרת, ואף על פי כן מדבר הברטנורא במפורש על כך שנשאר במשך הלילה. עוד מביא הברטנורא את השאלה מה הדין כאשר הדבר הונח על המזבח בלא שנזרק, או שהיה על המזבח בלא שנשרף, ולומד שדין זה שונה: אם הוא יושב על המזבח מלפני כן, אינו נעשה פסול בדרך זו. שם מצויה מחלוקת האמוראים בגמרא, ואין להאריך בה כאן. הנקודה היא, שדברים שלא הוקרבו בזמנם - ביום שלמחרת אין להעלותם, אך אם הועלו באיחור, יישארו מונחים.
"והטמא" - אם הדבר שנועד להיקרב על המזבח, כגון האימורים, נעשה טמא לפני שהעלוהו, אין להעלותו; אך אם הועלה, משאירים אותו למעלה.
"והיוצא" - דברים שיצאו מחוץ לחומות העזרה. מרגע שיצאו אין להעלותם, אך אם הועלו נשארים למעלה.
"ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו" - אם במהלך השחיטה, וכן בקבלה, בהולכה או בזריקה, הייתה מחשבה פוסלת, והקלאסיות שבהן הן חוץ לזמנו וחוץ למקומו - שייעשה דבר בזמן הלא נכון או במקום הלא נכון. וכן הדין בדומה לזה, כגון שחשב לזרוק את דם העולה במקום אחר וכיוצא בזה. אין להעלותו, אך אם עלה - לא ירד.
"ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו" - כאשר מי שפסול לעבודה עשה את הקבלה: זר, או כהן אונן וכדומה. מדובר כאן בקבלה, משום שפסול יכול לעשות את השחיטה. וכן הדין בהולכה, שהיא חלק מהותי מן העבודה, אף שאין המשנה אומרת זאת במפורש, וכן בזריקה - נתינת הדם על המזבח. כל אלו עושים את הקרבן פסול, אך אם לאחר מכן הונחו על המזבח החלקים הקרבים, האימורים, או האיברים והחלבים בעולה, הם נשארים שם.
שיטת רבי יהודה - שלושה יוצאים מן הכלל:
רבי יהודה אומר שיש שלושה מקרים חריגים, שאף על פי שהפסול אירע לאחר שהחל תהליך ההקרבה ולאחר שהובאה הבהמה לעזרה, אם עלו - ירדו. יסוד הדבר בשלושה מיעוטים הנרמזים בפסוק המרכזי שלמדנו: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" - אותו פסוק שדרשנו בהרחבה בשיעור הקודם. רבי יהודה רואה בו שלוש הגבלות נפרדות (ולא נעסוק כאן בפירוט הלימודים עצמם), ומכוחן קובע שלושה דברים שאם עלו - ירדו:
"שנשחטה בלילה" - שחיטת הבהמה בלילה, שהיא פסולה לחלוטין, שכן השחיטה צריכה להיעשות ביום.
"ושנשפך דמה" - הדם צריך להתקבל ישירות מצוואר הבהמה לתוך כלי השרת המקודש. אם הדם הולך מצוואר הבהמה אל הרצפה, אין זה כשר. אמנם אפשר לקבל דם נוסף הניתז אם יש עוד, אך לאסוף את הדם מן הרצפה ולהחזירו לכלי השרת ולהשתמש בו - פסול לחלוטין.
"ושיצא דמה חוץ לקלעים" - שהוצא הדם מן העזרה קודם זריקתו. "קלעים" פירושו הווילונות, רמז למשכן שבו הייתה החצר מוקפת בווילונות, וזה מקביל לכתלי העזרה.
בשלושת המקרים הללו, אם המשיך והקריב את הדם לאחר שאירע אחד מהם, אין הקרבן כשר, ואף אם הועלה דבר על המזבח, כגון האימורים, יש להורידו מן המזבח.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שאין אלו שלושה יוצאים מן הכלל, אלא שלושת אלו בכלל הדין שלא ירדו, שכן יש כלל אחד: "כל שפסולו בקודש - הקודש מקבלו". כל דבר שפסולו אירע בקודש, כלומר באזור הקדוש, האזור הקדוש מכשירו להישאר למעלה. בדיעבד לא היה צריך להעלותו, אך משהעלה - נשאר. ולעומת זאת, "לא היה פסולו בקודש - אין הקודש מקבלו": אם אירע הפסול קודם לכן ולא בקודש, הרי היה פסול מלכתחילה, ולכן אף אם הועלה אינו כשר ויש להורידו.
מהו "פסולו בקודש"? מחלוקת רש"י ותוספות:
רש"י: "קודש" כאן מתייחס לאזור הגיאוגרפי של העזרה. כלומר, אם בשעה שעברה הבהמה בדלתות העזרה הייתה כשרה לקרבן, ורק לאחר נקודה זו אירע בה פסול טכני - בדיעבד, אם עלה דבר על המזבח, יישאר למעלה. זו עמדת רבי שמעון בלא יוצאים מן הכלל, ואף רבי יהודה מסכים לעיקרון זה, אלא שלדעתו יש בו שלושה יוצאים מן הכלל שנמנו לעיל.
תוספות: תוספות אינו מקבל הסבר זה, שהרי בהמה שנעבדה כעבודה זרה אינה כשרה עוד להקרבה. ואם הביא אדם בהמה חיה בדלתות העזרה, והיא מוכנה להקרבה - לפי רש"י כבר נקבע ש"הגיעה לקודש כשהיא כשרה", ואם עבד אותה לאחר מכן, קודם השחיטה, בוודאי שאין הדבר אמור להתקבל. לפיכך לומד תוספות ש"בקודש" אינו הגעת הבהמה אל תחומו הגיאוגרפי של הקודש, אלא מסגרת הזמן של הקודש - במהלך תהליך ההקרבה, מן השחיטה ואילך עד זריקת הדם.
נמצא לפי תוספות, שינויא ודינא כאן: כל שהיה כשר עד לפסול הטכני שאירע לאחר השחיטה - אם הועלה, יישאר למעלה.
להלכה:
ההלכה כרבי יהודה. הכלל הוא שאם היה הקרבן כשר לפני שהחל תהליך ההקרבה, ואז אירע בו דבר טכני - אין להעלותו משום שהוא פסול, אך אם הועלה, נשארים למעלה אותם איברים, ובעולה החלב, ובשאר הבהמות האימורים. אך שלושת היוצאים מן הכלל של רבי יהודה חלים: אם נשחט בלילה, או שנשפך הדם על הרצפה ולא נאסף ישירות לכלי השרת, או שיצא הדם מן העזרה - מכוח אותם לימודים עצמם, אף אם הועלה הקרבן או חלקיו על המזבח, החלקים שהועלו צריכים לרדת.